20.04.2018
 
הפתעות נוסח תאילנד

 

הפתעות נוסח תאילנד

מאת גיורא נוימן

לפני כעשרים שנה הגיע לבנגקוק צעיר הולנדי חייכן בשם קן קסל, שהתאהב בעיר ונשאר לחיות בה. קן, שהיה רגיל בארץ מולדתו לדווש ממקום למקום, קנה לעצמו זוג אופניים על גבם חרש את העיר. לימים החליט להפוך את הספורט למקור הכנסה. היום הוא מפעיל בעיר שירות סיורים לתיירים על גבי אופניים.   

התייצבנו במלון שממנו יוצאים הסיורים בבוקר, לפני שיורדים על העיר החום והלחות האופייניים, בחרנו זוג אופניים ויצאנו בשיירה קטנה לתוך הסימטאות והשווקים הבלתי נגמרם של צ'יינה טאון. בראש השיירה מדריכה צעירה אחת, בסופה מדריכה שניה, שתיהם משגיחות שאיש לא יאבד חלילה את דרכו בסמטאות הצרות. מי שבכל זאת עצר להתבונן או איבד קשר עין עם יתר חברי הקבוצה גילה מייד כי העוברים ושבים בשוק מתנדבים לעזור ולהחזיר אותו למסלול הנכון. בעלי החנויות והדוכנים בצ'יינה טאון מכירים כבר את הסיורים הרכובים האלה ומתייחסים בידיודת למשתתפים בהם. בלי לדעת אנגלית, הם מכוונים אותך בתנועות ידיים נמרצות ובחיוך רחב.

צ'יינה טאון היא שוק אחד גדול שכל רחוב בו מתמחה בסחורה אחרת: רחוב אחד עמוס כלי בית, ברחוב אחר יש לתמרן בין שקים פתוחים של תבלינים צבעוניים, ברחוב שלישי מתרכזים הקצבים והנה רחוב הירקות. בין לבין עברנו בדרך ליד מנזר מבהיק בלובנו עם כיפה מוזהבת. הנזירים מקפידים על ניקיון החצר והרחוב הסמוך ומצליחים לשמור על אי מבריק ומצוחצח בלב המהומה שמסביב.

שיירת הרוכבים הגיעה עד שפת הנהר. כאן העמסנו את האופניים על סירה המצוידת במנוע מטרטר, התיישבנו בתוכה על ספסלי עץ ויצאנו לתחנה הבאה, במורד הנהר. במהלך שיט של כשעה עוברים על פני כמה מהאתרים המפורסמים של בנגקוק, כמו ארמון המלך והמקדשים המפורסמים, וצופים בהם מתוך הנהר. כעבור שעת הפלגה ירדנו לחוף בפרברים המערביים של העיר, שכונות שכמעט אינן מתויירת. הנוף כאן שונה לגמרי: הבתים בני קומה אחת או שתיים בלבד, בין הבתים גני ירק ובוסתנים.  תושבי השכונה עובדים בעיר, אבל משלימים את צרכי המשפחה גם בגידול מזון. מאחר והאזור מועד לשטפונות, המדרכות הן מסלולי בטון הניצבים על עמודים בגובה של כמטר מעל פני הקרקע. מפעם לפעם יש לעלות על גשרון כדי לעבור תעלה המסתעפת מהנהר. במסלולים הצרים עוברים הולכי רגל, קטנועים, ילדים שבים מבית הספר ורוכלים דוחפים עגלות עמוסות סחורה. כולם מנומסים, איש אינו נדחף, כל אחד מפנה לשני את המעבר. מפעם לפעם עוברים ליד בתי רוחות, מקדשים משפחתיים קטנים בחצר הבית שבהם מתייחדים בני המשפחה עם אבותיהם. כל משפחה בוחרת לה בית רוחות מדגם אחר ומקשטת אותו לפי רצונה. במסעדה מקומית קטנה הפועלת בתוך סירה הקשורה לרציף סעדנו ארוחה צנועה, אחרי שבעלת המקום הגישה לכולנו מטליות בד לבנות טבולות במי קרח.

גם מי שאוהבים את בנגקוק נוהגים להתלונן עליה: החום מעיק, הלחות בלתי נסבלת, העיר כולה עטופה בענן כבד של חמרי פליטה ממכוניות ומנועי טוקטוק. אבל חשוב להדגיש שהממשלה עושה מאמצים לצמצם את זיהום האוויר, לשמור על ניקיון הרחובת, ככל שאפשר בעיר גדולה והומה, השקיעה בשנים האחרונות סכומי עתק ברכבת עילית יעילה וזולה המקצרת מאוד את זמן הנסיעה ממקום למקום. לצד הבתים הצפופים והמוזנחים צמח בעיר רבי קומות מודרניים, קניונים ענקיים ומלונות פאר.

רשימת האתרים והמקומות שכדאי לבקר בהם בבנגקוק ארוכה מאוד. בראשה כמובן ארמון המלוכה ומתחם המקדש הסמוך: מבני פאר בסגנון תאי מסורתי, גנים פורחים, פסלי בודהה, ציורי קיר מרהיבים, פגודות וצריחים מעוצבים, והכל מצופה בצבעי זהב, ספיר ואודם.

אתר חובה אחר הוא משכן בודהה הברקת, הוואט החשוב ביותר בתאילנד, שבו פסל בודהה עשוי המסמל את עצמאותה ומזלה הטוב של הממלכה. כמו בכל המקדשים, המבקרים חייבים לחלוץ נעליים ואסור לצלם. וכמובן, לא שכח את הפרחים האקזוטי של בנגקוק. השוק פתוח כל הלילה וכדאי להגיע מאוחר, כשמטעני הפרחים כבר כאן: מגוון מדהים של עשרות מיני סחלבים, יסמין ואינסוף פרחים שבבורתנו לא ידענו לבראו להם בשמם. בעלות הדוכנים בשוק שוזרות אותם בצורות מצורות שונות בשרשראות, כוכבים, קוביות או פירמידות.

 בשעת בוקר מוקדמת, לפני שהחום והלחות יכו בנו, אנו יוצאים לרכב בסמטאות צ'יינה טאון והודו הקטנה, בהדרכת נוק ופטי המקסימות. הסמטאות הצרות דומות כולן, ומי שמשתהה לצלם או סתם להתבונן ימצא את עצמו לבד, מתלבט לאן לפנות בצומת הבא. אלא שתמיד ימצא מקומי שיתנדב לסמן לרוכב האבוד ביד מחויכת לאיזו סמטה עלומה פנו חבריו.

אחרי שחלפנו על פני חנויות קטנות ומקדש בודהיסטי מוזהב ושאפנו את ריחות השוק ודוכני האוכל, הגענו לשפת הנהר. העמסנו את האופניים על סירה, התפרקדנו וצפינו בנחת על המראות מהנהר ותעלות "ונציה של המזרח". מלבד המקדשים המזדקרים, רוב הבתים מותירים רושם עלוב ורחוקים מלהזכיר את חזיתות ונציה המפוארות. גם זה סוג של אותנטיות.

כעבור שעת הפלגה יורדים לגדה המערבית ומתוודעים לבנגקוק הכפרית, הרחוקה מעין התייר הרגיל. כאן, במקום סמטאות, מתנסים ברכיבה על גשרים צרים ועל פני תעלות המסתעפות מהנהר, נזהרים לא למעוד למים, נושמים מהריאות הירוקות ופוגשים אנשים וילדים חייכנים. בכניסה למסעדה מקומית מקדמים את פנינו המיוזעות במטליות בד לבנות שהושרו במי קרח. אנו סועדים בשולחנות הצופים אל עבר הנהר, ואחרי מנוחה קצרה ממשיכים ברכיבה, ולבסוף משתלבים אפילו בתנועה הכבדה בלב בנגקוק עד המלון.

החברה מציעה מגוון מסלולים, החל ממסלול קצר בן שלוש שעות ועד יום שלם, בקבוצות אינטימיות עד שמונה רוכבים. המחיר לסיור אופניים בן חמש שעות, כולל שיט בסירה, ארוחת צהריים ושתייה קלה: 1,350 באט. אגב, באותם מסלולים מוצעים גם סיורים רגליים. 

 

רגעים קדושים בצאנג מאי

העיר צ'אנג מאי שבצפון תאילנד עשירה במקדשים. החשוב והמפואר שבהם נמצא בהרים סמוך לעיר, במרחק נסיעה של יותר מחצי שעה. המקדש, דואי סוטפ (Doi Suthep) שמו, נחשב לקדוש במיוחד בזכות המסורת לפיה כמה מעצמותיו של בודהה קבורות במקום. הנסיעה למקדשהיא חוויה בפני עצמה, בכביש מתפתל בנוף הפראי של יערות הגשם, וכשמגיעים למעלה ההר, לגובה של כאלף מטרים, נשקף מהמקום מראה פנורמי מרהיב.

מנקודת הכניסה מובילות 300 מדרגות עד למקדש עצמו. המאמינים (והחסכנים) מקפידים לעלות את כולם. תיירים מפונקים מוזמנים להשתמש ברכבל.

בכניסה, כמובן, יש לחלוץ נעליים. ביום שביקרנו במקום ירד גשם שוטף, אבל זה א ממש הפריע - מי הגשם החמים חיממו גם את הריצוף, כך שההליכה ברגל יחפה היתה אפילו נעימה.

בצ'נג מאי רואים אותם, כמו בכל ארץ בודהיסטית, השכם בבוקר, כשהם צועדים לארוחת הבוקר שלהם: נערים מגיל 6 ועד 17, פרחי נזירים הלבושים בגלימות כתומות, יוצאים מהמקדשים, בידם קערת חימר, בדרך למקום שבו המאמינים יתנו להם את מנת האורז היומית ואיזו תוספת צנועה. להם עצמם אסור להכין לעצמם אוכל, ולכן חובת המאמינים היא לספק את מזונם בטקס מיוחד. הם ניצבים בשורה, נמנעים מליצור קשר עין. האזרח ממלא באוכל וכיבוד את הקערות, מניח אותן על הארץ, קד קידה ומתפלל ומעביר את המזון לכלי של הנזיר. הנזיר עונה בברכה וממשיך לדוכן הבא. גם לנו כתיירים מתאפשר להתנסות בטקס, כל עוד שומרים על הכללים.


רפטינג כמו בסרטים

יצאנו מצ'אנג מאי בנסיעה שארכה שעתיים לעבר הנהר מאה טאנג (Mae Tang). חצינו יערות, מטעי בננות ובתי כלונסאות בין אלפי סחלבים פורחים, והגענו לחניון הטרקטורונים. הדגמה קצרה וחבישת מגינים וקסדה מכינים אותנו למסע בן שלוש שעות בשבילים בוציים ותלולים במעבה הג'ונגל ובמורד הנהר. הכלי יציב מאוד ולמרות תחושת ההרפתקה, ארבעת הגלגלים אוחזים היטב בקרקע הבוצית. כמובן, מומלץ שלא להשתולל יותר מדי וגם לא להתקרב מדי לגדת הנהר התלולה.
ואז צריך חזור לנקודת ההתחלה. אבל הפעם כבר לא בטרקטורון אלא בנהר עצמו, בסירות זודיאק, ברפטינג מהסרטים, על פני חמישה אדשות גואשים. לפני הרפטינג ממליצים לנו להסיר את התכשיטים, לרבות המשקפיים, וגם המצלמה נותרת על החוף. המדריך שלנו יושב מאחור ותופס פיקוד -  הוא מנווט את הסירה ביד רמה, הוא גם דואג שמפעם לפעם נירטב היטב אבל מקפיד שלא שלא נתהפך. הנוסעים מתבקשים לחתור במלוא המרץ, אבל בעצם הם רק עוזרים לו, ולא יותר. נער שנראה כבן 15 מחלק פקודות לתיירים שבסירתו העטופים בחגורות הצלה: "ימינה!", "שמאלה!", עצור!" אחרי חמש דקות הוא כבר יודע לצעוק את ההוראות בעברית.

חבילת ספורט פעיל, הכוללת איסוף במכונית וואן מודרנית ונוחה מהמלון בצ'אנג מאי, ארוחת צהריים, שתייה קלה וחמה וביטוח - הכל במחיר של 1,300 באט. חבילות אפשריות נוספות: טרקים, גם של מספר ימים עם לינה בלב הג'ונגל, רכיבה על פילים, ג'יפים, אופנועים וטיפוס צוקים.

- - - - -

*  המחבר היה אורח לשכת התיירות של תאילנד וחברת התעופה רויאל ג'ורדניאן