לורד, עיר הנסים של הקתולים

מאת אתי ישיב

בערב, בשעה שמונה ארבעים וחמש בדיוק, יצאה תהלוכה ממערת הנסים בעיירת הפירנאים הצרפתית לורד (Lourdes) ואלפי צליינים נושאי לפידים, נרות ודגלים, מי ברגל, מי יושב בכסא גלגלים ומי נישא באלונקה, הקיפו לאיטם, במשך שעה ארוכה, את החצר ענקית הממדים של המיתחם הקדוש ואת פסל הבתולה עם הכתר על ראשה הניצב בה, לפני שהסתדרו בסדר מופתי, בשורות ובגושים, לפני כנסיית "גברתנו מלורד" (Notre Dame de Lourdes) להקשיב למיסת הערב, לשיר בדבקות את ההמנונות המלווים אותה ולקבל ברכה מהבישופים הנוכחים.

חזיונות של ילדה בת 14

לורד שוכנת בדרום צרפת, לרגלי הרי הפירנאים המשמשים גבול טבעי בין ספרד וצרפת, במקום בו ההרים משתפלים וחוברים למישור, כשנהר פו (Pau) זורם ועובר בתוכה. רק לפני מאה וחמישים שנה היא הייתה עיירה קטנה ישנונית בת כ-4,000 תושבים ומשהו, עם מבצר אחד ששימש בסיס ליחידת חיל רגלים, כמה משרדי ממשל מקומי, עיתון אחד, בית קפה בו נהגה לשבת האליטה האינטלקטואלית של העיירה, 164 חוות, 5 טחנות קמח שנאבקו על יבולי החיטה וכמה אכסניות ששימשו נוסעים-עוברים בדרכם לעיירות מרפא נודעות שבסביבה. ואז, ב-1858, בסדרה של 18 מפגשים-חזיונות במערה טבעית שמחוץ לעיירה, נגלתה מריה הקדושה לילדה בת ה-14 ברנדט סובירו, בת אכרים מוכי גורל, ילדה חולנית שאפילו קרוא וכתוב לא ידעה. ברנדט דיווחה על חזיונותיה וזכתה מצד אחד לחוסר אמון ומצד שני לעדת מאמינים שהלכה וגדלה עם כל חזיון נוסף. במקביל, על פי הוראות "הגברת בלבן" כפי שתיארה את הבתולה הקדושה, היא חפרה בידיה ליד המערה בור קטן שהחל לנבוע מי מרפא. החזיונות הסתיימו, ברנדט עמדה בחקירות אין סופיות של הממסד הכנסייתי ובינתיים נמשך גל המבקרים במערה וכבר ב-1859 התחילו להשתמש במילה "עלייה לרגל"  בהקשר ללורד. אחרי 4 שנים של חקירות אישרה הכנסייה את אמיתות החזיונות כמו גם שבעה מקרי נס של ריפוי חולים ונכים לאחר שטבלו במי המעיין.

החיים בלורד עברו עכשיו מטמורפוזה רצינית תודות לממסד הכנסייתי שקיבל מיד לרשותו שטחי קרקע עצומים בסביבת המערה והתחיל, איך לא?  בבנייה מסיבית של האתר ושל המוניטין שלו. העיירה הלכה וגדלה והיא מונה עכשיו כ-18,000 תושבים המתפרנסים רובם מששה מיליון עולי רגל המגיעים אליה כל שנה מכל העולם. חולים ובריאים, צעירים, מבוגרים וקשישים, מכל שכבות האוכלוסיה והחברה.

ברנדט עצמה המשיכה את חייה כמטפלת בחולים וכנזירה ונפטרה בת 35. בשנת 1933 היא הוכרזה קדושה על ידי האפיפיור פיוס ה-11.

מיליונים מחפשים מרפא

מאות בתי מלון הנושאים שמות של קדושים וקדושות קולטים את עולי הרגל המגיעים אל העיר וגם מי שלא טרח להזמין מקום מראש ימצא לעצמו משכן באחד מהם. בתי המלון הללו, כמו כל העיירה, משדרים צניעות כמעט ספרטנית, כראוי למקום עליה לרגל. הגענו העירה וכבר בנסיעה אל המלון שהזמנו ערב קודם באינטרנט, חשנו שהגענו למקום אחר. לא ראינו כאן רגליים או חזות חשופים. כן ראינו המון נכים בכסאות גלגלים ובאלונקות מובלים בידי מתנדבים (רובם אחיות במדי שרד), שלא רק שאינם מקבלים שכר על עבודת הקודש הזו, אלא גם משלמים בעצמם את הוצאות הנסיעה והמחייה שלהם. ראינו אנשים בדרכם אל המתחם הקדוש כשהם נושאים בידיהם נרות לבנים עבים בגובה שני מטרים ויותר. ראינו קבוצות מאורגנות של אנשים לובשי בגדים אחידים ונושאי דגלונים. ראינו כמרים ונזירים עטופים בגלימות לבנות ומין נהרה שפוכה על פניהם. שאלנו על מסעדות טובות והופנינו על ידי המקומיים (אחרי שמשכו כתפיים) לפיצריות קטנות, כי מי חושב כאן על גסטרונומיה ולמי יש כאן ראש לתענוגות החיים. אפילו מעט הילדים שראינו היו שקטים שלא כדרך ילדים (שלנו לפחות) ונראה היה שקלטו את אווירת המקום שהרי אל לורד באים מיליוני קתולים עם אמונה אמיתית ועם תקווה למצוא מרפא לתחלואי הגוף והנפש, כשרבים מהם משקיעים את כל חסכונותיהם במסע הזה.

מחוץ למתחם הקדוש, הסמטאות הקטנות של העיר צפופות מאוד ברכבים וגדושות חנויות המכילות שפע לא ייאמן של מזכרות קיטשיות, שבכולן מככבת (אתם כבר בודאי מנחשים מי) מי אם לא "הגברת בלבן", מריה הקדושה. אפשר למצוא שם  מחזיקי מפתחות, תכשיטים זולים, מחרוזות תפילה, כדורי זכוכית עם סצנות מיניאטוריות בתוכם, מדחומי קיר, מקלות הליכה, גלויות צבעוניות, תמונות קרמיקה או בקבוקי פלסטיק בכל גודל, גם הם בצורת מריה הקדושה, מלאים "מים קדושים" ואין מי שקופץ יד ואינו קונה. כולם חוזרים הביתה עם שלל מזכרות לעצמו, למשפחה ולחברים. אגב, בתוך המתחם יש גם חנות ספרים גדולה ובה חומרי רקע ותפילות בכל השפות האפשריות  וגם כמה מזכרות כמובן.

התרגשות של ציניקנים

אנשים מגיעים ללורד לשעות אחדות, ליום, לשבוע, לשבועיים ואף ליותר ומגמת פניהם תמיד לכיוון אחד, אל המתחם הקדוש שצמח סביב המערה. הם נכנסים אליו דרך אחד משבעה השערים הפתוחים תמיד, עומדים בתורים ארוכים כדי להתפלל במערה, טובלים באחת מ-17 בריכות המרפא הסמוכות אליה, מדליקים כל יום עשרות אלפי נרות, עוברים אל הבזיליקה שנבנתה בסגנון ביזאנטי, אל הקריפטה והבזיליקה שבסגנון ניאו גותי שמעליה וגם לבזיליקה התת קרקעית דמויית הבונקר, משתתפים בתהלוכות הצועדות כל יום מלפני חג הפסחא ועד אמצע חודש אוקטובר בשעות 16:30 ו-20:45 , מטפסים ברגל או על הברכיים במעלה מדרגות המובילות אל "הדרך אל הצלב" (Chemin de la Croix) לאורכה ניצבים פסלי עץ בגודל טבעי המתארים את 14 התחנות של ישו בדרכו אל הצלב (הווייה דולורוזה). ואם כל המבנים הללו נראו לנו קצת מלאכותיים ואפילו מצחיקים, מעין דיסנילנד למאמינים, הרי זה משום שאנחנו איננו קתולים מאמינים, אלא תיירים יהודים, ציניקנים וספקנים. ציניקנים או לא, לא טיפסנו על הברכיים, אבל השתתפנו פעמיים בתהלוכות ומצאנו עצמנו מרותקים למראה המסה האדירה של אמונה שזרמה כמו חשמל בין כל הנוכחים.

ואיך בכל זאת מתבדרים קצת בעיירה הזאת? אז ככה. אפשר לבקר בכמה אתרים הקשורים בברנדט כמו בית הולדתה, בית הכלא הזנוח של העיירה שם חייתה משפחתה המרודה בתקופת החזיונות או בבית שניתן למשפחה אחרי החזיונות. אפשר גם לבקר במוזיאון השעווה בו מוצגות סצנות מחיי ישו ומחייה של ברנדט וגם במוזיאון לורד המוקדש כמובן, בנוסף לתולדות העיירה, לחייה של ברנדט הקדושה. ומי שחייב ממש להתאוורר, יכול לעלות אל מצודת פור של רוזני ביגור (Chateau Fort des Comtes de Bigorre) החולשת על העיירה ממרומי גבעה סמוכה ומשמשת משכן למוזיאון הפירנאים, או לעלות שש דקות בפניקולר (או שלוש שעות ברגל) אל פסגת פיק דו ז'ר (Pic du Jer) ולהשקיף אל נוף פנורמי יפהפה של לורד.