14.08.2018
 
גליסיה - האיזור המופלא והלא ידוע של ספרד

 

גליסיה - האיזור המופלא והלא ידוע של ספרד

מאת אתי ישיב

גשם דקיק ירד בבוקר על סנטיאגו דה קומפוסטלה. בכיכר הקתדרלה הצטופפו כבר מאות מבקרים ועולי רגל חמושים במטריות או עטופים בשכמיות פלסטיק צבעוניות. טור ארוך  של עשרות צעירים הגיע עכשיו אל הכיכר. יחפים, עיניהם מכוסות,  אוחזים האחד במותני חברו ופוסעים צעד אחר צעד. הם נעצרו לפני הקתדרלה וכאילו לפי פקודה הסירו כולם את כיסויי העיניים וקריאות "וואו" נפעמות פרצו מפיותיהם למראה הנפלא שהתגלה להם. יחד אתם עמדנו גם אנחנו, מנסים לקלוט את כל היופי של הכנסייה המרהיבה והמיוחדת הזאת ואת הנוף האנושי המקיף אותה בחוץ וממלא את אולמיה בפנים. 

הגענו לכאן אחרי שלושה חודשים של חום, לחות ואור צורב עיניים שהתישו אותנו בבית, עד שבאמצע אוגוסט נשברנו סופית. חיפשנו מקום קצת קריר ואפרורי ואולי משום שהמלה "צפון" משדרת  בדיוק את זה, החלטנו לנסוע לצפון ספרד, ואם כבר - לצפון הכי רחוק, צפון מערבו של חצי האי האיברי, למחוז גליסיה, שנופיו הם קו חוף מפורץ ויפהפה שגלי האוקיינוס האטלנטי מכים בו בעוצמה, נהרות זורמים לרוחבו ונשפכים אל הים, והרים ויערות צובעים אותו ירוק. גליסיה, שיש בה שבע ערים , הרבה כפרים זעירים וחוות בודדות, שפה מקומית משלה, ה"גאלגו", שהמקומיים משתמשים בה ביום יום, ושלושה מיליון תושבים ידידותיים החוגגים כל שנה כאלפיים פסטיבלים שהם תירוץ נפלא לחגיגות של מאכלי ים, בשרים ויינות מקומיים נהדרים. גליסיה, שמזכירה את סקוטלנד בנופיה ובצבעיה וגם בחמת החלילים (gaita) המקומית שנגני רחוב מנגנים בה מנגינות מסורתיות, ובעיקר, גליסיה של סנטיאגו דה קומפוסטלה.

 

עיר זכוכית ומגדל הרקולס

חשבנו שלנחות בקומפוסטלה הימי ביניימית היישר מהארץ יהיה קצת מוזר ותכננו יומיים של שיטוטים במכונית לפני שנגיע אליה. "מיני" עלייה לרגל. נחתנו איפוא בלה קורונה, עיר חוף תוססת בצפון היותר הפראי והפחות מתוייר של המחוז  ובה נמל עתיק (קלטי במקורו) שהוקם על נתיב המסחר עם האיים הבריטיים.  הישוב נכבש על ידי הרומאים שכבר במאה השנייה לספירה בנו בו מגדלור הניצב עד היום על גבעה הצופה אל הים ומכונה "טורה דה הרקולס". ואגב, זהו המגדלור הרומי היחיד בעולם שלא רק ניצב עדיין (משודרג ומשופץ אמנם אבל בתוכו נחבא המבנה המקורי), אלא גם פעיל והוא הפך להיות סמלה של העיר. מכאן, מהנמל של לה קורוניה יצאה ב-1584הארמדה הספרדית המהוללת לקרב בו הושמדה על ידי האנגלים, קרב איתנים הזכור עד היום.

העיר מכונה "עיר הזכוכית" והיא זכתה בכינוי על שום בתי הקומות  הרבים בעלי המרפסות הסגורות בחלונות זכוכית גדולים שנבנו במאה ה-19 ולעת ערב הם בוהקים מאור אחרון של השמש. האמת, חלונות כאלה ראינו גם בערים אחרות בגליסיה, ומדוע דווקא לה קורוניה זכתה בכינוי הזוהר, לא ברור. בכל אופן, המקום הטוב ביותר לצפות במרפסות הזכוכית הוא אוונידה דה לה מרינה,  המקביל לקו החוף.

קורוניה התברכה בטיילת הארוכה ביותר באירופה ויש האומרים שיותר משהיא עיר עם טיילת, הריהי טיילת עם עיר. טראם ישן, חד קרוני, נוסע לאורך חלק מהטיילת המרהיבה הזו ואפשר להגיע אתו אל המגדלור הרומי, אל אובליסק המילניום שהוקם ב- 1999 לכבוד האלף החדש ואל מפרצי הרחצה הקסומים.  יש בעיר לפחות שלושה מוזיאונים שכדאי לראות. האחד הוא המוזיאון לאמנויות יפות שהוקם על שרידי מנזר קפוצ'יני ובו אוסף יפה של אמנות אירופית מהמאות ה-17-16, השני - מוזיאון המדע והפלנטריום,  שהוקמו בפארק סנטה מרגריטה ושלישי - המוזיאון לארכיאולוגיה השוכן במבצר קסטלו דה סן אנטון בן המאה ה- 12. בערב, המקום לטייל בו הוא העיר העתיקה, ה"סיודד וייחה". שכולו רובע אחד קטן שראה ימים טובים יותר, אבל זה כל מה שנותר בעיר מהתקופה שלפני המאה ה- 19. בקצה המערבי שלה נמצאת כיכר מריה פיטה, שבית העירייה היפה ניצב על צלע אחת שלה ושלוש הצלעות האחרות הן אכסדראות עמודים מרשימות. לא רחוק מהכיכר, בפלאסה דל חנרל אסקאראגה, ניצבת כנסיה רומנסקית קטנה בת המאה ה-12, העתיקה ביותר בעיר, "איגלסיה דה סנטיאגו" המשמרת אווירה אמתית של ימי הביניים. ואם ממשיכים לעבר קאלה ריאל, מגלים את הברים המפתים עם היינות הטובים והנשנושים (בתשלום!) ואת המסעדות המגוונות והמעולות, שלרובן יש בערבי הקיץ הנעימים שלוחות על המדרכות. מרק דגים נפלא וקדרת פירות ים  שאכלנו שם היו התחלה נהדרת לארוחות שנחווה בגליסיה בימים הבאים.

 

אסמי תבואה על צלחות אבן

צפונה ללה קורוניה ודרומה לה הם שני יעדים נפלאים לטיולים לאורך קו החוף. כשיעדנו הוא  סנטיאגו דה קומפוסטלה, בחרנו בנתיב הדרומי ויום שלם טיילנו בין עיירות וכפרים, בתי חווה ישנים וחדשים, עמקים וגבעות מיועדות (הרבה עצי מחט אבל להפתעתנו, גם יערות שלמים של עצי אקליפטוס), שדות תירס נרחבים וכרוב ופועלות חקלאיות עובדות בשדות. בעיירות מצאנו מרפסות זכוכית, כמו ההן בלה קורוניה ובכפרים - חלק מהבתים צבועים בצבעים לוהטים של כחול צי, חום, כתום, ירוק עז וצהוב ומוסיפים דגשים מיוחדים לאבן הגרניט האפורה השולטת בכל גליסיה. בחצרות הכפרים והחוות מצאנו מבנים מוזרים, קטנים, הניצבים כמו שובך על רגליים ארוכות, כשבין הרגליים והמבנים מותקנות מעין צלחות חלקות. גילינו שאלה הם אסמי תבואה והצלחות הן מכשול בפני העכברים המנסים להגיע אל התבואה וכושלים עליהן. המהדרים מקשטים את המחסנים הקטנים הללו  וכמה מהם נושאים צלבים בחזיתם ונראים כמו כנסיות קטנטנות. הדרכים צרות מאוד ומתפתלות וכל קילומטר נמשך ונמשך. "חוף המוות", שאנחנו נוסעים עכשיו לאורכו נראה היום שטוף שמש ותמים למראה. את שמו האימתני קיבל בשל הערפילים המכסים אותו לעתים קרובות והזרמים החזקים והמסוכנים שבאוקיאנוס. באמצע חוף המוות נמצא הכפר קמאריניאס, שהוא לא רק כפר אלא גם חצי אי  ובזכות לשון המים והנהר הנשפך בו אל הים  הוא יפה במיוחד. סירות דייגים צבעוניות עוגנות בנמל הקטן ויוצרות תמונה מקסימה  ואילו האוקיינוס מלטף את חולותיהם הלבנים של החופים. לחצי האי המיוחד הזה יש שתי פנים שונות. האחת, הצופה אל האוקיינוס, מגלה את הנוף הפראי ביותר של אזור "חוף המוות" והשניה, זו שמול שפך הנהר, מגלה נוף שלו, כמו גן עדן קטן. קמריניאס הוא מקום מצויין להפסקת צהריים קצרה ומי שלא טעם  את הפאייה המקומית, לא טעם פאייה באמת טובה מימיו. ואם כבר נמצאים שם, אפשר להעיף מבט בעבודות התחרה המקומית שכאן גאים בהן מאוד ומוכרים אותן לתיירים במחירים קצת מופרזים. 5-4 קילומטרים צפונית-מערבית לכפר נמצא כף סלע מרשים, קאבו וילאן (Cabo Vilan) ובו מגדלור מעניין ומוזיאון קטן, שלצערנו סגורים בין השעות  14.00-17.00 וכך יכולנו רק לטעום  מרוחות האימים הנושבות בגבעה שממול ולצפות ממנה אל המגדלור ואל הסלעים שבמי האוקיינוס -תמונה נהדרת. ליד הכף "נטוע" שדה עמודי רוח המנצל את  הרוחות והסערות להפקת חשמל. כשעומדים ממש סמוך לעמודי הענק הללו הם נראים די מפחידים ולו היה דון קישוט מגיע לכאן, היה עורך בודאי קרבות אין סופיים בענקים המאיימים. וכך כפר אחר כפר וכבר אנחנו בעיירה פיניסטרה ( Finisterre ), ובכף הנמצא שלושה קילומטרים דרומית לה והוא הקצה המערבי ביותר של ספרד הנושק לאוקיינוס - הסוף של ספרד. עוד לפני הכפר השתנה מזג האוויר, ערפילים כיסו את השמים ואת האופק וכשהגענו אל הכף לא ראינו יותר מחמישה מטרים לפני האף. האוקיינוס נעלם כולו בערפל ועכשיו יכולנו להבין את פשר השם "חוף המוות".

ככל שהתקרבנו אל סנטיאגו, פגשנו יותר ויותר הולכי רגל עם מקלותיהם ופקלאותיהם על הגב צועדים ברגל לעבר העיר, רוכבים על אופניים או על סוסיהם. הם באים ממרחקים ובנקודות מיוחדות הם מחתימים את כרטיסי "עולה רגל" שלהם, לפני שיקבלו בסנטיאגו את התעודה הסופית המעידה על מאמציהם. האמת, בימינו מספיקים 100 ק"מ ברגל או על גב סוס, או 200 ק"מ על אופניים, כדי לזכות בתעודה הנכספת.

הערב ירד, הערפילים התפזרו והדרך שוב יפה להפליא עם צמחייה ירוקה עשירה, נהרות והרי האוטס.

ה-GPS  המהימן שלנו הוביל אותנו עכשיו אל תוככי סנטיאגו דה קומפוסטלה ואל כיכר הקתדרלה הגדולה, אבל  נראה לנו שהפעם הוא משתולל ומתעקש להכניס אותנו לרחוב ללא כניסה. רק אחרי סיבובים מיותרים בעיר נכנענו לו, נכנסנו ב"אין כניסה" והגענו אל הפראדור בו נלון בלילה (והתמרור? אה, "הוא לא מכוון לאורחי הפראדור" אמרו לנו בקבלה. לך תדע...) ואל חזית הקתדרלה המופלאה שנטעה אותנו מולה בלי מלים.

 

השליח של ישו שהומת בירושלים ונקבר בספרד

אם סנטיאגו היא אחת הערים היפות בספרד והמקום השלישי בחשיבותו לנוצרים בעולם אחרי רומא וירושלים, הרי הכיכר הגדולה שלה,  כיכר אוברדוירו (Obradoiro) היא בין היפות בכיכרות ספרד וקתדרלת השליח יעקב - מהמרשימות בכנסיותיה. העיר המקסימה נבנתה מסביב לקברו של השליח יעקב, או ז'אק, או יאגו, או ג'יימס (תלוי כמובן באיזו שפה משתמשים), שהתגלה כאן במאה התשיעית לספירה והפכה יעד למיליוני עולי רגל המגיעים אליה מכל אירופה ואף מדרום אמריקה ומהמזרח הרחוק. כמו הרבה סיפורים היסטוריים, גם סיפור השליח יעקב, שהוצא להורג בירושלים והובא דרך הים בספינת אבן לקבורה בספרד, נשמע הזוי לחלוטין, אבל העובדה היא, שכאשר בשנת 813 התגלו שרידי קבר עתיק בשדה פתוח בעזרת כוכב מנחה, הוקמה עליהם בזיליקה רומנסקית ונולדה מסורת העליה לרגל המתקיימת כבר למעלה מ-1,100 שנים בכמה נתיבים קבועים, כשזה המגיע מצרפת היה החשוב ביותר והעמוס ביותר. הנתיב התחיל במגדל ז'אק הסמוך לקתדרלת הנוטרדאם בפריז,  על גדתו הימנית של הסיין. אבירים, פשוטי עם, כמרים וגם פושעים וקבצנים, סוחרים ואנשי ביטחון, לבושים כולם בגלימות זהות שישמשו אותם בחודשי ההליכה הארוכים כמעילי גשם וכשמיכות שינה, בידיהם מקלות ארוכים ודלעות לנשיאת מים, נעולים סנדלים כבדים וחבושים כובעי לבד רחבי שוליים ששלוש ארבע קונכיות עם שוליים מסולסלים מחוברות אליהן. דיווח מדוייק של כומר צרפתי משנת 1,130 שהוזמן על ידי הכנסייה, נחשב עד היום למדריך הנסיעות הראשון בעולם והוא תיאר בו את הקבוצות השונות של עולי הרגל , את הסכנות ואת סיכויי ההישרדות.

הבזיליקה הרומנסקית גדלה והתרחבה עם השנים וגם שם העיר הוכפל והיה לסנטיאגו דה  קומפוסטלה (קומפוסטלה -"שדה הכוכב", לזכר הכוכב שהורה את הדרך אל קבר יעקב). חזית הכניסה המקורית, ה"גלוריה", יצירתו בת המאה ה-12 של האמן מתיאו, נמצאת היום מאחורי חזית הבארוק ה"חדשה", המפעימה. ועדיין, ה"גלוריה" עם מאתים ויותר דמויות בעלות יופי בלתי מצוי המפארות אותה, היא גולת הכותרת של הקתדרלה. חבל רק שהיא נמצאת עתה בשיפוץ שמי יודע מתי יסתיים. גרם מדרגות מלכותי עולה מהכיכר אל הכניסה ואחת החוויות הגדולות היא לעמוד עליו ולצפות בבאים. צעירים וזקנים, מאמינים וסקרנים, לבושים "מכובד" או במכנסי מיני מביכים כמעט, ומול הקתדרלה השגיאה הם משתנים ולפחות ווירטואלית לובשים את ה"מדים" המסורתיים והופכים כולם לעולי רגל ענווים. בשקט מוחלט הם נכנסים אל הכנסייה, משתרכים בתורים ארוכים העוברים על פני קברו של יעקב הנמצא מתחת למזבח הראשי, עולים במעלה מדרגות לחבק את פסלו שמן המאה ה-13, משתתפים במיסות היומיות, ובמיסות מיוחדות פוערים פה למראה כלי הקטורת הענק, הגדול בעולם, הבוטפומיירו (Botafumeiro), שבעלי מקצוע מיומנים מטלטלים לאורכו של אולם הרוחב בטלטולים גדולים והולכים ואני מודה - עברתי לאזור אחר של האולם כדי לא להיות בטווח הכלי השט במרומים ויסלחו לי כל הקדושים והשליחים השומרים על צאן מרעיתם. המראה מכל מקום היה מרשים ודי משונה היה, כשבסופו, מחאו כולם כף - כמו בתיאטרון.

היופי בקתדרלה הזו הוא, שהיא יפה בכל אחת מצדיה ובכל אחת מהן היא נפתחת לכיכר אחרת וכך אפשר לטייל סביבה ולראות אותה בכל יופייה. מימין למדרגות הכניסה הראשית נמצאת הכניסה למוזיאון הקתדרלה המשתרע על פני ארבע קומות ומכיל אוספים נהדרים של אמנות דתית, פסלים, שטיחי קיר מרהיבים, תמונות, ספרייה ועוד. אסור להחמיץ.

 

לישון במיטת אפיריון

שני לילות קסומים בילינו בפראדור  הרנסאנסי "הוטל דה לוס רייס קאתוליקוס", שניבנה במקור על ידי פרדיננד ואיזבלה כבית מחסה לעניים ולחולים. הפראדור, על חצרותיו הפנימיות ואולמיו המוזיאליים נמצא בקצה הצפוני של כיכר אוברדוירו והשינה במיטת אפריון, רהיטים עתיקים וחדר שירותים מודרני לחלוטין עם תפנוקים של המאה ה-21, היתה חוויה נפלאה. ותארו לכם לסעוד את ארוחת הבוקר (המצויינת) ומחלון חדר האוכל לצפות אל הכיכר  והפנינים האדריכליות המקיפות אותה.

אחד המאפיינים של קומפוסטלה הוא הגשם הרב היורד בה. הוא מדגיש את היופי של המיבנים האלגנטיים והרחובות העתיקים מרוצפי האבנים וכשהוא נפסק, הם נראים נקיים וזוהרים. אין פלא שהמקומיים אומרים עליו שבעיר שלהם, הגשם הוא אמנות ושהביקור בה אינו מושלם עד שחווים את המרכז ההיסטורי שלה בגשם.

יום שלם שוטטנו בין הכנסיות,המנזרים, המוזיאונים, בתי המגורים העתיקים והכיכרות. הקשבנו לנגני רחוב, רובם סטודנטים באוניברסיטה המקומית המנגנים בחמת חלילים, תופים או חצוצרות, לבושים בבגדי המאה ה-18 כשהצבעים השונים של האבנטים מעידים על הפקולטה בה הם לומדים. אכלנו דגים נהדרים בגריל  ופירות ים וטעמנו מפיסות הדיונונים בשמן המוגשות על צלחות עץ עגולות, שהם המאכל המועדף כאן, וגם אמפנדאס ממולאים בשר ושעועית לבנה מבושלת ורק את ה" טרטה דה סנטיאגו", עוגת שקדים מהוללת, לא הספקנו לטעום, אבל לא רק בגללה נשוב לכאן.