אנטוורפן, בירת היהלומים ורובנס גם
מאת אתי ישיב
אנטוורפן? מה פתאום? הרי בלגיה כולה היא בסך הכל מקום לעבור בו בין צרפת להולנד או לגרמניה, ואם מוכרחים גם ללוכסמבורג, ולו לפחות היינו דיפלומטים מכופתרים של האיחוד האירופי היינו משלימים אולי עם חיים במדינה הביורוקרטית והמשעממת הזאת שאלמלא אותו ילדון שובב המשתין אל המזרקה בבריסל (ה"מנקין פיס"), בטח לא היינו עוצרים בה כלל. תודו. זה מה שחשבתם?
אז הנה הפתעה. בלגיה הקטנה, ששכנותיה הגדולות ממנה והזוהרות האפילו עליה תמיד, יצאה מבין הצללים והיא חושפת עכשיו לעולם ערים תוססות עם אוצרות אמנות שלא ישוערו, מרכזי בילוי וקניות והרפתקאות קולינריות העושים אותה גן עדן לתיירים, וכל זאת בלב אירופה, במרחק שלוש ומשהו שעות טיסה בין נתב"ג וזוונטם (Zaventem), נמל התעופה הבינלאומי של בלגיה.
קתדרלה או תחנת רכבת
בשש בבוקר של סוף הסתיו, האוטובוס הציבורי היוצא מנמל התעופה כל שעה מלאה, גמא את המרחק צפונה עד אנטוורפן ב-40 דקות בלבד והוריד אותנו סמוך לתחנת הרכבת של העיר. מאז קראתי את הספר "אוסטרליץ" של הסופר היהודי וו.ג. זבאלד, פיתחתי יחס מיוחד לתחנה המיוחדת במינה הזאת, שנבנתה על ידי המלך לאופולד השני לפני כמאה שנים במין ערבוביה של סגנונות השאולים מרומא העתיקה, מימי הביניים, מארמונות הרנסנס האיטלקי ומהארכיטקטורה הביזאנטית והמזרחית והיא כל כך מפוארת, עד שאם לא יודעים שזוהי רק תחנת רכבת, אפשר לחשוב שזוהי הקתדרלה של העיר. עמדתי בכיכר המלבנית שלפניה, כיכר המלכה אסטריד, והסתכלתי בבניין הענק, שכבר מאה שנים צופה בו ממרומי צריח הנמצא משמאל לחזיתו, פסל נחושת ירקרק של ילד כושי רכוב על גמל חד דבשתי. בניין התחנה היה נתון עדיין באפלת הבוקר המוקדם, אפלה שנסכה אווירה עגמומית על כל העיר. מאוחר יותר, כשהשמש סוף סוף תאיר והולכי רגל, רוכבי אופניים, אוטובוסים ומכוניות אחרות ימלאו את הכיכר הגדולה, תשנה העיר פנים ותתגלה כעיר ידידותית להפליא, שתענוג לטייל ברגל בין סימטאותיה הצרות מרוצפות האבן ובכיכרות שלה רחבות הידיים.
יהלומים הם לנצח
אנטוורפן, העיר השנייה בגודלה בבלגיה, אחת מערי הנמל ההיסטוריות החשובות של אירופה ובירת תעשיית היהלומים העולמית, יושבת על הגדה המזרחית של נהר הסחלדה (Scheldt) הזורם לכיוון צפון מערב ונשפך אל הים הצפוני ולמעשה היא חייבת את קיומה לנהר הזה, שכן המתיישבים הראשונים בחרו להתיישב בעיקול הנהר ששימש להם נמל טבעי עוד במאה השלישית לספירה. במאה השלוש עשרה, עם התפתחות המסחר בדגים, מלח ודגנים ויבוא של צמר אנגלי, התחילה העיר לשגשג, עד שב-1560 הייתה לעיר השנייה בגודלה באירופה אחרי פריז, עם מערכת בנקאות מודרנית, דפוס, תנופת בנייה אדירה ואמנים נפלאים. מלחמות הדת של סוף המאה ה-15 שיתקו אותה למשך מאות שנים והיום היא שוב עיר נמל חשובה שכל היצוא והיבוא עוברים דרכה, מחסני הסחורות המצויינים שלה עושים אותה חולייה הכרחית בשרשרת ההפצה העולמית של מוצרים, והמפעלים הענקיים שליד הנמל, בהם בניית אוניות ומכוניות, תעשיות מזון וזיקוק נפט, הם ספקי העבודה החשובים במדינה.
אבל אנטוורפן של היום היא הרבה יותר מאשר עיר נמל עתיקה ליד הסחלדה. נוסף לעברה העשיר יש לה גם פנים עכשוויות כשארכיטקטים ידועי שם, מעצבים, תכשיטנים ומעצבי אופנה חיים בה ויוצרים בה ואפשר לראות את יצירותיהם תוך כדי שיטוט בעיר - בבניינים, בגלריות ובחנויות אופנה.
ויהלומים כמובן. יהלומים בכל מקום. הרי לא לחינם היא מכונה "בירת תעשיית היהלומים העולמית". רובע היהלומים, אותו קילומטר מרובע הסמוך לתחנת הרכבת, הנוצץ ממש מרוב חנויות תכשיטים כשעיני העוברים ושבים יוצאות מחוריהן למראה האבנים המפתות בחלונות הראווה שלהן והוא משמש כבר 500 שנה שחקן ראשי בסחר היהלומים העולמי ובתעשייה והוא, באנטוורפן, הענף הכלכלי החשוב השני אחרי הנמל. מרתק לצפות בהיסטוריה בת 500 שנה המוצגת בשיטות המולטימדיה במוזיאון היהלומים של העיר הנמצא בכיכר המלכה אסטריד שליד תחנת הרכבת. הכניסה הצנועה מהרחוב אינה מגלה את הצפוי בפנים. קודם כל מתבקשים הבאים "להשאיר את כל התיקים בבקשה במלתחה", שהרי זהו אחד המוזיאונים השמורים ביותר בפלנדריה. אלא מה. ומכאן מתחיל מסע חושי וחושני המשתרע על פני שלוש קומות ומראה בצילומים, פסלים, וידאו ואנשים חיים, את הגיאולוגיה, ההיסטוריה, המסעות מהמאה ה-13 מהודו לוונציה ובמאה ה-16 גם לאנטוורפן, שיטות כריה, חיתוך וליטוש, שימושים בתעשיות מתוחכמות, כלי עבודה וכמובן - תצוגה מרהיבה של תכשיטים שלא ייאמנו. ואגב, המקום מתאים גם לכבדי ראייה, עבורם הותקנו על הריצפה מסילות מצויירות העוזרות להם בהליכה.
סוסים בלגיים וצדפות
אם עד המאה ה-19 היו אנטוורפן והנמל שלה שלובים זו בזה בסימביוזה מושלמת, הרי בסוף המאה הזו התחילו השניים להתפתח כל אחד לחוד ולחיות חיים עצמאיים משלו. העיר התפתחה לכיוון "קתדרלת" עידן התעשייה החדש - תחנת הרכבת, ואילו הנמל התפשט צפונה לכיוון הים.
העיר העתיקה, הלב ההיסטורי של אנטוורפן, היא עדיין המקום הפופולארי ביותר בה, עם צריח קתדרלת "גבירתנו" הגותית הנפלאה המתרומם לגובה 123 מטרים מעל "הכיכר הגדולה" (Grote Markt) הצבעונית, כשבית העירייה הרנסנסי המפואר ובתי הגילדות הימי ביניימיים עם חזיתותיהם הגבוהות וגגות הגמלונים עוטרים אותה מסביב, עם מבוך של סימטאות צרות, מעברים בלתי צפויים וגומחות בהן מתחבאים פסלי המדונה שנוצרו במהלך הדורות בידי פסלים בני העיר, חצרות פנימיות מעניינות, מזרקות יוצאות דופן והמון חנויות מזכרות, מסעדות ובתי קפה. ישבנו במרפסת המסעדה Eatcafe t'Putke שליד הקתדרלה, שולים אט אט צדפות שמנמנות ברוטב מעלף מסיר אמייל שחור גדול, מגוונים עם טוגני תפוחי אדמה פריכים שהם כנראה המאכל הלאומי מספר אחד בבלגיה וחובה עם הצדפות (12 אירו למנה), וצופים אל הכיכר היפה והתוססת, שמרכבות רתומות לסוסים בלגיים כבדים ושעירי רגליים חולפות בה עם נוסעיהן התיירים והן מעצימות את האווירה המיוחדת. אלמלא ידענו על המתחים והבעיות הקשות שבין ואלונייה - החבל דובר הצרפתית של בלגיה ופלנדריה - החבל הפלמי שלה, מתחים המאיימים על שלמות הארץ, יכולנו לחשוב שהגענו אל השלווה האבסולוטית.
פנים הקתדרלה רחב מאוד, עם שבעה מעברים ו-125 עמודים והיא מצטיינת באיזון ארכיטקטוני נדיר. כל חפץ הנמצא בה הוא יצירת אמנות מרהיבה והמבקרים באים אליה כמו למוזיאון. בולטים במיוחד הויטראג'ים ההיסטוריים היפים ועבודות רבות ומפורסמות של פיטר רובנס, הצייר בן אנטוורפן, כמו הציור "העמדת הצלב" או היצירה הטרגית הנפלאה שלו "הירידה מן הצלב".
קתדרלת "גבירתנו" היא אמנם גאוות העיר, אבל אנטוורפן מלאה כנסיות וכמה מהן מתקופות הרנסנס והבארוק, מלאות גם הן באוצרות אמנות ומורשת היסטורית. רובנס, יקיר העיר, השאיר ברבות מהן יצירות נפלאות שלו. לפחות על כנסיית צ'רלס בורומיאו לא כדאי לדלג. כנסייה בארוקית שנבנתה בתחילת המאה ה-17 ורובנס השתתף בקישוט המגדל, החזית, המזבח, התקרה וקפלת מריה. למרות שרפה שכילתה את 39 הציורים בתקרה, עדיין מה שנותר מדהים. ואם מגיעים אל הכנסייה ביום רביעי, אפשר לראות גם אוסף של רקמות תחרה מהמאה ה-17 ואילך, ששימשו בזמנן בכנסייה כרעלות, צעיפים, צאוורונים, או מפות.
אנטוורפן ופיטר רובנס
אמנות היא דרך חיים באנטוורפן והעיר מטפחת עשרות מוזיאונים בכל תחום ונושא. כמה מהם גדולים, כמו המוזיאון המלכותי לאמנויות יפות בו מוצגות עבודות של יאן ואן אייק, הנס ממלינג, משפחת ברויגל, פראנס הלס, לוקאס קראנאך, טיציאן, רובנס ואמנים נפלאים אחרים. מוזיאונים אחרים, קטנים יותר, התפתחו מבתיהם המפוארים של אצילי העיר ועשיריה שהורישו אותם להנאת הרבים, או נרכשו מאוחר יותר על ידי מצנטים לטובת העיר. כמו במוזיאון היהלומים, הכניסות אליהם מהרחוב הן לרוב צנועות וכמעט לא מורגשות. רק דגל קטן מעל הדלת מציין שזהו מקום ציבורי. "הצניעות היא סמל הפלמיות" הסבירה לנו מכרה מקומית.
Rockoxhuis (בית רוקוקס) למשל היה במאה ה-17 ביתו של ראש העיר ניקולס רוקוקס שהיה חבר אישי של רובנס ואספן אמנות. ב-1970 נרכש הבית על ידי אחד הבנקים, שופץ ורוהט מחדש כפי שהיה בזמנו של רוקוקס והאוסף המקורי גדל והוא כולל היום יצירות משל רובנס, ואן דייק, ברויגל ורבים אחרים. בית אחר, שאסור ממש להחמיץ ביקור בו, הוא Plantin-Moretus Museum (מוזיאון פלנטין-מורטוס) שבאחד מאגפיו פעל בית הדפוס הראשון בעולם. היום אפשר עדיין לראות בו את המפעל מתקופת הרנסנס והבארוק שבשנת 2002 צורף לרשימת מורשת התרבות העולמית של אונסק"ו. בבית הפטריצי הנהדר והמרתק הזה תלויים שטיחי קיר מרהיבים, הקירות מצופים עור והוא מלא ציורים ופסלים. ובנוסף, הוא מכיל כמה ספריות בהן אפשר לראות בין היתר, עותק גדול משנת 1570 של ספר תנ"ך בעברית ובארמית. וכמובן - Rubenshuis (בית רובנס). גם אם הצייר הדגול נולד בגרמניה להוריו הגולים, משפחתו חזרה אליה כשהיה בן 12 ועד היום אנטוורפן היא רובנס ורובנס הוא אנטוורפן. את עבודותיו אפשר לראות בכל העולם וגם במוזיאונים וכנסיות באנטוורפן, אבל הבית הזה ברחוב ופר (Wapper), שרובנס עצמו, שהיה גם ארכיטקט, רכש והגדיל ותיכנן מסביב לחצר פנימית מקסימה ויצר בו ארמון רחב ידיים עם חדר עבודה בו יצר את רוב עבודותיו, מרגש במיוחד. הבית, השומר על אווירת המאה ה-17, החליף כמה ידיים עד שנרכש בידי העירייה והפך למוזיאון ואפשר לראות בו עשרה מציוריו של בעל הבית, רהיטים וכלי בית משלו ומשל תקופתו, קירות מצופי עור בסגנון פלמי ועבודות אמנות של חברים ותלמידים, גם הם אמנים ידועי שם.
נוסף למוזיאונים לאמנות, אפשר כאמור למצוא כאן עוד מיגוון שלם של מוזיאונים כמו מוזיאון "צלילי העיר" השוכן בבית גילדת הקצבים העתיק, המוזיאון הלאומי הימי "שטיין", מוזיאון אתנוגרפי, מוזיאון לאופנה, מוזיאון פתוח לפסלים מודרניים ועכשויים בפארק "מידלהיים" וזו רק רשימה חלקית.
שעשועי פאבים
בבלגיה אומרים שלאנטוורפאים יש פה גדול. וזאת למה? כי הם שותים את הבירה שלהם, דה-קונינק (De Koninck), מגביעי זכוכית עם מיפתח רחב במיוחד. ישבנו לנוח קצת בפאב העתיק Quinten Matsijs ואכן קיבלנו את הבירה בכוסות הרחבות הללו שאתן הגישו לנו את המתאבן המקומי Kop, שהוא מעין עוגה דחוסה מבשר חזיר (די תפל אם תשאלו אותי), אותה פורסים לריבועים קטנים ומנשנשים עם הבירה. וכדי לא להשתעמם בבר, אפשר גם לשחק. אם האנגלים בברים זורקים חיצי נוצה אל המטרה, הרי באנטוורפן יש Tonnen - דיסקיות מתכת כבדות דמויות מטבעות הנזרקות לעבר לוח עץ שבו 12 חורים והן אמורות להיכנס אל החורים. טראח, טראח, טראח נופלות הדיסקיות שאני זורקת אל הריצפה וכשסוף סוף נכנסת דיסקית לחור, אני זוכה במחיאות כפיים של בעל הפאב.
רובע זורנבורג שליד תחנת הרכבת ברחם (Berchem) הוא איזור מגורים של המעמד הבינוני שנבנה במאה ה-19 בסגנון אקלקטי, ניאו פלמי, רנסנס וארט נובו, ובתים רבים בו שכמה מהם נראים כארמונות שמורים להפליא.
טיול איטי בין הבתים מגלה את היופי הצפון בהם - ציורי קיר, קרמיקות מפוארות, מוזאיקות, מעקות ברזל, דלתות עץ מפוארות, חלונות מעוטרים, צריחים, פסלי אבן גדולים על הגגות ובמרפסות. היום מסתתרות בבניינים המפוארים כמה מסעדות מצויינות כמו הדום (Dome), מסעדה צרפתית מפוארת הנקראת כך על שום הכיפה הלבנה שבמרכזה (בעבר שימשה המקום כמטה המשטרה) ולא רחוק ממנה יש לבעליה, שני צעירים מקומיים מסבירי פנים, מסעדה אחות בשם דום סור מר (Dome Sur Mer), שעיצובה מודרני לחלוטין והיא מתמחה במאכלי ים.
אוכל ושוקולד
האוכל באנטוורפן הוא חגיגה לעיניים ולחיך ואין פלא, שהרי בהיותה עיר נמל, היא נהנתה תמיד ממעדנים, תבלינים ומשקאות שיובאו אליה מכל העולם ועזרו ביצירת המטבח המעולה שלה והיא אכן משופעת במסעדות טובות, טיפוסיות-פלמיות ובינלאומיות. אפשר למצוא אותן בכל אחד מרובעי העיר. בדל ריי (Del Rey) למשל, השוכנת במרכז העיר, ברחוב בשם Appelmansstrat מספר 5 ומיועדת לאנשי עסקים בסביבה ולעוברי אורח, אכלתי מנת קרוקטים מסרטנים מופלאה ממש. אף מסעדה אחרת (וניסיתי את המנה הזו בכל אחת מהן) לא הצליחה לחזור על ההצלחה של דל ריי הקטנה והצנועה. רק מה. המסעדה היא בעצם ספיח לעיקר, שהוא קונדיטוריה שוקולטירייה מפורסמת שאם רוצים או לא - שוברת את הדיאטה של כל הבאים בשעריה. אנשים עומדים שם בתור לבחור את המתוקים שלהם הנארזים בקופסאות יוקרתיות ונישאים הביתה בחרדת קודש. שוקולד כמובן, זאת יודעים כולם, הוא אחד מנפלאות בלגיה ובכל רחוב אפשר למצוא שוקולטריות שדל ריי היא אחת מהן, ולכל אחת המכורים שלה.
המסעדנים מנצלים את המבנים העתיקים בעיר ומעצבים מסעדות יפהפיות עם אווירה אלגנטית של פעם. מסעדת נויזה נויזה (Neuze Neuze) למשל נמצאת במרכז העיר, בבניינים בני המאה ה-16 כשמדרגות תלולות וצרות מחברות בין הקומות והמלצרים מדלגים עליהן בקושי עם הצלחות הגדולות. אבל איזה יופי של מסעדה ואביזרים ואווירה וחוזה דיאז, הבעלים-השף ממש מאוהב במקום. גם אנחנו. דיאז מגיש תפריט קבוע של ארבע או חמש מנות, יש גם תפריט הפתעות, תפריט רגיל המשתנה לפי העונה ותפריט מיוחד בו מקבלים הסועדים מתנה - צלחת גדולה מצויירת (wizngaardstraat מס' 21-19).
בסביבה אחרת, באזור רציפי הנמל, שהוא אגב אחד ממקומות הבילוי המשגשגים בעיר, נמצאת המסעדה Het Pomphuis ("בית המשאבות") בבית מכונות ישן שנבנה ב-1920. משהו כמו הטייט מודרן בלונדון, רק במימדים המתאימים לבני אדם. המשאבות והדוודים הישנים רובצים לעיני כל בקומה התחתונה, חדרי השירותים מעוצבים בהומור בשילוב מוני חשמל ואביזרים אותנטיים אחרים, חללי האוכל מהודרים, ובמיוחד מעניינים החלונות גבוהי הקשתות, כמעט כמו בקתדרלה. והאוכל - תאווה לחיך עם מנות כמו פסטה עם פירות ים, פילפל חריף אדום, רוטב בוייאבז וקצף למון גראס, בשר כבש עם פטרוזיליה, מנטה ומוס תפוחי אדמה, או מדליוני חזיר - כל מנה מעשה ידי אמן. וכדאי לא לוותר על הקפוצ'ינו המצויין המגיע עם קוביות סוכר חום, עוגיות נימוחות ונוגט אלוהי ב-Siberiastraat. ולמה ניתן לרחוב השם סיביר? אז כך. אי אז, הפועלים שהגיעו למקום עבודתם בנמל הרחוק רכובים על אופניים, נהגו להתבדח ולומר שהם רוכבים לסיביר. העירייה נענתה לאתגר וקראה כך לרחוב.
העיר היהודית ביותר בבלגיה
בעת השיטוטים בעיר זיהינו לפי תלבושתם יהודים רבים. אם ברובע היהלומים או ברובעים אחרים - גברים, נשים והמון ילדים ואמנם, אנטוורפן היא העיר היהודית ביותר בבלגיה, שיהודיה הגיעו אליה בסוף המאה ה-19 בעקבות הפוגרומים ברוסיה ובמזרח אירופה ועיקר פרנסתם על תעשיית היהלומים והתכשיטים. בבית הכנסת "הגדול", שנהרס בחלקו בזמן מלחמת העולם השנייה ושופץ מחדש, פגשנו את הגברת סימון ונגר, אשת ראש הקהילה היהודית. גב' ונגר היא אנרגיה מהלכת ומעיין שופע של ידע ומידע בכל הקשור ביהודי העיר. ההיסטוריה, תקופת השואה, בתי הכנסת, מוסדות הקהילה, בתי הספר והישיבות, המיקוואות, המונומנטים לשואה, מסעדות כשרות (זו הקרויה "למה לא" היא הטובה והיקרה בהן), בתי מלון כשרים, מרכז התרבות, בית חב"ד - עיר יהודית אמתית.
עיר הקניות עוד מהמאה ה-16
עוד בילוי מקובל באנטוורפן הוא קניות, כשעוד במאה ה-16 העיר התהדרה בתואר "מפורסמת בקניות" המתאים לה עד היום. קניות באנטוורפן פירושן שיטוט ברחובות הרבים להולכי רגל, בין בתים היסטוריים ומרכזי קניות. ציר הקניות העיקרי הוא הרחובות מאיר ( (Meirולייסטראט ( (Leysstraat המחברים את העיר העתיקה עם הקתדרלה והרחובות הקטנים היוצאים מהם. אפשר למצוא שם בתי כלבו גדולים, מרכזי קניות, רשתות האופנה האירופיות, בתי אופנה של אופנאים מקומיים, חנויות מעצבים, עתיקות, אביזרים, אמנות, ספרים ותדפיסים ישנים וגם חנות בשמים מעוצבת, עם מוכרות אלגנטיות הרוקחות לכל קונה את הבושם האישי שלה ממבחר של מאות תמציות. רק לפני שנה נפתח בלייסטראט עוד קניון חדש בבנין ישן בן למעלה ממאה שנים - Stadsfestzaal. למעטפת הבניין הישנה בצבעי שמנת וזהב נוספו חנויות מודרניות (ביניהן חנות קרוקס ענקית, כמותה לא ראיתי עדיין באף מקום אחר בעולם), בית קפה היושב בחלל המרכזי על רגל דמויית פטרייה ועוד כהנה וכהנה נפלאות.
פילים וג'ירפות במקדש מצרי
אם הילדים מצטרפים אליכם לביקור באנטוורפן, הרי גם עבורם יש בה כמה אטרקציות מרתקות. הראשונה - גן החיות, הנמצא, כפי שנהוג היה במאה ה-19, ממש במרכז העיר, והכניסה אליו צמודה לתחנת הרכבת המרכזית בכיכר אסטריד, מתחת לפסל הכושי עם הגמל. והגן הזה, אחד העתיקים בעולם, ממש מפתיע ביפי המבנים והגנים שלו . 6,000 בעלי חיים מכל רחבי העולם שוכנים כאן בתנאי לוקסוס, כשהפילים והג'ירפות חיים במבנה הנראה ממש כמקדש מצרי, ההיפופוטמוס והטפירים בווילה וורודה וקופי האורנג אוטנג במבנה זכוכית מקסים. אחת הפינות המעניינות בגן היא ה"נוקטורמה", ביתם האפל של חרקים וחיות לילה, שם הם "מנהלים את חיי הדמדומים שלהם לאור ירח חיוור מאחורי מחיצת הזכוכית" כמו שתיאר אותו זבאלד בספרו "אוסטרליץ". ומגן החיות אפשר לעבור הישר אל "אקווטופיה", עולם המים הנמצא מרחק פסיעות, בקצה האחר של כיכר אסטריד, מול התחנה המרכזית וכאן אפשר ליהנות מעשרת אלפים יצורי מים (250 זנים) כמו כרישים, פירניות, דגי טריגון ארסיים ודגי שוניות צבעוניים, השוחים בתוך מיליון ליטרים של מים דרך יערות גשם טרופיים, לאורך נהרות וביצות עד למעמקי האוקיינוס, חולפים על פני המבקרים ומעליהם במשט מדהים ביופיו.
עיר מלאה הפתעות - אמרתי לכם.