20.04.2018
 
טימבוקטו - אגדה בסוף העולם

 

טימבוקטו - אגדה בסוף העולם

מאת אתי ישיב

מבודדת ורחוקה, זכתה טימבוקטו, העיר שבפאתי הסהרה, העיר העשירה שלפי השמועה "רחובותיה מרוצפים זהב", בהילה האגדית המלווה אותה כבר מאות שנים ומלבה, גם היום, בלבבות רבים, חלומות טמירים, ציפיות ערטילאיות ומעין משיכה וגעגועים עמומים אל הבלתי מושג.

אין ספור מגלי עולם, הרפתקנים וטיילים פקדו את טימבוקטו במאתיים השנים האחרונות, רבים מהם אף שילמו על המסע בחייהם. בעקבותיהם, ובעקבות לבנו, נסענו אליה גם אנחנו. 

היינו כבר בכמה וכמה מקומות בעולם בהם הרגשנו פתאום "בשום מקום", שהרי "שום מקום" הוא בעיקר בעיניים הפרטיות שלנו. ההבדל הוא שהפעם נסענו לשם במכוון. טימבוקטו היום כבר לא מבודדת אבל עדיין רחוקה, הזהב לא מתגלגל ברחובותיה אבל האגדות עדיין חיות בה. ומה שאני מצאתי היה עיר קטנה, מאובקת ואקזוטית, שבתי הבוץ החומים בהירים שלה והכתבים העתיקים שנשמרו בה מימי זוהרה, מעידים על עברה. האם אלה, או המוניטין המיוחד שלה זיכו אותה בכרטיס הכניסה לרשימת מורשת התרבות העולמית של אונסק"ו?

 

מאלי, לא באלי

איפה היא נמצאת בעצם, טימבוקטו זו ש"בקצה העולם"? אה, במאלי. ואיפה נמצאת מאלי? ליד באלי? אז לא. מאלי היא אחת ממדינות מערב אפריקה, השמינית בגודלה ביבשת (גדולה פי חמישה מאנגליה), מדינה ענייה השוכנת בדרום הסהרה ללא מוצא אל הים ומוקפת באלג'יר בצפון, מאוריטניה וסנגל במערב, גינאה, חוף השנהב ובורקינה פאסו בדרום וניג'ר במזרח.

ולא, טימבוקטו היא אפילו לא עיר הבירה של מאלי. במאקו היא בירתה והיא גם העיר שבה נמצא נמל התעופה הבינלאומי של מאלי בו נחתנו, אבל אליה עוד נשוב, ובינתיים אנחנו עושים את דרכנו אל מחוז הכיסופים - טימבוקטו.

אנחנו נוסעים בשיירה קטנה של חמישה ג'יפים, במישור צהוב, נרחב, שרק עצים בודדים מנקדים אותו בירוק חיווריין ועורבים בעלי "סינרים" לבנים בצווארם חגים מעליהם. לידם כמה שיחים מדבריים דלילי עלווה, שפירותיהם העגולים והרעילים, "תפוחי סדום" כפי שהם מכונים כאן, נראים כאצטרובלים עם פיטם כסוף. מהסיבים שבתוכם שוזרים המקומיים חוטים. עצי הבאובב הבודדים נמצאים עתה בשלכת, שולחים לצדדים ענפים מוזרים, כמו ידיים נכות. כמה כפרים קטנטנים, משאבת מים בתוך הלא כלום ותילי טרמיטים. בתוך המישור מתרומם מצוק סלעי ובקצהו שלושה עמודים שזוכים בפינו בשם "מגדלי עזריאלי" של מאלי.

את הכביש עזבנו מזמן ואין עוד דרך כבושה. מה שיש הוא רק כיוון כללי. זימבה, הנהג שלנו, בן מדבר אמיתי המכיר כל אבן ומהמורה, נוסע במסלולים משלו כשהוא מצליח לחזור כל פעם אל השביל המרכזי. האבק מכסה אותנו ומדי פעם מפציעות מתוך האבק שיירות של חמורים עמוסים בלוחות מלח, בדרכם אל הנהר הגדול. ראשי החמרים ופניהם עטופים בבדים צבעוניים המשמשים להם מסתור מהשמש, מהקור, מהאבק הנורא ולעת מצוא גם מגבת או ממחטה. ולפתע כחול לנו בעיניים ואנחנו מגיעים אל מים. שטחים נרחבים של מים ואיי קרקע שהם בעצם יבשה שהנהר הגדול מציף כל שנה עת שהוא עולה על גדותיו. עכשיו, בחודש ינואר, המים הולכים ונסוגים והיבשה שוב תופסת את מקומם. 

נהר הניג'ר, הנהר הרחב הזורם מגינאה לאורך 4,200 ק"מ לרוחבה של מאלי, יוצר דלתא רחבה של תעלות, יובלים ואגמים, מתאחד ליד העיר מופטי עם נהר הבאני, עולה צפונה עד טימבוקטו, ממשיך מזרחה, מציף שטחים הנוגעים ממש במדבר הסהרה, מתעקל בדרמתיות ויורד שוב דרומה עד שהוא נשפך אל מפרץ גינאה שבניגריה, והוא מקור החיים העיקרי של הארץ היבשה הזאת.

החלום האירופי להגיע לטימבוקטו היה שזור תמיד בחלום למצוא את מקור הנהר המסתורי, שנחשב על ידי חוקרים רבים כפלג העליון של נהר הנילוס. לקראת סוף המאה ה-18 החלו לצאת מאירופה משלחות במטרה למפות את הנהר, אבל אחת אחרי השנייה הסתיימו אלה ברציחות, עינויים, טביעות ומחלות - המלריה והדיזנטריה. בינתיים המשיך הנהר לזרום ולהעניק חיים למדינה שאין לה מוצא אל הים ושכמות הגשמים שבה דלה. לכל אורכו מגדלים החקלאים פירות וירקות והדייגים מתפרנסים מדיג דגי מים מתוקים החיים בתוכו. הוא גם משמש אמצעי תחבורה חשוב המקשר ערים מדבריות נידחות כמו טימבוקטו, עם חלקים אחרים של המדינה וזו אולי הסיבה לשם "ניג'ר", שפירושו בשפת שבט הברברים "נהר הנהרות".

 

"נהר הנהרות" - הניג'ר

בינינו ובין טימבוקטו מפרידים עתה רק הניג'ר ועוד עשרה קילומטרים של כביש. פעם, בימי זוהרה, הובילה תעלה את הסירות מהנהר היישר אל הכיכר המרכזית של העיר. היום התעלה יבשה ומלאה חול ואנחנו מחכים לספינת המעבורת שתעביר אותנו אל הגדה השנייה. טור המכוניות ממתין בסבלנות, ובשעות שנוקפות עד שיגיע תורנו נוצר כאן הווי מיוחד, היכרויות לשעה והמון סיפורים, דיווחים ועצות מזרים גמורים ששוב כנראה לא נראה, אבל בשעות אלה הם חולקים אתנו סקרנות, הומור עדין וערגה משותפת להגיע לטימבוקטו. כמעט שעה שטנו במימי הנהר עד העגינה בגדה שממול, בנמל של העיירה הקטנה קבארה וכבר אנחנו שועטים לעבר החלום.

הראשונים שהתיישבו בטימבוקטו - או טומבוקטו בפי המקומיים, בהשפעת הצרפתית - היו נוודים רוכבי גמלים, בני שבט הטוארג, שבמאה ה-11 התחילו להשתמש בנווה המדבר הזה כתחנה בין שיטוטיהם הארוכים במדבר הסהרה. לדעת רבים, השם טימבוקטו פירושו בשפת הטוארגים "הבאר של בוקטו", שם הנערה הברברית ששמרה על המקום כשבני הטוארג נעדרו ממנו. במאה ה-14 הפך המקום למרכז שיירות שהובילו מלח וזהב, בשוק נסחרו זהב, מלח, אגוזי קולה, שנהב, נוצות יענים, נחושת, בדים, ספרים, סוסים ועבדים. במאה ה-16 היתה העיר מרכז ללימודי האיסלאם, אליו נהרו 25 אלף סטודנטים מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון ללמוד בבתי הספר והאוניברסיטאות ששמעם יצא למרחוק. ואז החלה ההידרדרות. העיר נכבשה על ידי המרוקאים והחליפה ידיים כמה פעמים. היא הפסידה את מעמדה כמרכז השיירות הגדלות, ואם אמנם מגיעות אליה עדיין שיירות מלח ממכרות טאודני (Taoudenni), הרי עיקר פרנסתה היום על תיירים כמונו.

 

בתים מלבני בוץ

העיר שוכנת ממש בקצה המדבר, ומהמרפסת המדהימה של המלון העלוב בו התגוררנו יכולנו לרדת כמה מדרגות וכבר מצאנו את עצמנו פוסעים על דיונות חול, כאילו היינו בלב המדבר.

מאז שנת 1992, שבה נכנסה העיר הקטנה לרשימת מורשת התרבות העולמית, מנסים פרנסי העיר להצדיק את המוניטין שלה. בתי העיר העתיקה הולכים ומשתפצים וכמה רחובות אפילו רוצפו באבן. לא שזה פשוט. כל יום מביאה הרוח מהסהרה חול הנערם מחדש ברחובות, עד שקשה להבחין שהם בעצם מרוצפים. העיר העתיקה הינה מבוך של רחובות וסמטאות בהם אפשר לראות את המסגדים העתיקים (רק מבחוץ - לבלתי מאמינים הכניסה אסורה), את בתיהם של חוקרים בני המאה ה-19 שעברו במקום, את האוניברסיטה העתיקה. כמו יתר בתי העיר בנויים כל אלה מלבני בוץ חומות בהירות והם נמצאים בשיפוץ מתמיד של השכבות החיצוניות. בחומות הבתים ובצריחי המסגדים נטועות דרך קבע קורות עץ המשמשות פיגומים לפועלים המשפצים.

מסגד דג'ינגרייבר (Djingareiber), מסגד יום השישי בן המאה ה-14, הוא העתיק, החשוב והיפה במסגדי העיר, עם הבסיס הפירמידי והצריחים החרוטים שלו. ואם כל יום אפשר להתפלל במסגד אחר, הרי ביום שישי כמעט חובה - דתית וחברתית - להתפלל בו. השניים האחרים שנותרו הם מסגד סנקורה הקטן והפשוט, עליו מספרים כי נבנה על ידי אישה משבט הברברים שביקשה שידמה לאבן הכעבה במכה ובו שכנה בעבר האוניברסיטה המפורסמת של טימבוקטו, ומסגד סידי יחיא שהפריט היפה ביותר בו היא דלת הכניסה רקועת הברזל, אחד האלמנטים החשובים בארכיטקטורה המקומית. 

בלב העיר העתיקה נמצא "השוק הגדול", שדבר לא נותר מימי זוהרו, ובכל זאת ישבנו שם שעה ארוכה על מדרגת אחד הבתים וצפינו בעוברים והשבים בכיכר המאובקת כשאנו מדמיינים לעצמנו את תפארת העבר ונהנים מעצם ה"להיות" בטימבוקטו.

 

מגילות גנוזות 

היסטוריונים מערביים נהגו תמיד לטעון שלאפריקה אין היסטוריה - לפחות אין היסטוריה כתובה. בחולות טימבוקטו, מתחת לבתי בוץ נטושים והרוסים, התגלו קבורים עשרות אלפי כתבי יד ומסמכים, אוספי ספריות ציבוריות ופרטיות, המספרים את סיפורה של העיר - ספרי לימוד, פילוסופיה, היסטוריה, ספרות, שירה, פילולוגיה, אסטרולוגיה, גיאוגרפיה, אופטיקה, מתמטיקה, תיעוד החיים החברתיים והכלכליים בעיר בשיאה, משפט, מדע ורפואה, אילנות יוחסין - מהם אפשר ללמוד על מקומה של אפריקה בהיסטוריה העולמית. ממש "המגילות הגנוזות" של טימבוקטו. היום עוסקים מדענים רבים ותלמידי מחקר בהצלה, אחסון, שימור, קיטלוג ולימוד מסמכים אלה, המפריכים את התזה הישנה של "אין היסטוריה לאפריקה". אנחנו, אורחים לרגע, יכולנו רק להשתאות למראה כמה מכתבי היד הנפלאים הנמצאים במכון לשיקום כתבים. מרגש במיוחד היה לראות הערות שכתבו מלומדים בשולי הכתבים, לפני מאות שנים.

טימבוקטו בימים אלה היתה מלאת אדם וכל בתי המלון שלה (שישה במספר) היו מלאים אורחים, אפריקאים וזרים, כשפני כולנו אל מקום שהוא מעבר לקצה העולם הנקרא טימבוקטו, אל נווה המדבר אסאקנה (Essakane), הנמצא כ-70 ק"מ מזרחה מטימבוקטו. שם, בדיונות של הסהרה, נערך כל שנה, במחצית חודש ינואר, פסטיבל המדבר. פעם זה היה פשוט מפגש שנתי של בני שבט טוארג המדברי, בו נפגשים ("אהלן, זה את זה לא ראינו מזמן"), מחליפים סיפורים ומידע, חוגגים בשירה ובריקודים טוארגים מסורתיים וגם פוגשים את הנערות המיועדות לנישואין. בשנים האחרונות מגיעים לכאן כאלף אורחים, ואמנים ובדרנים בני שבטים אחרים ממאלי ומכל העולם מופיעים בלילות על במה גדולה, עם הגברה רצינית - כאילו זה קורה בפארק הירקון.

70 הק"מ שבין טימבוקטו לאסקנה התארכו לשלוש שעות של נסיעה די מטורפת בג'יפ המיטלטל שלנו, כשזימבה מסובב את ההגה במיומנות, מתמרן את הג'יפ, סוטה מהדרך וחוזר אליה איפשהו, משאיר אחריו שובל אבק כבד, מתחרה בג'יפים אחרים ובמשאיות העמוסות אדם וציוד לפסטיבל, אבל גם דואג ליתר רכבי השיירה הקטנה שלנו ומתעכב לחלץ רכבים ששקעו בחולות. חורשת עצים קטנה, שער מאולתר, ולא תאמינו - במקום הזה, שאת הפסטיבל שלו אי אפשר להשוות לאף פסטיבל אחר בעולם, ענדו על פרק ידי הימנית סרט המעיד ששילמתי דמי כניסה. נו, באמת.

 

גלימות כחולות וגמלים מקושטים

עצי הנווה המדברי כבר מאחורינו ואני נשארתי המומה למראה שנפתח עכשיו לפנינו. מלוא העין דיונות חול מתגלגלות, לא צמח, לא צל ולא עקבות אדם עליהן. ורק בראש הדיונות הרחוקות עומדים גמלים מקושטים ועליהם יושבים טוארגים בגלימות כחולות, טורבנים קשורים לראשיהם וחרבות על מותניהם. פאטה מורגנה?  חלום? לא בדיוק. אלו הם אדוני המדבר, הטוארגים התמירים ויפי התואר, שפירוש שמם "האנשים שנזנחו על ידי האלים". מאות שנים הם חורשים את הסהרה על גמליהם, סוחרים, שודדים, נלחמים ועכשיו חולקים אתנו את הפגישה שלהם במדבר. כל היום המשיכו השיירות להגיע אל הפסטיבל. מחנות קטנים של אוהלים נמוכים עשויים עורות עיזים או בדי קנבאס גסים נצמדו אל דפנות הדיונות, כאילו מסתתרים בצילן.

בילינו כאן יומיים מופלאים של טיפוס וגלישה מדיונה לדיונה, עם עליות מתישות כשהרגליים בקושי זזות וגלישות מדהימות כשהרגליים שוקעות בחול המשי והגוף כולו מרגיש כמו ציפור מעופפת; רכבנו על גמלים אל קצה המרחבים רק כדי לגלות שהם לא מסתיימים; ישבנו מתחת לדיונה "שלנו" והתבוננו בסצנות הנעות ומתחלפות עליה כמו תמונות נעות בספר ילדים: שיירת חמורים עוברת, נשים בשמלות צבעוניות נושאות משאות על ראשיהן, ילדות קלועות שיער חובקות זו את זו, גמל בודד מובל בידי אדונו - שעות אפשר היה לשבת כך ולתת לסרט הנע לעבור לפנינו; טיפסנו אל המאהלים של שבטי הפולאנים והדוגון, שלהקות נגנים, זמרים ורקדנים שלהם עברו בין הדיונות, רקדו ריקודים מסורתיים וצבעו את המדבר בצבעים לוהטים, התמקחנו עם המוכרים וקנינו מזכרות קטנות, כולן עם מוטיבים של הטוארג כפי שנשבעו לנו המוכרים, בשוק הססגוני שגדל כל יום יותר ויותר; שתינו אין ספור כוסות תה מתוק כהה שהמוכרים הציעו בלי הרף מעל מגשים עגולים, עמדנו בגבורה מול מוכרי סיגריות, דיסקים של מוסיקה ותכשיטים שלא חדלו להציע את מרכולתם; לצד מוסלמים הכורעים בעת תפילתם צפינו במרוצי גמלים, ובערבים הקשבנו למוסיקת פופ עכשווית מערב אפריקאית מלהיבה כשאנחנו שוכבים, עטופים מעילים ושמיכות, על החול הקר ברכס הדיונה שמול הבמה, מתחממים מחומם של מחתות גחלים שהיו מפוזרות בשטח וסופגים את המקצבים החדשים לנו ואת השמות שאינם מוכרים לנו כמו בנו של הזמר עלי פרקה טורה, מגדולי המוסיקאים של אפריקה, או קיירה ערבי, זמרת טוארגית מדהימה; והיינו כמעט מהופנטים למראה להקת שבט הטוארג, ששעות ארוכות הפליאה בשירה ובריקודים, כשאפילו גמלים על רוכביהם נכנסים אל משטח ההופעות ומשתתפים בהילולה, וכלל לא הרגשנו כשעשרות גמלים כיתרו את כולנו ויצרו חומה חיה של בהמות ורוכבים - ספק משתעשעים, ספק מאיימים. ואם טימבוקטו כבר אינה מבודדת, אז אולי אסאקנה היא היום ה"שום מקום" שבקצה העולם.

 

מקלחת עם מים חמים

יומיים קסומים עברו עלינו ובארבע לפנות בוקר של היום השלישי עזבנו את אסאקנה, דרך טימבוקטו ונהר הניג'ר, דרומה לעבר העיר מופטי. חציית הנהר במעבורת לוותה הפעם בדרמה קטנה. שוב חיכינו שעות לתורנו, הפעם בעיירה הקטנטונת קבארה, כשאנחנו מבלים את הזמן בטיול בה מקצה אל קצה דרך החצרות והסמטאות, טועמים פיתה חמה של בוקר שנאפתה זה עתה בתנור הציבורי, מגלים את הנמל המקומי ש"ארמדה" של פירוג (Pirogue), סירות עץ ארוכות וצרות המובילות מטענים או נוסעים או אלה ואלה גם יחד, עוגנות במימיו וסבלים פורקים מהן ומעבירים על גבם שקי אורז בני 100 ק"ג ויותר, מישהו מנקה מעיים של פרה במי הנהר, אחר רוחץ רגליים וילדות קטנות בנות שלוש או ארבע מבריקות סירי אלומיניום ומבקשות "קדו" - מתנה. בינתיים הגיעה המעבורת ומשאית ארוכה מנסה לעלות עליה, אבל לא מצליחה להסתובב בסמטה הצרה ושעה תמימה עוברת לה, כל אנשי העיירה כבר הגיעו לראות את המחזה, כל אחד נותן עצות, מנפנף בידיים, מכוון את המשאית לכאן ולכאן, וגם את המעבורת - התרגשות אמתית, סיפור שיסופר שם עוד שבועות רבים. סוף סוף המשאית למעלה וגם הג'יפים שלנו, השמש כבר באמצע השמים ואנחנו יוצאים לדרך המתמשכת הרבה יותר מדי בגלל תקרים בגלגלים וצרות מכניות אחרות ורק לפנות ערב הגענו אל העיר מופטי היושבת על גדת נהר הבאני, סמוך למקום המפגש שלו עם הניג'ר והיא נמל הנהרות הגדול והעמוס ביותר במערב אפריקה. מלון קנאגה השוכן בפינת חמד על גדת הנהר והוא אחד המלונות הטובים במאלי, התגלה כחוויה מענגת של ממש, בייחוד אחרי הלילות בטימבוקטו ובאסאקנה. חדרים נחמדים עם מיזוג אוויר ופינוק אמיתי - מים זורמים וחמים במקלחות(!), המקום שנשמח לשוב אליו אחרי כל אחת מגיחותינו למחוזותיה של מאלי.