פריז למתחילים
מאת אתי ישיב
פריז הייתה תמיד העיר האהובה עלינו ביותר באירופה, העיר שהרגשנו בה כמו בבית. עכשיו אנחנו חוזרים אליה שוב והפעם עם הנכדים, שאחד מהם אך זה הגיע למצוות. חלק מטקסי הבגרות כיום הוא טיול בר מצווה עם סבא-סבתא, אז התלבטנו ארוכות לאן לוקחים את החצי ילד חצי נער שלנו והחלטנו להתייחס לחצי המבוגר יותר ולהכיר לו את מלכת ערי אירופה, פריז. ליתר בטחון צירפנו לנסיעה את אחותו הגדולה (שלפני שנים אחדות עברה את האתגר הזה איתנו בלונדון), כדי שתגשר על הפער הטבעי שבין הדורות ותתרגם לנו את הניבים העבריים החדישים לשפה המוכרת לנו.
יואב והגר הם צעירים מתוחכמים שקשה להרשים, עם תפיסה מהירה ועם סבלנות קצרה להסברים ארוכים או כפולים שבאים כמו בסטריאו פעם מימין מפי סבתא ופעם משמאל מפי סבא. השתדלנו לזרום אתם וליהנות בדרכם ובדרך אגב להציג להם את תעודת הזהות של פריז, את כל אותם המקומות והמונומנטים שלטעמנו מזוהים איתה ומהווים את הלב הפועם שלה.
הגענו העירה בערב סתווי. לפריזאים היה סתם קריר ולנו - קר כמו בעיצומו של חורף ישראלי. אני לא מפסיקה לזמזם לעצמי את השיר הישן של פרנק סינטרה "אני אוהב את פריז בקיץ, בסתיו, בחורף ובאביב..." ומקווה שעד סוף הטיול גם הצעירים שלנו יתאהבו בה.
בחרנו לגור ברובע המארה, וכבר בדרך מהרכבת אל המלון, בגשם דקיק לא מזיק, התחילו העיניים הצעירות להתרחב למראה הבתים המכובדים, בתי הקפה עם השולחנות הקטנטנים בחזית שגם במזג האוויר הסתווי והרטוב ישבו לידם זוגות או בודדים, לוגמים בניחותא כוסות יין או ספלוני קפה, המעדניות, הקונדיטוריות, השוקולטריות, חנויות הירקות, קרוסלת העץ הישנה בשדרה שהסתובבה לאט כשרק שני זאטוטים יושבים בה, המסעדות השכונתיות ואור הדמדומים האפרורי רגע לפני שהחושך יגיע וכל האורות יידלקו. ברוכים הבאים לפריז.
סיבוב חטוף בדה שבו ענתיקה
הרכבת התחתית פלטה אותנו ממש מול שער הניצחון, כיכר שארל דה גול המקיפה אותו ושתים עשרה השדרות היוצאות ממנה (ובזכותן היא נקראת גם ה"אטואל", כיכר הכוכב). השער הענק, אחד האתרים המפורסמים ביותר בעיר, המפאר את ניצחונותיו של נפוליאון הראשון, זהר בחשכה ואפשר היה לראות את מאות התבליטים הפטריוטיים המקשטים אותו. גם מפני שהוא באמת יפה וגם אולי מפני שהיה המונומנט הראשון שראינו, הוא השאיר על הצעירים רושם רב ואנחנו נחזור אליו, לבקשתם, פעם נוספת, באור יום, כדי ליהנות מהנוף שמסביב. בינתיים, ולמרות הקור, ירדנו במורד שאנז אליזה, השדרה המפורסמת ביותר בפריז, עם שדרת עצי הערמון היפהפייה שלה שעמדה עכשיו ממש רגע לפני השלכת. גם אם השדרה איבדה במשך השנים קצת מההוד האצילי שלה, היא עדיין יפהפיה זוהרת עם מרכזי בילויים, מסעדות פאר וחנויות יוקרה, ביניהן סוכנויות מכוניות מפוארות, כמו זו של פז'ו, שם השתעשענו על יד ובתוך הדגמים החדישים המוצגים באולמות.
כיכר נהדרת אחרת, גדולה ואלגנטית, היא כיכר הקונקורד הנמצאת במורד שאנז אליזה. הכיכר נבנתה במחצית המאה ה-18 לכבודו של המלך לואי ה-15 שפסלו, כשהוא רכוב על סוס, הוצב במרכזה. לואי המסכן לא הספיק לצפות שנים רבות על הכיכר ממרומי הסוס וב-1792, שלוש שנים אחר כיבוש הבסטיליה, סולק הפסל המלכותי מהכיכר. ומה עושים במקום שהתפנה? מציבים בפינה הצפון מערבית את הגיליוטינה והכיכר היפה הופכת לתיאטרון הפופולארי ביותר של פריז - מקום עריפת ראשים פומבית של מלכים (לואי ה-16 ומארי אנטואנט), אצילים (ופילגשיהם) ומלוכנים אחרים. האמת? גם היום, אחר מאתיים ויותר שנים, די מצמרר לעמוד במקום ספוג הדם הזה. שמה של הכיכר, שהיה בעבר "כיכר לואי ה-15 " ואחר כך "כיכר המהפכה", שונה והיא קיבלה את שמה הסופי "כיכר הקונקורד" (שפירושו אחדות והרמוניה). עברו עוד 50 שנה, הבורבונים שבו לשלוט בצרפת, מלכים עלו והודחו והכיכר שוב שינתה פנים. הפעם הוצב במרכזה אובליסק מצרי יפהפה בן 3,300 שנה, עשוי אבן גרניט וורודה, מכוסה בהירוגליפים ומיתמר לגובה של 23 מטרים ונוספו לה שתי מזרקות ושמונה פסלים המייצגים שמונה ערים צרפתיות. המראה לעבר שער הניצחון מרהיב ממש ואין פלא שהמוני תיירים יפנים לא מפסיקים לתקתק במצלמותיהם (גם אנחנו, גם אנחנו). בפינה אחת של הכיכר ראינו מראה מוזר - שורה של מכוניות דה שבו ("שני סוסים", נפח המנוע(, כולן במצב מצויין ומבריקות בצבעיהן הלוהטים. מסתבר ששני הסוסים הוותיקים האלה משמשים לסיורים בעיר ומי שמכיר אותן יודע שתחושת הישיבה בהן היא כמו במרכבה. היות ומכונית כזו נמצאת בהיסטוריה המשפחתית שלנו, ביקשנו מאחד הנהגים שירשה לנוער לשבת לרגע במכוניתו. לא הספקנו להגיד "סרקוזי", וכבר היו השניים ישובים בתוך ה"מרכבה" ולחרדתי התיישב בה גם הנהג, התניע ונעלם איתם בסבך המכוניות הנוסעות. שערותי סמרו. מה יהיה? "חטפו לנו" את הילדים! עמדנו נטועים במקום. עברו כמה דקות של פחד ותרחישים אפשריים והנה נראה הדה שבו האבוד מקיף את הכיכר וחוזר למקום החנייה כששני הטרמפיסטים שלו מתפוצצים מצחוק. טיפ שמן לנהג ותמונה אחת למזכרת חתמו את רגעי החרדה ( רק שלנו).
אטרקציה בשוק פשפשים
המסע שלנו בין אתרי פריז נמשך והגר הודיעה לנו שהכל טוב ויפה אבל נא לקבוע ביקור באחד משווקי הפשפשים (פוס בצרפתית ובקיצור). מתאים לנו. השוק הענק בפורט דה קלינאנקור פתוח בימי שבת, ראשון ושני ושבת בבוקר נראה לנו יום כיפי לשיטוט ולחיטוט בין הדוכנים. אזור שלם של השוק, זה הקרוב לתחנת המטרו, מוקדש לבגדים ולנעליים ולא עברו עשר דקות והנערה ההחלטית שלנו לבשה כבר מעיל חדש ואופנתי כשבידה שקית עם פריטי אופנה נוספים. עכשיו יכולנו לעבור לאזורים אחרים, של עתיקות, רהיטים מעניינים, ספרים, בולים, כלי בית, חפצי אמנות וקיטש.
פסלים מודרניים בארמון ורסאי
הגר מרוצה ואפשר לחזור אל ההיסטוריה. אז נוסעים לבקר בארמון ורסאי, הנמצא מחוץ לעיר, במרחק כחצי שעת נסיעה ברכבת. דווקא היום ירדו זרזיפי גשם צולפים, הרוח החזקה הפכה לנו את המטריות ובגלל שיפורים בקו הרכבת בוטלה התחנה הקרובה אל הארמון ואנחנו נאלצנו לצעוד ברגל מרחק הגון, להילחם ברוח ולהגיע כל עוד נפשנו אל הארמון שבפאתי ורסיי.זוהי יצירת הפאר של לואי ה-14, מלך השמש, שהגדיל, שיפץ, קישט וייפה את מעון הציד הקטן שבנה שם אביו לפניו, ויצר את הארמון המדהים וגניו המופלאים, ששימשו דוגמה לארמונות ולגנים אחרים ברחבי אירופה. שמחים להיכנס פנימה אחרי ההליכה הארוכה ברוח הרטובה, הצטרפנו אל המוני המבקרים באולמות הגדושים שטיחי קיר, ציורים ופסלים של בני משפחת בורבון. דיוקנו של לואי ה-14 עטור התלתלים, מצוייר או מפוסל, נמצא כמעט בכל חדר וסביבו דיוקנאות של "דודות" מכוערות וכבדות משקל בבגדי מחלצות ותכשיטים מפוארים וקרובי משפחה פלצניים אחרים . הצצנו בטרקלינים הרבים, בחדרי השינה המלכותיים עם מיטות האפיריון, בחדרי המגורים, בקפלה המלכותית, וכמעט פצחנו בריקוד באולם המראות המפורסם, שהאור חודר אליו מבעד לחלונות גדולים ומוחזר על ידי מראות שבקיר ממול והוא ממוקם כך שקרני השמש האחרונות חודרות אליו לפני השקיעה. מלך השמש או לא? האמת, מה שהציל קצת את המצב היו הפסלים המשעשעים של הפסל האמריקני העכשווי ג'ף קונס, שפוזרו בחדרים השונים ובגנים והוסיפו קצת הומור וצבע לאווירה הדחוסה של הארמון. הפריזאים לא אוהבים את התוספת הזו, אבל הם לא אוהבים שום דבר חדש, כמו את מגדל אייפל בזמנו ומבנים אחרים ההולכים ונבנים כיום. הפסלים של קונס יעזבו את הארמון בעוד חודשיים. עם המבנים החדשים - הפריזאים ילמדו בסופו של דבר לחיות.
מונה ליזה עדיין מחייכת
סימן היכר אחר של פריז הוא הלובר שהינו הארמון הגדול ביותר בצרפת המשמש מזה כ- 215 שנים כמוזיאון המכיל אוספים אדירים של ציורים, פסלים וחפצי אמנות אחרים מ- 5,000 לפני הספירה ועד מחצית המאה ה- 19. בשנות השמונים של המאה העשרים המוזיאון שופץ, נוספה לו פירמידת זכוכית המשמשת אולם כניסה והוא הפך להיות ידידותי מאוד למבקרים בו, עם קופות כרטיסים נוחות (לצעירים עד גיל 18 הכניסה בכלל בחינם), חנויות, בתי קפה והתמצאות נוחה בסבך הגלריות (לא שלא הלכנו לאיבוד פה ושם, אבל נחלצנו בקלות). מראש הגבלנו את עצמנו לשלושה נושאים כשהראשון בהם היה אגף עתיקות מצרים, שם עמדנו כולנו נפעמים מול ספינקס הגרנית העצום, הקברים, הפסלים, התכשיטים, הציורים, שרובם בני ארבעת אלפים שנה ויותר ויופיים זוהר עד היום; מכאן עברנו לעתיקות יוון והתרכזנו בעיקר בפסלה בעל הפרופורציות המושלמות של ונוס ממילו ובפסל הניצחון מסאמוטראקי שהוא דמות אשה (צעירה בת אלפיים שנים) בעלת כנפיים, שממקומה בראש גרם מדרגות נראית כאילו תעופף לה מיד; ומכאן עברנו היישר אל אגף הרנסאנס האיטלקי ואל המונה ליזה האגדית, הגברת הפלורנטינית עם החיוך המסתורי ,פרי יצירתו של ליאונרדו דה וינצי, שאוהבים אותה או לא, היא כנראה הציור הידוע ביותר בעולם ובלעדיה באמת אסור לעזוב את המוזיאון ואת פריז.
אפילו המעט הזה ארך כמה שעות, אבל הצעירים לא נשברו והחלטנו להעמיס עליהם עוד מוזיאון אחד - המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית השוכן במרכז פומפידו, זה בעל שלד הפלדה החשוף, קירות הזכוכית, הצבעים העזים ואמני השטח המציגים ברחבת הכניסה. האמת - לפי הברק בעיניים - אם בלובר הם התפעמו, הרי כאן הם תיקשרו עם היצירות המודרניות. כך עם הפסלים הצבעוניים של ניקי דה סן פאל הצפים בבריכת מים רדודה, עבודתו של יעקב אגם הישראלי, או ציורו של בסקיאט האמריקאי. ומה היה הכי הכי במרכז הזה? המדרגות הנעות העולות בתוך צינור חיצוני שקוף ומגיעות אל הקומה העליונה משם נשקף נופה המרהיב של פריז וגגותיה וצריחיה, עם כנסיית סאקרה קר הלבנה שבמונמרטר, כנסיית סנט אוסטאש, מגדל אייפל, גורד השחקים של מונפארנאס וגם קתדרלת הנוטרדאם. עמדנו שם בשעת הדמדומים. עמוק מתחתינו, ברחובות הסתויים-אפורים, נראו האנשים הולכים-ממהרים ברוח כמו דמויות ממחול מודרני ולמעלה צבעה השמש השוקעת את השמים ואת מגדלי הכנסיות בורוד-כתום עז. השמש כבר שקעה סופית, החושך כבש את הנוף, פריז הוצפה אורות ואנחנו עוד עמדנו שם למעלה, שבויים בקסם העיר היפהפיה.
פעם בחיים קריקטורה
בערב אחר עלינו לרובע מונמרטר שהיה פעם כפר קטן בראש גבעה (ועדיין הוא מכונה "לה בוט", הגבעה, בפי תושביו), שסופח לעיר הגדולה והיה שכונתם של אמנים ידועים רבים ואנשי בוהמה אחרים. הרחובות הצרים והמתפתלים והסמטאות ללא מוצא מלאים היום בחנויות מזכרות ו"שמעטס" צבעוניים, כשכובעי הבארט של הבוהמיינים דאז עדיין מככבים בהם. עם כרטיסי המטרו שלנו עלינו ברכבת הכבלים המטפסת ועולה אל רחבת כנסיית סאקרה קר, ושוב שבה אותנו נופה הלילי הקסום של העיר המוארת.
בכיכר טרטר (Place du Tertre) ישבנו ליד שולחנות קפה עגולים קטנים, מתחממים בחומו של עמוד חימום, ובעוד אנחנו אוכלים את ארוחת הערב שלנו, הסכמנו להפצרותיו של צייר נודד, אחד מרבים המסתובבים כאן, והוא צייר קריקטורה משותפת של יואב והגר. כל אחד צריך פעם בחיים קריקטורה כזאת מפריז.
מסעדה ידועה בשאנז אליזה
אגב אוכל - בביסטרו השכונתיים יש תמיד משהו שמתאים לכל אחד. פסטה, המבורגר, שניצל וינאי, סטייק, נקניקייה. הצ'יפסים תמיד פריכים ומצויינים וכך גם הלחם. רק מה, כדאי לשים לב לכל הפרטים, כי הפריזאים אינם משתנים ומאז ומתמיד הם נהנים לסדר קצת את התיירים (ובינינו, איפה לא עושים זאת?). במסעדה אחת בסן ג'רמן דה פרה למשל, גבו מאיתנו 9.40 אירו שהם משהו כמו 50 שקלים, עבור בקבוק קטן של קולה, מה שמיד הקפיץ את מחיר הארוחה למחיר של מסעדת יוקרה.
ארוחה אחת בכל זאת הרשינו לעצמנו לאכול במסעדה מהודרת בשאנז אליזה: לא תיארנו לעצמנו ש"מקדונלד" יכולה להיות מהודרת ואלגנטית כל כך, בייחוד כשבכניסה יש בה גם קונדיטוריה מעולה וקפה נפלא. להמבורגר בכל אופן היה טעם של מקדונלד.
ועוד נותר לנו לפחות מוסד אחד שבלעדיו פריז אינה פריז - קתדרלת נוטרדאם ("גבירתנו", אמו של ישוע, מריה), שהאתר בו היא ניצבת, הקצה המזרחי של איל דה לה סיטה, אחד משני האיים הקטנים שבנהר הסיין, שימש מקום פולחן דתי עוד בזמן הרומאים והכנסייה הנוצרית הראשונה נבנתה בו לפני 1,600 שנה. האי הזה הוא לבה של העיר והמקום בו התחילה בנייתה לפני 2,250 שנה כשנקראה עדיין לוטציה ("המעגן על הנהר" בשפה הקלטית). רק 600 שנה מאוחר יותר שינו הרומים את השם לפריז, על שם התושבים המקוריים בני שבט הפאריזיי.
הקתדרלה עצמה החלה להיבנות באמצע המאה ה-12 ואת דמותה הסופית, המלכותית, כפי שהיא מוכרת לנו היום,עם שלושת השערים המקומרים שבחזית, עליהם קומת חלון הוורד (רוזטה) הצבעוני העצום ומעליה שני המגדלים המלבניים התאומים המתנשאים לגובה של 69 מטרים, קיבלה באמצע המאה ה-19. עמדנו בכניסה לקתדרלה בתור משתרך של כמה מאות תיירים אחרים וכשנכנסנו פנימה, גילינו שהיא כה גדולה עד שכל המאות הללו הולכים בתוכה כמעט לאיבוד. בין כל אוצרותיה הנפלאים מרחפת שם בין הקומות, הגגות והמרזבים דמויי החיות המוזרות, גם רוחו של הגיבן מנוטרדם, גיבורו הדמיוני של הסופר הצרפתי ויקטור הוגו שהפך גם לגיבור מחזמר מצליח.
חשבנו שכנסייה אחת תספיק לנוער, אבל איך שהוא נגררנו גם לנוספות ביניהן סן סולפיס והמדלן וממש התרגשנו כשיואב הביע עניין במיבנים, בציורים, בעוגבים. אז אולי הפער אינו בלתי ניתן לגישור.
ערמונים חמים בסתיו
הספקנו עוד לבקר ברובע לה דפאנס, מנהטן של פריז, רובע חדשני של עסקים ומגורים שהחל להבנות לפני 40 שנה ובו מגדלים מרשימים בעלי צורות שונות ומשונות, יצירות אמנות מונומנטליות של מיטב האמנים בני זמננו כמו מירו, קאלדר, סזאר וגם יעקב אגם שיצר מה אם לא - מזרקה ענקית המשלבת מוסיקה ואורות זרקורים, והיהלום שבכתר - בניין השער הגדול שהוא תיבה חלולה כה עצומה, עד שהיא יכולה להכיל במיפתח שלה, בקלות, את כל קתדרלת נוטרדם. הקשת עומדת על הציר ההיסטורי של שער הניצחון ושל הלובר והמראה לעברו ממדרגות "השער" יפה להפליא.
אם לא הזכרתי ביקור במגדל אייפל זה לא מפני ששכחתי. הצעירים שלנו פשוט ביקרו בו בביקור חטוף אחר שלהם בפריז כך שוויתרנו עליו הפעם. אחרת הוא היה בהחלט מככב בטיול שלנו באחד המקומות הראשונים. אז מה עוד נספיק בזמן שנותר? קניות.
שווקי פשפשים הם דבר אחד וחנויות היוקרה של אופנת עלית או חנויות הכלבו הגדולות הן סיפור אחר. ואלו של פריז מרהיבות במיוחד, כשגאלרי לפאייט הוותיקה היא המלכה הבלתי מעורערת שלהן בגלל ההיצע שיש בה, בגלל עיצובה המיוחד עם עבודות זכוכית ומתכת בסגנון אר דקו המקשטות את כיפתה המרכזית, בגלל הנוף הנשקף ממרומי קומתה השמינית, הצופה אל בית האופרה (הישן) ואל הבולווארים הסמוכים וגם בגלל הקפה הנהדר והעוגות הבלתי נשכחות שבמסעדת הקומה השביעית שלה. ביציאה מהגאלרי נתקלנו ברחוב במוכר ערמונים, שכמו פעם מילא לנו קונוס מגולגל מנייר עיתון בערמונים חמים וריחניים שאפה במקום, ושם פתאום אמר לנו יואב שהוא עוד ישוב לפריז.