בדרך מסן פרנציסקו ללוס אנג'לס
מאת אתי ישיב
קליפורניה, המדינה הגדולה, המתקדמת, התוססת והמגלמת אפילו היום את החלום האמריקאי האולטימטיבי, היא גם מדינה יפה להפליא שבין נופיה המגוונים אפשר למצוא יערות עד מדהימים, עמקים ירוקים קסומים, הרים שגיאים, מדבריות שובי לב וחופי ים מרהיבים שבשל אורכם (1,900 ק"מ המתוחים לאורך האוקיינוס השקט) נוהגים לחלק אותם לשלושה חלקים: החוף הדרומי, המרכזי והצפוני. כל חלק ומעלותיו, כל אזור ואוהביו, כשכולם מסכימים בדבר אחד והוא, שאין יופי המתחרה בזה של כביש מספר 1 (Hwy 1) בחלק החוף המרכזי המשתרע בין לוס אנג'לס בדרום לסן פרנציסקו בצפון) פחות או יותר)
המקפידים נשבעים שכדי למצות את כל יופיה נכון לעשות את הדרך הזו מדרום לצפון, אבל מה לעשות ואנחנו באנו דווקא מצפון, כלומר מסן פרנציסקו, כשפנינו אל לוס אנג'לס שבדרום. נצטרך כנראה לחזור פעם צפונה כדי לדעת את ההבדל. בינתיים לא התחרטנו. גם בכיוון דרומה היופי היה עוצר נשימה.
יפה אך רחוקה
לו שכנה סן פרנציסקו בחוף המזרחי הייתה ללא ספק העיר הנבחרת שלי בארה"ב. אבל היא רחוקה כל כך מישראל שאיבדה אצלי את הבכורה לטובת ניו יורק. עם זאת היא נשארה עדיין, עם המפרץ, חופי החול הארוכים, הגבעות העוטרות אותה, הפארקים הירוקים, הארכיטקטורה הוויקטוריאנית והאווירה הכמו אירופית של עיירה גדולה (כ-800 אלף תושבים חיים בה - קטנה במושגים אמריקאיים), מקסימה ומושכת.
יש כמה דברים שלא כדאי להחמיץ בכל ביקור בסן פרנציסקו, ולא חשוב אם זה ביקור ראשון או אחד מרבים: גשר שער הזהב שמצליח להרשים אפילו את המבקר המנוסה ביותר; שלושת מסלולי קרונות הכבלים הנוסעים כאן מאז סוף המאה ה-19 ומגלים את הנופים הציוריים של גבעות העיר; האי אלקטרז השוכן בלב המפרץ והוא משכנו לשעבר של בית הסוהר הידוע לשימצה; מזח הדייגים (Fisherman's Wharf) התוסס עם השוק הצבעוני ברציף 39; כיכר יוניון (Union Square) האלגנטית עם בתי הכלבו הגדולים והבוטיקים היוקרתיים; הרובע האיטלקי הרומנטי בחוף הצפוני (North Beach) על בתי הקפה הקטנים והמסעדות האירופיות; שער הדרקון בכניסה לצ'יינה טאון וכמובן טעימה ממבחר המסעדות של העיר שהנן חווייה מיוחדת לעצמה וגם מהתרבות שהעיר מציעה במוזיאונים החשובים שלה ובגלריות הרבות לאמנות.
ויש תמיד בעיר גם אטרקציות ואתרים חדשים וממש בימי ביקורנו בה, בתחילת חודש יוני השנה, נחנך בה, ברחוב Mission מספר 736, מוזיאון יהודי חדש - The San Francisco Contemporary Jewish Museum. לשמע השם התרוממה גבה אחת שלי בתימהון. מה זה בדיוק מוזיאון יהודי עכשווי? מיבנה המוזיאון הוא תוצאת שיפוץ והרחבה של תחנת כוח ישנה שנבנתה ב-1881, שופצה בסגנון קלאסי ב-1907 ועוצבה עכשיו מחדש בידיו של הארכיטקט היהודי הידוע דניאל ליבסקינד, שבין היתר תיכנן את המוזיאון היהודי בברלין. ליבסקינד הלביש על המיבנה בן מאה ועשרים השנה תוספת זוויתית של פלדה כחולה, בוהקת ומרשימה, אלגנטית וידידותית. העיצוב של ליבסקינד שאב השראה מהברכה היהודית העתיקה "לחיים" כשהוא מתבסס על שתי האותיות "חית" ו"יוד" (חי) וכן מהמלה הקבלית "פרדס" (פשט, רמז, דרש וסוד) שזכתה להתייחסות על קיר שלם באולם הכניסה הגדול (אני מודה - לא בקלות זיהיתי את האותיות והמשמעות של הקיר הזה) והוא תורם לאווירתו הדינמית של המקום ויוצר שילוב מעניין של ישן וחדש. המוזיאון החדש אמור להציג את התרבות, ההיסטוריה, האמנות והרעיונות באמצעות תוכניות חדשניות לקטנים ולגדולים, שידברו אל אנשים הבאים מכל רקע של תרבות ודת.
התערוכות הראשונות המוצגות במוזיאון הן "בראשית", בה מגיבים אמנים עכשויים לפרק הראשון בתורה ("בראשית ברא..."), "מהניו יורקר לשרק", תצוגה מעבודותיו של הקריקטוריסט וסופר הילדים היהודי ויליאם שטייג ועוד. בחנות המוזיאון אפשר לרכוש כלי קודש (פמוטים, חנוכיות), ספרים, רקמות ותכשיטים, בעיצובים עכשויים כמובן.
רכבת הרים עתיקה מעץ
הייוויי 101 הוא עורק התחבורה הראשי והמהיר ביותר בין סן פרנציסקו ולוס אנג'לס. אנחנו לא ממהרים ולכן בוחרים בהייוויי 1, הצמוד יותר לחוף הים, המהיר אולי פחות אבל היפה להדהים. היציאה מהעיר הייתה קלה ביותר: כל הדרך מערבה על רחוב גירי (Geary) הישר כסרגל היישר עד חוף הים וכבר מצאנו עצמנו מתחילים במסע בן שלושה ימים ו-760 ק"מ, שיביא אותנו בסופו, אחרי כמה וכמה עצירות, סטיות ועיקולים, אל לוס אנג'לס. לאורך כל הדרך מלווים אותנו מפרצי חול רחבים, צוקים היורדים אל הים, סלעים יפהפיים, גדמי עצים שנפלטו מן הים, עיירות חוף, משטחי צבע סגולים, ורודים, לבנים וצהובים של פרחים ושיחים, עצי אקליפטוס ומחט, שדות תות וחוות דלועים ומגדלורים.
עצירה ראשונה בסנטה קרוז, תערובת של עיירת חוף ועיר אוניברסיטה, שתי תכונות העושות אותה לעיר צעירה, חופשית ותוססת. סימן ההיכר שלה הוא פארק שעשועים עתיק (Boardwalk) הנמצא ממש על קו המים ובין המיתקנים שלו נמצאים "קרוסלת לוף" שנבנתה עוד ב-1911 ורכבת הרים, "ג'איינט דיפר" (Giant Dipper), שנבנתה ב-1923 והיא עשוייה כולה עץ ומשמחת עדיין את הנוסעים בה וגם את כל החונים ברחוב שליד והסועדים במסעדות שלאורכו, הצופים בה עם המבורגר בפה. כדאי גם לעצור בכניסה הצפונית של העיירה בחוף המדינה נצ'ראל ברידג'ס (Natural Bridges State Beach) ולצפות אל גשרי הסלע שבתוך המים, שרובם אמנם מתפוררים ובכל זאת מרהיבים ועל הקורמורנים הרבים השוכנים בהם.
נוסעים לאורך מפרץ מונטריי עד התחנה הבאה - העיר מונטריי (Monterey) היושבת ממש בקצהו הדרומי של המפרץ שהוא השמורה הימית הגדולה ביותר בארה"ב וחיים בה לווייתנים, דולפינים, כרישים ותמנונים, כשבין האצות במים הרדודים יותר נראים אריות ים ולוטרות שובבות, על החול בחופים רובצים פילי ים ומתרוצצים סרטנים ולמעלה מתעופפים עופות ים הצוללים ושולפים במקוריהם דגים או סרטנים. למי שזמנו בידו, מומלץ לשכור קיאק ולשייט בג'ונגל הימי המיוחד במינו הזה.
על מה שאסור בהחלט לוותר במונטריי הוא האקווריום, אחד הטובים בעולם ומרכז חשוב לחינוך ימי, המתמקד כמובן בבית הגידול שבמי הים הצמודים אליו. הסופר ג'ון סטיינבק פירסם את העיר מונטריי בכל העולם, כאשר כתב את הרומן הידוע שלו "סמטת השימורים" (Cannery Row), על אודות תעשיית שימורי הסרדינים ששיגשגה בעיר עד לפני כששים שנה. עד היום באים לכאן תיירים לראות את הסמטה שהייתה לב התעשייה הריחנית הזו, אבל האמת - כדאי להתרכז בספר ולא בסמטה שהפכה ל"מלכודת תיירים" לא במיוחד משובבת. בדאון טאון של מונטרי אפשר לראות את עברה ההיספאני של העיר במבני אדובי משוחזרים מהתקופה הספרדית והמקסיקנית של קליפורניה.
מפגן תעופה של נשרים אדומי ראש
שבעים ושניים ק"מ הוא אורכו של ה-"17 מייל דרייב", כביש הלולאה היפה שבין מונטריי והעיירה הסמוכה כרמל, עם 21 אתרי ביקור או צפייה, קו חוף יפהפה, בתי אחוזה מעוררי קנאה נופש מפנקים - האחד The Inn at Spanish Bay בן חמישה הכוכבים והשני The Lodge at Pebble Beach האלגנטי שניבנה עוד ב-1919 והנוף הנישקף ממנו כה יפה עד שקשה להתנתק מהמקום, וכמובן "הברוש הבודד" שכבר 250 שנה מאריך ימים על סלע בחוף והוא אחד מסמליה הוותיקים והידועים ביותר של קליפורניה. היציאה מהדרייב הזה בן 17 המייל הביאה אותנו אל כרמל (Carmel By The Sea), העיירה הציורית שממעוז של הבוהמה בתחילת המאה העשרים הפכה לאחת העיירות העשירות ובעלת איכות החיים הגבוהה במיוחד.
מכאן ולאורך כ-100 ק"מ עד העיר קמבריה עברנו נופים פרועים של קו חוף מסולע ובו אתרי צלילה נהדרים וצוקיו הנישאים משמשים משכן לכמה ציפורי קונדור ענקיות. את אלו אפשר לגלות רק עם משקפות טובות. אנחנו התנחמנו בלהקה של נשרים (Turkey Vultures) בעלי ראשים אדומים, גופות שחורים וכנפיים לבנות, שהפתיעו אותנו במטס-ריקוד מדהים מעל ראשינו, כשהם דואים בזוגות או בשלשות עם משבי האוויר העזים של אותו יום, מסתובבים בחן, נעלמים וחוזרים שוב בהרכב דומה או שונה. רגלי הצוקים טובלות בגלי הים הסוערים המייצרים קצף לבן, הכביש מתפתל בסיבובים חדים כשלאורכו זורמים מהסלעים מפלי מים ונובעים מעיינות חמים, לצידו פורחים פרחי חרדל צהובים ועל הסלעים צומחים שיחי יוקה שפריחתם המרהיבה לבנה וגדולה. כל כמה מאות מטרים נמצאת נקודת תצפית (Vista Point) ובכל אחת מהן מראה חדש שבגללו כדאי לעצור. אבל היום הרוח כה חזקה עד שבשעות אחר הצהריים כבר איני מעזה לצאת מהמכונית. אך כשראינו את Whale Watchers Caffé עצרנו לכוס שוקו מהביל ופרוסת עוגת שוקולד שנפרסה מעוגת ג'מבו שנראתה כמעט דמיונית. זוהי מסעדה כפרית, קטנה וחמודה על אם הדרך, עם אנשים ידידותיים המגישים מאכלי ים טריים שכולם תבשילי הבית. אם השוקו ששתינו והעוגות המטרפות שטעמנו הם דוגמה, הרי שווה לעצור שם גם לארוחה של ממש. ומהיכן קיבל המקום את שמו? אז כן, בתקופות מסויימות של השנה אפשר לצפות בלווייתנים שוחים ומשתעשעים ממש מול המסעדה.
עיירה וירטואלית ושמה הרמוני
במחצית הדרך בין סן פרנציסקו ולוס אנג'לס יושבת העיירה קמבריה (Cambria), שבה פוגש האוקיינוס את יערות האורנים המיוחדים של האיזור. הדאון טאון של העיירה מחולק לאזורים מערבי ומזרחי עם כמה רחובות צדדיים המתפצלים מהרחוב הראשי. העיירה מפוזרת מאוד וכשחיפשנו את הדרך לכפר הנופש בו היינו אמורים לבלות את הלילה, חשבנו שכבר יצאנו ממנה בטעות כשלפתע גילינו שאנו שוב נמצאים בתוכה. כדרך עיירות החוף, גם קמבריה היא עיירה תיירותית חמודה ולאורך רחובותיה מסעדות - כמה מהן כה מצויינות עד שממש חבל אם מישהו מתפתה לאוכל המהיר של אחת הרשתות (רק מה, רוב המסעדות בקמבריה פועלות רק עד השעה עשר בלילה וזו עשוייה בהחלט להיות בעיה), בוטיקים, המון גלריות לעתיקות, לאמנות ולעבודות יד, ולא פחות יקבים וחנויות יין מצויינות עם חדרי טעימות, תוצרת כרמי הסביבה. איזור החוף הציורי של העיירה, Moonstone Beach, משופע במוטלים ובתי מלון שמרפסותיהם צופות אל הים, טברנות וברים עם אווירה ספק אירופית ספק אמריקאית. ואם סן סמיון, טירתו של ויליאם רנדולף הרסט, הנמצאת קילומטרים ספורים צפונית לקמבריה מאפילה קצת על העיירה עדיין היא עצמה גן עדן קטן לתיירים עם אווירה שהזמן לא כירסם בה ועם לא מעט אפשרויות טיול גם בסביבתה.
נסיעה נעימה במיוחד הייתה לנו בקניון הקטן של נחל סנטה רוזה, 18 ק"מ בין גבעות עגלגלות ירוקות, מעובדות, בתי חווה של פעם, עדרים קטנים של פרות וצאן - משהו מספר זכרונות ישן ומלבב. כשיצאנו שוב אל הכביש הראשי נסענו עוד קילומטרים ספורים אל הכפר הקרוי הרמוני. הכפר שעיקר עיסוקו בעבר היה במחלבות גבינה ושמנת, ננטש ועתה מיושב שנית ובו 18 נפשות! עדיין העזובה שולטת בו ורק פה ושם אפשר לראות בתי מגורים שקצת שופצו, יקב משפחתי זעיר, בית מלאכה לניפוח זכוכית, סטודיו לכלי קרמיקה וחנות המוכרת את כל אלה וגם נרות שעווה יפים. השם "הרמוניה" ניתן למקום לאחר מריבה סוערת בין שני שכנים, להזכירם שאסור שיקרה שוב משהו כה הרסני במקום הזה.
ארמון אירופי בלב קליפורניה
האטרקציה המוזרה ביותר בקליפורניה היא כנראה טירתו של איל העיתונות האקסצנטרי רנדולף הרסט, אותה בנה במעלה הגבעות הצופות אל הים בחלקה שירש מאביו ליד העיירה הקטנה סן סמיון, בשטח של יותר מ-500 דונם, בין ערוגות פרחים, שיחים, מזרקות, בריכות ופסלים עתיקים בעיקר מיוון ומספרד המוסלמית, ניצבת טירה גדולה ועשירה, מלאה פריטי אמנות שהובאו מאירופה. תקרות עץ מארמונות ספרד, רהיטים, ציורים, פסלים, דגלים, חרבות ושריוני אבירים, מערכות כלי אוכל מיוחדות ועוד. חלק מהאוסף הוא אמנות צרופה, מדהימה וחלק קיטש שלא ייאמן. הכל הולך.
הדרך אל הטירה, הנמצאת קילומטרים ספורים צפונית לקמבריה, מטפסת אל הגבעות כשהטירה מציצה מלמעלה כמו ארמון מאגדות ילדים. הרסט הירבה לארח בה את ידועני תקופתו, אבל הכתיב לאורחיו כללי התנהגות ברורים שאסור היה להם לסטות מהם. הדבר המשעשע ביותר בטירה הוא שולחן האוכל הערוך ברוב פאר לעשרות אנשים, כשהמפיות הן מפיות נייר פשוטות ובין מערכות האוכל המפוארות מונחים מיכלי פלסטיק תעשייתיים של... קטשופ, שהיה אהוב מאוד על המארח הקפדן.
לאחר מותו של הרסט נתרמה האחוזה הראוותנית למחלקת הגנים והנופש של קליפורניה, הפכה למונומנט היסטורי של המדינה והיא המקום המתוייר ביותר בה, כשהסיורים (חמישה סיורים שונים כל יום), האורכים כשעה וחצי, יוצאים באוטובוסים ממרכז המבקרים, מטפסים אל הטירה, מטיילים בגנים ובכמה אולמות וחוזרים ויורדים אל מרכז המבקרים. מדריכת הסיור שלנו חילקה לכל המשתתפים עלוני מידע על המקום ולא ממש הופתענו כשקיבלנו עלון בעברית, ארכאית אמנם אבל עברית. www.hearstcastle.org
שבעה קילומטרים צפונה מהטירה, ב"פוינט פיידראס בלאנקאס" (Piedras Blancas), עמדנו שעה ארוכה, משתעשעים למראה להקת פילי ים בת מאות פריטים שרובם רובצים בחול או טובלים במים הרדודים, מתרוממים לרגע, זוחלים כמה מטרים ונופלים אין אונים על גחונם עם מלוא משקלם הנפילי. בנקודת התצפית מוצבים לוחות הסבר, מהם למדנו שכאן המקום שלהם להזדווגות, להשלת העור ולשינה. שינה הם עושים הכי הרבה.
אם עד כה סיפרתי רק על צד החוף של הנסיעה דרומה, הרי כדאי לדעת שבצד השני, מעבר לגבעות, לאורך כל הדרך, נמצאים כמה וכמה איזורי יין ידועים כמו עמק סאלינאס, עמק כרמל או קמבריה וסנטה אינז ובהם מלוא העין כרמים עם מאות שורות ישרות ישרות של גפנים. יחד עם ערוגות פרחי הלבנדר הסגולים זהו מראה מרגיע להפליא לעומת הסערות שמזמן קו המים.
עצירה קצרה בעיירה סן לואיס אוביספו, ליד המיסיון שנבנה כאן בידי הכומר הפרנציסקני הספרדי חוניפרו סרה ב-1772, במטרה להעביר את הילידים לדת הקתולית. ואגב, מיסיונים כאלה הוקמו בקליפורניה לאורך דרך הים מסן דייגו עד סן פרנציסקו במרחקים של יום הליכה האחד מהשני. סדר הדברים היה כזה בדרך כלל: קודם הוקם מיסיון ואחר כך התפתחה סביבו עיירה. המיסיון היה כבר סגור כשהגענו ואנחנו הסתפקנו בטיול קצר בכיכר שלידו, כיכר מוצלת ובה בתי אדובי (הבנויים מלבני בוץ וקש) משוחזרים הצופים אל נחל סן לואיס שהיה יבש כמעט ממים.
ארוחת בוקר בצל דגל דנמרק
הדרך התרחקה עתה קצת מהחוף וכדי להגיע לעיירה סולוונג (Solvang) התחנה הבאה שלנו, עזבנו את הייוויי 1 ועלינו ל-101 וממנו ל-246, שם היא מתערסלת בלב איזור יין, כשהרי סנטה אינז משמשים לה תפאורת רקע.
כמו אוצרות האמנות האירופיים בטירת הרסט, שהמוני האמריקאים נהנים לבקר בהם במקום לנסוע לאירופה, כך גם סולוונג הקטנה והחמודה, הנראית כמו דף מאחד מסיפוריו של הנס כריסטיאן אנדרסן: במקום לטוס לדנמרק, הם מעדיפים לבוא לסולוונג, שנבנתה ב-1911 על ידי דנים-אמריקאים כדי לתת לילדיהם חינוך כמו בעולם הישן. אל המחנכים מייסדי בית הספר הצטרפו בעלי מלאכה, נגרים, חוואים. התוצאה הייתה כפר דני אוטנטי, שעד היום, כשבית הספר כבר אינו קיים במתכונתו הראשונה, עדיין נותרו בו כל הקשרים עם דנמרק, תרבותה ומנהגיה, כשבתים רבים בה בנויים מקורות עץ וגגותיהם מחודדים ופה ושם אפילו עשויים קש ומשמשים משכן לחסידות אמיתיות או העשויות עץ ולדגלי דנמרק. יש בה גם ארבע טחנות רוח, כיכרות קטנות, העתק של הפסל הידוע מקופנהאגן "בת הים הקטנה", מיגדלים עגולים דוגמת אלו שבמולדת הישנה והעיקר - מאפים דנים מדהימים בקונדיטוריות המקומיות.
הדרך הטובה והפשוטה ביותר לגלות בה את סולוונג היא טיול נינוח ברחובות העיירה, כשריחות המאפים המתוקים מהקונדיטוריות ממלאים את האוויר ואת הנחיריים. מומלץ לעצור ב"Book Loft", בגלל הצוות הידידותי להפליא השמח לעזור ולמצוא כל ספר שמבקשים ובעיקר בגלל המוזיאון הקטן "הנס כריסטיאן אנדרסון" הנמצא בקומתו השנייה של הלופט ובו אוסף מזכרות מחיי הסופר ומאות מספריו, מכתביו, כתבי היד שלו ותמונות. אפשר רק להתבונן וליהנות ואפשר גם לרכוש אחד מספריו. חנויות מיוחדות אחרות הן שתי חנויות שמיכות הטלאים "Quilt Galore" עם מבחר עצום של עבודות טלאים חדשות ועתיקות, מפות מיוחדות, בובות ויקטוריאניות - חנויות מטריפות ממש, או מרכז העתיקות שהוא אמנם חנות (גדולה) אבל עם ניחוח של מוזיאון, חנות הנעליים המיוחדת שנעל העץ הגדולה שבפיתחה מזמינה את הילדים להצטלם בתוכה וכמובן חנויות יין וטעימת יינות שהן חלק בלתי נפרד מהחיים באיזור.
תאי וידוי בכנסיית המיסיון
התכוונו לבקר גם במיסיון סנטה אינז הנמצא בקצה העיירה (יש לי "שיגעון" למיסיונים האלה עם הארומה ההיסטורית שלהם) אבל עצה שקיבלנו ממתנדבת קשישה במרכז המבקרים המקומי, שלחה אותנו דווקא אל מיסיון אחר בסביבה, שלדעתה שימר יותר את אווירתו המקורית, פארק המדינה ההיסטורי מיסיון לה פוריסימה (La Purisima Mission) שבפאתי העיירה לומפוק. המבנה המקורי של המיסיון מ-1787 נהרס ברעידת אדמה והמבנה הנוכחי נבנה באתר אחר ב-1812, נזנח ושוב שוקם, כל פעם על ידי פועלים - בנאים, נגרים, נפחים, אורגים - קשי יום שחיו בו עם משפחותיהם תמורת כלכלה וחינוך.
ממגרש החניה שלרגלי הגבעות חצינו גשר עץ קטן, מכלאה לבקר ולסוסים, שדה עצום של פרחי צנון הבר צהובים ואת בית הקברות של המיסיון. בתוך השממה הכפרית הזאת נמצא המיבנה הנמוך והארוך שבחדריו אפשר לראות את הרהיטים והכלים ששימשו את דייריו - אלה הספרטנים של הפועלים הפשוטים, אלה של החיילים שתפקידם היה לשמור על המקום מפני אויבים על שתיים כמו גם מפני דובים ואריות מההרים הסמוכים, ואלה המהודרים של שליחי הכנסייה. יש בו גם כנסייה קטנה עם ציורי קיר אינדיאניים ותאי וידוי מגולפים להפליא. את המבנה מקיף גן היסטורי ובו צמחי מיסיון טיפוסיים, מקומיים ומיובאים, בהם פרחי פרג ענקיים, לילי מדונה רפואיים, עצי דקל, אלון, פלפל וזית. המזרקות החרבות מעידות על ימים יפים יותר וגם היום המקום מעביר תחושה של קשיי הישרדות, כובד ראש והרבה אמונה. זהו לא המיסיון העשיר ביותר ולא היפה ביותר, אבל צדקה המתנדבת ממרכז המבקרים, אווירתו היא האותנטית ביותר. בחנות הקטנה של המיסיון אפשר לרכוש עבודות יד של ילידי האזור בני שבט השומש (Chumash) היושבים במקום דורות לפני שהגיעו אליו האירופים.
האטרקציה הגדולה של עמק סנטה אינז היא הכרמים, היקבים, חדרי הטעימות וחנויות היין הנמצאים כאן בעשרות ואפשר לבלות ימים תמימים רק בנסיעה ביניהם. אבל אנחנו, שבתחילת הנסיעה חשבנו שיש לנו המון זמן, מצאנו פתאום שזמננו פחות או יותר תם. חזרנו איפוא אל כביש החוף וכמעט בלי לעצור עברנו את סנטה ברברה, הריביירה האמריקאית על בתיה הים תיכוניים עם הקירות הלבנים והגגות האדומים, המוזיאונים שלה לאמנות ולהיסטוריה, אזור הנמל התוסס, המסעדות הנהדרות, הבוטיקים והחנויות העשירות והמיסיון מוקף החומות שבצפון העיר. ומכאן "רק" עוד דילוג של כ-150 ק"מ וכבר הגענו, אמנם בזמן, אל לוס אנג'לס כשאנחנו יודעים עכשיו שבהייוויי 1 אפשר לבלות גם שבועיים.