בג'ונגל של קוסטה ריקה
מאת אוריאל ישיב
בפעם האחרונה שביליתי בצמרת עץ הייתי בן תשע או עשר ושיחקתי את טרזן. התלהבתי כל כך מהביצועים שלו בזינוקים מרהיבים מעץ לעץ שהחלטתי לנסות זאת בעצמי, ובאמת עפתי באוויר. אלא שלעץ השני לא הגעתי, ובמקום זאת מצאתי את עצמי שרוע על האדמה, חבול וכואב. עברו עשרות שנים והנה אני שוב בצמרת עץ. ולא בגובה מצחיק של שניים או שניים וחצי מטרים, אלא בגובה של שמונים ואפילו מאה מטרים - ומתכונן לרחף מצמרת העץ הזה לעץ ענק אחר, במרחק של שלוש מאות ושמונים מטר!
מאה ועשרים מטר מעל היער
רתום היטב בחגורות חזקות, תלוי בקרסים לכבל פלדה אדיר מתוח בין העצים, מלא התלהבות טרזנית (כן, נזכרתי בהרגשה) זינקתי למעוף המדהים בין העצים ומעל העמק של יער הגשם של קוסטה ריקה. וזה היה נפלא. כל כך שונה מטיסה, אפילו נמוכה מאוד. דומה יותר לצניחה, אבל כובש יותר בגלל המהירות העצומה שבה מתרחש הריחוף. משהתחלנו בגלישה בין העצים, בלי אפשרות להפסיק או לרדת, היו לפני, לשמחתי ולהנאתי, שניים עשר קטעים כאלה. בתחילה נהניתי מעצם הגלישה המסחררת ומהמהירות. כשההתרגשות הראשונית חלפה למדתי להאט את הגלישה (בזרת כפפות העור העבות שבהן ציידו אותנו) והתחלתי להתעמק יותר בנוף, הן הנוף שמתחתיי והן לכל האופק שנפרש מלוא העין. זה היה עוצר נשימה ומרהיב: עצי ענק מסוגים שונים בעלי צמרות רחבות, או למרבה ההפתעה דווקא מדולדלות; שרכים מטפסים הנדבקים לגזעים ומציגים עלווה מגוונת להפליא בגודל, בצורה או בצבע; הפרחים הקטנים והצבעוניים הגדלים על קרקעית היער או על גזעי העצים הנרקבים אינם נראים מהגובה, אך פה ושם איזו ציפור צבעונית מרחפת מזכירה אותם. העננים נחו ממש מעל הראש, לבנים, על רקע השמים הכחולים והסתירו את השמש.
מסביב הכל היה שקט, ורק אוושת הגלגלת והכפפה המחליקים על גבי הכבל חיברה אותי עם המציאות אליה התקרבתי במהירות עצומה.
הקטע הראשון אורכו היה ארבעים מטר, אבל הוא היה בשיפוע חד, ובתור התחלה זה היה לכמה מחברי מפחיד, אם לא מבהיל. הקטעים הבאים היו מסוגים שונים ואורכים שונים - משישים ועד שלוש מאות ושמונים מטרים. הסיום היה מרגש לא פחות, כאשר בשיפוע חד יחסית גמענו את שבעים המטרים האחרונים ומצאנו את עצמנו שוב על משטח בצמרת עץ, אבל הפעם היה צמוד אליו סולם שבו ירדנו לדשא ולגינת מלון ציורי וחמוד. חיכו לנו שם אלה שלא העזו, אך גם כיבוד טעים להשיב את הנפש הנרגשת. שבועות אחרי הגלישה לא נרגעים מהחוויה.
טבע זו החוויה של קוסטה ריקה, או "החוף העשיר", כפי שכינה קולומבוס את הארץ, כאשר עגן, בספטמבר 2051, בחוף המזרחי שלה, סמוך למקום שהיום ניצבת בו עיר הנמל פורטו לימון. נזמים ועדיי זהב אחרים שענדו הילידים היטעו אותו ואת חבריו לחשוב שזו ארץ מרבצי זהב. אבל היא לא היתה כזו אז וגם לא כעת. מה שיש בארץ המגוונת זהו טבע מרתק ואנשים חביבים. ומי שמחפש טבע ראשוני - הרי געש פעילים, מכתשי ענק, נהרות שוצפים, יערות גשם סבוכים, הרים בעננים, צמחיה עבותה ועשירה, בעלי חיים רבים, חלקם נדירים, חופים נעימים לאורכם של שני אוקיינוסים, מלונות טובים וגם מלונות פאר, אנשים לבביים וצנועים, מדינה שלווה עם מעט היסטוריה ועם הרבה רצון טוב - ימצא כל זאת בקוסטה ריקה.
משקיעים בטבע במקום בצבא
51 אלף ק"מ רבועים, זה שטחה של המדינה הנמצאת בין ניקרגואה בצפון לפנמה בדרום, שאלוהים חנן אותה ביופי שופע ובאנשים שהשכילו להפוך את הטבע לחלק מאורח החיים ותפיסת העולם שלהם. למעלה משליש משטחה הן שמורות טבע והיא המדינה הראשונה בעולם בטיפוח תיירות אקולוגית. תיירות השומרת על הטבע וחיה בו תוך פגיעה מינימלית במה שיש שם. על כל עץ שנכרת ביערות חייבים לטעת חמישה עצים. אסור לצוד, אסור להאכיל בעלי חיים, אסור לקטוף. המלונות באזורים מסוימים אחראים לניקיון השמורה שבקרבתם והם עצמם בנויים כך, שלא יזהמו את הסביבה. הפיתוח האורבני של האוכלוסייה בת שלושה וחצי המיליון מוגבל לאזורים מוגדרים. שיגעון? לא ולא. הכל רציונלי. כבר ב- 1949 ביטלה קוסטה ריקה את הצבא. וכך, בניגוד למתרחש בארצות אחרות של מרכז ודרום אמריקה, שיחררה את התקציב מנטל הוצאות הביטחון הכבדות ויכלה להעביר משאבים לשיפור התנאים הסוציאליים כמו חינוך (רק חמישה אחוז של אנאלפבתים יש בה), שירותי בריאות, רווחה וכמובן לפיתוח. כאשר מנהיגי המדינה הדמוקרטית גילו שהמחצב האמיתי ואולי היחידי שלהם הוא הטבע, הפכו אותו לנושא מספר אחת בפיתוח. והתמורה מגיעה. יותר ממיליון תיירים בשנה, רובם חובבי טבע מסיירים בהתלהבות והתרגשות בעשרים הפארקים והשמורות, מגלים בעלי חיים, ציפורים וצמחים נדירים, נהנים מאתגרים כמו שיט רפסודות בנהרות גועשים, בטיפוס על הרים, בצלילה וגלישת גלים ובמנוחה ופינוק.
נוחות החיים בקוסטה ריקה ולבביותם של תושביה מושכים אליה גם אלפי גימלאים זרים, רובם אמריקאים, שעשו אותה לבית השני ולפעמים הראשון שלהם.
מה שחסר היה לברוני הקפה
התחלה וסוף של כל טיול לקוסטה ריקה זו סאן חוזה הבירה. אין בה הרבה. מספר המונומנטים מועט. הבולט ביותר הוא בית האופרה שנבנה ב-1897 והוא שילוב של בית האופרה בפריס והסקאלה במילאנו. רק אופרה היתה חסרה לברוני הקפה, שניהלו את המדינה במאה ה-19. כדי להיות בטוחים ביופייה, הזמינו אדריכלים איטלקים וצרפתים וכך היא נראית. בנין רחב ידיים עם עיצובי פנים מפוארים וריהוט עשיר שהימצאותם בלב מרכז אמריקה היא כמעט צחוק הגורל. כשיוצאים מהסיור בבניין (לא להחמיץ) וחוזרים לכיכר שמאחוריה לעולם היום יום הלטיני - דוכני אוכל, רוכלים, ילדים מתרוצצים, אמהות עם תינוקות, בעלי חיים משוטטים וריח תבשילים באוויר - הרי זה כאילו חוזרים במכונת הזמן אל ההווה.
סאן חוזה שוכנת בעמק המרכזי המחלק כמעט את כל קוסטה ריקה לשניים. לאורך העמק מתגוררת מרבית האוכלוסייה שלה. גם ביום ועוד יותר בשעות הערב, מבט מעל העמק בצד זה או אחר של שרשרות ההרים המקיפות אותו, הוא מראה שקשה לשכוח. הכל ירוק להדהים, ובתוך כל הירוק בתים לבנים. אם בריכוז - ערים ואם בפיזור - כפרים או חוות מבודדות ומעל לכל אותם עננים לבנים נמוכים, נמוכים על רקע השמים הכחולים כל כך, והאור העמום. מוצר היצוא החשוב ביותר הוא הקפה. מגדלים את השיח הירוק החיוני, עם פרחיו הלבנים ופירותיו האדמדמים בשטחים נרחבים בעמק המרכזי ובשיפולי ההרים ומציעים אותו בכל הארץ (ובזול!) בכל צורת צבירה אפשרית. מעניין ואף כדאי לבקר באחת מחוות גידול ועיבוד הקפה ואם עושים זאת בחוות Britt הסמוכה לסאן חוזה, נהנים מחוויה משעשעת ומקורס מזורז בגידול, קטיף, עיבוד, ייצור וטעימת קפה.
שווקים, כנסיות ומוזיאונים, כמו גם חנויות מודרניות, בתי כלבו, בוטיקים ומסעדות מזון מהיר, יש כמובן בסאן חוזה. את מוזיאון הג'ייד (Jade) ואת מוזיאון האמנות הפרה קולומביאנית החמצנו, כי שוב חזרנו לטבע והפעם במתחם ה- INBio Park, שהוא מרכז ממלכתי לטיפוח, שימור, לימוד ותצוגה של שמורות הטבע של קוסטה ריקה. למי שביקר בהן קודם, היתה זו תזכורת או סיכום. למי שטרם ביקר, זו היתה ההקדמה. בשטח לא גדול, בו ניתן לטייל בין שלושים דקות לשלוש שעות, הובאו דוגמאות של יערות קוסטה ריקה בצומח ובחי והרי לכם מדינה שלמה אינסטנט.
משתכשכים במעיינות חמים לרגלי הר געש
וחוויה עזה שאיתרע מזלנו ולא חווינו, היתה צריכה להיות הצפייה אל מכתש ענק בקוטר של 1.6 ק"מ בהר הגעש הכבוי פואז (Poas), מרחק שעתיים נסיעה מסאן חוזה. עננים כבדים שרבצו על ההר וגלשו אל המכתש וגשם סוחף (חם, אפילו בדצמבר) הסתירו אותו כליל. טוב שבכניסה לשמורה הזו יש מרכז מבקרים שמדגים את התצורות הוולקניות, את בעלי החיים והצמחייה וכמובן את המכתש המפורסם שנעלם לנו.
עוד חוויה שהחמצנו באשמת אותה חזית קרה (איפה קרה - יותר חם מהקיץ הגשום באירופה) וגשומה היתה צפייה אל עבר הר הגעש הפעיל (!) ארנל (Arenal). ביום הוא פולט עשן ובלילה נראים ממנו נהרות אש. מחזה מרהיב עד מאוד - כך למדנו מתמונות. עבורנו גם הוא נעלם מאחורי העננים הכבדים. כל שיכולנו היה ליהנות ללא גבול (מלבד הזמן) מתרומתו - מעיינות חמים שתועלו לבריכות והם זורמים בשטף בתוך גן יפהפה עם צמחים מקסימים ומגוונים, והכל שייך ומופעל על ידי מלון הנופש טאבאקון (Tabacon) שבו התארחנו. ארוחת הבוקר הוגשה מול מדרון השמורה כשאנחנו לא גורעים עין מציפור יפה שנהנתה בניחותא מפרי העף עליו השתכנה, כמו כל אורחת במלון.
למי שרצה להיזכר באימוני הלילה בתנועת הנוער או בצבא, זומנה גם הרפתקאה כזו. עטופים בשכמיות ניילון, מצויידים במטריות ובפנסים, שוטטנו בליווי מדריך בקטע קטן של יער השמורה וחיפשנו את יצורי הלילה. ייתכן שהגשם השוטף הבריח אותם, או שנמאס להם מהסברי המדריך, אבל הצלחנו לראות רק כמה עכבישים, עוף לילה אחד שבהה לתוך אור הפנסים, פטריות זוהרות ועלים בוהקים באור. חזרנו עייפים, רטובים ומאוכזבים, אך נעשה זאת שוב אם נזדמן לשם שנית. אולי בפעם הבאה ניתקל בגן חיות שלם.
היכן שבעלי החיים חיכו לנו אפילו בלילה, היה במוזיאון קטן-גדול לצפרדעים. לא ממש מוזיאון אלא תצוגה של עשרות סוגים של צפרדעים וקרפדות החיים בקוסטה ריקה. כמה מהם כה קטנים, עד שרק בעזרת עיניו המאומנות של המדריך והפנס שלו הצלחנו לגלות אותם בארגזי הזכוכית החשוכים. עולם שלם בכל גודל, סוג, צבע וצורה, חלקם ארסיים ומסוכנים, חלקם מקווקווים כמו הצפרדעים המוכרות לנו וחלקם משמיעים קולות נהימה או נעירה.
פרפרים מונים בקוסטה ריקה למעלה מחמש מאות סוגים, ומי שרוצה לראות הרבה פרפרים ולא רק לרדוף אחר אחד או שניים בשיפולי היער, כדאי לו בהחלט לבקר באחת החוות הפרטיות שהתמחו בתצוגת פרפרים. קשה להאמין כמה יופי יש בפרפרים הללו ולבעלי סבלנות וזמן מובטח שלא רק יזכו להנחית פרפר מקסים על האצבע, אלא אף יזכו לראות זחל בוקע מהגולם והופך לפרפר, והכל בסביבה שופעת צמחיה שכמותה לא רואים אלא בקוסטה ריקה.
שמורת מונטה-ורדה (MONTEVERDE) היא מרכז העלייה לרגל של שמורות הטבע בקוסטה ריקה. מי שעשה אותה לכזאת היתה קבוצה קטנה של קווייקרים אמריקאים, שבתקופת מלחמת וייטנאם, כדי להימנע מגיוס לצבא, היגרו לקוסטה ריקה. בחיפוש אחרי מקום עבודה שבו יוכלו לקיים את אורח חייהם, גילו את המקום. הצלחה בגידול בקר לייצור חלב ובעיקר גבינה (מבוקשת מאוד) הביאו לשגשוג של כל האזור. באיזשהו שלב הוקם גם פנסיון לאורחים, ותוך זמן לא רב הפך המקום לאתר התיירות מספר אחת של קוסטה ריקה. שמורה גדולה מאוד, שחלקה קרוי "שמורת הילדים", לכבוד אלפי ילדים בעולם שתרמו להקמתה, היא האבן השואבת של המקום. יערות גשם ראשוניים עם צמחיית בראשית (שיד אדם לא נגעה בהם) ויערות גשם משניים (עם נטיעות חדשות), הם המטרה העיקרית לביקור. וכאן מזומנת למבקרים חוויה ייחודית - צעידה על צמרות העצים, ובאנגלית - Sky Walk.
היערות משתרעים על פני שטח עצום, בתוך שטח הררי, מפורץ בקניונים וערוצי נחלים. צעידה רצופה ביער הגשם פירושה לעלות ולרדת עם תוואי הקרקע. כדי לחסוך בכח ובזמן, הקימו שם גשרים תלויים בין השיפולים, כך שהמבקרים יכולים להמשיך בדרכם כמעט בקו ישר. הגשרים, מהם באורך של מאות מטרים, מעניקים למטיילים את החוויה הייחודית הזו. צעידה על צמרות העצים, מעל לערוצים ולנחלים, צופים בעלווה, בשרכים המשתרגים למעלה, אל השמש - שהיא עילת המאבק המתמיד ביער הבראשית בין הצמחים השונים, מהשיח הקטן ועד העץ הענק - בבעלי החיים המסתתרים בין הענפים, בציפורים המיוחדות למקום, בפרפרים הצבעוניים ומקשיבים לשקט העד השורר שם. בכנות אפשר לומר, שזו חוויה מעוררת התרגשות. אחרת מזו של הגלישה בין העצים, אצילית יותר, תרבותית יותר. היא באמת מקרבת את האדם אל הטבע. ואם את הטיול מלווה מדריך מקומי טוב, הרי שמטיול כזה חוזרים עשירים ומלאים בתחושות חדשות.
לו יכולנו, היינו נשארים עוד בכל מקום מהמקומות בהם ביקרנו. לבטח בשמורת הטבע מנואל אנטוניו שבחוף האוקיינוס השקט, שוחים ומשתכשכים במים הרוגעים, מטיילים בשמורה הנושקת לים, נהנים מהמאכלים המקומיים, מתוודעים טוב יותר לשתי האיגואנות שאירחו לנו לחברה ליד החדר במלון החביב Casitas Eckipse, עורכים קניות למזכרת ולמתנות, מתרגלים לעובדה שמכל הערוצים הבינלאומיים בטלביזיה, בכל מלון פאר, יש כאן רק ערוץ אחד וכך מתנתקים בהדרגה מבעיות העולם ואולי אף חושבים להשתקע. אלא שכאמור, לא היה לנו הזמן לכך. אז חזרנו עם החוויות הנהדרות מהארץ הזו, שהיא יותר ירוקה ויפה מהירוק היפה ביותר בלוח הצבעים.