24.01.2018
 
יפן: אגדה מודרנית אולטימטיבית

 

יפן: אגדה מודרנית אולטימטיבית

 

מאת אתי ישיב

כל הסיפורים שקראנו ושמענו לפני נסיעתנו ליפן לא הכינו אותנו לארץ האחרת הזו העשוייה חומרים מהם עשויות אגדות. הארץ שעד המאה ה- 19 הייתה סגורה לעולם וכשסוף סוף נפתחה  לו, הפכה בעצמה להיות האגדה המודרנית האולטימטיבית. ועם זאת, יש יפן ויש טוקיו, שהיא שוב אופרה בהחלט אחרת.

אנחנו מתקרבים אליה ומבלים את היום הזה באיזור האקונה, בחיפוש אחר הר פוג'י האגדי, ההר שעם 3,776 המטרים שלו הוא הגבוה ביפן,  מקור ההשראה למשוררים ולציירים רבים. בין הרי וולקאנו מהבילים, במוזיאוני אמנות, בין מטעי התה, במעיינות חמים, ברכבות, באוטובוסים, בשיט באגמים, ברכבלים - בכל מקום אנחנו מצפים לראות את כיפת השלג המושלמת ניצבת מולנו, ומצליחים לראות אותה בכל הדרה רק פעם אחת מתוך הרכבת הדוהרת ופעם נוספת בעודנו אוכלים ביצה קשה שחורה (חמש ביצים קשות שחורות בדולר) שבושלה במימיו המבעבעים של מעיין וולקני בעמק הרותח אוואקודני (Owakudani), כשהיא מכוסה עננים ומגלה רק את מורדותיה. בעוד הר פוג'י מתעתע בנו, גילינו את חמודותיו של איזור האקונה השוכן מערבית לטוקיו והוא מקום נופש מועדף על התיירים היפנים בכלל ועל הטוקיואים בפרט. היום אפשר לצרף גם אותנו לרשימת האוהדים.

 

300 פיקאסו בפארק

ברכבת הררית קטנה הנוסעת בכבדות בין הנופים היפהפיים של הרים, מים, חורשות במבוקים ועצי מחט, בקו האקונה טוזאן, ירדנו בתחנת Chokoku No Mori, שבעברית פירושה "המוזיאון הפתוח", עוד יצירה  מפתיעה המציגה עבודות פיסול מרשימות של אמנים יפנים ומערביים בני המאות ה- 19 וה-20. רוב היצירות מפוזרות בגן ענק שעל צלע גבעה והנה שם עשרות פסלים של הנרי מור, וגם רודן אחד, ומירו, וניקי דה סן פאל, ובתוך המיבנה הסמוך לכניסה נמצאים ג'יאקומטי וקאלדר וכבר לא שאלנו מה הם עושים כאן, במקום הנידח הזה ורק הסתובבנו המומים מהיופי ואז נתקלנו בעוד מיבנה בגן עליו מתנוסס בגדול השם פיקאסו ובתוכו מצאנו לא פחות משלוש מאות (!) רישומים, ציורים, קרמיקות ופסלים שלו וגם קבוצה של תיירים מישראל שהציעה לנו טרמפ באוטובוס שלה אל המלון שחלקנו במקרה באותו לילה, המלון הקטן והמפנק מאיה (Maya) השוכן במקום קסום, בודד, לצד אגם אשי. לא רחוק מכאן נמצא מקדש שינטו וממש בתוך המים ניצב שער הכניסה שלו הכתום-אדום, היוצר תמונה כה ייחודית ביופיה עד שהיא מהפנטת ממש. ממרפסת התצפית של המלון נראה הגן המרהיב הסובב אותו והאגם החלק כראי שהוא לוע של הר געש כבוי שעיירות זעירות  והרים מקיפים אותו ומהמזחים שלו מפליגות מעבורות הנראות כמו ספינות פיראטים או ספינות נהר מהמיסיסיפי. לילה במלון ואנחנו התמסרנו לפינוקי המאה ה- 21 וגם לפינוק העתיק והאולטימטיבי ביפן,  שהוא רחצה במי המעיינות החמים של הסביבה (וכאלה יש בכל  סביבה ביפן), שבמלון מאיה מוזרמים אל אמבטיות גדולות פתוחות אל הנוף.  תרבות האונסן (Onsen - מעיינות חמים ביפנית) והאמבטיות היא כנראה אחד הדברים המקוריים המעטים שנולדו ביפן ולא יובאו אליה מארצות אחרות. אין פלא שהיפנים מתייחסים אליה כמעט בקדושה. אם מחליטים לבלות באמבטיות הציבוריות האלה, אפשר להחליף את הבגדים וללבוש את היוקאטה (Yukata) הנמצאת במגירה שבחדר לשימוש האורחים והיא קימונו קל המיועד לבית, משהו כמו חלוק בית אצלנו. אם נתקלים במסדרון או במעלית בעוד לובשי יוקאטות, מן הסתם גם פניהם אל המרחצאות.. הדבר החשוב ביותר שכדאי  לדעת על פולחן האונסן הוא שהמים בבריכות אינם מיועדים לרחצה, אלא לטבילה בלבד. את הרחצה עצמה עושים לפני הטבילה.  בעירום מלא, גברים לחוד, נשים לחוד. יש משהו רגוע מאד ומרגיע באווירה והנשים שהתרחצו יחד אתי באונסן של מלון מאיה עשו זאת ישובות על שרפרפי פלסטיק קטנים, בתנועות איטיות ומתפנקות כשהן מלטפות כל איבר בגופן. כל כך יפה היה לראות אמהות צעירות עם בנותיהן הקטנות, כשגם הקטנות הללו משתלבות בפולחן ויודעות כבר לפנק את גופן. פתאום הן היו, כולן, יפות כל כך, אולי משום שרוב הנשים היפניות אינן שמנות והשדיים שלהן קטנים, כך שגם גופות מבוגרים נראו לי אסטטיים, בלי מפלי בשר ושומן. עכשיו, לאחר שהתנקינו, ירדה כל אחת אל בריכת המים שבחרה -  מים פושרים, חמים, או אולי ג'קוזי,  בפנים או בחוץ, צופה אל הנוף ושוקעת עם עצמה במים החמימים. בחדר ההלבשה חיכו עוד הרבה פינוקים: מסג'ים חשמליים לגוף, לגב, לרגליים, מכשירי ייבוש לשיער וקרמים לטיפוח העור. רגועה ומפוייסת חשבתי לי שלו גרתי ביפן הייתי בוודאי מנכסת גם לעצמי את הפינוק הזה דרך קבע.

 

עיר ללא מעצורים

ולבסוף הגענו לטוקיו. העיר שכבר אינה מטרופולין אלא מגהפולין עם 33 מיליון תושבים (רבע מכל תושבי יפן) ו-23 רובעים שכל אחד מהם הוא עיר שלמה. העיר התזזיתית שאינה מפסיקה לרוץ,  שממציאה כל הזמן את עצמה מחדש ואף פעם לא משיגה את עצמה, העיר שיש לה עבר אבל היא חיה בעתיד, העיר שכבולה במסורות נוקשות ומעמדות קבועים אבל מתמסרת לצעירים שלה ומחקה את תרבות הבידור האמריקאית וגם את הלבוש, עם חיי לילה סוערים ומתפרעים בלי מעצורים ובלי גבולות.

הגענו לטוקיו  ברכבת, היישר אל תחנת הרכבת הגדולה והעמוסה ביותר שלה (ואולי בעולם), תחנת רובע שינז'וקו. שני מיליון נוסעים עוברים כל יום את התחנה הזו שיש ממנה  50(!) יציאות ומי שלא ראה את מסות בני האדם המחכים בסדר מופתי לאור ירוק במעברי החצייה הסמוכים לתחנה, לא ראה צפיפות מימיו ולא משמעת עצמית כזו.

השוטרים בנקודת המשטרה הצמודה לתחנת הרכבת עסוקים לרוב בלעזור לאנשים במציאת כתובות וגם אנחנו זכינו מהם להכוון מדוייק ביום הראשון של שיטוטינו. לא רק השוטרים. גם עוברי אורח מקריים שפנינו אליהם ברחוב ניסו לעזור לנו ואם לא היו בטוחים בעצמם, פנו אל אחרים לעזרה עבורנו. לא נתקלנו כמעט בהתעלמות מפנייתנו ובדרך כלל הפכו "מכרינו" החדשים כמעט לבני משפחה דואגים.

שינז'וקו הוא הרובע הגדול ביותר והקוסמופוליטי ביותר בטוקיו, המחולק לחלק מערבי ולחלק מזרחי כשתחנת הרכבת מפרידה בין השניים שהם שני עולמות  שונים. המערבי, אלגנטי ועשיר עם  גורדי שחקים רבים שראשיהם מגיעים אל השמים והם מאכלסים את משרדיהם המפוארים  של בנקים גדולים, חברות ביטוח או משרדי ממשלה ואת עדרי עובדיהם המחוייטים והמעונבים,  ה-salary men ומקבילותיהם  ה-office ladies  על עקביהן הגבוהים, ועם בתי מלון יקרים, מסעדות טובות, קניות טרנדיות ומיתחם אופרה.

בכמה מהמגדלים יש קומות תצפית נהדרות מהן אפשר לצפות אל נופי העיר העצומה משם ראינו לשמחתנו גם את הר פוג'י הביישן, שהואיל להפציע מתוך הערפל ולהציג בפנינו, אם גם ממרחק של 100 ק"מ, את פסגתו המושלגת.

כל אחד מהמגדלים הוא הפתעה ארכיטקטונית מרתקת לעצמה וכך עלינו  אל אחד ממגדלי התאומים הזהים  של ה- Metropolitan Government Offices (בניין העירייה) למבט ראשון על הנופים המדהימים של העיר (ושם, במרומי הקומה ה- 45 מצאנו לא רק את הנוף אלא גם  חנויות למזכרות ולשמונצעס אחרים שהיו לפחות אסטתיות מאוד אם גם לא זולות (העליה - חינם); עלינו גם אל בניין NS שבאולם הכניסה שלו נמצא השעון הגדול בעולם, 29 מטרים גובהו, את הקומה ה- 30 שלו חוצה גשר תלוי עם מבט נהדר אל האטריום העצום המואר בקרני השמש החודרות את תקרת הזכוכית  ובקומות ה- 29 וה- 30 יש מבחר עשיר של מסעדות שבאחת מהן אכלנו ארוחת ערב לעת שקיעת השמש, מול הרחובות המוארים ובנייני העיר ההולכים ונמוגים לתוך החושך ועוטים כוכבי אור זוהרים. לא התאפקנו ועלינו גם למרומי הקומה ה-50 של מגדל Namura, גם שם, מעבר לנופי העיר,  חיכה לנו הר פוג'י בכל תפארתו.

שינז'וקו מזרח לעומתו הוא  מקום של "אקשן", של אורות ניאון מרצדים על בנינים מרוטים, של מאורות  הג'ז, הקלאבים, הדיסקו, נערות הליווי והזונות של קאבוקי -צ'ו, אזור האורות האדומים הגדול בעיר, של מסעדות במחירים אנושיים, של בתי מלון בינוניים וגם מלונות "קפסולה" נפרדים לגברים ולנשים. הלינה בהם בתוך תאי מתכת בגודל אדם, זה ליד זה באולם אחד וכמו ביפן, בכל קופסת שינה כזו יש מכשיר טלוויזיה  אבל השירותים משותפים (גירסה יפנית, זולה ל- Y.M.C.A), של מועדוני קראוקה ואולמות פאצ'ינקו (הגרסה היפנית הממכרת למכונות הימורים), של חנויות  זולות (המון מצלמות ואלקטרוניקה ) בסביבת התחנה וקניות טובות בבתי הכלבו הגדולים של רחוב שינז'וקו, וגם של מקדש  שלו המסתתר בסימטה קטנה בתוך כל ההמולה של קאבוקי-צ'ו, ושל פארק Shinjuku Gyoen, הנמצא במרחק 10 דקות הליכה מתחנת הרכבת ועם 1,500 עצי הדובדבן שלו הוא מקום נהדר לראות בו את הפריחה המדהימה שבדיוק בימים אלה של התחלת חודש אפריל פרצה בכל רחבי טוקיו. אבל בעיקר זה המקום של המוני הצעירים והצעירות המקומיים המתגודדים, חבורות חבורות,  ברחובות ההומים ממנגנים וממופעי רחוב עד השעות הקטנות של הלילה. זוהי הטריטוריה שלהם ואנחנו, הזרים, הרגשנו שם זרים כפליים.

בתוך יום למדנו את מבוכי הרכבת התחתית בטוקיו  על 13 קוויה, הכרנו את התחנות הסמוכות לבית המלון שלנו, נהנינו מהשילוט וההכוון הנוח בזמן הנסיעה, למדנו להחליף רכבות בלי לטעות, השתעשענו למראה נוסעי הרכבות הנרדמים מיד עם עלותם אל הקרונות  והערכנו את העובדה שהם משתמשים בלי סוף בטלפונים ניידים אבל לא מדברים בהם ורק שולחים הודעות - כדי לא להפריע לנוסעים האחרים,  וגם שהם תמיד ממתינים בסבלנות עד שאחרוני היורדים מהקרון יצאו ממנו לפני  שיעלו אליו. כי לא להפריע לאחרים הוא כלל ברזל בעיר הצפופה הזאת  וכך למשל אין מעשנים אפילו ברחוב, אלא רק במקומות מסומנים שבהם מותקנות מאפרות גדולות.

 

בריאות טובה ואושר

את הימים הבאים בילינו בשיטוטים בין איזורי העיר השונים.  הרחובות הקטנים והצרים של אסקוסה (Asakusa)  עם הבתים הישנים והחנויות המציעות פריטים מסורתיים הם המקום להציץ בו אל עברה של העיר. אווירה של פעם כאילו תלוייה כאן באוויר ואנחנו  נשאבנו לתוכה לגמרי במקדש הצבעוני "אסקוסה קנון" (קנון היא אמנם מצלמה, אבל קודם כל היא אלת החסד והרחמים הבודהיסטית), בין ענני קטורת רפואיים, הדהוד תופים, המוני מתפללים ודורשי המזלות (תמורת 100 יין - דולר אחד, קיבלתי גם אני את מזלי שהבטיח לי בריאות טובה ואושר. יש לי את זה בכתב. ביפנית). שדרת החנויות שלפני המקדש, נקמיסה דורי (Nakamise Dori) היא מקום נהדר לרכישת מזכרות ומתנות מסורתיות כמו קימונו, מסרקות עבודת יד, שמשיות טקסיות, סנדלי אצבע מקסימים מקש או מעץ, ספלוני תה, עניבות, כובעים, גלויות, מגילות קליגרפיה, חולצות טי, מניפות, ומבחר עצום של "נשנושים"  מקומיים(Wagashi )  בהם עשרות סוגים של שימורי דגים מילימטריים, קרקרים מאורז עם פלפל שחור, ממתקים בתפזורת או ארוזים למתנות בקופסאות מהודרות העשויים גרעיני דוחן ואורז צבועים בצבעים זוהרים, תפוחי אדמה מתוקים (גם הם ממתק), כדורי אורז,  וזהו רק אפס קצהו של המבחר המוצע שם.

היום הוא ה-1 באפריל, התחלת שנת הלימודים ביפן. בנקמיסה דורי  מצאנו גם גן ילדים שבדיוק בשעת בואנו נערך בו טקס התחלת השנה לילדים שזכו להתקבל אליו. אבות, אמהות וביניהם זאטוטים בני שלוש, מתוקים כמו בובות חרסינה עדינות, לבושים חגיגית וארשת פניהם מתוחה. שלישיה, שלישיה הם הגיעו כך להתחיל את דרך היסורים של מערכת החינוך היפנית הנוקשה והתובענית. צעד ראשון, בגיל שלוש, בדרך אל האוניברסיטה היוקרתית. חזרה בתל-אביב מצאתי בעיתון "הארץ" תצלום של מורה -רובוטית בבית ספר יסודי בטוקיו. המורה דוברת שפות שונות (מה שהיפנים בדרך כלל לא) ויודעת להביע בפניה רגשות. אז מי יודע מה יהיה המשך דרכם של הקטנטנים מגן הילדים באסקוסה.

 

להזדנגף בגינזה

גינזה (Ginza) הוא האיזור הנוצץ והאופנתי בעיר, עם מדרכות רחבות במיוחד שנוח ונעים לטייל בהן בין אורות הניאון הקלדוסקופיים והחנויות האלגנטיות והמעוצבות להפליא של גוצ'י, ויטון, שאנל, פראדה, או הכלבו היוקרתי מיטסוקושי (Mitsukoshi) שאריה הברונזה הניצב בחזיתו משמש מקום מפגש פופולארי למקומיים. בתל-אביב השתמשו פעם בביטוי "להזדנגף" במקום סתם לטייל ברחוב דיזנגוף. בטוקיו משתמשים בביטוי "גינבורה" (Ginbura) שפירושו לשוטט בגינזה... לכאן באות הנשים העשירות הלבושות במיטב בגדי המעצבים והתרות אחר מותגי יוקרה נוספים; באים  גברים עם ארנקים תפוחים השותים בברים עד שכרה  כשיפהפיות לבושות קימונו משרתות אותם, ובאים גם אחרים, כמונו, פשוט להסתכל. ואגב, אפילו אם רציתי, לא יכולתי לרכוש לי משהו בחנויות האופנה הנהדרות. כל המידות מותאמות לגזרות הדקות של היפניות וכך נחסך לי מראש כאב לב...סמל היכר נוסף של טוקיו, בניין סוני, עם שמונה קומות של פלאים טכנולוגיים וקומת משחקים שלמה (חינם) ב-Play Station, נמצא גם הוא בין חנויות היוקרה של גינזה וכמוהו גם המון גלריות מעניינות עם תערוכות מתחלפות של ציורים, איורים, קליגרפיה, צילומים, פוסטרים והרבה "מנגה"  ("ציור משוגע") כמו שהיפנים קוראים לקומיקס הכל כך פופולריים שלהם.

בין ענקי האופנה דחוקות גם חנויות קטנות המוכרות מעדנים מקומיים ופריטים מסורתיים  ועד לאחרונה ניצב כאן תיאטרון הקאבוקי המסורתי. זכינו לראות  בבניין הישן את אחת ההצגות האחרונות של התיאטרון, שהרפרטואר שלו מבוסס על אגדות עתיקות והשחקנים - כולם גברים המבצעים תפקידי גברים ונשים, לבושים בגדים היסטוריים נפלאים. עמדנו בתור לרכוש כרטיסים ואחד העובדים סיפר לנו שבעוד ימים אחדים הבניין ייהרס ובמקומו יוקם תוך שלוש שנים- איך לא - עוד מגדל ענק בגינזה. עוד אתר מהעבר העירוני שנכבש על ידי הבנייה בכל מחיר. והקאבוקי, מה יהיה עליו? מהאנגלית המגומגמת של העובד הידידותי הבנו שבתוך הבניין החדש יוקם גם התיאטרון. עד אז - שלום לקאבוקי.

 

כמו לאנגלים שלהם יש את המלכה אליזבט, כך ליפנים יש את הקיסר אקיהיטו. בעקבות  מלחמת העולם השנייה איבדו אמנם הקיסרים ביפן את מעמדם הקדוש, ובכל זאת עדיין הם סמל האומה ומוקד התעניינות. ואיפה מתגוררת המשפחה הקיסרית? במרחק הליכה קצר מגינזה, על גבעה במרכז העיר, בארמון, הניצב על מקומו עוד מהימים בהם נקראה העיר בשם אדו (Edo). הארמון המבודד, שתעלת מים רחבה מגינה עליו ופארק מטופח סובב אותו,  נראה מאחורי הגשר בעל הקשת הכפולה המוביל אל הכניסה אליו, כאילו נחת מאיזה שהוא ספר אגדות. יום אחד בשנה הוא נפתח לביקורי אזרחים מהשורה, שביתר הימים  מסתפקים בטיול בפארק.

  

ההצגה של דגי הטונה

לא ממש אלגנטי ובכל זאת בגינזה, נמצא שוק הדגים הסיטונאי צוקיז'י (Tsukiji), אחד הגדולים בעולם ומקום שפשוט אסור להחמיץ. מי שרוצה לראות את ההצגה הנהדרת של מכרז דגי הטונה הקפואים,  צריך להשכים קום, ללבוש בגדים נוחים וחמים, לנעול נעלי גומי (הרצפה בשוק רטובה ) ובשעה חמש וחצי (אפשר להגיע במונית או ברכבת התחתית), להתייצב בתור התיירים המתקדם בזהירות כדי לא להפריע לדבר האמתי המתבצע שם. מאות דגי טונה ענקים מונחים על הרצפה  והקניינים מסתובבים ביניהם עם פנסים וקרדומים קטנים, איתם הם נוברים בדג, מוציאים פיסה מבשרו, ממוללים אותה בין האצבעות, בודקים את צבעה וכשהכרוז פותח את המכרז בקולו הרם והמתנגן,  הם מסמנים את המחיר אותו הם מוכנים לשלם. הדגים שנמכרו מועמסים על תלת אופנים ועל רכבים אחרים הנעים בגמישות, בקלות ובמהירות, כשאינם מתייחסים אל לוטשי העיניים והמצלמות העומדים בדרכם וכדאי מאוד להיזהר מפגיעתם. דגי הטונה הם רק אחד מכ- 400 סוגי הדגים ופירות הים, מכל סוג, צבע וגודל,  המגיעים לכאן מכל קצות תבל ונמכרים בשוק. מרתק ממש לצפות בהם ובסוחרים המנהלים משאים ומתנים עם לקוחות, מטפלים ב"סחורה", מבתרים את הדגים עם משורים או קרדומים ושולחים אותם אל מסעדות היוקרה - 2,500 טון דגים כל יום! מי שקיבתו מוכנה לקלוט סושי בשעה שש וחצי בבוקר, ימצא בצדו הימני של השוק את המסעדות המציעות סושי  זול, טרי וטעים להפליא.

 

שוק הדגים בטוקיו

 

בובה אנושית מול  לואי ויטון

אל רובע הראז'וקו Harajuku הגענו ברכבת התחתית. יצאנו ממנה בתחנת הרכבת הישנה,  היישר אל ממלכת הנוער המקומית המשתרעת מכאן ועד לתוך פארק יויוגי (Yoyogi) הסמוך. כאן מבטאות הצעירות-כמעט ילדות את עצמן בעיקר בתלבושות מטורפות שהן רוכשות בחנויות שבסביבה ובשוק הפשפשים הקרוב,  או בתחפושות מוזרות  ומושקעות שכאילו נלקחו ממחסני תיאטרון. על הגשר המוליך אל גני מקדש מייז'י (Meiji) ראינו צעירה אחת עייפה, לבושה בתחפושת "בובה", נחה לה מרוחקת קצת מחבריה  הרעשנים אבירי ימי הביניים, זמרות הרוק והאחיות הרחמניות ש"דם" מרוח על סינריהן. אז איפה איפה הן, היפניות השקטות, הביישניות. פתאום הן מלאות בטחון עצמי, חופשיות, כאילו נולדו לתוך תרבות שונה. וכנגד הילדים הללו, עולם ממש אחר - רחוב אומוטסאנדו (Omotesando) שכמו גינזה הוא מרכז לוהט של מותגי צמרת, בהם ראלף לורן, לואי ויטון או פראדה, שהמיבנה המיוחד שלו העשוי בועות זכוכית נחשב (עד שייבנה משהו מטורף עוד יותר) ליהלום שבכתר הארכיטקטורה הטוקיואית.

ויש עוד רובע אחד שכולם עולים אליו לרגל. רובע אוקיהבארה (Okihabara), המכונה "עיר החשמל", אליו עולים לרגל כל המכורים לאלקטרוניקה וגם סתם סקרנים. במאות חנויות קטנות או ענקיות בנות חמש ושש קומות, מחליפים ידיים 10% מכמות מוצרי האלקטרוניקה המיוצרים ביפן. אפשר למצוא כאן פשוט הכל:  מכבל מאריך, מדי מתח חשמליים, טלפונים סלולרים, מצלמות, מחשבים, מכונות כביסה ועד רובוטים, והכל בצל פרסומות אגרסיביות, מוסיקה רועשת, פעלולי חשמל ואורות ניאון. האלקטרונים כמו תלויים כאן באוויר  והמוכרים עצבנים וקופצנים ובבקשה אדוני -  אסור לצלם כאן!

טוקיו היא גם עיר של מוזיאונים, עם אוספים בכל נושא שיעלה לכם על הדעת. בארבעה ימים של שיטוטים בעיר הספקנו לבקר בבולטים בהם. בכאלה המחיים את העבר כמו מוזיאון אדו שבו אוסף נהדר העוסק בהיסטוריה של טוקיו  והמוזיאון הלאומי בפארק אואנו (Oeno) שהוא המוזיאון הגדול ביותר לאמנות יפנית עתיקה, ובכאלה המציגים את האמנות של היום, כמו המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית. זוהי כמובן טיפה בים שהשאירה לנו טעם של עוד ועוד.

 

הדובדבן אכן פורח

כאילו לפי הזמנה, יחד אתנו הגיעה פריחת  הדובדבן (sakura) בטוקיו לשיאה. לא עוד עצים בודדים הפורחים  פה ושם, אלא אלפי עצים לאורך הרחובות, בחצרות הבתים ובפארקים, נושאים על ענפיהם פרחים גדולים  לבנים-וורודים ויוצרים כמו עננים פורחים מעל הראשים. היפנים מחכים בכמיהה להנאמי (Hanami), ימי הצפייה  בפריחת הדובדבן ויחד אתנו הגיעו אל פארק אואנו עשרות אלפים של חוגגים. משפחות משפחות הם התמקמו על מחצלות מתחת לסככת הפרחים  הטבעית, היפהפייה, פרשו את המאכלים שהביאו עמם, פתחו את בקבוקי הסאקה, הבירה והקולה וחגגו עם הטבע. בעוד ימים אחדים הפריחה תסתיים, הפרחים יינשרו  אל האדמה והיפנים - הם יתחילו לחכות לסאקורה  של השנה הבאה.