23.03.2017
 
תאילנד למתחילים

 

תאילנד למתחילים

מאת אורלי רפמן

הבודהה המוזהב, קוואסאן, שוק הפרחים, נהר צ'אופארייה, דנמן סדואק, קנצ'נבורי, נהר קוואי, משולש הזהב, המקונג -  כל השמות והמקומות האלה שבלוח הסיורים הצפוי לנו בתאילנד התערבבו במוחי, כשהמטוס הנמיך לעבר שדה התעופה בבנגקוק והעלו באפי ריח מוזר שלא הכרתי, ריח קטורת עתיקה המציתה את הדמיון. בעיני רוחי ראיתי צעיפים צבעוניים מגיחים מתוך יערות סבוכים, ונשים מחייכות מתוכם וקדות קידה, ידיהן שלובות על חזן. תאילנד.

כמי שמעולם לא ביקרה במזרח הרחוק, התרוצצו במוחי המון שאלות: האם לא איחרתי את המועד? האם הקסם הקדום לא פג מזמן? בנגקוק, אמרו לי, היא עיר מודרנית, מלאה מגדלים רבי קומות מערביים והתאים מזמן מחוברים לאינטרנט. אולי הכל אשליות? יול ברינר הרי נולד בארה"ב ובאולפנים צבעו את גופו ואת פניו. זה לא מלך סיאם האמיתי, הזכרתי לעצמי, אלא אשליה הוליוודית בדויה. מלך סיאם, מונגקוט - ראמה הרביעי -  היה שליט נאור שכרת בריתות עם ארה"ב ועם מעצמות אירופה וסלל את הכביש הראשון בבנגקוק.

הנחיתה בבנגקוק רק מגבירה את חששותיי. אני מביטה מחלון האוטובוס בדרך למלון והכל נראה לי אפור. השמיים מכוסים עננים, גשם דק יורד ומסביב פזורים בתים נמוכי קומה ועוטי פיח, בין חצרות מוזנחים. כבישים, בתים ושכונות מאופק אל אופק. אבל הנה, בין הבתים מגיח מקדש מוזהב, בעל פגודה מחודדת, שזורה בצבעי כחול וארגמן. איזה יופי. והנה עוד אחת. ירוקה הפעם. מחודדת יותר. ובחצרה שני פסלי בודהה ענקיים. מה זה?

זהו אחד מ-21,000 המקדשים (ואטים) של העיר, מדווח המדריך. שניים עשר אלף מקדשים בעיר אחת? איך יתכן? עובדה. העיר העצומה משתרעת על פני 1,600 קמ"ר ומתגוררים בה 15 מיליון תושבים, כולל הפרברים. אורכו של הרחוב הראשי  97 ק"מ. באותו רגע אני מבינה שהכל עתיד להיות בלתי צפוי ומפתיע בארץ זו.  וכך היה. מסע בארץ של ניגודים.

 

הרוחות נשארות ליד הבית

את בנגקוק, כמו את ניו יורק, או שאוהבים או שלא. החום מעיק, הלחות בלתי נסבלת, הפיח נדבק, אבל מי שהיה כאן לפני עשר שנים אומר שהיא השתנתה ללא הכר. העיר הרבה יותר נקיה, פקקי התנועה המפורסמים פחתו ויש בה כעת מערכת תחבורה ציבורית נוחה וזולה, רכבת עילית המקצרת מאוד את זמן הנסיעה ממקום למקום. אכן יש בה מגדלי קומות מודרניים, מדהימים ביופיים, לצד בתים מתפוררים, מטים לנפול.

רשימת האתרים והמקומות שכדאי לבקר בהם בבנגקוק ארוכה מאוד, ואם אפשר - כדאי להקדיש לעיר ולסביבתה כשבוע. את הארמון המלכותי (הגרנד פאלאס) ומכלול המקדש הצמוד לו אסור להחמיץ, כמובן. הגודל והעושר בלתי ניתנים לתיאור. מבנים ענקיים, גנים, פסלי בודהה וחיות מיתולוגיות, ציורי קיר מרהיבים, תבליטים, חרוטים חמריים מצופי חרסינה מזוגגת, פגודות וצריחים מעוצבים, והכל מצופה זהב, ספיר ואודם. כביכול. בתו של המלך הנוכחי הורתה להחליף את כל הזהב והאבנים הטובות בציפויי זכוכית צבועה, כי כל תייר נהג לקחת לעצמו "רק אבן אחת".

לא לשכוח את משכן בודהה הברקת, הוואט החשוב ביותר בתאילנד, שבו פסל בודהה עשוי אבן ישפה, המסמל את העצמאות והמזל הטוב של המדינה, אשר בעונה הקרירה מלבישים אותו בגלימת נזירים מזהב טהור. חולצים כאן נעליים, כמו בכל המקדשים, ואסור לצלם. כדאי לשבת כמה דקות בשקט, עם המתפללים, להסתכל בציורי הקיר המרהיבים ולקלוט את האווירה השקטה ואת חרדת הקודש, שקיימת כאן. הרגעה ללב הנפעם והמרוגש.

אחר הצהריים אנחנו כבר במסע שיט מוזר בתעלות של ארמון וינמארק, על נהר הצ'או פראיה. יושבים בתוך סירה ארוכת זנב, בעלת מנוע קטן ומתחילים לנוע, תחילה לאורך הנהר הרחב יותר ואחר כך חותכים לתוך התעלות. הכל מסביב עוטה צמחיה סבוכה וקני סוף, בקתות קטנות מתגלות בין העצים להרף עין, ושוב אנחנו בתוך הסבך. כדאי לשים לב למיני מקדשים שיש לכל משפחה ליד ביתה. מדובר במעין מתקני זבח קטנים המשמשים כבית הרוחות של המשפחה. בחלק הזה של העולם הרוחות לא הולכות לאיבוד. לאחר המוות הן ממשיכות לשרת קל"ב. כל משפחה בוחרת לה בית רוחות מדגם אחר ומקשטת אותו לפי רצונה. התוצאה היא מגוון עשיר וצבעוני של בתי זבח, שליד בקתות העץ העלובות נראים כשיא הפאר. לא כדאי לוותר על המסע הזה בנבכיה המוסתרים בסבך של העיר המפתיעה הזאת.

אם החלטתם לבקר בצ'יינה טאון של בנגקוק (לא מוכרחים, לדעתי), לא כדאי לעשות את זה בערב. אמנם זוהי אחת מהערים הסיניות הגדולות ביותר מחוץ לסין, אבל עם יד על הלב - בצ'יינה טאון של סן פרנציסקו הרבה יותר נעים. כאן אתם עלולים להיתקל במגוון גדול מדי של תופעות המסכנות את התיאבון, מג'וקים מטוגנים ועד זנבות עכבישים במלח. את רגלי הצפרדעים אתם עלולים לקבל בתור צ'יפס. מאוד מלוכלך ודחוס כאן.

לעומת זאת, את שוק הפרחים האקזוטי של בנגקוק ממש אסור להחמיץ. השוק פתוח כל הלילה וכדאי להגיע מאוחר, כשמטעני הפרחים כבר כאן. המגוון מדהים. עשרות סוגים של אורכידיאות, יסמינים ופרחים שלא ראיתם מעולם נשזרים בעשרות צורות מוזרות: כשרשראות, כמגדלים, כקוביות, ככוכבים. הנשים יושבות ושוזרות, בסבלנות מדהימה, התינוק ישן לצדן והסבתא מאחוריהן. כאן הן גרות, בעצם, חייכניות ומאירות עיניים. והריחות והצבעים - בחינם.

 

עקרבים משומרים במסגרת

לעיר איותיאה, הבירה החמרית הקדומה, שהוכרזה כפארק לאומי היסטורי, יש להקדיש יום ביקור נפרד. שרידי העיר, שנשלטה בידי 33 מלכים משושלות שונות, נמצאים 58 ק"מ צפונית לבנגקוק. כל מלך פיאר אותה במקדשים ובארמונות. בשנת 1685 מנתה אוכלוסייתה, לפי הדיווחים של מבקר אירופי, כמיליון נפש והיו בה 1,700 מקדשים  ו-4,000 פסלי בודהה, יצוקים או מצופים זהב. כיום יש כאן  30 מקדשים ומספר מוזיאונים המכילים עשרות פסלים.

אך יום הסיור המענג ביותר בסביבות העיר בנגקוק כולל ללא ספק את הביקור בשוק הצף, בדנמן סודאק. שוב נכנסים לסירות העץ הארוכות ומשייטים בתוך תעלות צרות מוקפות צמחיה עבותה, עד שמגיעים לאזור השוק, שכשמו כן הוא: שוק על הנהר. דוכנים צפים על סירות, דוכנים בבקתות על הגדה, ומתחם גדול, על רצפת עץ מעל המים ובו עשרות דוכנים המציעים מכל טוב. אפשר לשבת כאן בנחת ולשתות קפה ממכונת אספרסו ובו בזמן לנהל מו"מ ארוך עם ילד שיושב למטה בסירה על מחירה של קופסת משחת "טייגר-בולם", להרגעת שרירים מתוחים. עד שתגמרו לשתות את הקפה יירד מחירה של המשחה מעשרה באט (שקל אחד) לחמישה. אפשר לקנות כאן נעלי בית תאיות נוחות, אפשר להצטלם עם נחש ועם קוף וגם לקנות עקרבים משומרים, מסודרים בשורות, ממוסגרים מתחת לזכוכית.

משם אנחנו ממשיכים לאזור קנצ'נבורי ואל הנהר קוואי. מבקרים על הגשר המפורסם שבנו השבויים הברטים, צועדים עליו לצד השני, מצטלמים ליד השלט. היינו כאן. בסמוך נמצא בית הקברות הגדול של החיילים הזרים - שדה ענק של לוחות קטנים, עם שמות ודרגות ומשפט שהמשפחה בחרה לרשום. רצוי לבקר גם במוזיאון הקטן,  המתעד את עינוי השבויים במחנות בזמן המלחמה. זהו חדר קטן עם תמונות ומפות, אבל נחרת בזיכרון.

אתרי הבילוי הלילי בבנגקוק הם אינסופיים - ממופע פולקלור תאי ב"סילום" ועד מופע שליפת כדורי פינג פונג מהפות, ברובע הזונות פאט פונג. תבחרו אתם. מופע קברט מקצועי מעולה ומפתיע אפשר לראות במועדון קליפסו. ברודוויי במיטבה: חיקויים של מרילין מונרו ופרנק סינטרה, רקדניות יפהפיות, בימוי, תלבושות ותפאורה מקצועיים לעילא. ויש גם עוקץ: כל המשתתפות  הן בעצם גברים או גברים לשעבר. אתם מוזמנים להצטלם איתם/ן בסוף ההופעה (תמורת תשלום).

 

אורז ואננס במקום אופיום

מבנגקוק אנחנו יוצאים לצפון המדינה. היעד הראשון: צ'יאנג ראי. טיסה של כשעה ורבע ואנחנו בעולם אחר. הרים קסומים ויערות טרופיים, טראקים, שבטי הרים, פילים, אבל גם בורסת כסף ואבנים טובות וכל המודרניות של בנגקוק - מינוס הפיח ופקקי התנועה.

 צ'יאנג ראי היא עיירה קטנה, 16 אלף תושבים, שמארחת מיליון תיירים בשנה. רק 10,000 מתוכם ישראלים. 75 אלף ישראלים מגיעים לתאילנד בכל שנה ורובם מחמיצים, שלא בצדק, את המקום הנחמד הזה. אנחנו מתגוררים במלון מצויין בשם "דוסיט איילנד ריזורט", שמתחשק כל הזמן לצלם אותו, כי הוא מעוצב ומרוהט בטוב טעם ומלא בשכיות חמדה תאיות. המלון שוכן במעין אי קטן, סמוך לנהר המקוק,  המתחבר בהמשך למקונג, ובחצרו בריכת שחיה נאה. פשוט לשבת רגע במרפסת וליהנות מהשקט החדש, מהצמחיה ומהנוף.

לנו בקושי היה רגע כזה. בשעות הצהרים המאוחרות, לאחר ארוחת דים סם מדהימה במסעדת המלון, אנחנו בדרך לביקור בשבטי ההרים. שישה שבטים שונים מתגוררים בהרי צפון תאילנד ורובם ככולם מתפרנסים מעסקי סמים. הפרנסה מצויה בשפע, אבל המערב לא כל כך מפרגן, ובית המלוכה התאי, ובראשו המלכה האם, שנפטרה בינתיים, ואשר פניה טובות הלב והחייכניות מקשטות את כל כבישי הצפון, יזמו לפני מספר שנים פרוייקטים מיוחדים בניסיון לשכנע את בני השבטים לעבור מגידול אופיום לגידול אננס ואורז. הניסוי הצליח באופן מוגבל. מגדלי האופיום ממשיכים לנצל את האדמה באופן לא מבוקר, מגדלים עליה עש/ר שנים ברציפות, ומגדלי האורז נאלצים לנדוד כדי למצוא קרקע פוריה.

אנשי השבטים עדיין לא אזרחים מלאים של תאילנד. בכל שנה מעניקה המדינה אזרחות לכ-3,000 מבניהם, בתנאי שהמשפחה נמצאת בתוך גבולות המדינה, עברה את הבדיקות "הביטחוניות" - האם יש לה קשר עם המורדים בלאוס ובבורמה - ונמצאה מתאימה, ובתנאי שילדיה דוברים תאיית רהוטה. האזרחים מקבלים שטחי גידול קטנים ואסור להם לנדוד.

בדרך אל שבט אקא, לכיוון צפון מזרח, עוברים בעיירה מיי צ'אנג, המפורסמת באיכות פירות הליצ'י שלה. מוצא האקאים מטיבט והם השבט העני ביותר. האחרים אומרים עליהם שהם עצלנים ולא עובדים. הכפר שאנו עוצרים בו נראה כשריד מן העבר - בקתות עץ עלובות בבוץ, נשים בתלבושות מסורתיות ששיניהן שחורות מלעיסת אגוזי יער וילדים יחפים, הנושאים על גבם את אחיהם התינוקות. אך מהר מאוד אפשר להבין שמה שרואים נועד לתיירים: גם התלבושות, גם השיניים השחורות וגם הילדים, שבתוך עשרים שניות מרגע שהגענו מדקלמים את המשפט האלמותי "דודו טופז היה כאן" ומבקשים "פוטו כסף", שפירושו - אתם יכולים לצלם אותנו רק תמורת כסף.

הגברים אינם כאן, הם ודאי סוחרים עכשיו במקום אחר. הנשים מנהלות את דוכני הממכר, הסחורה מסובסדת על ידי הממשלה ואפשר למצוא כאן דברים זולים מאוד יחסית. פסלי הבודהה שרכשתי עלו עשירית מבשווקים התיירותיים שבצ'יאנג מאי וצ'יאנג ראי.

לארוחת הערב אנחנו צועדים כמאתיים מטרים, אל מסעדה עתיקה המצויה במתחם של המלון.  המסעדה עשויה כולה מעץ ומעוצבת בסגנון עתיק והאוכל בהתאם למסורת העבר בצפון. לא לגמרי ברור מה יש בכל המנות, לקינוח מקבלים מין סיגר מגולגל מעלי בננה ובתוך עלים אחרים, מקופלים, מסתתרים עלי תה מוחמצים. האמת, כדאי מאוד להחמיץ אותם, כלומר לדלג.

 

להחתים דרכון בבורמה

למחרת ממשיכים עוד צפונה, אל אזור משולש הזהב, מפגש הגבולות בין תאילנד, לאוס ובורמה. צ'יאנג סן, על גבול לאוס, הייתה בירת הממלכה הצפונית והיא העיר העתיקה ביותר בתאילנד. יותר מ-200 שנה שלטו כאן הבורמים, עד שנהדפו, בשנת 1774, על ידי מלך תאילנד. שתי הממלכות, הצפונית והדרומית, התאחדו רק לפני מאה שנה. צ'יאנג סן העתיקה נהרסה בהצפה של המקונג ורק חורבות נותרו ממנה.

מבקרים בנקודה הצופה על מפגש הגבולות המשולש, שבמרכזו אי משולש, מוקף בשני נהרות משני צדיו. מצטלמים למזכרת ליד השלט ויורדים לשיט בסירה. אפשר להתקרב לגדה הבורמית מצד אחד ולגדה של לאוס מן הצד שני. אנחנו עוגנים בחוף לאוס (המצב עם בורמה מתוח עכשיו), יורדים אל החוף ומגלים כמה בקתות עלובות ואופציה תיירותית מפתה: אפשר לשלוח מכאן גלויה הביתה, תמורת כמה באטים, בסגנון "הייתי בלאוס". הגלויה שלי לא הגיעה עד היום (כבר עבר יותר מחודש מאז ששלחתי אותה)), אבל גלויות אחדות הגיעו. הדואר מתנהל כאן כנראה בשיטה רנדומלית.

את השיט על נהר המקונג לא כדאי להחמיץ. הנהר רחב, הנוף עוצר נשימה, לאורך הגדה פזורים בתי עץ יפהפיים במגוון צבעים ואפשר גם לאכול צהרים על ה"ספינה" המקורה. מתחשק להישאר כאן שבועיים שלושה, אפילו לבנות איזה גסט האוס ולחיות באושר ושלווה עד קץ הימים. עוד מעט צפון מערבה ומגיעים לעיירה מא סאי, הנקודה הצפונית ביותר בתאילנד. כשהמצב הפוליטי לא מתוח, אפשר לחצות את הגבול לכמה דקות לבורמה, להחתים את הדרכון ולחזור. כשהגבול סגור מסתפקים בתצלום נוסף ליד שלט ומשקיפים על הנוף הנפלא. 

בכלל, לצפון כדאי לבוא קודם כל בשביל הנוף. הדרכים מתפתלות כאן בתוך עננים שמהם מגיחים הרים מחודדים, מכוסי ערפל. מסביב עצי תיק וליצ'י וקני במבוק עצומים, ועוד עצים ממינים לא מוכרים לנו, המתפתחים כאן לממדי ענק בשל מזג האוויר הלח ברוב ימות השנה. יש גם נוף של מטעי בננות וקוקוס ובקר במרעה, ולאורך הדרכים פזורים דוכנים לממכר פירות ומזכרות ומשתלות עשירות במגוון פרחים וצמחי בית. התאים, בעיקר בצפון, חובבי גינון והתוצאות ניכרות בכל עיר ועיירה. מאות בתי הארחה (גסט-האוס) פזורים בכל מקום אפשרי ומיועדים בעיקר לתיירות הפנים. יותר מ-900 אלף תאים מבקרים בצפון בכל בשנה ולנים בשיטת הצימרים הגלילית.

בדרך חזרה דרומה אפשר לבקר במקדש מימי הממלכה הצפונית, ואט ג'די לואן. מי שמשחרר כאן ציפורים יבורך, אומרת האגדה. לכן בכניסה למקדש יושבות נשים ומוכרות ציפורים בכלובים קטנים. עשרה ואט, אתה פותח את הכלוב, ויש לך ברכה. הילדים ירוצו מיד ויאספו את הציפורים בחזרה אל כלובן, עד לתייר הבא. חיי ציפור.

עוד קצת דרומה, אל העיירה מה פה לואן, שם נמצא ארמונה הצנוע של המלכה האם האהובה, שבנתה את ביתה  בצפון לעת זקנה, כי סבלה מקצרת. בערוב ימיה לא היה בכוחה לנסוע להירפא בשווייץ, כפי שנהגה כל חייה. הארמון עשוי כולו מעצי אורן ותיק ומרפסותיו פונות לגן מטופח. האווירה כפרית ורגועה ומעוררת קנאה. בכניסה לארמון מתקן לכדי מים, תזכורת למסורת של אנשי הצפון שנהגו להציב כדי מים בפתח ביתם, לטובת עוברי אורח צמאים.

מעבר לכביש, במורד הגבעה, יש גן בוטני מהמם ביופיו. מזרקות ומפלי מים, שיחי פילודרום בעלי ממדים מפלצתיים כמעט, ערוגות פרחים שתולות בתוך קני במבוק חלולים התלויים באוויר, עצי בונזאי ושיחי שושנים גדולים במיוחד, ומאות גננים הטורחים ללא הרף על העישוב והחלפת הצמחים בערוגות: בכל עונה מחליפים את הפרחים וכך הגן פורח תמיד.

בערב, בחזרה בצ'יאנג ראי, מומלץ לבקר בשוק העירוני. הוא קטן וצנוע, אבל זהו גם יתרונו. אפשר לרכוש כאן ג'ינס במחיר מצחיק  וגם בגדים באיכות טובה יותר, בחנויות המותגים הסמוכות לשוק. המחירים זולים יותר מבצ'יאנג מאי, לא צפוף ואפשר להתמקח בסבלנות (חובה!).

למחרת, בדרך דרום מערבה לכיוון צ'יאנג מאי, בירת הצפון, הדרכים ההרריות מתפתלות שוב ושדות האורז והמקדשים הקטנים מתגלים לאורכן. הנוף פחות סבוך ונחלים חוצים את הדרך, קני במבוק וסוף ובקתות עץ קטנות על גדותיהם - משפחות גרות כאן על המים.  הכביש בשיפוץ, חלקו בסלילה ובעבודות משתתפים גם ילדים ונשים, האוספים בדליים, לא להאמין, את מי הגשם מהבורות שעל הכביש. אופנועים קטנים הם כלי רכב נפוץ כאן, יד אחת על ההגה והיד השניה אוחזת במטריה. גשם דק יורד. על אם הדרך סככות עם מוצרי קש לרוב - ממניפות ועד סלי ענק.

 

פילים על רגל אחת

צ'יאנג מאי היא עיר גדולה ויש בה יותר מ-250 מלונות ובתי הארחה, ברמות מחירים שונות. העיר השוכנת בתוך עמק נהר הפינג ובתוכה עיר עתיקה מוקפת חומה. צ'יאנג מאי שימשה כבירתה השלישית והאחרונה של הממלכה הצפונית ונכבשה מספר פעמים על ידי הבורמים.

מצפון לצ'יאנג מאי פרברים עשירים ושכונות וילות מפוארות, וממערב משקיף עליה ואט דוי סוטפ, מקדש מן המאה ה-16, השוכן על פסגה בגובה של 1,200 מטרים. המקדש לא מפואר במיוחד, אך הוא מושך אליו תיירים רבים בגלל ה"סטופה" (מגדל) המוזהבת שבראשו ובשל התצפית המרהיבה על העיר הנשקפת ממרפסתו. עולים  304 מדרגות, ולאחר שהנשימה חוזרת לחזה אפשר לצלצל בעשרות פעמוני ענק המוצבים על המרפסת. מביא מזל.

ממערב לעיר חובה לבקר בפארק הלאומי דוי אינתנון. אפשר לפגוש כאן את בני שבט מונג, שמוצאם במחוז יונאן שבסין ועכשיו הם מתפרנסים ממכירת פירות טריים, מסובסדים.

אם יוצאים צפונה, מגיעים לחוות הפילים. אפשר כמובן גם לרכב עליהם - חוויה מפוקפקת משהו. מופע הפילים המתקיים בחווה לפני מסע הרכיבה מיועד בעיקר לשונאי חיות. מכריחים אותם לקפוץ על רגל אחת, לרקוד, לגעות, לשחק בכדור ועוד. אומרים שהפילים האלה בני מזל. הם זוכים לתנאי מחיה טובים, בעוד חבריהם עובדים עד גיל 60 בסחיבת בולי עץ ענקיים ביערות. הכל יחסי, זה נכון, אבל מול הפילים המקפצים הרגשנו אי נוחות.

בשעות הערב, כשחוזרים לעיר, אסור להחמיץ את השוק הענק, כשלושה ק"מ אורכו. אפשר לבוא  לכאן בכל ערב ולא לראות עשירית מהסחורה. אין דבר, גם עשירית מספיקה בשביל למלא מזוודות בטי שירטס, בתחתוני משי, בקערות מעץ תיק, בשרשרות כסף ופסלי בודהה מכל הסוגים. המחירים זולים יותר מאשר בבנגקוק.

ועוד לא דיברנו על העיסוי. אז ככה: לידיעת המתעניינים במסאז' תאי, וכדאי מאוד להתעניין בטיפול המשחרר והמרגיע הזה, צ'יאנג מאי נחשבת לבירת המסאז' המקצועי. גם את המסאז' מהסוג המיני אפשר כמובן להשיג כאן, ו"מכוני הבריאות" העירוניים, מכל הסוגים והרמות, משגשגים. התאים לא אוהבים שמזכירים את תעשיית הסקס שלהם. זוהי צביעות מתחסדת, כי שום דבר לא נעשה כדי לחסל את הענף המכניס הזה, והמשפחות הכפריות ממשיכות למכור את בנותיהן לזנות כדי להתקיים. כשנכנסים לאחד המקומות האלה, שבהן יושבות עשרות ילדות בנות 12 ומעלה עם מספרים התלויים על חזון, כדאי להביט להן בעיניים. בדרך כלל הן חלולות.

אגב, מסאז' אפשר לקבל בתאילנד בכל מקום. בכל חדר מלון, או מרכז קניות (בין רכישת נעליים לחיפוש תיק מעור) וגם בשדה התעופה. אם צפויה לכם חניית ביניים ארוכה, מומלץ מאוד לבלות אותה ב"פוט-מסאז'" (עיסוי רגליים). מובטחת לכם טיסה רגועה חזרה.