20.01.2018
 
צפון איטליה והאגמים, חוויה של פעם בחיים

 

צפון איטליה והאגמים - חווייה של פעם בחיים

 

מאת נילי ארנועם

חברת אליטליה בשיתוף עם גורמי תיירות ומסחר בחבל לומברדיה חברו יחד לסיור לימודי שכלל גם סדנה לסוכני נסיעות וסיטונאים. חבל לומברדיה זה אומר "אזור האגמים" שבצפון איטליה, אחד האזורים היותר יפים שאני מכירה.

לכאן מגיעים בטיסה ישירה למילנו, שהיא יעד חשוב בפני עצמו ונקודת המוצא לסיור. מילנו היא העיר השנייה בגודלה באיטליה ובירת החבל המגיע עד למרגלות האלפים ולשווייץ. זה האזור היותר עשיר של איטליה - מישורי, חקלאי ומרכז תעשיה ומסחר בינלאומי. עיר של ירידים ותערוכות. היא מובילה בתחומי האופנה והעיצוב ומתקיימות בה תערוכות מקצועיות אליהן מגיעים מבקרים מכל העולם, כדי ללמוד מה יהיה הטרנד הבא. זו עירם של מותגים ידועים כמו גוצ'י, דולצ'ה וגבאנה, ורסצ'ה, ארמאני ומעצבים נוספים. צמוד למלון "גרנד הוטל" בו התארחנו, יפתח בקרוב מלון סופר יוקרתי וסופר עיצובי של ארמאני, המילה האחרונה בעיצוב בתי מלון. מלון "גרנד הוטל" לעומת זאת הוא מלון מפואר, קלאסי, ברוח הימים הטובים ההם שגם כיום שומר על מיצובו כמלון יקר ויוקרתי. כאן נהגה להתארח החברה הגבוהה של אירופה בימים שלפני מלחמות העולם, ובמלון הזה, הנמצא סמוך לאולם לה סקאלה של מילנו, נפטר ג'וזפה ורדי, שהעלה שם רבות מיצירותיו המפורסמות ובעיקר את הופעות הבכורה שלהן. במהלך ביקורנו התארחנו וביקרנו במלונות נוספים ברשת "גרנד הוטל", כולם אלגנטיים ביותר ומשדרים יוקרה באווירה של פעם.

באותה שעה בה נחתנו במילנו, התקיים על מדשאות פארק הירקון המופע המרכזי של הקיץ וחגיגות 100 שנה לתל אביב. היה זה הרקוויאם שכתב ורדי ושהועלה על ידי צוות לה סקאלה, שהגיע הישר ממילנו, שהיא בין שאר מעלותיה גם עיר תאומה לתל-אביב. לנו הייתה הזכות להיות מוזמנים למחרת אל לה-סקאלה לאופרה "ייבגני אוניגין" בביצוע להקת הבולשוי הרוסית. כך היה, כשכל עם ישראל האזין ללה סקאלה כשהוא רובץ על שמיכה על הדשא ונוטף זיעה, ישבנו אנו, אלגנטיים, מחויטים ומעונבים, באולם המפואר של לה סקאלה בחוויה רב-תרבותית: אופרה של כשלוש וחצי שעות, ברוסית, באולם לה-סקאלה האיטלקית, עם תרגום לאנגלית. רק שכחנו להביא עימנו קצת פיצוחים.

למי שלא יודע: זהו אחד מבתי האופרה הידועים בעולם שנחנך בשנת 1778 וניזוק קשות בהפצצות של מלחמת העולם השנייה. מבחוץ הבניין אינו מרשים במיוחד, מבפנים הוא מחודש ומשופץ, מרהיב בצבעי אדום-זהב. שש קומות של יציעים עם תאים פרטיים משקיפים לעבר הבמה. האולם עצמו די קטן, כ-600 מקומות ישיבה בלבד, אולם התאים שבצדדים יכולים להכיל כמעט אלפיים צופים. המושבים צפופים, מה ששגרם לי להרגיש כמו בטיסה במחלקת תיירים. הרצפה ישרה, דבר שאינו מאפשר צפייה טובה, ומסתבר שבעבר היו נוהגים לצפות שם באופרות בעמידה.

 

שקיות של מעצבים

עוד אטרקציות תיירותיות חשובות במילנו הן המבצר של משפחת ספורצה ששלטה בעיר וסביבותיה במאה ה-15, הפארק והדואומו, הקתדרלה שהיא השניה בגודלה בעולם. זהו מבנה שיש מרשים מבחוץ וחשוך מבפנים, עם עשרות עמודים מסיביים וויטראז'ים צבעוניים. בסמוך לו נמצאת הגלריה של ויטוריו עמנואל, פסאז' מפואר ביותר של שלוש קומות המואר באור טבעי באמצעות תקרות זכוכית והמקשר בין הכיכרות ובנייני הציבור שבפיאצות. כמו הדואומו, גם הגלריה בנויה בצורת צלב ונראה כי היא מקום הפולחן של דת השופינג ומתחרה בדואומו על ליבם של המאמינים. הקתדרלה שייכת לעבר, הגלריה היא ההווה והעתיד. החנויות היוקרתיות, חלונות הראווה המעוצבים והדגמים המקוריים הן האטרקציה העיקרית והן המילה האחרונה באופנה.

במילנו לא היעד התיירותי חשוב כל כך, כמו הדרך אליו. לא חייבים לקנות, אפשר רק לראות. אין כאן מציאות אבל יש הרבה מה ללמוד מהמילנאזים. לא חייבים, אבל קונים. יש כאלה המגיעים למילנו לצורך קניות בלבד. מראה אופייני הוא לראות נשים וגם גברים הנושאים בשתי הידיים תיקי קניות אלגנטיים עמוסים לעייפה. לא שקיות ניילון חס וחלילה אלא תיקים מפוארים המעידים על מה שנמצא בתוכן. ישבתי בלובי המלון ולא שבעתי מלראות מוניות העוצרות בפתח ומהן מגיחים נשים וגברים עמוסים בשקיות עם שמות מעצבים מפורסמים וחנויות ידועות, תופעה שלא ראיתי כמוה במקומות אחרים. סיפרו לי כי כאן נצפתה במשך כמה ימים גברת מכוסה ברעלה, שמאחוריה השתרך גבר שכל תפקידו היה לשאת עבורה את שקיות הקניות.

מילנו היא עיר מודרנית יחסית, שנפוליאון שאף להעניק לה חזות פריזאית. כיום מקפידים בה על איכות הסביבה. התחבורה הציבורית היא באמצעות רכבות תחתיות וחשמליות שמונעות זיהום אוויר, עם קרונות מקוריים מראשית המאה שעברה. עקב הגבלת השימוש ברכב במרכז העיר ניתן לראות אין ספור אופניים, שאותם ניתן לשכור ולהשאיר במקומות רבים. בכל מיני אתרים מרכזיים אפשר לראות מתקנים עם עשרות אופניים, כולם צהובים ומדגם אחיד. רק לבוא, לשלם ולקחת. וגם להחזיר.

מזג האוויר במילנו לא יציב. האוויר החם שמגיע לאיטליה מן המדבר האפריקאי נתקל בצפון איטליה בהרי האלפים. מצד שני, הרוחות הקרות מן הצפון גולשות אל עמק הפו, והמפגש בין שני האקלימים השונים יוצר מזג אוויר הפכפך. ואכן, היה לנו מזג אוויר משוגע. ביום חום מעיק ובלילה סופות עם גשמים עזים, רעמים, ברקים ווחות עזות. שיטפונות, דרכים חסומות, מפלי מים שוצפים וברד בגודל של אבנים הם תופעה שכיחה, כפי שסיפרה לנו אליזבט לאנג, מנהלת המכירות של וילה סרבלוני, שהגיעה במיוחד ממינכן כדי לפגוש אותנו. אבל לא נקדים את המאוחר.

 

מכוניות של 240 קמ"ש

בדרך צפונה אל אזור האגמים ביקרנו במונזה, עיירה נעימה הסמוכה למילנו, שרק מחמת סנוביות שומרת על עצמאותה המוניציפלית. אוכלוסייתה יותר אמידה, הכל בה יותר יקר ויותר אליטיסטי. יש בה קתדרלה גותית שעולים אליה לרגל בגלל כתר זהב שמסופר כי נעוץ בו מסמר מהצלב של ישו. יש בה פרסקאות ומוזיאון חדיש ומעניין. אך מה שהפך את השם מוזנה למותג הוא מסלול מרוצי מכוניות מהידועים בעולם בו מתקיימות תחרויות חשובות כמו מרוצי הגרנד פרי של הפורמולה 1. מסלול זה נחשב למהיר ביותר באירופה ומכוניות המירוץ נוסעות בו במהירות של עד 240 ק"מ לשעה. כמעט בלתי אפשרי לצלם את המכוניות שטסות על המסלול. כאשר לוחצים על מתג המצלמה, המכונית כבר איננה. חלפה עברה ביעף. באוויר נשאר רק רעש אופייני מחריש אוזניים. זהו מגרש הבית של יצרנית המכוניות פרארי, ובמגרש החניה ניתן לראות מכוניות פאר נחשבות במיוחד שכל אחת מהן עולה כמו וילה בפתח תקווה.

מכאן כבר ראינו באופק את פסגות ההרים, חלקם מושלגים. האגמים נוצרו כתוצאה מתנועת קרחונים שגלשו מהרי האלפים, חרצו להם ערוצים עמוקים שהתמלאו במים. אגם קומו שעל גבול שווייץ הוא השלישי בגודלו בין אגמי צפון איטליה, אחרי אגם גארדה ואגם מאג'ורה.

לתאר את המקום לא קל. אי אפשר שלא להשתמש במטבעות לשון שחוקות:  "כפרים ציוריים", "נופים עוצרי נשימה", "כמו בגלויות", "אסור להחמיץ". מה לעשות שכל זה נכון: ההרים התלולים המגיעים עד קו המים, מים כחולים וצלולים בהם משתקפים ההרים כמו במראה. הצמחיה ירוקה מאופק עד אופק, לאורך קו מים ובמורדות ההרים פזורות וילות מפוארות עם גגות רעפי טרה-קוטה אדומים. מסביב גינות מטופחות וכל כך הרבה יופי שאין די מילים לתארו.

 

רגל פה, רגל שם

לאגם קומו שלוש זרועות. הקרחון שגלש אי אז ביקש לפלס לעצמו דרך ונתקל בסלע קשיח. לכן מאותה נקודה האגם התפצל לשתי זרועות המקיפות חצי אי, לשון יבשה החודרת אל האגם ומוקפת מים משני צדדיה. נוהגים לתארו כאות Y הפוכה. אבל אם איטליה משולה למגף, הרי שאת אגם קומו אפשר גם להמשיל לאדם הניצב בפישוק רגליים, רגל פה ורגל שם. ובדיוק באמצע בין שתי הרגלים, במקום הכי אסטרטגי, נמצאת בלאג'יו.

בדיוק אל המקום הזה היו מועדות פנינו. בלאג'יו. Bella, Bella, Bella מאוד מאוד בלה (יפה), כפנינה שנחה בתוך צדפה. לדייק יותר, פנינו היו מועדות אל וילה סרבלוני שהיא היהלום שבכתר היופי. פנינה או יהלום, לא משנה איך נקרא לה, זכינו לאירוח של יומיים באחד המקומות היפים ביותר. מה שהיה בימי הביניים כפר דייגים הפך להיות כפר נופש יקר ויוקרתי. תיירים רבים מכל העולם מגיעים אליו והרבה אמריקאים נהגו להתארח בו עד לאחרונה, כאשר המשבר הכלכלי אילץ אותם להדק את החגורה. גורמי תיירות מקומיים שאירחו אותנו הביעו דאגה מן הירידה בתפוסה. תיירות הקיץ מפרנסת את התושבים למשך כל השנה. מלונות, חנויות, מסעדות, בתי קפה, הפלגות ועוד ועוד. הירידה בתפוסה גרמה גם לירידה במחירים, מה שמקרב אותנו הישראלים להגשים חלומות שעד לאחרונה היו מעבר להישג היד או הכיס. נכון שזה לא אנטליה ולא הכל כלול, אבל הכל שווה כל אגורה, דולר או יורו. צפון איטליה התקרבה לתקציב של התייר הישראלי וכיום ניתן למצוא חבילות, טיולים מאורגנים ודילים במחירים אטרקטיביים.

בלאג'יו יושבת על שפת האגם במדרון על צלע ההר שכביש טבעתי חד-כיווני עובר במרכזה. אין בה תנועת כלי רכב. הכל משוטטים ברגל, מטפסים, עולים ויורדים בסימטאות התלולות ובמאות המדרגות המובילות אל הטיילת ההומה. התיירים נראים בכל פינה. הם יושבים בבתי הקפה והגלידריות, במסעדות המפוארות, משוטטים או עושים קניות. הכל לאט, בניחותא, שום דבר לא בוער. אין למה למהר. צריך למצות את הרגע, את הרוגע והשלווה.

וילה סרבלוני היא מלון המשתייך לרשת מלונות "גרנד הוטל", בדומה לזה שבו התארחנו במילנו. 100 חדרים משופצים ומפוארים ביותר בארמון שיושב על שפת המצוק, מעל האגם. זהו מלון ברמת חמישה כוכבים דה-לוקס הידוע גם בזכות המסעדות המעולות שלו. המסעדה מעניקה את כל היתרונות של לסעוד בחוץ - אבל עם מיזוג אוויר: קירות זכוכית ותקרות זכוכית עולות ויורדות ומתכווננות בדיוק לרווחתו של האורח. צוות מלצרים מקצועי משרת במיומנות ומגיש ארוחה שהיא חגיגה. המסעדה יושבת על המים, כמו גם בריכת השחייה הנושקת לאגם. הגינה מטופחת וצמחיה עשירה בשלל צבעים מנקדת את כחול המים, תכול השמים ולובן השלג שעל פסגות ההרים הרחוקים. לכאן באים לא רק לישון, לכאן באים להתפנק.

המבנה הראשי הוקם כבר במאה ה-16, לאחר כמאתיים שנה קיבל אותה בירושה הדוכס אלסנדרו סרבלוני, ובשנת 1872 הפכה האחוזה לבית מלון לאורחים מן החברה הגבוהה. כיום שייך המלון למשפחה שווייצרית ואילו מנהלת השיווק ויחסי הציבור היא אישה אנרגטית ביותר בשם אליזבט לאנג, המתגוררת במינכן. ממנה אני ממשיכה לקבל גם לאחר ששבתי הביתה דיווחים עדכניים על נפלאות מזג האוויר של בלאג'יו. למסיבת קוקטייל לכבוד האורחים מישראל הגיעו גורמי תיירות מקומיים והשאירו בידינו חומר פירסומי ודיסקים המעידם על יופי המקום ועל כך שלא היה זה חלום. לשווק יעד תיירותי כזה הוא תפקיד נחשק, בעיקר שהוא כולל גם נסיעות בכל העולם, כי לכאן מגיעה הקצפת, האליטה שידם וכיסם מאפשרים להם לנפוש בתוך חלום.

 

גן שהוא נכס לאומי

המילה וילה נפוצה ונדושה. כל בניין הוא "וילה" אם זה בית מלון, אם זה מוזיאון ואם זאת סתם וילה. אנו הפלגנו אל וילה קרלוטה, שנשקפה אלינו מצידו השני של האגם, בעיירה טרמצו, גם היא עיירת נופש נחשבת. וילה קרלוטה נבנתה בסוף המאה ה-18 והיא כיום נכס לאומי הידוע בזכות הגנים הנהדרים הנטועים בה ואוסף האמנות שלה. 11 גננים מטפחים על מדרון ההר גן נפלא שבו הצליחו ליצור מיקרו אקלים של מקומות שונים. מצאנו כאן אל לצד אלה גינות אנגליות וצרפתיות קלאסיות בעלות צורות גיאומטריות מעוצבות, גינת קקטוסים מדברית, צמחיית ג'ונגל סבוכה ואמיתית וגנים בסגנונות שונים נוספים. עבודה רבה מושקעת כאן כדי לשמור על הצמחייה במיטבה. כדי לגן עליהם מפגעי מזג האוויר, בסוף הקיץ מועברים צמחים רבים אל תוך חממה, שבה ישהו במשך כל ימי החורף. צמחים אחרים מוחלפים בתדירות גבוהה, כדי לשמור על המראה הרענן והטבעי.

ביקור בגן כולו עשוי להימשך כמה שעות, ועל כך יש להוסיף את הביקור באוסף הציורים והפסלים שבתוך הוילה.

בסמוך לוילה קרלוטה נמצא מלון טרמצו שגם הוא נמנה עם מלונות "גרנד הוטל". זהו מלון מפואר ביותר, עם מרפסות הצופות על האגם ועל וילה סרבלוני שמצידו השני, ובריכת השחייה שלו מצויה ממש בתוך האגם. גם לו גנים מטופחים לא פחות מאשר אלה הסמוכים לו.

 

לקומו, בספינה פרטית

אגם קומו עמוס ספינות המשמשות כלי תעבורה הכרחי - ספינות מעבורת, רחפות, ספינות גדולות וספינות קטנות. בעוד שהמזוודות שלנו עשו דרכן במיניבוס בדרך היבשה אל העיר קומו, אנו עשינו את אותה דרך בהפלגה בספינה פרטית לאורחי האדיוקשונל, הפלגה של כשעה עד העיר הראשית של המחוז והמרכז המסחרי שלו. בדרך שטפנו עינינו בוילות של ידוענים, מפורסמים ושועי עולם, כל מיני מי ומי, סלבס והחברה הגבוהה. הגד לי מי הם שכניך ואגיד לך מי אתה. כל מי שרוצה להיחשב חשוב ונחשב חייב שתהיה לו וילה על שפת האגם.

העיר קומו, בירת האזור, נוסדה עוד בימי הרומאים, נשלטה בידי האוסטרים ושוחררה על ידי גריבלדי שסיפח אותה לאיטליה במחצית המאה ה-19. בעבר הייתה בה תעשיית משי מפותחת ועד היום אפשר למצוא בה חנויות המוכרות בדי משי. היתה זו עיר חשובה ועשירה, בגין מיקומה על הדרך שלמרגלות הרי האלפים. כמו בכל עיר רומית עתיקה נמצאים בה שרידים ארכיאולוגיים, במרכזה ככר עם קתדרלת הדואמו המרשימה. בעיר חי אלסנדרו וולטה (1745 - 1827) הפיזיקאי שהמציא את הסוללה החשמלית ושעל שמו נקראת עד היום יחידת המתח החשמלי בשם "וולט". מקומות רבים בעיר מנציחים את שמו.

הסיור הזה העלה בי זיכרון מן העבר הרחוק. לפני כ-30 שנה היינו זוג ישראלי צעיר עם שני ילדים קטנים, שנקלע לעיר קומו בסוף שבוע אחד שבו כל מלונות העיר היו מלאים עד אפס מקום. בלשכת התיירות המקומית הצליחו למצוא חדר פנוי במלון נידח הרחק על ראש ההר. בחושך מוחלט, בכביש פתלתל ועקלקל שנראה שאינו מוביל לשום מקום, הגענו לבסוף למלון ששכן, איך לא, באיזה ארמון. היה זה ערב ראש השנה. הילדים היו עייפים ורעבים, המסעדה כבר הייתה סגורה, אבל הסכימו להכין לנו משהו הכי פשוט שאפשר, סיר של פסטה.

היה זה טקס מרשים במיוחד, בהשתתפות עגלת תה מתגלגלת ובעקבותיה חמישה מלצרים. האחד ערך לנו את השולחן, השני שלף מהסיר את הפסטה במלקחיים, השלישי פיזר עליה גרירת גבינת פרמזן, הרביעי מזג לנו מים והחמישי הגיש יין. מה שאנחנו דמיינו כארוחת צ'יק צ'ק ולמיטה הפך להיות טקס ארוך ומוקפד. אחר כך נפלנו למיטות אפיריון עם מצעי כותנה ותחרה.

הפתעה הגדולה ציפתה לנו בבוקר. לא אשכח אותה לעולם. כשפתחנו את החלונות, כל העיר קומו והאגם שסביבה נשקפו מלמטה, כאילו מונחים על כף היד. הרגשנו בשמיים.

הבחנתי אז כי בצמוד למלון יש קרוניות היורדות על כבל בשיפוע חד אל העיר ושפת האגם. הפוניקולר המפורסם של קומו. בביקור הנוכחי שמחתי לראות שהוא פועל עד היום, כל חצי שעה, מעלה ומוריד מבקרים לראש ההר.

- - - - - -

* המחברת היתה אורחת לשכת התיירות של לומברדיה וחברת אליטליה