15.08.2018
 
יפן: ועל האי נאושימה שמעתם?

 

יפן: ועל האי נאושימה שמעתם?

 

מאת אתי ישיב

כל הסיפורים שקראנו ושמענו לפני נסיעתנו ליפן לא הכינו אותנו לארץ האחרת הזו העשוייה חומרים מהם עשויות אגדות. הארץ שעד המאה ה-19 הייתה סגורה לעולם וכשסוף סוף נפתחה לו, הפכה בעצמה להיות האגדה  המודרנית האולטימטיבית.

כל יום של טיולנו ביפן הביא לנו הפתעות חדשות ואולי הגדולה בהן הייתה נוכחות מסיבית  של אמנות המערב והעניין שהיא מעוררת בקרב היפנים, צעירים כמבוגרים. מילא בערים הגדולות, אבל גם באיים קטנים ובעיירות שמעולם לא שמענו את שמן ממלאים מבקרים יפנים את המוזיאונים המציגים עבודות אמנות עכשווית של אמנים אירופים ידועים כמו גם של אמנים יפנים,  שאותם אנחנו לפחות, מכירים פחות.

 

אמנות מתחת לפני הקרקע

האי נאושימה למשל, השוכן בים סאטו,  דרומית מזרחית לאזור אוקיאמה, הפך מישוב דליל של דייגים וחקלאים למרכז של אמנות עכשווית המוצגת בנופים יפהפיים ויחודיים.  הגענו אל האי בספינת מעבורת שיצאה מהמזח בעיירה אונו (Uno) ולאחר 20 דקות של שיט הביאה אותנו אל האי הקטן והמיוחד במינו הזה. במחיר של דולר אחד מסיעים מיני- אוטובוסים את תושבי האי ואת המבקרים בו מהמזח אל בתי המלון  המעטים ואל אתרי האמנות, כשהם מגיעים מקצה אחד של האי לקצהו האחר תוך 10 דקות. המטמורפוזה  של האי התרחשה כאשר חברה מקומית להוצאה לאור הקימה את חברת בנסה (Benesse) והטילה על הארכיטקט אנדו טדאו (Tadao) להקים מוזיאון המכיל בין היתר עבודות של אנדי וורהול, דויד הוקני וז'אן מישל בסקיאט. המוזיאון שוכן על גבעה מבודדת ומשקיף אל נופי הים, סלעי החוף, האיים השכנים והמעבורות השטות ביניהם - שלווה אולימפית באי יפני.  פרוייקט אחר ומיוחד באי הוא "בתי אמנות", בו  שיפצה החברה ושימרה בתים עתיקים ברובע הומורה (Hommura) ומסרה אותם לידי אמנים יפנים ומערביים ידועים, שהפכו כל אחד מהם ליצירת אמנות לעצמה, יצירה עכשווית המתקשרת עם האסטטיקה והמסורות העתיקות ועם התרבות המקומית. במסגרת הפרוייקט הזה מצאנו, נוסף לבתים, גם מקדש ייחודי, חדיש, מקדש גו'או, הבנוי אבנים, עץ ומדרגות זכוכית , ואם אנחנו רק התבוננו בו, הרי כמה מבקרים יפנים אאפילו התפללו בו למי שהם מתפללים וכך ראינו ממש בעיניים את הקשר הזה בין ההווה והעבר.

ועדיין לא ביקרנו במקום המדהים ביותר בנאושימה, מוזיאון צ'יצ'ו (Chichu), יצירה של בטון, פלדה, זכוכית ועץ , שגם אותה תיכנן הארכיטקט יליד אוסקה, אנדו טדאו. פירוש השם צ'יצ'ו הוא "מתחת לפני הקרקע" והמוזיאון אכן בנוי  כמו מקלט אטומי בתוך הגבעה עליה הוקם.  והפתעה: בתוך החללים הנפלאים של המיבנה מוצגות יצירות של שלושה אמנים בלבד. בחלל אחד ארבעה מציורי חבצלות המים של קלוד מונה, בחלל גדול אחר,  

חלל כמו של קתדרלה גדולה, נמצאת עבודה של וולטר דה מריה "זמן, פחות זמן וללא זמן" ובחלל שלישי עבודות בנושא האור של ג'ימס טורל (Turrell).האמת, ברגעים הראשונים  היינו קצת נבוכים מול הגודל והעוצמה של המיבנה  לעומת מספר העבודות הקטן המוצג בו, עד שהחווייה סחפה אותנו והרגשנו את הקשר המיוחד של הסביבה עם החללים והאמנות המוצגת בהם, כי כאן - המוזיאון הוא האמנות. הגן המקיף את גבעת המוזיאון  מוקדש לקלוד מונה ונאספו בו כ-160 מיני שיחים ופרחים ועוד כ-40 סוגי עצים שהיו אהובים על הצייר הצרפתי  ששתל ונטע אותם בגן המפורסם שלו בז'יוורני (Giverny) שליד פריס.

 

"שירת הים" היפנית

אם בכל אלה לא די, הרי לאורך חופי נאושימה ניצבים  גם פסלי חוצות מעניינים המוסיפים לאווירה המיוחדת של האי הקטן.

האי נאושימה

קפיצה גדולה וביקור קצר בעיירה הקטנה (רק 35,000 תושבים) ווג'ימה (Wajima) שבקצה  הצפון מערבי של נוטו (Noto), אצבע יבשה השלוחה אל הים היפני. החנינו את הטויוטה השכורה שלנו במגרש חניה עירוני ויצאנו לשוטט בסימטת שוק הבוקר התוסס והססגוני של העיירה. ווג'ימה היא נמל דייגים ובשוק שלה אפשר למצוא דגים, פירות ושרצי ים מכל סוג, גודל וצבע, חיים, טריים, צלויים, מטוגנים או מבושלים. סוף חודש מרץ ועדיין קר כאן מאוד. המוכרות בשוק נעולות מגפי גומי, לבושות מכנסיים מרופדים, שכבות של סוודרים וז'קטים, עטופות במטפחות ראש ובצעיפים, פניהן עגולות וצחקניות, ונראה שהן נהנות מכל רגע של עבודתן. הן נראות מתבדחות בעסיסיות על חשבון עצמן, חברותיהן בדוכנים השכנים, הקונים  וסתם עוברי אורח, ובלי להבין מילה מדבריהן ניהלנו איתן רב שיח ער של צחוקים. ירקות, חמוצים, פרחים, סנדלי אצבע מסורתיים מקש, בגדים, מזכרות, והרבה כלי עץ מצופים לכה שווג'ימה מפורסמת בהם, גם הם נמצאים למכירה בשוק. הבעייה היחידה עם הכלים היפים האלה הם מחירם הגבוה ואנחנו החלטנו להסתפק במראה עיניים. בכל אופן, מומלץ לבקר באחד המוזיאונים בעיירה ולפחות לראות את האוספים העתיקים והעכשוויים של  הכלים המצופים המקסימים הללו.  כדאי גם לטייל ברגל כמה מאות מטרים, אל תחנת הרכבת הישנה של ווג'ימה, שם, סמוך ללשכת המידע לתיירים, באולם התרבות של העיירה, לראות  על הקיר את  "שירת הים" ( umi no uta ) היפנית - תמונה ענקית העשוייה 15 לוחות עץ מצופים לכה, כל אחד ברוחב 1.20 ס' ובגובה 2.60מ'  היוצרים יחד נוף ימי נפלא עם ציפורי זהב מעופפות. אז לא קנינו כלום מהכלים היפים ולעומת זאת, אצל רוכל רחוב קנינו בשלוש מאות יין (3 דולר בערך) גזר עץ מאובן, קטן. למרות שהמחיר ההתחלתי של יצירת הטבע הזו היה עשרים דולר, היה חיוך גדול מרוח על פניו כשנפרדנו והוא המשיך לנופף לנו ביד לשלום עד שנעלמנו מסביב לפינה.אנשים ידידותיים הם אנשי ווג'ימה.

 

שש תכונות יוצרות גן

שעתיים נסיעה בדרך הררית, לצד טרסות אורז מרהיבות ועמקים ציוריים כמו באגדות ילדים, ושוב אנחנו בעיר, הפעם בקנזאווה בת חצי מיליון התושבים והאטרקציות הרבות. במאות  ה- 17,16,15 הייתה קנזאווה עיר עשירה (כמו שמעיד עליה תרגום שמה לעברית "ביצת הזהב"( ומרכז תרבות חשוב, וכמו על קיוטו, גם עליה חסו המפציצים האמריקאים במלחמת העולם השניה ולא הרסו את חמודותיה. היום היא עיר מודרנית עם "כיסים" עתיקים, כמו היגאשי (Higashi), רובע הגיישות העתיק והרומנטי (לא, אין כבר גיישות ברובע); רובע מגאמאצ'י (Magamachi) שבעבר הרחוק היה "שכונתם" של סמוראים והוא שמור היטב עם שתי תעלות מים הכולאות ביניהן את הסימטאות הקטנות והמתעקלות שלו, שלאורכן בתי בוץ מכוסים  גגות רעפים ולהם גנים קטנים ומקסימים (לא כדאי לפסוח על בית הסמוראי נומורה, בעיקר בגלל הגן הנהדר שלו); הגן הקסום קנרוקו-אן (Kenroku-En), אחד משלושה הגנים היפים ביותר ביפן ובעל שש התכונות הדרושות על פי המסורת (מסורת סינית במקורה שאומצה על ידי היפנים) ליצירת גן מושלם: מקום מבודד, רחב ידיים, מעשה ידי אדם, עתיק, בעל מקווי מים גדולים ובעל נופים נרחבים, שממש מולו שוכנת טירת קנזאווה העתיקה. כל אלה הם האתרים העתיקים הבולטים ביותר ויש עוד רבים. יש בקנזאווה גם תחנת רכבת מודרנית, נוחה ומרשימה ולא רחוק ממנה שוק סואן (Omicho Market) הפועל כל היום והוא אבן שואבת להמוני מקומיים ומבקרים (גם הם יפנים) ויש לה, תארו לכם, מוזיאון אולטרה מודרני הנקרא בשם מוזיאון המאה ה-21 לאמנות עכשווית ושוב מצאנו מיבנה מדהים, עגול ונמוך שכמה גלריות ואודיטוריום מונחים בתוכו כמו קופסאות על מגש ובגלריות מוצגות עבודות של אמנים ידועים כמו אניש קאפור מאנגליה, ג'יימס טורל (Turrell) מארה"ב, פלוריאן קלאר מגרמניה, פטריק בלאנק מצרפת או ליאנדרו ארליך מארגנטינה, לצד אמנים יפנים נפלאים.

כאן כבר הפסקתי להתפלא למראה קהל המבקרים (יפנים, יפנים) במוזיאון וחשבתי שכמו שהם "ייבאו" לפני הרבה מאות שנים מסין את הקליגרפיה, את האותיות, את האסטטיקה של הגנים ואת עצי הבונסאי הננסיים והטמיעו אותם בתרבות שלהם עד שאלה נחשבים בעולם ליפנים ממש, כך קרה גם עם האמנות המודרנית והעכשווית, שמאז סוף מלחמת העולם השנייה הגיעה ליפן והפכה להיות חלק מהאמנות היפנית, כשהאמנים המקומיים מוסיפים לה מהרוח והתמצית של המסורות המקומיות.

 

גגות מתפללים

אנחנו מתקרבים עכשיו אל הרי האלפים של יפן  ויוצאים מקנזאווה, באוטובוס, אל הכפר האלפיני הציורי אוגימאצ'י השוכן בעמק קטן באזור ההררי שיראקאווא-גו ( Shirakawa Go)  שבחבל הידה (Hida). בקנזאווה ירדו הבוקר פתיתי שלג שנמסו עוד טרם הגיעו אל המדרכות, אבל ראשי ההרים ומורדותיהם המלווים אותנו עכשיו בדרך, מושלגים עדיין לגמרי. אנחנו עוברים כפרים יפהפיים, שדות אורז שחוות קטנות בנויות בתוכם, בתיהן צבועים אוקר, חום, אפור, וגם בתי קברות קטנים מציצים אלינו בין ניצני האורז. עולים אל ההרים ופתיתי השלג על הענפים זוהרים בשמש כמו כוכבים. עוברים שורת מנהרות ארוכות מאוד ונקיות מאוד. אריחי הקרמיקה הלבנים המצפים את הקירות נראים כאילו אך זה רחצו אותם.

גשר תלוי ארוך עובר מעל הנהר החוצה את אוגימאצ'י. עשרות אוטובוסים  של תיירי יום חונים במגרשי החניה ובמרכז המידע למבקרים שבמרכז הכפר מצאנו שני עובדים סימפטים המשתדלים מאוד לעזור לנו להגיע אל בית האכרים שבאחד מחדריו נלון הלילה. הגרסה היפנית ל"צימר".

רק 600 איש חיים ב-110 בתי הכפר המיוחדים בגגות הקש הגדולים שלהם בעלי השיפוע החד, הנראים כמו זוג ידים צמודות בתפילה ומכאן שמם, בתי הגסהו (Gassho -  פירושו להתפלל). השלג המונח על הגגות מוסיף להם דגש מיוחד והטיפות הגולשות מהשלג נאחזות בקש והופכות לנטיפי בדולח זוהרים. אחזקת הגגות הללו יקרה מאוד וכאשר צריך להחליף קש מאחד הגגות, מתגייסים כל בני הכפר לעבודה כשהם עוסקים שלושה ימים תמימים בפירוק הקש הישן ועוד יום אחד בקליעתו מחדש.  

ב-1960 ניבנה באזור סכר חדש שאיים להציף כמה כפרים עתיקים. חלק מהבתים הועתקו אל כפרים שכנים, בין היתר לאוגימאצ'י, שאף זכה להיכנס לרשימת המורשת העולמית של אונסק"ו. הכפר מתפרנס היום בעיקר מתיירות, אבל הבתים המיוחדים שלו ושדות האורז המקיפים אותם משקפים עדיין תמונה אמיתית  מחיי הכפר ביפן. כמה רחובות קטנים, פרחי בר של סוף החורף, בתים מוקפים שדות אורז קטנים, קצת גני ירק, חנויות סדקית ומזכרות, מסעדות, בתי מוזיאון ותיירים, שרובם עזבו עם רדת הערב ומעטים כמונו התפזרו אל בתי המארחים המקומיים ללינת הלילה.

האכסניה "שלנו" בת 200 שנה ובעליה, אכרים מקומיים,  נעימים להפליא. בינתיים התרגלנו כבר לחליצת הנעליים ההכרחית עם הכניסה לבית ועם גרביים לרגלינו עשינו סיבוב היכרות מבלבל קצת. מבלבל - משום שבמקום קירות יש כאן מחיצות וכל פעם שמישהו מסיט מחיצה, החלל נראה שונה. בחדר השינה שלנו מצאנו ספסל אחד, שולחן נמוך, כרי ישיבה, תנור חימום וזהו. ה"שירותים" המשותפים נקיים להפליא וחדישים ולמזלנו יש גם אסלת ישיבה אחת בנוסף לאסלות כריעה המועדפות ביפן (וגם נעלי בית מיוחדות ש"כל אחד" יודע שהן מיועדות אך ורק לשימוש בשירותים). אגב, שלא כמו בהרבה בתי מלון באירופה, בכל מקום ביפן מצאנו אולי מינימום של רהיטים, אבל אור יקרות, שמאפשר קריאה נוחה לפני השינה.

לארוחת הערב התקבצנו שבעה אורחים. שלושה זוגות וילד, כורעים ליד שולחן ארוך ונמוך,לצד האירורי (Irori) - תנור הפחמים המסורתי שהיה גם נושא "חם" לשיחה.  כמה דקות של שתיקה נבוכה הקדימו חיוכים הדדיים ובעזרת כמה מלים באנגלית התנהל ערב ידידותי ממש, כשאנחנו מקבלים הסברים על המנות הטעימות להפליא שהונחו לפנינו, על חפצי הבית, על כלי הנגינה המוזרים לנו שהיו תלויים על הקיר -כלי מיתרים ממתכת שהנגינה בהם היא בעזרת מפרט, כלי הקשה וגם מעין מסרק עץ גדול וגמיש המשמיע קולות חריקה נחמדים.

באמצע הארוחה הזמינה אותנו בעלת הבית לצאת רגע החוצה (אל הקור המקפיא) ולראות את בתי הכפר הציוריים השרויים בחשכה, כשנקודות האור שבתוכם מנקדות את הלילה כמו בכוכבים של קרקע ויוצרות תמונה זוהרת ונפלאה. 

גני קנרוקו-אן 

 

מרכבות צפות

נשארנו עדיין באיזור הידה האלפיני ובאוטובוס ציבורי הגענו אל העיירה טקאיאמה, שהיא עוד עיר מודרנית (אמנם קטנה, רק כ-100,000 תושבים) השומרת  בדבקות על אוצרות עברה.  מתחנת הרכבת-אוטובוסים הסימפטית, מיהרנו היישר אל שוק הבוקר שלאורך הנהר Miya Gawa העובר בעיירה, והספקנו לראות את הדוכנים הגדושים רגע לפני שנסגרו והתקפלו. כרגיל, המון חנויות ודוכני מזון ובעצם לא מוכרחים לקנות משהו, כי כל חנות מציעה טעימות ממטעמיה. ירקות ופירות כבושים, מיני דגים, פירות ושרצי ים, ממתקים, כעכים - טועמים פה, טועמים שם, והמוכרים - למרות שברור היה להם שאנחנו לא קונים פוטנציאלים, מסבירים בסבר פנים יפות  ובאריכות, מהו מה.

רוב האתרים המעניינים נמצאים במרכז העיירה, ברובע סנמאצ'י ((Sanmachi העתיק והציורי, שבתיו הישנים שמורים היטב ובהם בתים פרטיים, מקדשים, חנויות טיפוסיות עם הרבה עבודות עץ לאכה (יקרות לא פחות מאשר בוואג'ימה), מסעדות, דוכני אוכל (חובה לטעום את כופתאות הבצק הממולאות בשר וירקות וגם משיפודים של כדורי אורז בגריל עם רוטב סויה, מעדן בהחלט מקומי),  מבשלות סאקה ומבחר של כתריסר מוזיאונים קטנים לארכיאולוגיה, היסטוריה, אמנות ומה לא.מי שאין לו זמן או חשק ליותר ממוזיאון אחד, מומלץ לו לבקר בTakayama Yatai Kaikan, מוזיאון  מרכבות הפסטיבלים  הטכסיות  ( Yatai).  בזמן הפסטיבל המקומי נישאות המרכבות הכבדות בידי אדם לאורך הרחובות, בינות לקהל החוגגים הצפוף, ונראות כאילו  הן צפות בתוכו. המרכבות צבעוניות ויפות להפליא עם חיטובים, בובות מכניות המבצעות טריקים מדהימים ומה לא. באותו מתחם ועם אותו כרטיס כניסה אפשר לראות גם מודלים נהדרים של מקדשי העיר ניקו שליד טוקיו. יופי כמעט על אנושי. ואם כבר מקדשים, הרי בחלק ההררי שבמזרח העיירה, נמצאת שורה של 12 מקדשים הקשורים ביניהם בשביל הליכה נוח ומי שזמנו דווקא בידו, יכול לבלות כאן שעתיים קסומות בטיול בוקר או ערב.

בדרך חזרה אל תחנת הרכבת  עברנו את מסעדת "אוריג'ין" שמשכה את תשומת לבנו בזכות גזעי במבוק המקשטים את חזיתה. בערב, חזרנו אל "אוריג'ין", למה שהתברר כאחת הארוחות הטובות ביותר שלנו ביפן. דג מקארל בגריל, סלט עגבניות בנוסח טקאיאמה, בשר בקר הידה גם הוא בנוסח טקאיאמה (פרוסות דקיקות של בשר מעולה הניצלות בתוך עלה גדול ובו עיסת ירקות וטבעות בצל ירוק, מונח על פלטת ברזל שמצידה מונחת על מיני-תנור שהובא אל השולחן בידי המלצר הידידותי), מרק מיסו, ירקות מוחמצים, טמפורה סרטנים ותפוחי אדמה מתוקים. גן עדן עלי אדמות.