21.09.2017
 
מעורב רומני

 

מעורב רומני

מאת אתי ישיב

אחרי שלושה ימים ברומניה ידעתי כבר שבכל שיחה עם מקומיים, ולא חשוב אם זה מדריך הקבוצה הקטנה שלנו, איש עסקים  או  נושא משרה ציבורית רמה, יגיע הרגע בו אשמע בנימה מצטדקת ש"הכל באשמת הקומוניסטים", ו"אנא, לא להתייחס לדברים הרעים כי הם שריד מהתקופה הקומוניסטית". נראה שהשנים אשר עברו מאז מהפכת 1989 לא הספיקו  להשכיח מהרומנים את ארבעים שנות האימה של השלטון הקומוניסטי, והאנשים חוזרים ודשים בהן  שוב ושוב, כמי שנהנים לגרד בפצע פתוח. מה גם שבכל רחבי רומניה פזורים כתזכורת עשרות בתים-ארמונות, שהקימו לעצמם הנשיא הרודן צ'אושסקו ואשתו אלנה, ככה, למקרה שיזדמנו לסביבה. בתים אלה היו בזמנם מוכנים כל רגע לביקור הצמד הנשיאותי, מצוחצחים על ידי צבא של משרתים ומצויידים בכמויות עצומות של מזון ומשקאות - בארץ מזת הרעב והאומללה הזו.

כששאלתי, למשל, מהו אתר התיירות החשוב ביותר בבוקרשט, שממש אסור לעזוב את העיר בלי לראות אותו, לקחו אותנו מארחינו לא אל אחת הכנסיות העתיקות, לא אל אחד המוזיאונים לאמנות או להיסטוריה, וגם לא אל מוזיאון הכפר שבו כ-300 מוצגים של כנסיות, בתי עץ ומבני חווה בשלל סגנונות מכל חלקי רומניה, אלא  אל  בית הפרלמנט, הבניין המגלומני, הענק שצ'אושסקו בנה  בדרום העיר, על גבעת ספיריה ההיסטורית שכל בנייניה נהרסו כדי לפנות לו מקום, והוא כמעט המבנה הגדול ביותר בעולם (רק הפנטגון בוושינגטון גדול ממנו בשטחו).  צ'אושסקו קרא לו "בית העם", ואכן העם בנה אותו - ממש בידים. צבא של 20 אלף פועלי כפיה ו-400 אדריכלים עבד כאן במשך שש שנים תמימות (הבניין הושלם רק לאחר הדחתו של צ'אושסקו,  ב-1989) וכל 2,800 נברשות הקריסטל, 220 אלף המטרים הרבועים של שטיחים ארוגים ביד עם מוטיבים עממיים מסוגננים מאזורי רומניה השונים,  אריחי השיש המבהיקים והמרהיבים בשלל צבעים וגוונים, ריפודי העור שעל הרהיטים, הווילונות הארוגים ביד כשחוטי זהב שזורים בשוליהם, ציפויי הקירות ואפילו השבכות המוזהבות המסתירות את מתקני ההסקה, כל אלה נעשו בידיים רומניות, מחומרים מקומיים. הבניין משמש היום את הפרלמנט הרומני וכמרכז כנסים בינלאומי וחלקים ממנו פתוחים לביקורים מודרכים.

צעדתי באולמות הענקים, בין שכיות החמדה, לא מאמינה שבשנות השמונים של המאה העשרים העז מישהו לבנות מפלצת שכזו. את המבנה שמתחת למבנה לא ראינו, אבל המדריכה בסיור הזכירה בחטף שיש שם מקלט אטומי שהיה אמור לשרת בזמן סכנה את כל צמרת השלטון. ידידים רומנים ספרו לי מאוחר יותר שהפאר של המקלט  לא נופל מזה של האולמות העליונים והוא היה מצוייד, כמובן, בכל טוב הארץ. מהמרפסת  של הקומה השלישית (ואולי הרביעית, או החמישית - מי סופר במבנה העצום הזה) צפיתי אל כמה משרדי ממשלה, אל בתי הדירות שנועדו לנאמני השלטון  ועתה הם מושכרים (בהרבה מאוד ליי רומנים) לעשירי הארץ ואל השדרה הרחבה מאוד והארוכה מאוד, שתושבי בוקרשט מכנים  בשם "שדרות אלישע" (שאנז אליזה).

 

לביבות פפנאש לקינוח

ארמון אחר של צ'אושסקו, ואחד היפים בהם, נמצא סמוך למעיינות המרפא ביילה אולנשט (Baile Olanesti) שלמרגלות הרי הקרפטים, בעמק קטן וציורי כמו בונבוניירה, מוקף גבעות מיוערות בעצי מחט וברושים מיתמרים, הנמצא במרחק של כשעתיים  נסיעה  צפונית מערבית לבוקרשט. הדרך עוברת במישור אין סופי של שדות קצורים ומעובדים - חיטה, שעורה, תירס, חמניות -  כשמעט העצים בולטים  באור של חודש ספטמבר -  אפור, רך ונעים לעיניים, אור של סתיו שאיננו מכירים בארץ. השדות מתחלפים ביערות עבותים  והמישור - בגבעות והרים  עגולים,  מיוערים, כמו בציורי ילדים.  פה ושם מתחיל צבע העצים להשתנות  ועל הגבעות נראים כתמים צהובים של ירק שבעוד שבועיים  יהפכו לאדומים לוהטים. לאורך הכביש כפרים קטנים עם בתי אבן חדשים ואחרים - ישנים, רעועים עם  גגות פח, או יריעות נייר זפת. אסמים מעץ, ערמות קש גדולות מסביב ליתדות ארוכים שראשיהם מבצבצים החוצה וסולמות עץ נשענים על הדפנות,  בין כל שניים, שלושה בתים באר מים, סוכות גפנים, עדרי אווזים לבנים, המוני כלבים, על הגדרות מוטלת כביסה לייבוש, מטע עצי תפוח עמוסים פירות אדומים יפהפיים, תרנגול בודד חוצה את הכביש. הפסקה קצרה בדודולשט - על אם הדרך שורה של דוכני אוכל - בייגלך קטנים מושחלים על חוטים  כמחרוזות, נקניקיות גדולות, חלקי עוף, קציצות קבאב, ונשים כפריות  לבושות שכבות של בגדים ועטויות מטפחות ראש, עומדות וצולות אותם על הגריל, מנפנפות בקרטונים ללבות את האש. כל נהגי המשאיות עוצרים כאן לארוחה והם מקנחים בפירות טריים מהדוכנים בעברו השני של הכביש, הגדושים פירות, ירקות, אגוזים וגרעיני חמניות קלופים.

בעיר רמניצ'ו ואלצ'יאה (Ramnicu Valcea) פונים לכביש צדדי צר (A64) המביא אותנו הישר אל ארמון אולנסטי.  לאורך שביל הגישה ניצבים פנסי רחוב צבועים צבע ברונזה וחייל בבודקה עוצר אותנו לבדיקה ליד מחסום, ומכניס אותנו לאווירת הימים  של צ'אושסקו. הארמון, הנראה כמו וילה גדולה, משמש היום אורחים של הממשלה ואפשר גם לשכור כאן חדר ללילה, עם ארוחת בוקר. גם הווילה הזו נבנתה בסוף ימיו של צ'אושסקו, כשאשתו אלנה מפקחת ישירות על הארכיטקטים, האומנים  והבנאים, כולם רומנים וכולם משתמשים ב"תוצרת הארץ" רומנית משובחת ויקרה. לעומת הפרלמנט בבוקרשט, הווילה הזו נועדה למשפחה עצמה והיא מכילה שלוש דירות מפוארות, אולמות וסלונים, בריכה פנימית, סאונה, חדר קולנוע ומה לא. בעל הבית  בילה במקום בדיוק שלוש שעות, שלושה חודשים לפני מותו.

שלוש שעות זה בערך הזמן שגם אנחנו בילינו בווילה, ישובים - לאחר סיור מודרך בחדרי הבית - לארוחת צהריים בחדר האוכל ספון העץ, מסביב לשולחן ענק, ערוך לפי כל כללי הטקס. ומה לא היה שם - צלחת מתאבנים עם כבדים צלויים, נקניקים, קרישי בשר וירקות, גביע סלט גזר וסלרי פיקנטי, מנת דג  בגריל עם תוספות, כרוב ממולא (אלוהי) ולידו (אבוי) ערימת ממליגה. את כל הטוב הזה ליווה יין מוסקט נהדר, חצי יבש, לבן, מיקבי מורפטלאר (Murfatlar). וכשחשבנו שזהו, סיימנו, הגיעה הפינאלה בדמות לביבות פפנאש מטוגנות, עשויות סולת, ממולאות גבינה ועליהן קרם פרש ודובדבנים חמוצים. אם אספר לכם שבכל הארוחות הבאות בקשנו פפנאש לקינוח, תבינו שהיה זה מעדן אמיתי.

 

עגלות עץ רתומות לפרד

אנחנו נמצאים עכשיו בטרנסילווניה, עם צוקי הקרפטים המתרוממים אל השמים ונראים, כשהם  מכוסים עננים, כמו מקום מהאגדות,  עמקים מיוערים ויובלי נהר מהירים, כנסיות ומנזרים מסתוריים שכמה מהם נמצאים ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו, מבצרים אגדיים  כמו הטירה הימי ביניימית בראן, מולדת הסיפור על הנסיך הערפד דרקולה, והסרט "עגילי זהב" מימי מלחמת העולם השניה עם ריטה הייוורד כצועניה מקסימה  המסייעת ל"טובים" להימלט מהנאצים.

פרט לנופים היפים להדהים  של רומניה, האוצר הנפלא ביותר שלה הם מאות הכנסיות והמנזרים העתיקים המפוזרים בכל הארץ. כמה מהם נבנו על מבני ציבור מהתקופה הרומית, יסודות של אחרים  הונחו  במאה השלישית לספירה ונוספים המשיכו להיבנות עד ימי הביניים והמאות ה-16 וה-17, בהן הגיעה אמנות ימי הביניים הרומנית לשיאה עם ציורי האיקונות המופלאים מעץ ומאבן, ועם הפרסקות  והתבליטים המהממים המכסים את קירות הפנים והחוץ של הכנסיות. המנזרים ברומניה משמשים הרבה יותר מאשר מקום לתפילה ולחיים רוחניים לפי חוקי הכנסייה.  יש בהם אוצרות של כתבים עתיקים -  הנזירים היו אלו שהפעילו את מכונות הדפוס הראשונות בארץ -  בתי החולים הראשונים נוסדו בהם, כמו גם בתי הספר הראשונים.

קרוב ליציאה  מארמון אולנסטי חזרה אל הכביש הראשי. ליד העיירה קלימנשט, ממש לצד הכביש, נמצא מנזר קוזיה (Cozia), שנבנה בידי הנסיך מירצ'ה "הזקן" ב-1388, לאחר ניצחון על הטורקים באחד מאין ספור הקרבות ביניהם. המנזר ממוקם נפלא מעל ערוץ הנהר אולט (Olt), עטוף עצים ופרחים ובמרכזו הכנסייה עם ציור קיר מרתק של יום הדין באכסדרת הכניסה, ציורים נוספים על גב הקירות הפנימיים, קברו של מירצ'ה המהולל, רוזטות  מפוארות וקירות חיצוניים בהירים כשלבנים צהובות שזורות בהם לרוחב כמו תכים של רקמה עדינה. המנזר עבר שיפוצים אחדים במהלך הדורות, מזרקה יפה נוספה ליד הכניסה והיום  משליכים אליה המבקרים מטבעות ושטרות נייר כאילו זו לפחות פונטנה דה טרווי.  ביציאה נטפלות אל הבאים והיוצאים פושטות יד, צועניות קטנות, יחפות , והן קיבלו בתודה את מחרוזות הבייגלך היבשים שנותרו לנו מהדוכנים בדודולשט.

כמעט שלוש שעות של נסיעה ארוכה מכאן ועד העיירה הימי- ביניימית סיביו ((Sibiu. נהר האולט מלווה  אותנו לאורך הכביש, שוב  עיירות קטנות וכפרים. איכרות מצוידות במקלות ארוכים עומדות באחו  עם פרה אחת או שתי עזים. עומדות ושומרות. שורה של סבתות, לבושות בשכבות בגדים חסרי טעם בכל גווני הקשת ודוגמאות הבד, יושבות כמו זרזירים ליד גדר אחד הבתים ומרכלות. עגלה רתומה לפרד היא כלי תחבורה נפוץ כאן - עגלות עץ ארוכות ועליהן  עגלון עם שוט, מובילות משאות או נוסעים - תמונה שהיתה פעם נפוצה גם במחוזותינו.

 

גם פה המציאו את האספרנטו

סיביו, עיר קטנה (מאה אלף תושבים), יפהפייה, שנוסדה במאה ה-12 על ידי מתיישבים גרמנים שכינו אותה הרמנסדורף (הכפר של הרמן) ומאוחר יותר, משהתרחבה, הרמנסשטאדט, על שם מנהיגם הרמן, נהרסה על ידי הטטרים, נבנתה מחדש ורחובותיה הצרים הוקפו חומה חזקה שהגנה עליה מפני הטורקים. חלקים גדולים מהחומה ומגדלי השמירה נותרו עד היום והם מקיפים את העיר העתיקה שהיא מהגדולות והשמורות ביותר ברומניה. באופן מפתיע, העיר ריקה כמעט מתיירים.  "אני מהלך בסיביו כמו הירח הנע לתוך ערפל, מחליק יותר מאשר הולך..." כך תיאר אותה המשורר תושב העיר, ראדו סטנצה והתחושה היא אכן של החלקה אחורה בזמן, של אותנטיות כמעט חלומית. מסביב לכיכר המרכזית שלה, פיאצה מארה, נמצאים בתי הגילדות של העיר, המוזיאון להיסטוריה, בתים בצבעי חול, כתום, חום שמכולם ניבטים אלינו חלונות גג קטנים. על אחד הבתים שלט  והמלווה שלנו מתרגם ומספר כי זה ביתו של ממציא שפת האספרנטו, רומני בשם אנדראושה (Andreocshe). כשחזרתי הביתה  בדקתי  באנציקלופדיית ובסטר ומצאתי מה שתמיד ידעתי, שממציא האספרנטו היה ד"ר זמנהוף היהודי פולני. יש בוודאי הסבר הגיוני אחר לשלט.

 

מלון בבעלות ישראלית

את ארוחת הערב סעדנו בכפר הקטן צ'ישנדיוארה (Cisnadioara), במרחק חצי שעת נסיעה מסיביו, במסעדה חדשה שנפתחה אך יום קודם לכן. המסעדה היפה, הנקראת "בית התפוח"  (Apfelhaus) נמצאת בקומת הקרקע של בית עץ חדש, ובקומה העליונה מוכנים להשכרה גם ארבעה חדרים מלבבים בסגנון כפרי. האוכל, מקומי, היה מצוין.

מסיביו יוצאים  מזרחה, מרחק של 143 ק"מ עד עיר ימי ביניימית נוספת, בראשוב   (Brashov) עמוסת התיירים. ולמה לא? היא באמת מקסימה והכיכר המרכזית שלה, פיאצה ספאטולוי היא אולי היפה במדינה וסמוך לה נמצאים אתרי סקי נודעים ומצודות מופלאות. העיר, השישית בגודלה ברומניה,  שוכנת בעמק, לרגלי "הגבעה של בראשוב" ונוסדה גם היא על ידי גרמנים שכינו אותה קרונשטאדט.  הם בנו את בתי המגורים הקודרים שלהם בנוסח גרמני  ואת הכנסיות המעוטרות בתוך חומות הקיימות עד היום ואילו הרומנים חיו בחוץ,  דרומית  מערבית לחומות, בבתים קטנים ופשוטים יותר.

בשליש הדרך דרומה, חזרה לבוקרשט על כביש 60, נמצאת עיירת הסקי הקטנה סינאיה  (השם אכן נגזר מחצי האי סיני), היושבת בגובה של 800 עד 1,000 מטרים בעמק הצר פראחובה, למרגלות הרי בוצ'ג המיוערים באורנים והעטורים שלג בפסגותיהם. קילומטרים אחדים לפני העיירה, לאורך הכביש, שוב דוכני שוק, הפעם רק עבודות יד, החל מסלסילות קש, קרמיקה, שטיחי צמר וסוודרים, שמלות ומפות רקומות, מקלות הליכה וכלה במעילי עור, כובעי קש ובצעצועי עץ לילדים. מי שלא הספיק בבראשוב, יכול לסיים כאן את הקניות.

העיירה סינאיה כולה היא רחוב ארוך עם בתי מלון (כ-2,000 חדר סך הכל), קזינו, דיסקוטקים, כמה חנויות, ובתים קטנים עם גגות פח, מגובבים. במעלה ההר אפשר לראות וילות חדשות שבונים להם העשירים החדשים של רומניה, המגיעים לכאן לחופשות ולסופי שבוע. אלה, כמו צ'אושסקו בזמנו, בונים להם וילות של 20 חדר - למשפחות בנות שלוש נפשות, וזאת כשמשכורת חודשית של עובד במלון מגיעה ל-100 דולר לכל היותר. ואגב, העיירה היתה בזמנה מקום נופש ידוע של אצולת רומניה.