כרתים: גן עדן באמצע הים התיכון
מאת אתי ישיב
לא יכולנו למצוא מקום מקסים יותר לאכול בו ארוחת בוקר. ישבנו בגינת מסעדת דרכים קטנה, בראש צוק משונן, כשגלי הים מלחכים את החול אי שם למטה, למרגלותיו. בשקט שאפף אותנו יכולנו לשמוע את זמזום הדבורים ואת הדו שיח שניהל זוג יונים בלתי נראה. מתחתינו נראו רק שתיים שלוש וילות לבנות, נחבאות בין עצים ובוגונוויליות פורחות באדום לוהט, מדרגות מובילות מכל אחת מהן הישר אל החוף. מפרץ סודא מתעקל לו שם בנחת כשהוא יוצר תמונה מרהיבה בכחול, לבן, זהב וירוק ואנחנו ישבנו מהופנטים מהשלווה ומהיופי, כשרק העיניים נעות מהסלעים העגולים שבמים, הנראים כמו התכנסות של משפחת פילים, אל היאכטות העוגנות ואל האישה בבגד ים צבעוני השוחה במים קרוב למזח סירות קטן.
צומת של שלוש יבשות
כרתים, הגדול באיי יוון. למרות המוני התיירים השוטפים אותו בקיץ, נופי הפרא שלו נותרו כשהיו, ותושביו, שעיקר פרנסתם היום על התיירים, נשארו פשוטי הליכות, חביבים ומסבירי פנים. וזה ממש פה, ליד הבית. בקושי שעה וחצי של טיסה ישירה מנתב"ג (רק בקיץ, עם טיסות שכר; בעונות אחרות הטיסות הן דרך אתונה) אל נמל התעופה קזנצאקיס שליד העיר ארקליון, וכבר נפתח לפנינו עולם אחר. והרי גם אנחנו יושבים בחופי הים התיכון וגם לנו הרים, והיסטוריה וארכיאולוגיה, אבל איכשהו בכרתים הכל נראה שייך אחד לשני, אותנטי והעיקר - לא רדוף.
האי ההררי נראה במפה כמו חיה מיתולוגית ארוכת גוף, שראשה העטור שתי קרניים זקופות פונה למערב וזנבה מתפתל במזרח, והיא כמו רובצת בין הים האגאי כשהיא כולאת בו את עשרות האיים הקטנים שלו, ובין הים הלובי, פחות מ-300 ק"מ מזרחית ללוב עצמה, ומהווה כך קשר תרבותי, דתי ולשוני בין שלוש היבשות, אירופה, אסיה ואפריקה וגם מוקד קבוע לפלישות ולכיבושים . אורכו של האי 260 ק"מ ורוחבו נע בין 12 ל-50, ונסיעה לאורך כל אחד מהקילומטרים שלו מזמנת עוד ועוד מראות מרהיבים. בחוף הצפוני, מסיטיה (Sitia ) במזרח עד קסטלי (Kasteli) במערב- מפרצונים שמימיהם אזמרגד צלול; חופי רחצה עם חול זהוב; ספינות קטנות בנמלים ציוריים; כפרי דייגים עם בתים בצבעי אוקר, תכלת זוהרת ולבן שבחזיתם גפנים משתרגות, שיחי הרדוף ובוגונוויליות; מטעי זיתים, כרמי ענבים וחורשות אורנים; גבעות פראיות שמאחוריהן שרשרת הרים, שעוד מעט, עם בוא החורף, יחבשו שלוש פסגותיה - ההרים הלבנים במערב, הר אידה במרכז והר דיקטיס במזרח - מגבעות שלג לראשיהן וערים עתירות היסטוריה, כל אחת משובצת כמו פנינה בתכשיט המקסים הזה, שהוא הרצועה העיקרית והצפופה של כרתים.
החוף הדרומי - הררי, סלעי, בעל יופי פראי נהדר ובין לבין מתפתלות דרכים כפריות העוברות בקניונים המתמלאים בחורף זרמי מים שוצפים שבקיץ הלוהט נותרים מהם רק טפטופים עלובים, ובעמקים יפהפיים הנטועים רובם מטעי זיתים ומנוקדים בכפרים זעירים, שבכל אחד מהם אפשר למצוא כנסיה קטנה, בית קברות וטברנה אחת לפחות, המשמשת כ"פרלמנט" המקומי. פה ושם נטועות על הגבעות טחנות רוח עם כנפיים לבנות, וגם לא מעט "טאמאס" - קפלות תפילה זעירות שניבנו לעילוי נשמתם של נהגים זריזים מדי ונוסעיהם שנהרגו בתאונות דרכים, או כדי להודות לאלוהים שהציל את השורדים מהתאונה בנס.
כאן המריא איקרוס
ההיסטוריה העשירה של האי התחילה עוד באלף השביעי לפני הספירה, כשקבוצות של ציידים התיישבו בו, והגיעה לשיאה באלף השני לפני הספירה, בזמן הממלכה המינואית המפוארת שנטלה את שמה ממינוס, המלך המיתולוגי של האי. ומאין הגיע לכאן מינוס? זה ממש פשוט: לאל הקדום קרונוס, בעלה של האלה רעה, היה מנהג מגונה. הוא אהב לזלול את התינוקות שנולדו לאשתו. רעה החליטה להגן על תינוקה החדש מפני אביו וילדה את זאוס במסתרי מערת דיקטאו, השוכנת עמוק באדמה בין שתי הפסגות של הר אידה. רעה לא התמסרה לגידול תינוקה ומי שדאגו לו היו העז אמלטיאה שהיניקה והדבורה מליסה שהאכילה, בזכותן נשאר בחיים והיה לאבי האלים וגם, לאחר שאנס את הנימפה אירופה, לאביו של המלך החכם ורב העוצמה מינוס, אבי השושלת המינואית. זאוס דווקא טיפח את הקשר המשפחתי הזה ואחת לתשע שנים, לפי הומרוס, נהג לקיים התייעצויות עם מינוס בנו. שליטי ממלכת מינוס הקימו את הערים קנוסוס, זקארוס, פייסטוס ומאליה ובהן ארמונות פאר ומקדשים ופיתחו גם שפה כתובה שעד היום מתקשים לפענחה.
אסון טבע כבד, שהתרחש ב-1450 לפני הספירה, כנראה רעידת אדמה מלווה בגל עצום שמקורם באי סנטוריני, הביא קץ על התרבות המינואית ומאז החליף האי כובשים ונשלט על ידי היוונים, הדורים, הרומים, הביזנטים, סוחרי ונציה והשנואים מכל - הטורקים העות'מנים. ב-1913 השתחררה כרתים מהכיבוש הטורקי והתאחדה עם יוון ושוב נכבשה, הפעם על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה.
שרידי הממלכה המינואית מפוזרים אמנם בכל האי, אבל אין כמו שרידיה הנהדרים של העיר המינואית קנוסוס שהוקמה על חורבות יישוב ניאוליטי קדום ונמצאת כחמישה ק"מ מארקליון, בירתו הנוכחית של האי. ביקור במבוך המסדרונות, המעברים, גרמי המדרגות והחדרים בהם ציורי קיר מרהיבים, כדים ענקיים, כס מלכות וכל מה שנותר מהארמון ה"חדש", שנבנה לאחר שקודמו, שנבנה ב-1900 לפני הספירה נהרס ברעידת אדמה, ממש מקים לתחייה את גיבורי המיתולוגיה היוונית. שהרי הארמון בקנוסוס תוכנן, לפי המסורת, לבקשת המלך מינוס על ידי דדלוס החכם כדי לשכן בו את המינוטאורוס אוכל האדם, שגופו גוף אדם וראשו ראש שור. מינוס נהג להשליך את אויביו מאכל לפי המינוטאורוס ששכן במבוך אימתני במרתפי הארמון ופעם בתשע שנים אף אילץ את העיר אתונה שנכבשה על ידו, להעלות לו לקורבן שבע עלמות ושבעה נערים. זאת, עד הופעתו של תזיאוס הגיבור, שנחלץ להילחם במינוטאור האכזר, הרג אותו ובעזרת פקעת צמר שאריאדנה היפה, בת המלך מינוס שהתאהבה בו השיגה מדדלוס החכם ונתנה לו, הצליח להיחלץ מהמבוך ולהימלט עם העלמה המאוהבת. אריאדנה נענשה על עזרתה - אהובה נטש אותה לטובת אחרת ואילו דדלוס החכם שנענש אף הוא ונכלא בארמון במצוות מינוס, הצליח לבנות כנפיים עשויות מנוצות ציפורים ושעווה ולהימלט בעזרתן מהארמון יחד עם בנו איקרוס. איקרוס האומלל - טס קרוב מדי אל השמש, השעווה נמסה והוא נפל הימה, דדלוס אביו לעומת זאת, הצליח לנחות בשלום באחד מחופי איטליה.
הארמון, שהשתרע על שטח של 22,000 מטרים רבועים, נבנה סביב חצר מרכזית ובהיותו גם מרכז אדמיניסטרטיבי ודתי לאזור כולו, כלל גם את בתי המגורים של העובדים ושל הכוהנים, אתרי פולחן, בתי אוצרות, בתי מלאכה ומחסנים וכמובן - בית קברות. את הביקור בקנוסוס משלים ביקור (חובה) במוזיאון הארכיאולוגי המצוין של ארקליון, המכיל מוצגים מדהימים שנמצאו בעיקר בחפירות קנוסוס אך גם באתרים אחרים באי, ביניהם תכשיטים, חותמות, אגרטלים מצוירים, כדי ענק, ארונות קבורה, פסלים וציורי קיר ידועים ואף מודל עץ של הארמונות המרשימים.
יוגורט סמיך עם דבש
כדי לא להתרוצץ הלוך ושוב לאורך 260 הק"מ של האי, החלטנו לחלק את חופשתנו לשלושה חלקים. הראשון - בארקליון, קנוסוס והסביבה, השני - באיוס ניקולאוס ובסיטיה והשלישי - ברטימנו, חאניה וקניון סאמארה.
יצאנו איפוא מזרחה לכיוון איוס ניקולאוס והנה גילינו במפה, במרחק עשרים ומשהו ק"מ דרומה לארקליון ולקנוסוס, הר לא גבוה (811 מ' ) בשם גיוטאס (Giouhtas), שבו, כך מספרים, נקבר האל זאוס. הדרך אל ההר עברה בעמקים מקסימים עם כרמי גפן ומטעי זיתים. כל גזע מתפתל וחלול של עצי הזית נראה כמו עבודת אמנות נהדרת של הטבע ואילו העלים הכסופים שעל הענפים המתנועעים ברוח יצרו תמונה בלתי נשכחת של גלים מתגלגלים וגם שרידי מבנים מינואים - ארמונות, וילות, קברים ומקדשים התגלו בכל הסביבה. עברנו את הכפר היפהפה ארהאנס (Archanes) שעל בתיו הצבועים לבן, ורוד ואוקר יושבים גגות רעפים כתומים ודלתותיהם כחול או ירוק זורח. סימטאות ציוריות, בתי קפה, טברנות, כדי ענק בכניסות לבתים, שיחי בוגונוויליה פורחים, והכל נראה כאילו מישהו הוציא את הבתים מתוך שק ופשוט שפך אותם על הגבעה. חבל לעזוב ככה סתם, אז ישבנו בנחת לשתות כוס קפה קר - מה בוער?
ביציאה מהכפר, בימין הדרך, מתפתל כמו נחש שביל לא סלול לאורך חמישה ק"מ ומעלה אותנו אל ההר, שצלליתו מזכירה פרופיל של אדם ישן - ומי הוא אם לא זאוס בכבודו ובעצמו? בראש ההר, בקצה צוק תלול, מצאנו כנסיה זעירה בנויה בין הסלעים. נפש חיה לא נראתה אבל הכנסייה, כולה חדרון עם איקונות ותא וידוי, היתה פתוחה, מוכנה לקלוט עולי רגל מזדמנים. פנורמה נפלאה של נוף שמימי נגלית גם היא מראש הצוק - ארקליון והים בצפון, הר דיקטי במזרח והר אידה במערב.
נסענו בנחת בכביש הלאומי עד העיירה איוס ניקולאוס. בתוך העיירה הכביש יורד ויורד, עד שהוא מגיע אל קו החוף ומגלה לנו את מימיו הנוצצים של מפרץ מיראבלו, שאיוס ניקולאוס יושבת בקצהו המערבי. מסביב למפרץ הדייגים של העיירה המוני בתי קפה, טברנות ומסעדות ובצפון משתרעים חופי רחצה ובתי מלון מודרניים. טיול רגלי בין סמטאות העיירה העולות ויורדות, גדושות חנויות המוכרות מגלויות, מזכרות בפרוטה, ספוגי ים לרחצה, מגבות חוף, ועד מעילי פרווה ותכשיטים יקרים, מביא אותנו אל אגם קטן, אגם ווליסמני (Voulismeni) הנמצא גם הוא בתוך העיירה, מוקף מלכודות תיירים, בתים ונציאנים עתיקים, עצי אשל, דייגים, וגם איזה זורבה אחד מצאנו, יפה תואר, משופם, שובב, מוכר פיצוחים לעוברים ושבים. האגדה מספרת שלאגם הקטן הזה אין תחתית וכי שימש בעצם בריכת השחייה של האלה ארטמיס. על ארטמיס אי אפשר להתווכח, אבל תחתית יש לו לאגם, בעומק 64 מטרים, ומאז 1870 הוא גם מחובר בתעלה אל הים.
אחד הכבישים היפים ביותר שבאי מחבר את איוס ניקולאוס עם עיירת הנופש סיטיה (Sitia) השוכנת במפרץ קטן הנושא את אותו השם. אפשר לשבת בה ימים בלי לעשות כלום ורק ליהנות מהיופי ומרחצה בחופים הפרטיים של בתי המלון, ואפשר גם להדרים אל האתר המינואי המרוחק זאקרוס (Zakros), היושב במפרצון קטנטן מדהים ביופיו ואשר שרידי הארמון הנמצאים בו עם החצר המרכזית, מקומות הפולחן, אולמות קבלות הפנים, המטבח הגדול, דירות בני המלוכה , המחסנים ובתי המלאכה המזכירים את המבנה בקנוסוס, שוב מחזירים אותנו אל סיפורי המיתולוגיה הישנים.
חזרנו כל הדרך לאיוס ניקולאוס והתפתינו לעשות עיקוף קטן ולהגיע אל העיירה הציורית קריטסה (Kritsa) המשקיפה מגבהים אל מפרץ מיראבלו. בעיירה שסימטאותיה דבוקות למורדות ההר והיא טובלת במטעי שקדים, מוכרים בעלי מלאכה מקומיים את תוצרתם - בגדי צמר, רקמות, שטיחים, תכשיטים ומגפי עור. כאן צולם הסרט "הפיתוי האחרון של ישו" על פי ספרו של בן כרתים הידוע ניקולאס קזאנצקיס. הפיתוי שלי היה קערת יוגורט סמיך עם דבש מקומי, טעים להפליא.
את הלילה הבא בילינו שוב בארקליון, נקודת האמצע שלנו באי, במלון הנמצא במקום אסטרטגי נהדר - בכיכר החירות (Platia Eleftherias), כשממש ממול ניצב המוזיאון הארכיאולוגי וברחובות ובסימטאות הסמוכים אפשר למצוא חנויות ספרים, מזכרות, עתיקות, מטבעות, תכשיטים, איקונות נוצריים וגם חנוכיות יהודיות (בחנות העתיקות Galeria Dedalou שברחוב Dedalou מספר 11, בה מצאנו את החנוכיות, הזדהה בעל החנות, למרות שמו היווני כל כך, קוסטאס פפדופולוס, כיהודי), את הגלריה העירונית בכיכר וניזלוס Platia Venizelos)) שבזמן ביקורנו נערכה בה תערוכת צילומים שצילם צ'ה גוארה המנוח, ולידה מזרקת מורוסיני בת המאה ה-17 שנימפות ים, טריטונים ודולפינים מעטרים אותה והאגן העליון שלה נתמך על ידי אריות, כמו גם הצעקה האחרונה - בתי קפה מעוצבים, כמו למשל Mayo Lounge Open Air Cafe המעוצב בכמה מפלסים כשעמודי ענק מפרספקס מואר ניצבים בחזיתו והוא מושך לכאן בעיקר בערבים של סופי שבוע את הנוער המקומי המגיע רכוב על טוסטוסים - לרוב בנים לחוד, בנות לחוד, לבושים "בגדי שבת" ומלכסנים מבטים אלו אל אלה.
העיר ארקליון, אגב, נבנתה במקום בו היה פעם נמלה של קנוסוס, והיא נקראת על שמו של הרקלס, עוד אחד מבניו של זאוס וגיבור עתיר הרפתקאות בעצמו. הרקלס הגיע לכרתים לאחר שבהתקף שיגעון הרג את ילדיו והוטל עליו כעונש לבצע שתיים עשרה משימות בלתי אפשריות, בהן אילוף פר פרא שהשתולל באי במצוות פוסידון, אל הים והסערות.
מנזר במרומי הצוק
בכל האי פזורים מנזרים ביזנטיים, רובם במקומות אסטרטגיים על ראשי הרים, שם הם שולטים על כל סביבתם. חיי נזירות אינם בדיוק הקריירה המבוקשת כיום ובמנזרים חיים רק נזירים בודדים.
בדרכנו מערבה לכיוון העיר רטימנו (Rethymno), עיר טיפוסית עם תערובת של השפעות ונציאניות וטורקיות, מצאנו את עצמנו שוב עוזבים את דרך המלך ויורדים אל דרך כפרית -הררית, צרה ומתפתלת, חוצה קניון עמוק ובסופם של 15 ק"מ מגיעה אל מנזר ארקדי (Arkadi) דמוי המבצר שהוקם במאה ה-11 במרומי צוק הקניון, עטוף בעצי מחט, ברושים, אשלים, ערמונים וזיתים. במנזר מתגוררים היום שמונה נזירים החיים חיי פרישות צנועים ורק תיירים בודדים עוברים את החומה החיצונית הגבוהה שעובייה 1.20 מטר. מבחוץ החומה נראית כמו קיר גבוה של מחסן גדול ואי אפשר לנחש כי מאחוריה נמצא מנזר עם שתי קומות של מגורי נזירים, מחסנים, מרתף יינות, מוזיאון קטן ובו כמה איקונות עתיקים מהמאה ה-17, ספרים ישנים, חפצי דת וסיפור הטבח הנורא (האירוע הזה מכונה שם בשם "השואה") שעשו ב-1866 השליטים התורנים באי, הטורקים, ב-829 גברים, נשים וילדים שהשתתפו במרד נגד הכובש הזר. ויש גם חנות שאפשר לרכוש בה ספרים וחוברות על המקום, איקונות, חפצי קודש אחרים ויינות המיוצרים בסביבה.
במרכז המתחם ניצבת כנסייה בעלת חזית מפוארת שבמרומיה מתנוסס מגדל פעמונים, עמוד מסיבי תומך בקשתות התקרה ומחלק אותה לשניים ומול שני שערי הכניסה נמצא קיר איקונות מעניין שנבנה לפני למעלה ממאה שנה. הכנסייה היתה ריקה ורק נזירה זקנה אחת ישבה על אחד המושבים מול האיקונות, ספק מתפללת ספק בוהה באיקונות ולבטח לא שמה לב אלינו, הפרעה לא חשובה בשגרת יומה.
בית כנסת על שרידי כנסיה
מכל הערים אהבנו במיוחד את העיר חאניה (Hanya) שבצפון מערב האי ולשעבר בירתו. שובר הגלים של הנמל הוונציאני בן המאה ה-13 והמגדלור העומד עדיין על משמרתו מזמנים תמונות מקסימות. נעים מאוד לטייל לאורך המזח, בעיר העתיקה והציורית המתפתלת סביב לנמל, בין הטברנות הצפופות המציעות מבחר של מאכלי ים; ללכת לאיבוד בלבירינט הסימטאות הקטנות והמקסימות עם הבתים והארמונות הונציאנים שבחלקם נותרו מעקות ברזל יפים במרפסות ובאחרים עוד אפשר לראות את סמלי המשפחות העתיקים; לפשפש בחנויות הקטנות ובשווקים ולשבת בכיכרות חבויות, זעירות. הטיול הזה אף זימן לנו הפתעה בדמות בית הכנסת "עץ החיים" שהוא המזכרת היחידה ששרדה בכרתים מהקהילה היהודית העתיקה שתחילתה עוד בתקופת אלכסנדר הגדול. רוב היהודים עזבו את האי אחרי שאוחד עם יוון והיגרו למצרים, לטורקיה ואף לצרפת ולארצות הברית. במלחמת העולם השנייה נותרו בה רק 275 יהודים ושני בתי כנסת. מהשניים, רק "עץ החיים" שרד את המלחמה. גורל היהודים היה פחות טוב. הם נאסרו על ידי הנאצים ונשלחו ליבשת בדרכם למחנות הריכוז, אולם בלב ים ארבה להם צוללת בריטית שהטביעה את האוניה הגרמנית על כל נוסעיה.
בית הכנסת, שנבנה במאה ה-17 על שרידי כנסיה ונציאנית, נשאר שומם ובסכנת מפולת. לפני שנהרס כליל חברו כמה קרנות לשפצו ולשמרו והוא אף צורף לרשימה של אתרים דתיים טעוני שימור בעולם. לבית הכנסת צמוד גם מקווה קטן ובחצר נמצא קברו של מקובל בן המאה ה-16, הלל אשכנזי. כיום נערכות בבית הכנסת תפילות קבועות בימי חול, שבת וחגים.
ברחוב תיאופנוס (Theofanous) מספר 9 שבעיר העתיקה מצאנו בבניין ונציאני משופץ בן 300 שנה את המלון הקטן קאזה דלפינו (Casa Delfino) ובו עשרים סוויטות אלגנטיות עם כל השירותים המודרניים. מי שאוהב לגור בתוך כל האקשן ימצא כאן, או באחד הארמונות המשופצים האחרים, את חוף המבטחים שלו.
טיפוסים ספרותיים ישמחו לבקר בחאניה גם בבר שבו רקדה מדאם הורטנז, הזכורה מהספר המדהים של ניקוס קאזנצאקיס "זורבה היווני", את ריקוד הסטריפטיז שלה לפני החיילים הבריטיים.
נקודת תצפית מקסימה על העיר נמצאת בגבעת הנביא אליהו (Profitis Ilias), שישה ק"מ מזרחית לחאניה. כאן, ליד קברו של המנהיג הליברלי וניזלוס, מומלץ להשקיף לעבר העיר ומפרץ סודה (Souda) ודרומה לעבר ההרים הלבנים. תמונות הנוף מקסימות.
43 ק"מ דרומית לחאניה, דרך עמקים ציוריים וכפרים הרריים, מגיעים אל קניון סמריה (Samaria Gorge) הפראי, הקודר והמושך כאחד. הקניון יורד מגובה 1,050 מ', מתפתל לאורך 18 ק"מ (הוא הארוך ביותר באירופה) ומגיע בסופו עד הים הלובי. קירות הקניון מתנשאים לעתים לגובה 600 מ' והם מתקרבים במקומות מסוימים עד כדי מעבר צר ברוחב של שלושה מטרים בלבד. הירידה לקניון מותרת רק בחודשי האביב והקיץ, ממאי עד סוף אוקטובר. מי שמתכוון לעבור אותו לכל אורכו, צריך להקדיש לקניון יום שלם הכולל נסיעה באוטובוס או בסיור מאורגן ליום אחד מרטימנו או מחאניה עד הכניסה לקניון, ירידה עד הקפלה הקטנה של ניקולאס הקדוש, הליכה קשה של חמש שש שעות לאורך 18 הק"מ, יציאה בכפר איה רומלי (Agia Roumeli), הפלגה של שעה וחצי בסירה עד הכפר הסלעי והצחיח ספקיון אורה ( Sfakion Hora) ומשם חזרה באוטובוס לחאניה שבחוף הצפוני. מי שאין לו זמן או חשק להרפתקה הלא פשוטה הזו, יכול להסתפק בירידה במדרגות עץ ובשביל תלול, מהלך רבע שעה בין עצי מחט, עד נקודת תצפית מרהיבה לעבר הר Gygilio שגובהו 2,083 מ'. חוויה מקסימה, אבל כל מי שדיברנו אתו העיד שחזר ממנה עם תחושת החמצה והחלטה שבפעם הבאה יעבור את כל הקניון לאורכו.
לא חייבים ראקי
אחד התענוגות שלנו באי היה הישיבה בטברנות הפשוטות, לפעמים בחברתם של בעלת הבית שהיא בדרך כלל גם המבשלת, ובעלה, שהוא בדרך כלל גם המלצר. האוכל אינו יקר, אינו מגוון אבל טעים להפליא. סלט ירקות עם גבינת פטה, כדורי גבינה מטוגנים, ירקות ועלי גפן ממולאים בבשר ובאורז, דגים, פירות ים, מוסקה, בשר כבש וטלה ויוגורט סמיך שעליו אפשר לצקת דבש מקומי ולהגיע הישר לגן עדן. ואף אחד לא יסתכל עליכם בעין עקומה אם תזמינו מים מינרלים לשתיה ולא יין או ראקי, שהוא משקה האניס המקובל.
אז פלא שהומרוס כינה את האי הזה "אי האלוהים"?