סיציליה - האי בו "הסנדק" הוא אטרקציה תיירותית
מאת אתי ישיב
רק 3.3 קילומטרים מפרידים בין העיר מסינה שבסיציליה לדרום קלבריה שבדרום המגף האיטלקי. שנים מדברים על הקמת גשר, הארוך בעולם, שיחבר בין השתיים. הפרלמנט של סיציליה (נכון, האי הוא חבל אוטונומי עם ממשל עצמאי והפרלמנט שלו מחוקק חוקים - ובלבד שלא יתנגשו עם חוקי רומא) כבר אישר את הפרוייקט. הממשלה ברומא לעומת זאת, פוסחת על שני סעיפים: מחד, הספינות והמעבורות המשייטות בין השתיים נמצאות בשליטת המאפיה וזו מצידה מטרפדת את הפרוייקט שיפגע בהכנסותיה. מאידך, המאפיה,לדברי התקשורת האיטלקית, שולטת ברוב תוכניות העבודות הציבוריות בדרום הארץ וביצוע התוכנית יכניס לה כספים רבים. וראש הממשלה ברלוסקוני? הוא דווקא מעוניין. ברור, לא? ועכשיו לעניין.
סיציליה. האי הגדול ביותר בים התיכון. אי יפהפה עם מעט שטחי מישור ועם ליבה הררית המתרוממת כמעט מקו החוף. אי עם נופים ים תיכוניים, הדומים משהו לישראל של פעם, לפני שהולבשה שלמת בטון ומלט. אי שפעם היה אסם התבואה של האימפריה הרומית והיום הוא עדיין ארץ חקלאית, אבל ענייה ורק התיירות מצילה בה קצת את המצב. עיירות קטנות מתפוררות, כפרים זעירים מתערסלים בין כתפי ההרים ובין לבין, במישורים שעל קו החוף ועל מורדות ההרים, משתרעים שדות חיטה צעירה, מטעי זיתים ירקרקים, פרדסים עצומים זהובי תפוז, עצי אקליפטוס ריחנים, דקלים, שיחי צבר קוצנים עם פירות סגלגלים, מרבדי עשב ירוק טרי מנוקד בפרחים קטנים צהובים, כחולים, לבנים המזכירים לנו את השדות שמסביב לזכרון יעקב (אולי גם הם כבר נעלמו מתחת לשלמות הבטון) מאגרי מים נוצצים, אחוזות מטופחות וחוות שרבות מהן נראות נטושות, עם מיבנים מוזנחים, גגות רעפים אכולי טחב, קירות שנצבעו פעם בצבעי ורוד, כתום, חום והיום הם דהויים, עייפים. וקילומטרים על קילומטרים של כבישים התלויים על עמודים גבוהים, נכנסים אל שרשרת אין סופית של מינהרות ועוברים גשרים ענקיים.
משחקה של הנימפה
סיציליה. אי היושב על קו שבר של הרי געש מתפרצים. שמיקומו בים התיכון עשה אותו יעד קבוע לפולשים זרים. שההיסטוריה שלו שזורה במיתולוגיות עתיקות. שאפשר לראות בו מקדשים יווניים, שרידים רומיים, כנסיות ביזאנטיות, מבצרים נורמאניים, כיכרות בארוקיות ושמעל כל אלה רובץ הר הגעש הקדמון אטנה, שהיוונים העתיקים האמינו שהוא מקום משכן האלים וכאשר אלה זועמים על בני האדם, הריהם מתפרצים, יורקים סלעים, מקיאים לבה וזורעים על כל סביבתם צבע שחור, מהפנט. אי משולש הנשען על קודקדו הדרומי, שאי פעם במרחבי הזמן, שיחקה בו נימפה שובבה, זרקה שלוש אבנים ואלה קבעו את שלושת קודקודיו: בצפון מזרח - העיר מסינה, בצפון מערב - עיירת החוף טראפאני ובדרום - פאצ'ינו.
נחתנו בסיציליה בסוף חודש דצמבר. "האי בחורף אינו זה של הקיץ", הזהירו אותנו. ואמנם, התיירים מגיעים לכאן בדרך כלל בקיץ ואז צפוף בו והוא שוקק חיים. עכשיו, בדצמבר, מצאנו את רוב בתי המלון סגורים וכמותם גם את רוב המסעדות, בתי הקפה והברים. עכשיו זהו אי של תושביו נטו ואנחנו דווקא אהבנו אותו כך, כשהוא שייך רק לחמישה מיליון הסיציליאנים הגרים בו. ואם השרותים קצת צולעים, אם בדרכים שבין הערים אין איפה לאכול, אם בתי השימוש הציבוריים סגורים - אדרבה. כך מתעוררים לחיים בזכרוננו סרטיהם של האחים ויטוריו ופאולו טביאני על החיים בכפרים הקטנים כפי שהיו רק לפני דור או שניים: על העבודה הקשה בשדות, על הילדים הרועים את הצאן לבדם בהרים, על האמהות הזקנות המחכות על סף הבית למכתב מהבנים שהיגרו לאמריקה. גם בסיציליה הכל כבר נראה אחרת ובכל זאת, כל הסיפורים הללו נראים לנו עכשיו לא כל כך רחוקים.
סיפורי התורה בפסיפסי זהב
כשליש מתושבי האי מתגוררים בשלוש ארבע ערים גדולות וכל היתר - עדיין בעיירות קטנות ובכפרים ההולכים ומתרוקנים מהצעירים שלהם. פאלרמו, בירת האי, בנויה על חוף הים, על הצלע הצפונית של המשולש הסיציליאני, למרגלות הר עולי הרגל (Monte Pellegrino) שעליו בנויה כנסיית הקדושה המקומית, רוזאליה הקדושה עושת הנסים. התמונה הזו שנגלתה לפנינו ממרפסת החדר שלנו בבית המלון, עם הספינות והמעבורות בים וההר היפה המתרומם כאילו מבין הגלים, הייתה מקסימה ביופיה. וכדי להוסיף יופי, משתרע לו בין ההרים, מאחורי העיר, עמק "קונכיית הזהב" (Conca d'Oro) שהשמש הזורחת מציפה אותו בבוקר באור יקרות וצובעת את הכתום של פרי התפוזים הנטועים בו בזהב נוצץ. כשהיינו ממש מעל העמק, בבוקר שמש חורפי, ירדו קרני השמש עד הים, עטפו את כל העיר בשמיכת זהב וצללו בתוך המים הכחולים. מראה מדהים.
פאלרמו, שנוסדה על ידי הפיניקים במאה השמינית לפני הספירה ונקראה אז בפיהם "פרח", התחילה לפרוח באמת רק אחרי הכיבוש הערבי ב-831 לספירה. הערבים הפכו אותה לבירתם, בנו בה 160 מסגדים והעניקו לה את תקופת הזוהר שלה. כשעברה במאה ה-11 לידי הנורמאנים, היא נחשבה לעיר היפה, המפוארת והמתקדמת ביותר באירופה. קשה היה לנו להאמין בכך כשטיילנו ברחובות העיר. עוד במאה ה-13 התחילה השקיעה וההתפוררות ואת המכות האחרונות ספגה פאלרמו במלחמת העולם השנייה כשסבלה קשות מהפצצות בנות הברית. עד היום העיר לא שוקמה ובתים רבים בה מתפוררים ושחורים מטחב, או הרוסים מפצצות ומרסיסים. ההזנחה הזו היא תוצאה של שני דברים. הראשון - כנראה שהשלטון המרכזי באיטליה לא שיתף פעולה, בבחינת "רחוק מן העין רחוק מהלב" (דווקא את ברלוסקוני מציינים כאן לטובה כמי שתרם רבות לשיקום האי) והשני - למאפיה המקומית, שעד לאחרונה היתה השלטת האמיתית באי, היו מן הסתם דברים אחרים לעשות עם הכסף במקום להשקיע אותו בשיפוץ בתים ובנקיון העיר. היום, כשסיציליה התעשתה והתחילה להילחם בשלטון המאפיה החונק, מתחילים בכל זאת לראות ניצנים של התחדשות. פה ושם יש כבר בתים משופצים ורחובות נקיים ומה שרואים - יפה להפליא. אז אולי ייבנה סוף סוף גם הגשר ההוא בין קלבריה ומסינה...
פאלרמו מיוחדת בכך שיש לה, שלא כמקובל, שתי קתדרלות. האחת, קתדרלה נורמאנית שנבנתה במאה ה-12 על ידי המלך וויליאם השני , נמצאת בדרום מערב העיר, במעלה הר המלך "מונריאלה". למרות ששופצה במשך הדורות, היא נותרה ברובה כפי שהייתה במקור ונחשבת לדוגמה היפה ביותר של האדריכלות הנורמאנית בסיציליה. ואם המיבנה נהדר, הרי תוכו עוצר נשימה ממש. קירות שלמים מכוסים בפסיפסים נפלאים, שהזהב שולט בהם ואפשר ממש לקרוא בהם, בלי מילים, רק בתמונות, את סיפורי הברית החדשה והקדושים הנוצרים, וגם את סיפורי ספר בראשית שלנו המספר את סיפור הבריאה והאבות. הקתדרלה השנייה, הנמצאת בתוך העיר, נבנתה גם היא במאה ה-12, על ידי הבישוף של העיר, שביקש להתחרות בזו של המלך. מבחוץ גם היא מפוארת, עם מגדלים גותיים מצועצעים והשפעה ערבית בעיטורים הגיאומטריים, אבל בפנים היא דלה למדי. לעומתה, אסור להחמיץ ביקור בארמון הנורמאנים (פאלאצו דיי נורמאני), שניבנה על ידי הערבים במאה התשיעית, הורחב ועוצב מחדש על ידי הנורמאנים והגרמנים ומשמש היום כמושב הממשל האוטונומי של סיציליה. כאן, בקפלה פאלאטינה, יש פסיפסים מרהיבים בסגנון ביזאנטי שיפים כמותם ראינו רק ברוונה ובאיסטנבול, אריחים גיאומטריים עם השפעה ערבית ותקרת עץ מגולפת יפהפיה. שמחנו להיות המבקרים הכמעט יחידים במקום, כך שיכולנו ליהנות מכל אלה בשלמות, בלי הצפיפות של תיירי הקיץ. עוד בפאלרמו ארמונות, כיכרות, מיזרקות, מבוך מקסים של סימטאות צרות, תיאטראות, מוזיאון לארכיאולוגיה וגלריה לאמנות של סיציליה - אוצרות אמיתיים מתחת לזוהמה של העיר.
מי שמוכרח, יכול לבקר גם בקטקומבות של הנזירים הקפוצ'ינים, שבין המאות ה-17 וה-19 חנטו כ- 8,000 גופות של סיציליאנים אצילים ועשירים שוויתרו על קבורה רגילה (למה לא? גם אצלנו יש בתי עלמין לבעלי יכולת) ושלדיהם עטויי החליפות שהתמרטטו תלויים-מוצגים על קירות המרתפים העתיקים. החנוט הראשון שלהם "מתגורר" כאן מאז 17.10.1599! מעניין יותר לטעמי הוא בית הקברות הצמוד לקטקומבות. בתים קטנים ופחות קטנים ניבנו כאן מסביב לקברים בסגנונות ובצבעים שונים. ספק עיר גמדים ספק עיר מתים דמומה. במשך הנסיעות באי ראינו עוד כמה וכמה ערי קבורה כאלו, כמה מהן אפילו ליד כפרים קטנים.
אין יהודים בסיציליה
מילה על היהודים בסיציליה. באופן מסורתי, תושבי סיציליה סובלניים מאוד לדתות השונות ועד שנת 1492 חיו בעריה כמה אלפי יהודים חיים יהודיים מלאים, בהרמוניה מושלמת עם הסביבה. איתרע מזלם ובמאה ה- 15 סיציליה עברה לשלטון ספרד. יחד עם גירוש יהודי ספרד, גורשו גם יהודי סיציליה והיום לא נותר מהם כמעט זכר. מאז ועד היום אין כאן יהודים, אין בתי כנסת וגם אין חב"ד. אבות העיר מנסים לשמר לפחות את הזיכרון ועל כמה מיבנים בשכונה היהודית לשעבר מופיעות כתובות באיטלקית, בעברית ובערבית. כך בכיכר פונטיצ'לו (גשר קטן) וכך בבית הכנסת הגדול, שהיה מהמפוארים באירופה והיום שוכנת בו כנסייה, ומהמיבנה המקורי נותר רק שער הכניסה - קשת אבן מסיבית ועליה שלט: ריקולו מסקיטה - נראה שמישהו חשב שמסקיטה (מסגד) הוא גם בית כנסת.
בצפון מערב העיר, על שפת הים, נמצאת עיירת הנופש מונדלו (Mondello) - מעין סביון של פאלרמו. זוהי שכונת עשירי העיר המשלמים הון עתק גם עבור בתים פשוטים למדי. אבל העיירה חביבה מאוד גם על תושבי פאלרמו האחרים, הבאים להסתלבט בה על טיילת המלכה אלנה ולאכול במסעדות הדגים הרבות או בדוכנים, בהם אפשר לאכול פירות ים המוגשים בצלחות קרמיקה מצויירות, צבעוניות ומקסימות. מנות פופולאריות הן פסטה קון לה סרדה, שהיא פסטה ברוטב סרדינים, שומר, פלפלים, צלפים וצנוברים , סטייקים ענקיים מבשר דג החרב, וגם קוסקוס, שהיגר לכאן מצפון אפריקה הקרובה.
הקתדרלה של פלרמו
ומה עם שופינג בפאלרמו? אז כך. קניות אפשר לערוך בסביבת פיאצת קסטלנואבו, כיכר גדולה בצפון המודרני יותר של העיר. כאן אפשר למצוא מרכזי קניות גדולים, חנויות מעצבים, בתי קפה חמודים, אבל האמת, כאלה יש היום בכל מקום. לעומת זאת, בסימטאות העיר העתיקה פזורים שווקים עממיים, שהפופולארי ביותר ביניהם הוא שוק ווצ'יריה (Vucciria) שם אפשר לחטט בכיף ולמצוא מציאות, או לטעום מהמבחר האין סופי של מאכלים הנמכרים בו. ובכל מקרה, יודעי דבר המליצו לנו להמתין עם הקניות לביקור בעיר קטאניה, בה יש ה כ ל!
עשר עלמות בביקיני בוילה רומית
הערים הגדולות של סיציליה נמצאות בחופי האי ומפאלרמו אפשר להגיע אליהן אם בנסיעה מזרחה לאורך החופים, דרך העיר מסינה וממנה דרומה, ואם בנסיעה על הכבישים המתפתלים עד העיירה אנה (Enna) הנמצאת במרכז הלב ההררי של האי וממנה מזרחה עד החוף ושוב דרומה. אנה, שקיבלה את שמה בתקופה הערבית על שם צמח החינה המשמש לצביעת השיער והידים הגדל בסביבתה, יושבת על רכס נישא השולט ממרומי 942 המטרים שלו על כל הסביבה. האתר הבולט ביותר בה הוא מבצר נורמאני גדול מימי הביניים, שעדיין נותרו בו ששה מגדלים מהעשרים שהקיפו אותו בזמנו והנוף הנשקף ממנו מרהיב ביופיו. דרומה מאנה, במרחק של פחות משעת נסיעה, נמצא אחד האוצרות החשובים של האי והוא וילה רומאנה דל קאזאלה שנבנתה בתחילת המאה הרביעית לספירה על שטח של 3,500 מ"ר, נקברה תחת שכבת בוץ במאה ה- 12 ואחרי 700 שנה נתגלו רצפות הפסיפס הנפלאות שלה המיוחדות במיגוון הנושאים המתוארים בהן, כמו סצינות מסיפורי הומרוס, ציד חיות בר, קרקס, תמונות ארוטיות, או קבוצת עשר עלמות הלבושות בביקיני, והכול בצבעים ססגוניים להפליא. תארו לכם את גודל האכזבה כשהתברר לנו שהווילה סגורה למבקרים בחודשי החורף.
כיכר דמוית ספינה
כל אחת מהערים של סיציליה מיוחדת ומעניינת. העיר סיראקוזה למשל, השוכנת בראש מפרץ יפה בדרום החוף המזרחי, היא אחת היפות שבה ובזמנה התחרתה אפילו עם אתונה ביופיה. היא נבנתה עוד במאה השמינית לפני הספירה על ידי יוונים מקורינתוס שהתיישבו באי אורטיג'יה וכמו כל סיציליה עברה את הכיבושים הרומי, הברברי, הביזנטי, הערבי והנורמני. בנה המפורסם ביותר הוא ארכימדס, המתימטיקאי ההוא שישב באמבטיה כשגילה את מה שקרוי עד היום "חוק ארכימדס", קפץ בהתרגשות מן האמבט ורץ ברחובות סירקוזה כשהוא צועק "אאוריקה!" (מצאתי!). ארכימדס מונצח בעיר בכיכר עם מזרקה מצועצעת, הנושאת את שמו. ידוענים אחרים שחיו בה היו המחזאי הנפלא אייסכילוס, הפילוסוף המעצבן אפלטון והשליח פאולוס, שהצליח להמיר את דתם של תושבי העיר לנצרות.
מומלץ לבקר בשני אזורים בעיר. האחד, האי אורטיג'יה בו נמצאים ארמונות רבים מימי הביניים ובסגנון הבארוק, מעיין ארטוזה (Aretusa) המפכה, למרות קרבתו לים, מים מתוקים שברווזים שטים בהם וקני סוף אקזוטיים צומחים מסביבו והוא, לפי האגדה, המקום בו התחילה ההתיישבות באי, כיכר הקתדרלה דמויית הספינה, שעם הארמונות המקיפים אותה היא יפה במיוחד, ובמיוחד הקתדרלה עצמה. זו כנסיה בעלת חזית בארוקית מרשימה, שנבנתה במאה השביעית על שרידי מקדש יווני ועדיין נותרו בה רוב העמודים המקוריים של המקדש, וגם תקרה בסגנון גותי, קאפלות בסגנון הבארוק ומגדלים שניבנו על ידי הערבים שהשתמשו בה כמסגד. בקיצור - מיבנה אחד היכול לשמש דוגמא לכל הסגנונות האדריכליים השונים שהיו נהוגים כאן. גם רובע יהודי טיפוסי, עם סימטאות צרות צרות והרבה כנסיות שהוקמו בו לאחר גירוש היהודים ב-1492מכל רחבי סיציליה, במקומם של בתי הכנסת, שלא נותר מהם זכר. מיקווה טהרה אחד הוא הדבר המקורי-יהודי היחיד שנותר ברובע. הוא נמצא במרתף בית פרטי שבעליו מאפשרים (לא תמיד) לבקר בו.
האתר השני הוא אתר העתיקות ניאפוליס הנמצא בעברה השני של העיר שבו לא כדאי לוותר על ביקור בתיאטרון היווני שנחצב כולו בסלע ויכול היה להכיל 16,000 צופים. הרומים שינו אותו כדי שיתאים לקרבות הגלדיאטורים. עוד אתר חובה הוא המוזיאון הארכיאולוגי המחוזי, המוקדש לתולדות סיציליה מהתקופה הפרה היסטורית ועד למאה השביעית לפני הספירה.
"פרנדרה צ'ינקוואה" - חמש דקות ביום להוצאת כעס
קצת דרומה מסירקוזה נמצאת העיר הקטנה נוטו, הנקראת על שם הנהר העובר לידה. לאורך רחובותיה הבנויים שתי וערב ניצבים ארמונות מקסימים, כנסיות, מזרקות ופסלים - בארוקיים כולם, הבנויים אבן גיר מקומית לבנה-וורודה. למרות הגשם השוטף שקיבל אותנו בנוטו, הצלחנו לספוג מהיופי של העיר הקטנה. מרגש במיוחד הוא פסל הרקולס העומד ברחובה הראשי של העיר ומעשה שהיה כך היה: אלה קוסמת כישפה את הרקולס הגיבור והפכה אותו למטורף. בחמתו, הרג הגיבור את אשתו וילדיו וכשקלט את מעשהו האמין שלא יוכל להמשיך לחיות. כדי לכפר על עוונו, הוטל עליו לעמוד ב-12 משימות קשות. אחת מהן הייתה להשיג תפוחי זהב מהסירנות. אטלס, אבי הסירנות, הבטיח לעזור לו. ואכן, בעוד הרקולס מחזיק במקומו את כדור הארץ, השיג לו אטלס את התפוזים. הרקולס האומלל השלים את כל 12 המשימות, אבל רפואה לנפשו לא באה. בכל אופן, המפגש בין השניים התרחש לפי האגדה כאן, ברחובה של נוטו.
חוזרים שוב צפונה בחוף המזרחי. הדרך יפהפיה ממש. פרדסי לימונים צהובים , שיחי אגבה מיתמרים, עיירות וכפרים זעירים על ראשי ההרים, וזהו אולי הדבר הקסום ביותר בסיציליה. הכפרים ההרריים, עם נופים מדהימים, בתים תלויים על קצות הצוקים, מורשת כפרית שהצעירים בועטים בה אבל זקני הכפר עדיין מכבדים. הנשים מבלות את חייהן בבתים, שהם קודש הקודשים של המשפחה, המבוגרות בהן עוד לובשות שחורים,הגברים נפגשים עם גברים אחרים רק בכיכרות, בבתי הקפה או ב"פרלמנטים" שהם מנהלים בחזית הכנסיות בצאתם מהמיסות, מוסיקאים מסורתיים מנגנים, יחידים או בקבוצות קטנות את המוסיקה המיוחדת של האי, הכביסה ממשיכה להתנפנף מהמרפסות מול עיניהן הבודקות של השכנות והן עדיין "לוקחות חמש" (פרנדרה צ'ינקווה), שפירושו שכל אחד רשאי לקחת חמש דקות ביום להוצאת קיטור, מה שעוזר אפילו לבתולות הזקנות המבודדות ביותר, לשמור על שפיותן (כפי שכתבה תרזה מאג'ו בספרה "קיתון האבן", מסע אל הכפרים החבויים של סיציליה).
מתרפקים על "הסנדק"
כזוהי למשל העיירה אריצ'ה מוקפת החומות, היושבת בגובה 750 מ' מעל פני הים, שקיבלה אותנו בקור עז, עטופה ערפל דרמטי שכיסה את בתיה הצפופים בתוך מבוך של סימטאות צרות, והציעה לנו את חנויות המרציפנים המפורסמות שלה ושוקו לוהט סמיך, סמיך שאפשר לאכול עם כפית.
או קסטלבואנו (Castelbuono) הקטנה המעורסלת בין ההרים, עיירה צבעונית שארמון עתיק המשמש היום מוזיאון לרהיטי התקופה משקיף עליה מלמעלה, רחובותיה מרוצפים אבן, שלטי קרמיקה מרהיבים תלויים בכניסות לבתים ולחנויות, בכיכר המרכזית שלה כנסייה מפתיעה ובה איקונות ביזנטיים יפהפיים, חנויות קטנות וחמודות שבאחת מהן קניתי ב"צ'יק" ובזול מגפיים מקסימים, בבתי הקפה שותים ספל קפוצ'ינו עם פרוסת עוגת פנטונה, העוגת המסורתית של חג המולד, שהרי זו המיוצרת במאפיות המקומיות נחשבת לטובה ביותר באיטליה, ובבר קטן, כך פתאום באמצע הבוקר, להקת נגנים מפליאה בניגוניה העליזים.
יורדים מן ההר אל החוף והאדמה כולה מרבד פרחי חורף. חמציצים, ציפורני חתול, רותם וסביונים. גשר ענק מחבר הר להר ולמטה, למרגלות הצוק, בינו ובין הים, נמצאת צ'פאלו (Cefalu), עיירת הדייגים הקטנה שעל שרידי עיר יוונית, בצל סלעי ענק המזדקרים לשמים. מרינה גדולה, מגדלור, כנסייה נורמנית יפהפייה השולטת על כל העיירה, רחובות צרים יורדים אל הים, טיילת עם מצבורי סלעים, מסעדות יפות עם תפריטים גדושים, הכביסה במרפסות מוגנת מגשם בעזרת יריעות ניילון.
עצירה בסנטו סטפאנו, המפורסמת בחנויות הקרמיקה שלה הנוגעות אחת בשניה, בהן מבחר אדיר של כלים, נברשות, שולחנות ומה לא, הכל על טהרת הקרמיקה והכל בצבעים לוהטים. ההרים המדוניים מלווים אותנו עם כיפות השלג שלהם ובים אפשר לראות את שבעת האיים האאוליים, ביניהם סטרומבולי המרהיב שאינו חדל להקיא מלועו עשן וסלעים מותכים ולוהטים.
טאורמינה, אולי הכפר היפה ביותר בסיציליה ולכן גם המתוייר ביותר, על רחובותיו הציוריים, התיאטרון היווני העתיק מן המאה השנייה ממנו נשקף נוף עוצר נשימה של הים היוני מצד אחד והר האטנה מצד שני, החנויות היוקרתיות, הגן הבוטני ובתי הקפה המהודרים ונגן בודד, לבוש בבגדים מסורתיים עם נעלי בד רכות, מכנסי לבד שחורים ומצנפת, מנגן על חמת חלילים נעימות ישנות לכבוד לידת ישו (אנחנו בסוף חודש דצמבר, ערב השנה החדשה, זוכרים?).
אגדות המיתולוגיה מתערבבות בנופים ואנחנו עוברים את כפרי החוף המפורץ של העיר קטאניה, אצ'ירלה ואצ'יטרזה ואת חוף הקיקלופ ששבה את אודיסאוס ומלחיו השבים במסע ארוך שנים מטרויה הכבושה, ועולים מטפסים אל העיירה סאבוקה, הבנוייה על מצוק ומשקיפה אל הים היוני. לאחר שהוסרט בה קטע החתונה המפורסם מהסרט "הסנדק", רואים תושביה את עצמם כחלק מהמשפחה שבדה הסופר מריו פוזו והם חיים את אירועי הסרט כאילו הם מתרחשים בעיירתם כל יום מחדש. הבר של ויטלו, המקום הכי מפורסם בעיירה, סגור לרגל החורף, אבל בבית הקפה היחיד הפתוח, "La Piazzetta", מצאנו מבחר בלתי רגיל של עוגות ועוגיות - שקדים, שוקולד, פירות, גבינה, מרציפנים, פחזניות עם קרם שוקולד או ווניל. מחיה נפשות רעבות.
הר הגעש הפעיל באירופה
אל העיר קטאניה עוד נגיע ובינתיים אנחנו עולים אל הר הגעש אטנה, שעם 3,340 המטרים גובה שלו הוא המקום הגבוה ביותר באי והר הגעש הפעיל ביותר באירופה. כמו מלך הוא רובץ מעל קטאניה עם כתר השלג לראשו, לאחר שהחריב אותה פעמים אחדות בעת העתיקה, חזר והחריב אותה כמעט כליל ב-1,669, התפרץ שוב פעמים אחדות במאה העשרים, ועדיין ממשיך לעשן ולאיים עליה ועל כפרים ועיירות סמוכים אחרים. סביבות ההר הם שדות לבה קפואה, מצמררת למדי עם מצבורי אבני בזלת שחורות בשלל צורות וגבהים, שאפשר להבחין בהן בדרך מסעם של זרמי הלבה מהלוע למטה, נחלים נחלים. כל ההר הוכרז שמורת טבע וככל שעולים בגובה נעשים הצמחייה והבתים דלילים יותר והאדמה שחורה יותר. בשטח הפארק אסור לבנות בתי מגורים, אלא בתי מלון בלבד. סיבה טובה אחת לאיסור נראית לצד הכביש: בית מגורים שהיה במקום הלא נכון בעת ההתפרצות האחרונה, קבור בחלקו על ידי אשד שהשחיר וקפא וכלא אותו לנצח. הצמחיה העשירה במורדות התחתונים - עצי הדר, זיתים, גפנים, מתחלפת ככל שמטפסים בעצי ערמון ושוב בעצי אלון, צפצפה, תרזה ואורן, ואחר כך רק בשיחים יבשושיים וריקנות שחורה. השלג המכסה בימים אלה את ההר מושך אליו מבקרים רבים, הגולשים, מטפסים, מתחלקים ונהנים. מקצוענים יכולים להשתמש בארבע המעליות וחמישה מסלולי הסקי שעל ההר.
ועוד נותר לנו זמן לבקר בעיר קטאניה, העיר השלישית בגודלה בסיציליה והשער האווירי אליה וממנה. העיר שיותר מכל כובש סבלה במהלך ההיסטוריה מזעמו של ההר היושב מעליה ורק במאה ה-18 שוקמה בסגנון הבארוק, כשפה ושם נותרו בה שרידים יוונים ורומים. האתר המזוהה ביותר עם העיר הוא מזרקת פיל הבזלת בעל שיני אבן הסיד הלבנות, הנושא על גבו אובליסק מצרי ונשטף תדיר בקילוחי מי המזרקה המקיפה אותו. כנסיות, ארמונות, מנזרים, אוניברסיטה ותיאטראות, וגם שוק דגים עתיק "לה פשריה" הצמוד לפיאצה דל דואומו. השוק פתוח בימים שני-שבת מהבוקר עד 14:00 ומככבים בו דגי חרב אימתניים המחכים לעלות על שולחנם של בני קטאניה, וגם תמנונים במיכלים, ערמות של צדפות טריות או מבושלות, חלזונות כחולים-סגולים, פירמידות של "ריצ'י" - קונכיות חומות שבתוכן צדפות הנראות ככוכבים כתומים, נוצצים ולחים, חלזונות, ערמות זיתים שחורים וירוקים, ארטישוקים - והמון שמחת חיים.
בנה המפורסם ביותר של העיר הוא המלחין בן המאה ה-19 ויצ'נצו בליני, שחיבר כמה וכמה אופרות, בהן "נורמה" הידועה. בפיאצה בליני נמצא תיאטרון בליני המרהיב ביופיו, בבית הולדתו אפשר לראות כלי נגינה בהם הוא ניגן, תווים מקוריים, מכתבים ושאר חפצים, וגם הגן המקסים "וילה בליני" מוקדש לו.
ולמי שתאוות הקניות שלו עוד לא באה על סיפוקה, הרי מקום מומלץ: רחוב ויטוריו עמנואל השני הגדוש חנויות מותגים, מעצבים זרים ומקומיים, חנויות עממיות וגם זולות יותר, בגדים, נעליים, תיקים, מזוודות - הכל ברחוב אחד, כמה נוח.
בקטאניה חייבים לטעום את החטיפים האופייניים לברים כמו הארנצ'ינו - חרוט אורז ממולא ברוטב בשר ובירקות, טבול בפירורי לחם ומטוגן, הקארטוצ'אטה - פוקאצ'ה ועליה בשר חזיר, מוצרלה, זיתים ועגבניות, הפיצטות - פיצות בגודל כף יד או הבצלים המטוגנים. מוצאים אותם בכל סיציליה, אבל אלו של קטאניה, כך אומרים, הם המעולים ביותר. ניסינו את הארנצ'ינו ב "קפה דל דואומו" הסמוך לשוק הדגים ואכן הם היו טעימים להפליא. בדוכן רחוב טעמנו גם את הג'ילטו-בריוז, לחמניה שבתוכה גלידה והיא מעדן אהוב מאוד באי. ולפני שהגיע מטוס סאן דור לאסוף אותנו בלילה בטיסה ישירה הביתה,לתל-אביב, עוד הספקנו לבקר ב- Auchan, אחד מסניפי רשת סופרמרקטים ענקיים האהובים מאוד על המקומיים כמו גם על הישראלים המבקרים כאן. הצטיידנו שם בבקבוק יין מרסאלה (בעיירה מרסאלה הנמצאת בחוף המערבי, בה מיוצר היין הזה, לא הספקנו לבקר) ועוד כמה מעדנים מקומיים, למזכרת טעימה בבית.