23.06.2018
 
סרילנקה: האי היפה באוקיינוס ההודי

 

סרילנקה: האי היפה באוקיאנוס ההודי

מאת אתי ישיב

 

בערבו של יומנו הראשון בסרי לנקה ערכנו ביקור בארמונו המופלא של המלך קסאפה,  בעיירה סיגירייה. אלף ומאתיים מדרגות מובילות אל הפנטהאוז הזה, שניבנה על ראשו השטוח של  סלע אדיר מימדים, החולש ממרומי מאתיים מטר על כל הסביבה.  כדי לטפס אותן,  שילמנו,  כל אחד,  עשרים דולר (אמריקאי). בתמורה קיבלנו כרטיס מהודר עם חותמת גדולה וגם רשמו בכניסה לאתר,  במחברת גדולה, את פרטינו האישיים.  כשנגמרה הפרוצדורה המסובכת הזאת חצינו ברגל את השביל העובר בגנים שלמרגלות הסלע,  על בריכות הרחצה העתיקות שבהם,  דרך סלעים קדמונים ומערות, שאי פעם, מאות שנים  לפני הספירה הנוצרית,  כבר שימשו  משכן לנזירים בודהיסטים. התחלנו לטפס  בגני המדרגות התלויים זה מעל זה ממש כמו הגנים התלויים בבבל, נושמים ונושפים במדרגות הלא אחידות,  וכבר הגענו אל  הסלע עצמו,  ממשיכים לטפס ועוצרים מדי פעם לצפות בג'ונגלים המקיפים אותנו ובאגם שבימיו הטובים סיפק מים לכל הנפלאות שבסביבה. בתוך כיס בסלע גילינו ציורי קיר מדהימים של "הנשים מסיגירייה": עשרים ושתיים יפהפיות נועזות, חשופות שדיים שופעים,  ארוכות  מותנים,  דקות ירכיים,  כל אחת שונה מחברתה  באישיות  ובמצב הרוח,  עדויות תכשיטים, עם פרחים בשערן ובידיהן,  מצויירות בצבעי אדמה טבעיים וחמים,   שהשתמרו במצב מופלא לגילן -1,500  שנה.  נשים אלה הן מה שנותר מגלריה של חמש מאות ציורי נשים.  ומי הן היו? נשות הרמונו של המלך קסאפה,  או אולי נימפות שמימיות? וקסאפה עצמו?  מה היה למלך הזה, שמשל בסרי לנקה בסוף המאה החמישית לספירה,  להתאמץ ולבנות ארמון דווקא בראש הסלע הרם?

אז ככה: קסאפה נולד למלך דטוסנה מאחת מפילגשיו.  הנסיך השאפתן שידע שכס המלכות יעבור לבנו החוקי של המלך,  הרג את אביו,  תפס את השלטון ובנה לעצמו את המבצר בסיגירייה,  כשהוא ממתין להתקפת הנגד של אחיו,  שאמנם באה -  אחרי 18 שנה.  במהלך הקרב מצא עצמו קסאפה,  הרכוב על פיל,   מבודד מצבאו,  בתוך ביצה טובענית,  וכדי שלא ליפול ביד אויביו,  לקח את חייו בידיו.  שליט חולה רוח? או אולי מלך שרק רצה להוכיח את חוקיות ממשלו? הסלע שומר על סודותיו, אבל בסרי לנקה, עד היום,  אגדות,  או שקרים המסופרים היטב,  שווים אלף עובדות. 

מכל מקום,  הגרפיטי החקוקים על קיר מבהיק כזכוכית גם 1,500 שנים אחר הקמתו, המכונה "קיר המראות" ונמצא כמה מדרגות מעל משכנן של הגברות המצויירות, הוא עובדה אמיתית.  אלף וחמש מאות דברי פרוזה ושירה רשומים עליו בשפות הסינהלית, הטמילית וסנסקריט (השפה ההודית העתיקה),  כשרוב הכותבים קיבלו השראה מציורי הנשים,  מהנופים,  מהאגם,  ומהארמון המלכותי.

בינתיים התקדמנו בטיפוס וכבר הגענו אל מה שנותר מפסל לבנים של אריה ענק שפיאר את פני הסלע,  העניק לו את כינויו "סלע האריה",  והוסיף עוד דרמה לטיפוס אל הארמון. כיום נותרו שם רק שתי כפותיו האדירות  של האריה עם ציפורניים חדות,  וקופים. המון קופי עלים (Leaf Monkey) כפי שקוראים להם כאן.  חמודים, עם ציצית שיער דמוית כיפה על ראשם, מתרוצצים לידו,  משתעשעים, מחפשים אוכל, ולא מציקים למטפסים המתנשמים.  המשכנו לעלות בגרם המדרגות שבין שתי כפותיו של האריה.

"את כמעט שם", עודד אותי מישהו בדרכו למטה.  ה"כמעט שם" היה עלייה קשה של עוד מאות מדרגות,  אבל הנה הגענו,  והמראה - עוצר נשימה.   ממבני הארמון נשארו רק יסודותיהם ולעומתם, בריכת שחייה שגודלה 21 על 27  מטרים נמצאת שם גם היום,  וכשישבתי לי לרגע על כסא אבן עם פני מזרחה, אמר לי המלווה המקומי שלנו שהתיישבתי בדיוק על כס המלכות של קסאפה.   התחלנו במבצע הירידה ובשעה שש וחצי בדיוק  התחילה השמש לשקוע,  כשגלגל האש הגדול צובע את השמים באדום לוהט,  לפני שהחושך בלע את הסלע, הארמון,  הנשים היפות ודברי השירה שעל הקיר. 

 

העגיל באוזנה של הודו

כמה וכמה כינויים לו לאי סרי לנקה,  השוכן קרוב  לדרום הודו.  מרקו פולו כינה אותו האי היפה ביותר,  רבים מכנים אותו,  בשל צורתו,  הדמעה הנוטפת מעינה של הודו,  אחרים - העגיל באוזנה של הודו,  וגם גן עדן טרופי או פנינת האוקיינוס ההודי.  ואילו ההולנדים חסרי הדמיון ששלטו באי כ-150 שנה,  כינו אותו פשוט ירך של חזיר. כל אורכו 433 ק"מ ורוחבו - 244 ק"מ במקום הרחב ביותר.

המרכז ההררי של האי נמשך קצת דרומה לפני שהוא הופך לחופי ים מישוריים,  ואילו מהמרכז צפונה כולו שטוח ויבש יותר.

במשך אלפיים וחמש מאות שנה היה סרי לנקה, האי הקדוש (או היפה), כפי שהוא נקרא עתה,  ידוע  בשמות רבים ומשונים, שלכל אחד מהם היתה משמעות גיאוגרפית, אתנית, או תרבותית. כך למשל השם טאמפאראני שפירושו "דקלים בצבע הנחושת", שם שניתן לאי על ידי מתיישביו הראשונים  בשל צבע האדמה במקום.  היוונים והרומים שהיו בקשרי מסחר עם האי שיבשו את השם וקראו לו טאפרובאנה. בהודו לעומת זאת הוא נקרא בשם סילאדיבה (Sieladiba) או סאינהאלאקא (Sainhalaka), שמשמעו ארץ הסינהאלים (שעד היום מהווים 75% מהאוכלוסיה).  הערבים קראו לו סרנדיב (Serendib) ולפחות שניים ממסעותיו של סינבאד המלח המסופרים בספר אלף לילה ולילה היו לסרנדיב.  מכאן התגלגל השם הלאה וכל אחד מהעמים ששלטו בו - הפורטוגלים,  ההולנדים והאנגלים שינו משהו בהגייתו עד שהיה לציילון.  אבל השם הקדום ביותר והמקובל ביותר על תושבי האי הוא לנקה,  המוזכר כבר באפוס ההודי העתיק ראמאיינה,  כאשר המלך הרשע  של לנקה חטף את אשתו היפה של ראמה. ב-1972 החליטה הרפובליקה לחזור לשם המקורי הזה ולהוסיף לו את הקידומת "סרי" - הקדוש, או היפה.

 

מספיק חיוך קטן

הכבישים באי צרים מאוד,  ללא שוליים,  מלאים מהמורות והנסיעה בהם אטית ביותר. מעצבן? דווקא לא,  כי בנסיעה כזו אפשר לספוג את המראות וליהנות מכל פיסת דרך.  והדרך - מרהיבת עין. צמחייה עבותה של עצי פרי ונוי,  כשעצי הקוקוס מיתמרים מעל כולם עם גזעיהם החלקים שחלקם זקופים לגמרי וחלקם  מתפתלים כמו רקדניות בלט - לפי משבי הרוח, וכפותיהם הירוקות,  הגדולות  ואשכולות הפרי הגדול נותנים לנוף כולו הדר מיוחד במינו.  הבתים שעל הכביש הם תערובת של בתי אחוזות ענקים אכולי טחב ובקתות בוץ קטנטנות ובין הבתים שטוחים להם לייבוש על שמיכות פלפלים אדומים .  שבילי עפר צרים שבקושי אפשר להבחין בהם מובילים מהכביש אל בתים המוסווים  כמעט לגמרי על ידי הצמחייה הסבוכה. הערים הקטנות שעברנו בדרך נראות כמו בזאר גדול אחד - כל הזמן מסתובבים שם המוני אנשים, בודקים סחורות וקונים.  הולכי הרגל הם סימפוניה צבעונית של שמלות סארי עם צעיפים מתנפנפים, כיפות לבנות למוסלמים וצעיפים שחורים לנשותיהם, שמלות באטיק ארוכות,  גברים בחצאיות סארונג, או ג'ינסים וחולצות טי, ותלמידים במדי בית ספר,  תמיד לבנים, מגוהצים. המטריות, שרוב הנשים מחזיקות פתוחות מעל הראש,  הן דו תכליתיות - או נגד גשם או נגד שמש, שאחד מהם לבטח יגיע. המון אופניים, טוסטוסים שעל כל אחד רוכבת משפחה שלמה, מוניות תלת אופן, משאיות, טנדרים ואוטובוסים ישנים זוחלים בכבישים, ולזכות הנהגים יש לומר, שהם סבלניים במיוחד,  לא מתרגזים אחד על השני ומפנים את הדרך בלי בעיות למשמע צפירה קלה. אבל זה כמובן נגזר מאופיים של בני המקום, שהם ידידותיים מאוד ומספיק חיוך קטן כדי להתחיל מערכת יחסים שתסתיים בנשיקות. תארו לכם שבמשך עשרה ימים על הכבישים לא ראינו תאונת דרכים אחת, לא שפשוף של מכונית ולא ריב בין נהגים. דווקא הנהג שלנו, שהצליח לפתח קצת מהירות והגיע פעם אחת ל- 80 קמ"ש, נקנס בו במקום על ידי שוטר שמדיו הזכירו לנו את השוטרים שלנו בימי המנדט הבריטי - עם מספר מתכת מבהיק על החזה ואבזם חגורה מצוחצח למשעי.  אגב,  מהקנס בגובה אלף רופי (עשרה דולר) מקבל השוטר "עמלה" של 35%.

בשדה אורז שלצד הכביש זיהינו ציפורי איגרט לבנות, חסידות ארוכות מקור, תרנגולות מים,  יונים מנומרות וגם בופלו גדול, שקוע להנאתו במים הבוציים. 

יחסית לגודל האי,  ותודות למיקומו הגיאוגרפי,  לאקלים המגוון ולטופוגרפיה שבין סוואנות יבשות עד יערות הרריים, יש בו מבחר עצום של חיות בר,  בהן אלפי פילים,  חלקם מסתובבים עדיין חופשיים בג'ונגלים, נמרים, דובים חומים, קופים (את חביב הילדים קופיקו,  של תמר בורנשטיין,  אתם זוכרים? הוא הגיע אלינו מסרי לנקה,  רק שאז עוד קראו לאי "ציילון"),  סנאים,  233 סוגי ציפורים מהם 30 ייחודיות למקום ו-200 נודדות, לטאות וקרוקודילים וחמישה סוגים של צבי ים, ואת כל אלה אפשר לראות די בקלות,  בשמורות הרבות הנמצאות בכל מקום.

 

היסטוריה בחרט על עלי דקל

רוב האתרים ההיסטוריים של סרי לנקה מרוכזים בצפון מרכז הארץ, בשטח משולש התחום בין הערים העתיקות אנורדפורה (Anurdhapura),  פולונרואה (Polonnaruwa), סיגירייה (Sigiriya) וקנדי (Kandy). ההיסטוריה שלהם היא סיפורם של מלכים וממלכות,  והוא תועד בצורה יוצאת דופן ומופלאה, כרונולוגית ורציפה, על ידי נזירים בודהיסטים שהתחילו במלאכה במאה החמישית לספירה ויצרו את "ההיסטוריה הגדולה",  ה-Mahavamsa, שתחילתה במאה השישית לפני הספירה. המהוואמסה נכתבה בחרט על דפי "אולה", שעובדו מעלי דקל והשתמרו מאות שנים, וכמו שעשה התנ"ך עבורנו בארץ ישראל,  היא ביססה את זכותם ההיסטורית של הסינהלים על סרי לנקה.

רק 67 ק"מ מפרידים בין סיגירייה וההיסטוריה המלודרמטית שלה,  ופולונארואה, הבירה השנייה, בת אלף השנים של סרי לנקה, שהיתה מוקפת בשישה ק"מ של חומות, והיא עיר מתוכננת עם ארמונות, מקדשים, מנזרים, מבני ציבור, גנים, בריכות ואגמי השקיה. 67 ק"מ ושעתיים וחצי של זחילה בכבישים. עזבנו את המכונית הממוזגת לטובת חום כבד ולחות נוראית ומיד שכחנו את זה וגם את זו. עמדנו נדהמים לפני שרידי ארמונו האדמדם בעל הקירות העבים ושבע הקומות  של המלך פאראקראמה באהו, ולפני ביתן הישיבות של המלך, שאת בסיסו מקשטת סביב סביב  שורת פילים, כל אחד מהם בתנוחה שונה, "אבן ירח" מקסימה מונחת בתחתית המדרגות כמו מרבד לניקוי נעליים ושני אריות מפוארים ניצבים בכניסה,  שומרים על שורות עמודים שנשאו בזמנם את הגג הפתוח לרוח. וזהו רק המתחם הראשון בשטח הגדול של העיר העתיקה. עברנו ממתחם אחד לשני במכונית המאובקת. כמו בסרט עברו לפנינו מקדשים בסגנונות שונים, פסלים בודהיסטים,  ספר-אבן קולוסאלי באורך תשעה מטרים שנגרר לכאן על ידי פילים ממרחק של 100 ק"מ והוא מפאר את מעשי המלך ניסאנקה מאלה, פגודות, ומקדש קטן, כליל השלמות,  היחיד בשטח שאפילו גגו נשאר עדיין שלם,  יערות עמודי אבן  הנראים כמו יצירות סוריאליסטיות ובעצם היה תפקידם פרוזאי מאוד - לתמוך בגגות שכבר אינם קיימים,  מקדש הינדי,  אמבטייה המעוצבת בדמות פרח הלוטוס, אוניברסיטה בת המאה ה-12,  ואחד האתרים המרשימים ביותר והבלתי נשכחים בסרי לנקה, גל ויהרה (Gal Vihare),  שבו קבוצה של שלוש דמויות בודהה ענקיות חצובות בסלע אחד.  דמות אחת יושבת בתוך מערה מלאכותית,  השנייה עומדת עם ידיה שלובות על החזה והשלישית שוכבת על צדה,  נשענת על זרועה, פני שלושתן כמעט חיות וכולן שמורות במצב מצויין.  לא יכולנו להתקרב אל הבודהות הללו  משום שכמו אל כל מקום קדוש,  גם כאן מותנית הגישה בחליצת נעליים וכניסה ברגליים יחפות או בגרביים. בשעת אחר צהריים החול להט כל כך מתחת לרגלינו,  שאחרי שתי פסיעות נמלטנו לאחור וצפינו בפסלים הנפלאים ממרחק של מטרים אחדים, בצל. 

מומלץ מאוד להתחיל את הסיור בפולונארובה במוזיאון המצוין, שבו מצויים ממצאים מהשטח, הסברים וגם מודלים של המבנים החשובים ביותר.

דמי הכניסה אל העיר העתיקה  ואל המוזיאון  הם שוב עשרים דולר לאדם-תייר.  תושבי סרי לנקה משלמים רק רופיות אחדות.  לא,  זה לא מעצבן.  הארץ כל כך ענייה שממש מרגישים רצון לתת.  

 

מגהץ פחמים

גם הדרך חזרה למלון הנפלא שלנו בסיגירייה לא ארכה דקה פחות משעתיים וחצי ולא היתה פחות מרתקת.  חלפנו על פני דוכני מכירה של ירקות,  פירות,  תירסים רותחים בסירים גדולים,  בדים צבעוניים,  כלי חרס,  עצים מרהיבים וכפרים קטנים שאינם מחוברים לחשמל ואין בהם מים זורמים בבתים.  לעומת זאת יש בכמה חצרות,  ולצד הכביש,  בארות מים,   שמשפחות שלמות מתרחצות בהן בלי בושה, גברים ונשים (בבגדים כמובן,  רק הילדים ערומים),  כולם מקרצפים את גופותיהם ואחד אחראי על שאיבת המים בששון.  נכנסנו אל אחת מבקתות הבוץ.   גברת הבית,  ששתי בנותיה רחצו באותה שעה בבאר המרוחקת כמאה מטרים, קיבלה אותנו בלי מבוכה,  בהדרת כבוד ובברכת Ayubowan המסורתית (ברוכים הבאים),  וערכה לנו סיור בחדרים הקטנים שכל הריהוט בהם היה גזרי עץ מחוברים יחד לשולחן, למיטות, אבל על קיר הבוץ תלויה מערכת השעות של בית הספר, ובמגהץ פחמים היא מגהצת את מדי הלבן של ארבעת ילדיה,  הלומדים כולם בבתי ספר ויוצאים כל בוקר מצוחצחים וזוהרים כאילו יצאו מארמון.  הבעל,  פועל פשוט,  משתכר ביום טוב 300 רופיות, שהן שלושה דולר אמריקאי,  ומזה חיות שש הנפשות. עוד צרה: דווקא בחצרם אוהבים פילי הג'ונגל הסמוך לעבור בערבים,  כשהם גורמים נזקים לעצי הפרי שהאישה מגדלת. בני המשפחה מנסים להבריח את הפילים עם זיקוקים. לפעמים זה מצליח,  אבל כשמגיע פיל אחד בודד, הוא מרגיש לכוד ומסוגל להשתולל ולהפוך את הבקתה על פיה.  עדיפה משפחה שלמה.  הפילים מרגישים אז מוגנים.

שוב אנחנו מוצאים עצמנו מטפסים מדרגות,  הפעם רק מאות אחדות,  מהכביש אל מקדש הסלע הנמצא 150 מטר מעליו, בעיר דמבולה (Dambulla), מרחק 16 ק"מ מערבית לסיגירייה. המקדש משמש מרכז עליה לרגל מהחשובים בסרי לנקה לבודהיסטים. בצד המדרגות יושבים רוכלים המוכרים פירות מנגו קלופים,  מאכלים מקומיים, אגוזים, וגם גלויות,  חולצות טי וקצת ענטיקות חדשות וישנות. הנוף מלמעלה מקסים ובכיוון צפון מזרח יכולנו לזהות את סלע האריה מסיגירייה.  המקדש מכיל חמש מערות ובהן ציורי קיר, מאות פסלי בודהה מכל סוג,  גודל וגוון,  פסלי אלילים הינדים ואפילו כמה מלכים מקומיים, שנוצרו החל מהמאה הראשונה לספירה ובעיקר במאות ה-18 וה-19, כאשר כל תקופה מוסיפה עוד ועוד ציורים ופסלים אבל מותירה גם משהו מהתקופות הקדומות יותר. אין קיר או תקרה שאינם מכוסים בציורים ססגוניים, כולם דמויות דתיות, המצוירות בהתאם לפני הסלע המחוספסים, וכך נראים הציורים  כאילו היו שטיחים התלויים על התקרות ועל הקירות. אגב, בתוך המערות מותר לצלם הכל, מלבד את בני אדם המגיעים לכאן למטרת פולחן. תמורת רופיות אחדות  קשר נזיר בודהיסטי שרוך לבן לפרק ידי הימנית - הוא ישמור עלי מכל רע,  הסביר המלווה שלנו.

 

המנוח מקבל אורחים

פה ושם,  מעל הכבישים, ראינו תלויות שרשראות נייר לבנות. אלה מציינות את הדרך לביתו של אדם שהלך לעולמו. רק עצרנו לרגע ליד אחד הבתים האבלים וכבר הזמינו אותנו הנאספים, במאור פנים, להיכנס פנימה. על הגדר התנוססו כדגלים בדים לבנים עם כיתובים שחורים,  והסתבר כי אלה מודעות אבל ותנחומים ממש כמו אלו המתפרסמות אצלנו  בעיתונים.  הנפטר היה כנראה אדם רב עלילות,  שכן היו שם הרבה מודעות,  בהן מטעם הצי של סרי לנקה, מועדון ליונס (זיהינו את הלוגו באנגלית),  חברת ביטוח והרשות המקומית.

קצת נבוכים לחצנו את ידי האלמנה, אישה מרשימה לבושה סארי לבן,  שיחד עם בנות משפחה מבוגרות אחרות קיבלה את הבאים בכניסה לבית. בטרם הוספנו מילה,  היפנו אותנו ילדיה הבוגרים אל חדר נוסף, שם,  בלי כל הכנה מוקדמת,  פגשנו במנוח עצמו,  שוכב  על מיטת אפריון גבוהה מרופדת שמיכות וכרי משי לבנים, לבוש גם הוא לבן מכף רגל ועד לכפפות שעל שתי ידיו.  בן 79 במותו והוא יכול להיות מרוצה מחייו - ביתו נאה, מרוהט בהידור שקט,  אישה יפה, ילדים,  נכדים. בעוד יומיים הוא יובל לשריפה ובינתיים נאספו כאן כל בני המשפחה המורחבת, שכנים,  ידידים - גברים לחוד ונשים לחוד - והם מבלים את זמנם בסוכת אבלים בחצר, אוכלים ממטעמי המטבח המאולתר שמאחורי הבית, שותים תה משובח, מעשנים סיגריות, לועסים אגוזי ביטל,  מפצחים אגוזים, משוחחים, משחקים קלפים וקראם (Karam), משחק מקובל בימי אבל והוא מעין ביליארד שולחן קטן, כשבמקום כדורים מעיפים לחורים דיסקיות בעזרת האגודל והאצבע. אגב, ימי אבל,  כמו גם חגיגות נישואין, הם מעמסה כספית לא קטנה למשפחות, ורבות נאלצות ללוות כספים בבנק כדי לעמוד בכל דרישות הטקס.

לפרידה קיבלתי חיבוקים ונשיקות מכל הנשים האבלות, ושיירה שלמה של גברים וילדים שליוותה אותנו חזרה אל המכונית נתנה לנו הרגשה של אורחים רצויים ולא של זרים סקרנים שנתקעו להם באמצע האבל.

 

קוקוס כבית חרושת ואננס כצמח מרפא

עדיין אנחנו בתחום "משולש התרבות",  בדרכנו אל העיר קנדי. אני לא מפסיקה להתפעל מהצמחייה והפעם תפסו את עיני עצי מארה (Mara) בעלי גזע עצום מימדים ועלווה סבוכה.  הפתעה - העץ הגדול הזה,  הנראה כה כבד ומגושם, דומה בעצם לעצי בלזה והוא קל כמותם.  כמה פרות עברו בכביש. בסרי לנקה  הפרות אינן קדושות כמו בהודו ובכל זאת מתייחסים אליהן בכבוד. למשל פאליתה גיאניאלי (Palitha Gajanayalee), הנהג-מדריך שלנו,  אינו אוכל בשר בקר והוא גם חיכה בסבלנות שהפרות יחצו את הכביש,  בלי לזרז אותן בצפירות. אבל קדושות? זה לא. לאורך הכביש צומחים הרבה עצי לחם וקרוביהם הגדולים מהם, עצי ג'קפרוט (Jackfruit), שניהם ממשפחת Moraceae). אלה  גבוהים, ירוקי עד, פירותיהם הגדולים תלויים קרוב קרוב לגזע.  משקלו של פרי כזה, ירוק ומלא גבשושיות כמו עור ברווז, יכול להגיע גם ל-30 ק"ג. בהבשילו נודף הפרי ריח משונה כשל בצל רקוב,  אבל תוכו - מעדן בטעם בננה וריחו - בננה ואננס גם יחד. הפרי מכיל גם הרבה גרעינים גדולים שבסרי לנקה מבשלים כמו ערמונים. אין פלא  שיש באי פתגם ידוע  האומר: "מי שיש לו בחצרו דקל קוקוס אחד וג'קפרוט אחד, מסודר לכל החיים". את שימושי פרי הקוקוס הדגימו לנו בכוונה רבה אם ובנה המתפרנסים למחייתם מייצור חבלים מסיבי הקוקוס. ולידיעתכם, יש שני סוגי פרי - צהוב וירוק. ה"חלב" נמצא בקוקוס הצהוב ואילו ה"בשר" - בירוק. כאן התחילה האישה לגרד פירורים מהבשר, נתנה לנו לטעום שמן,  דבש,  חומץ וערק,  כולם מיוצרים ממנו,  הדגימה ייצור חבלים בכל עובי, מילוי למזרונים, מרבדים לכניסה, מברשות, מטאטאים, כיסוי לגגות מכפות דקלים, קורות לגג, עלי למכתש ומי יכול לזכור מה עוד.  אבל הנקודה היתה ברורה: מי שיש לו בחצרו עץ קוקוס אחד וכו'.

עשרים ק"מ מהעיר דמבולה פנינו מזרחה ובמרחק קילומטר אחד מהכביש הגענו אל מקדש נלנדה (Nalanda) שנבנה במאה השמינית לספירה והוא בן כלאיים קטן ומוזר של סגנונות הארכיטקטורה הבודהיסטית וההינדית גם יחד.  בקירותיו החיצוניים יש כמה חיטובי אבן סקסיים, דוגמית  זעירה של מקדש קאג'וראהו המפורסם בהודו. אבל תשכחו מזה.  האטרקציה של המקום אחרת לגמרי.  חצר המקדשון הקטן מוקפת חומה שלמרגלותיה נמצא אגם מקסים. עץ בודהה (Bodhi Tree) גדול בן מי יודע כמה שנים צומח בפינת החצר, מקושט בסרטים צבעוניים ובדגלונים.  איזה שקט מופלא שורר כאן.  מקום אמיתי לשקוע בתוך עצמכם.  ואם לא  עשיתם  אף פעם בחיים מדיטציה, כאן תעשו אותה, או איך שלא תקראו למה שיקרה לכם. 

עוד הפסקה לפני העיר קנדי עשינו בגן התבלינים ראנוולי (Ranweli)  שליד העיירה מטאלה (Matale) היושבת בעמק פורה שבאדמותיו שדות אורז ירוקים, מטעי אגוזים וכרמי גפנים. שעה ארוכה הסתובבנו בגן המופלא שערוגותיו תחומות בקליפות קוקוס (אלא מה) וראינו את כל התבלינים, שנמצאים בצנצנות קטנות אצלי במטבח,  בצורתם הטבעית. מה לא היה שם - וניל מטפס, שורשי טרמריק צהובים נגד בקטריות וג'ינג'ר אשר מפיג כאבי בטן, אשכולות אדומים של פלפל מטפס, אגוז מוסקט שבשרו לבן וקליפתו אדומה, קפה וקקאו, עלי קארי, למון גראס, כמון, ציפורן שטיפה ממנה מספיקה לסיר מלא ואילו השמן שלה מצויין נגד כאבי שיניים, אלוורה ואננס המלא ויטמינים בי וסי והוא מצוין להורדת הכולסטרול אם אוכלים שניים כמותו כל יום, וגם קינמון המופק מענפי העץ. בחנות הנמצאת בחזית הגן אפשר לרכוש מכל הטוב הזה וצלוחיות תבלינים הן אחת המתנות השימושיות שאפשר להביא מסרי לנקה.

 

שבע תיבות הזהב והשן של בודהא

סמוך לשעה עשר בבוקר מתקדם נחיל אדם לעבר "מקדש השן" (Sri Dalada Maligawa) בעל צריחים וגג זהב, מוקף תעלת מים וגנים מרהיבים שפילים מסתובבים בהם,  בעיר קֶנדי (Kenedy). כל הבאים, גבר, אישה או ילד,  נושאים בדחילו מנחה לבודהה - פירות, ירקות, עוגות, סידורי פרחים, ולפעמים רק פרח לוטוס בודד אחד. כל יום בשעה 10  מאכילים את בודהה. השערים נפתחים, כולם חולצים נעליים ונוהרים פנימה, יחפים,  אל תוך המקדש.בעשר וחמש דקות מתחילים להדהד קולות שלושה תופים וחצוצרה אחת, בקצב בלתי משתנה ומהפנט  שלא ייפסק כל זמן התפילה (Puja). הצטרפנו לתור הארוך של מאמינים העוברים על פני מובלעת המכילה שן אחת של בודהה, נתונה בתוך שבע תיבות זהב, אחת בתוך השנייה. לפני המובלעת, ששני נזירים אימתניים שומרים עליה, יושבים כשלושים בני משפחה מאושרת אחת, שהגיעה תורה להאכיל את בודהה. הם נרשמו למצווה וחיכו שנים עד שהגיע תורם והיום הם לובשים כולם לבן, נהרה על פניהם, כורעים ומתפללים בדבקות, כשעל המעקה סביבם מניחים המאמינים האחרים את המנחות שהביאו עמם.

השן של בודהה היא השריד הקדוש ביותר לבודהיסטים בסרי לנקה. השן נחטפה מהמדורה שבה נשרפה גופתו בשנת 543 לפני הספירה והוברחה לסרי לנקה במאה הרביעית לספירה, חבויה בתסרוקתה של נסיכה הודית. בגלל האמונה הרווחת בסרי לנקה לפיה מי שמחזיק בשן זכאי למשול באי, הועברה השן מיד ליד וממקום למקום עד שבמאה השלוש עשרה נחתה סופית (בינתיים) בקנדי. את כל סיפור נדודיה המרתק, שהוא גם חלק מההיסטוריה המקומית, קראנו על קירות אחד המבנים שבשטח המקדש.

קנדי, הבירה ההררית של סרי לנקה, היושבת בגובה 500 מטרים, היתה הבירה האחרונה של הממלכה העצמאית  עד שב-1815 נכבשה בידי האנגלים. העיר היא יפהפיה אמיתית, הנשקפת כולה ממרומי הגבעות המקיפות אותה, על מקדשיה, צמחייתה העבותה, האגם המלאכותי והאי הקטן בתוכו ששימש פעם הרמון הנשים של המלך,  והיא נוצרת בקרבה את התרבות העתיקה של סרי לנקה  שנשמרה דורות רבים. כך למשל, נערך בה כל שנה פסטיבל הירח המלא השנתי, Kandy Esala Perahera, הנמשך עשרה לילות, בו יוצאות חמש תהלוכות ססגוניות מהמקדשים החשובים של העיר,  ומשתתפים בהן  רקדנים, מתופפים, זמרים, אקרובטים, אוכלי אש, ידוענים ונושאי משרות ציבוריות, כולם בבגדים מסורתיים, מלווים על ידי המון פילים מקושטים להפליא - מראה בלתי נשכח (כך מספרים) של זוהר מזרחי. אבל כל היופי הזה מתרחש בחודשים יולי-אוגוסט ואנחנו, לצערנו, החמצנו אותו. הסתפקנו איפוא במופע ריקודים פולקלוריסטי שגם בו השתתפו רקדנים בבגדים מסורתיים שרקדו לצלילי תופים, ואתם אקרובטים ואוכלי אש. זו לא אותה חוויה, אבל לפחות טעמנו טעימה קטנה  מהמסורת ויצאנו לראות מה עוד יש לעיר היפה הזו להציע.

מצאנו עיר צפופה, ססגונית, ששווקים וחנויות מפוארות מצטופפים בה אלה ליד אלה.  למי שמעוניין, זהו מקום מצוין לערוך בו קניות -תכשיטים עוצרי נשימה, משובצים באבני חן מקומיות שהיו ידועות בעולם כבר בתקופות קדומות.  במאה ה-13, כתב עליהן  מרקו פולו בספר מסעותיו כך: "עליכם לדעת כי את אבני הרובי אפשר למצוא רק באי הזה ובשום ארץ אחרת בעולם. מוצאים שם גם אבני ספיר, טופז ואמטיסט."   נכנסנו לאחת מחנויות התכשיטים ומצאנו עצמנו בכמעט מוזיאון, עם סרט הסבר על כריית האבנים (הנעשית עדיין בשיטות של פעם), דוגמאות של אבני חן מכל העולם ואולם עצום עם מבחר אין סופי של תכשיטים. המוכר החלקלק שליווה אותנו עד כאן, איבד את העניין בנו, כשהבין את רמזינו העבים שאיננו בליגת רוכשי תכשיטים. עוד קניה מצוינת היא בדים ובגדי באטיק אותנטיים, המיוצרים בבתי מלאכה בשיטות מסורתיות. בחנות Art Lanka למשל, המתפארת ובצדק בפרסים רבים שקיבלה על יצירותיה, הדגימו לנו את תהליך העבודה, שכולל לפעמים שלושים צבעים שונים ויכול להימשך חודשים ארוכים. התוצאות מדהימות ממש וראינו שם יצירות אמנות אמיתיות מממחטות קטנות, שמלות וחצאיות עד תמונות קיר נפלאות, כשאת המחירים קובעים הדוגמאות והצבעים. מצאנו בקנדי גם חנויות  נהדרות לעתיקות, כמו חנותו של Waruna Jayasinghe שחובבי עתיקות ימצאו בה אוצרות עבר אמיתיים בעוברם מחדר לחדר בחנות שנראה כי אינה נגמרת. 

עוד "מוסד" היסטורי אחד שלא כדאי להחמיץ את הביקור בו, הם הגנים הבוטניים המלכותיים שבפרדנייה (Peradeniya), 6 ק"מ מחוץ לעיר קנדי,  בתוך עיקול  נהר מהוולי (Mahaweli, שפירושו "חול רב" והוא הגדול בנהרות האי). ההיסטוריה של הגנים התחילה עוד ב-1371 כשניטע במקום גן תענוגות מלכותי,  ולזכות כל מי שמשל במקום במהלך הדורות ייאמר - כולם טיפחו והגדילו אותו.  בילינו  הרבה שעות מענגות בין העצים המופלאים שהגיעו לכאן מכל העולם ורבים מהם בני 100 שנים ויותר (אחד מהם הוא דקל הקוקוס הכפול, שחמש עד שמונה שנים דרושות לפרי שלו להבשיל והוא מגיע אז למשקל של  10 - 20 ק"ג), בגן האורכידאות הססגוניות, בחלקת הבמבוקים הבורמזים המגיעים לגובה של 30 ו- 40 מטר.  ויחד עם ילדי גן קטנים, שממחטות האף שלהם צמודות לחולצות עם סיכות בטחון ממש כפי שנהגו אצלנו לפני עידן ה"טישוס" השתאינו למראה Ficus Benjamina ( פיקוס בנימינה),  שהגיע לכאן לא מישראל אלא ממלזיה לפני 150 שנה וענפיו העצומים משתרעים היום על שטח של 2,420 מ"ר.

 

מלון מפנק בבית חרושת

העיר הקטנה נוארה אלייה (Nuwara Eliya - עיר של אור) או בקיצור נוראליה, נמצאת בגובה 1,889 מ', בלב החלק ההררי של האי. הדרך המטפסת אליה היא אחת הדרכים היפות ביותר שזחלנו  בהן. יופי קסום, דרמטי, כובש. פסגות תלולות, תהומות מסחררים, עמקים סחופי רוחות, מפלי מים גועשים ומדרונות הרים שסוקלו למדרגות רחבות, שתולות אורז, עגבניות, כרוב, ובעיקר מטעי תה מטופחים להפליא. קבוצות קבוצות של נשים טמיליות, לבושות סארי צבעוניים, נקודה אדומה במצח, עדויות תכשיטי זהב על ידיהן, אוזניהן, אפן - כל מקום אפשרי, סלים גדולים על גבן, עוסקות כל היום בקטיף עלי התה  ונראות כמו פרפרים מרחפים בין השיחים. המציאות כמובן קצת פחות יפה. הצטרפנו אל קבוצת נשים כזו בזמן שקילת העלים, והאמינו לי, הן צריכות לקטוף כל יום הרבה קילוגרמים כדי לקבל שכר מינימום ומגורים בשכונות  פח שמספקים להן בעלי המטעים.

ולא קשה להבין מדוע דווקא נוראליה היתה מקום הנופש האהוב על המתיישבים הבריטים בזמנם. שהרי  לעומת החום והלחות של המישורים, האוויר כאן, בהרים,  קריר ונעים והנופים עוצרי נשימה ממש. התוצאה היא, שעד היום נותרו בעיירה כמה" איים" בריטיים: בתים כפריים בסגנון קולוניאלי (הסרי לנקים  מחקים אותם ובונים לעצמם גם היום בתים דומים), גן ציבורי גדול, מסלול מרוצי סוסים ומסורת של גידול סוסי מרוץ, מועדון בריטי טיפוסי (Hill Club) ששימר את אווירת הנכבדות של הימים ההם, בית מלון אחד (Grand Hotel) עם סלון ויקטוריאני, וגידולי תות שדה וכרישה, שגם אותם הביאו לכאן האנגלים.

המשכנו בדרך מתפתלת העוברת בלב מטעי התה, בין האחוזות הגדולות ששמותיהן, כמו  למשל James Finnely, משדרים עדיין "בריטיות"  וצופה אל הגבוה בהרי סרי לנקה, פידורוטלגלה (Pidurutalagala) המגיע לגובה 2,524 מ'. את הלילה בילינו במלון מיוחד במינו, The Tea  Factory Hotel שליד העיירה קנדפולה (Kandapola), בגובה 2,260 מ'. כמו שמרמז שמו, המקום אכן הוסב מבית חרושת ישן לתה בן מאה שנה, למלון בלתי רגיל ומפנק, עם ניחוח של ימים עברו. למשל, מעלית ישנה שאת דלתות הסורגים שלה יש לפתוח בידיים, חדר שירותים רחב ידיים ובו אמבטיה הניצבת על ארבע רגליים מפותלות, או מכונות ייצור תה ישנות הפזורות  בתוך מבנה האטריום ונראות מכל קומה ונמצאות  גם בחצר המטופחת להפליא עם ערוגות שושנים ואגפנטוס כחולים. והעיקר - הנוף הערפילי, החולמני, שנשקף מחלונות חדרנו. גבעות גליות משתפלות מכל כיוון  לתוך עמק  אחר עמק מכוסים בשטיחים מדהימים של שיחי תה ירוקים, כפרים זעירים, שקט, והצבע הירוק שמקיף אותנו כל כך ירוק עד שנדמה שיש לו נפח משלו. זהו מראה שאסור לצלם. רק לעצום עיניים ולזכור. הבעלים הראשון של המטע היה אנגלי בשם Flowerdew. W - "פרחי טל". העובדים הטמילים שלו, שיובאו מדרום הודו כ"פועלים זרים", כינו את האחוזה בשם Pupanie - "פרחי כפור". איזה תיאור פיוטי של האזור היפה הזה.

 

כתב דמוי חרוזים

היינו בדרכנו מההרים למטה, לכיוון החוף הדרומי, וליד אחד הכפרים עיני קלטה את השלט Lighthouse School (בית ספר המגדלור).  שוב נתקלה סקרנותנו ב- Ayubowanלבבי ומאיר פנים,  ובאישור מנהל בית הספר התלוותה אלינו אחת המורות, זו הדוברת  אנגלית רצוצה, לסיור קצר שהתארך והתארך. קשה להאמין באילו תנאים לומדים אלפיים התלמידים המגיעים לכאן כל בוקר בבגדי הלבן  שלהם. מבנים ישנים ופשוטים, ריהוט שעבר זמנו, מינימום של ציוד, שירותים בלתי נסבלים, ובכל זאת  יש מרפאת שינים לתלמידים, מעבדות, כיתות מחשבים והילדים לומדים בין היתר אמנות, מוסיקה, ריקוד וספורט. התוצאה -  59% מהתושבים באי יודעים קרוא וכתוב ורק את השפה האנגלית שהיתה שפתו הרשמית של האי בזמן השלטון  הבריטי ושגורה בפי כל, הם איבדו. בשנת 1956, שמונה שנים לאחר שזכו בעצמאות, הוכרזה הסינהלית כשפה הרשמית ולאחר מאבק של המיעוט הטמילי, נקבעה שפתם כשפה רשמית שנייה,  ועתה נותרה האנגלית  (על ביטוייה המקומיים והמשעשעים מאוד) כמעט רק בערים הגדולות. לאוזני,  הסינהלית נשמעת כמו גלגול חרוזים בפה וכך גם האותיות הכתובות נראות לי כאילו מישהו שפך חרוזים על הנייר. הן עגולות, עם זנבות קטנים, אוזניים, חלקי עיגול, כרבולת - ולמעשה, 58 האותיות (היום משתמשים רק ב-32)  הן תוצאה של כתיבה על עלי "אולה" (Ola) - עיבוד של עלי קוקוס, ה"נייר" שהיה הכי זמין כאן לפני אלפיים שנה. קווים ישרים וזויות היו עלולים להרוס את עלה הכתיבה ולפיכך נכתבו עליו אותיות עגולות בחרט מתכת דק. למרבה הפלא, עלי האולה נשמרו גם 500 שנה וכל הכתבים הסינהלים העתיקים, כולל ההיסטוריה העתיקה, נכתבו עליהם.

הדרך עוברת בתוך שמורת הציפורים ווירווילה (Wirawila) ולא היינו צריכים לצאת מהמכונית כדי לראות באגם המכוסה עלי לוטוס יבשים כמה נחשי מים, להקות שלמות של אנפות אפורות ולבנות, אנפות אגמים, תרנגולות מים,  חסידות עומדות בשורה ארוכה על קו המים, שקנאים ופלמינגו. וכשבן זוגי ירד מהמכונית  והתקרב לאחד העצים, התנפל עליו עורב ענק, ניקר אותו בפדחתו כאומר: לא להשיג גבול!

 

חול דקיק ומפרצונים לגלישה

הגענו אל חוף הים. עד עכשיו התעלמנו מהמחשבות על גלי הצונאמי ששטפו את האזור לפני שנה. ופתאום הכו בנו המראות. ליד החופים המדהימים ביופיים המון בתים הרוסים, או הרוסים בחלקם,  וביניהם נטועים אוהלים קטנים וצריפונים  בהם מתגוררים בינתיים אלה שנותרו בחיים ולא עזבו לאזורים אחרים של האי. על הצריפים כתובות: מהעם הדני, מהעיר מונפלייה, מהצלב האדום האוסטרי וגם מהתנועה הקיבוצית בישראל. הסרילנקים עצמם תרמו הרבה מזון ובגדים לפליטים אבל בינתיים רק חלק קטן מהבתים שופץ. בתים רבים אין מי שיחזור אליהם לשפץ. בתוך מי האגם המקביל לים מוטלים אדני רכבת שנסחפו בגלים. רכבת שלמה - חמישה קרונות - עומדת לצד המסילה. אלפיים איש נספו בה. רק המקדשים והמסגדים שרדו את האסון. הם בנויים בנייה מסיבית יותר מחושות הבוץ ומהבתים חסרי היסודות  שבחוף. בתוך העיר המקסימה גול (Galle), עם המורשת ההולנדית הבולטת,  מוטלת ערמה שלמה של מה שנותר ממכוניות. סירות קטמראן חצויות לשניים, כאילו בקעו אותן עם גרזינים, מוטלות בין הסלעים. עולם בלהות.

אבל החיים בכל זאת נמשכים וגם התיירים התחילו כבר לחזור אל האי המוכה. היום כנראה יום טוב לחתונות לפי הנחיות האיצטגנינים, שרבים מתושבי סרי לנקה מקבלים אותן ללא עוררין, וכבר בבוקר אנחנו רואים  כמה וכמה מכוניות מקושטות בסרטים ובפרחים. במרכז הכפר בנטוטה (Bantota) רובצות עזים באי התנועה ובשוק ירקות ופירות  צפוף אני ממששת ירקות לבישול שאיני מכירה.  חצילים בגודל של תמרים, מיני ירקות תרמיל באורכים שאינם נראים אצלנו,  Karawila - משהו כמו מלפפון ירוק עם יבלות. אומרים לנו שהוא טוב במיוחד לחולי סכרת. לאחר קילוף סוחטים ממנו מיץ, שותים אותו ורמת הסוכר מיד יורדת. אבל, לפי האגדות, אסור לאכול או לשתות אותו בלילה, שכן אם נפגעים מנשיכת נחש (וזה קורה בעיקר בלילה), הפגיעה תהיה חמורה יותר. גם בין הפירות יש פריטים  בלתי מוכרים כמו תפוחי עץ למשל. לא אלה שאנחנו קוראים להם תפוחי עץ, אלא כאלה הנקראים Wooden Apples וקליפתם כה קשה, עד שהם נדמו לי  ממבט ראשון לאבנים. אומר בעדינות שהמיץ והריבות שטעמנו מפרי העץ הזה לא ממש טעמו לנו.

 הרבה תיירים באים לסרי לנקה בעיקר בגלל חופיה. יש בה תנאים מצוינים לגלישה על גלים, חול דקיק ורך שנעים להתפלש בו,  מפרצונים בטוחים לרחצה,  דייגים בקטמראנים צבעוניים היוצאים לדיג בלילה וחוזרים עם בוקר עם שלל דגי טונה ופירות ים,  עצי קוקוס מקסימים ובתי מלון מצוינים ומפנקים.

 רק תעשו טובה לעצמכם ואל תאכלו את כל ארוחותיכם בבתי המלון. יש בהם מסעדות מצוינות ומזנונים עשירים ומפתים עם אוכל מערבי ומזרחי ומקומי במחירים זולים להפתיע, אבל אם תצאו אל המסעדות המקומיות שעל הדרך,  בייחוד אלו שלאורך החופים, תמצאו את  האוכל המקומי האמיתי. והוא נפלא וזול עוד יותר. האוכל הבסיסי הוא אורז מתובל - ויש באי לפחות חמישה עשר סוגי אורז, לו מוסיפים מעט קארי בשר, דגים או ירקות - טעימים להפליא אבל חריפים שבחריפים. לי למשל, לא עזרו מים, לחם או אורז להרגיע את החריפות, ואחרי כל ארוחה יצאתי עם לשון צרובה. הבעיה היתה שהכל היה כה טעים, עד שבארוחה הבאה שוב לא התאפקתי לאכול מן החריף הזה. בטברנה על חוף הים  בעיירה בנטוטה (Bentota), אכלנו אורז עם סרטנים וחסילונים ענקיים ברוטב מדהים של ירקות מבושלים - הארוחה הטעימה ביותר שלנו באי וגם הזולה ביותר. אגב, אחת ההפתעות שלנו היתה לראות את הסרי לנקים אוכלים בעזרת אצבעות הידיים. לא ניסינו לחקות אותם, אבל הדרך בה הם לוקחים בקצות האצבעות של יד ימין את האורז ושאר המטעמים, או את ה-Pittu, שהוא מאכל מאטריות דקיקות מבושלות יחד עם פרורי קוקוס ונאכלות כמובן עם כמות נדיבה של צ'ילי טחון,   מכניסים לפה  ובסוף הארוחה טובלים את האצבעות  בקערית מים, נראתה לנו לא פחות אסטטית משימוש בסכו"ם, או במקלות אכילה.

בארוחות הבוקר למדנו לאכול Hoppers, שהם חביתיות דמויות קעריות, מטוגנות עם ביצים במרכזן, או ממולאות יוגורט בופלו ודבש. יוגורט הבופלו, אגב,  נמכר בדוכני דרכים בתוך קערות חרס והוא מיוצר על ידי בנות המשפחה. כששאלנו מה קורה לו בחום הכבד השורר שם, הסתבר שהוא עמיד לפחות יומיים.

 

גני הקינמון מול הבזאר של קולומבו

ובסוף הגענו לקולומבו,  הבירה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית של סרי לנקה,  ומצאנו זקנה בלה, שרוב  יופייה אבד עם השנים והיא מתאמצת לשמר שמץ ממעמדה הקודם.

 לעיר הנמל הקטנה קולומבו לא היה מעמד מיוחד באי, אלא מזמן שהבריטים, שכבשו אותה  בלי קרב מידי ההולנדים, הפכו אותה לעיר של ממש ומ-1815 - לבירת האי.

לב העיר הוא "מבצר" (Fort), בלי ה' הידיעה. הבריטים הרסו את הביצורים שההולנדים בנו  והיום נותר המקום עם כמה מבנים הולנדים, בריטים (מגדל השעון ששימש גם מגדלור הוא שריד ויקטוריאני שלא כדאי להחמיץ) והרבה מודרניים.  הצפיפות  כמעט בלתי נסבלת והתנועה מטורפת. החום הכבד והלחות הגבוהה השוררים כאן דרך קבע, קיצרו מאוד את שיטוטנו ועברנו, דרך תחנת הרכבת, לפטה (Pettah), הבזאר הענק שבסינהלית מכנים אותו "מחוץ למבצר" (Pita Kottuwa). ואם חשבנו ש"פורט" צפוף, הרי "פטה" הוא בכלל בלתי אפשרי. המוני אדם, רעש מחריש אוזניים, סחרחורת של צבעים, ריחות בלתי נסבלים, הררי אשפה לא מפונה, אבל איזה תענוג להסתובב בתוך כל זה. עברנו את רחוב העורות, ואת רחובות כלי הבית, הרהיטים, צורפי הזהב, דברי החשמל והצילום, השעונים, הפרזול, הבדים, והנפלא מכל - רחוב התבלינים והתרופות האורגניות המביאות מזור לכל מחלה.  ואם לא די בחנויות, הרי על המדרכות מצטופפים גם דוכנים גדושים בסחורות, דברי מתיקה, משקאות ובין לבין יש גם מקדש בודהיסטי ומסגד מוסלמי. חגיגה אמיתית.

מצאנו בכל זאת בעיר כמה מקומות ששימרו את האווירה הקולוניאלית. האחד הוא גני הקינמון, שבזמנם אכן היו נטועים בהם מטעי קינמון נרחבים והיום הינם שכונת מגורים  שבתיה גדולים ומפוארים וברחובותיה עצי נוי מקסימים. בשכונה הזו נמצאים המוזיאון הלאומי ומוזיאון הטבע, האוניברסיטה של קולומבו והקולג' המלכותי, כיכר העצמאות, ביתן הזיכרון לעצמאות ובית העירייה ועוד נותר בו מקום לגן  ציבורי שעדיין זוכרים לו את שמו הקודם, "גן ויקטוריה", אבל היום הוא נקרא על שם מלכה מקומית - ויהאראמאהאדבי, אז החלטנו שאנחנו  נישאר עם "ויקטוריה".

באחת הסמטאות של הרובע היפה הזה, נחבאת  גלריה מקסימה, גלריית קרן סאפומאל (Sapumal).  בילינו  שם שעה מענגת עם אוסף ציורים עכשויים משנות ה- 20 של המאה הקודמת ועד ימינו,  של ציירים מקומיים, רובם חברי קבוצה שנקראה קבוצת ה-43. האוסף מוצג בביתו הישן של אחד מחברי הקבוצה וליווה אותנו בסיור מנהל הבית, קשיש מקומי שנראה כאילו יצא זה עתה בעצמו משנות השלושים של המאה הקודמת, כשהוא לבוש מכנסים לבנים קצרים, חולצה צחורה, גרבי ברך לבנות וממחטה משולשת בעורפו מתחת לצווארון.

עוד מקום עם אווירה מיוחדת במינה הוא מלון "גול פייס" (Galle Face Hotel - שפניו אל העיר גול), ליד הים,  שנבנה ב-1864 והוא טוען להיות המלון הישן ביותר מזרחית לסואץ. כתובת על הקיר בכניסה למלון מספרת שהוא כבר היה כאן כאשר הונחה מסילת הברזל הראשונה באי בשנת 1866; כאשר הודפס ה"קפיטל" של מרקס ב-1867; כאשר נפתחה תעלת סואץ ב-1869 וכאשר סטנלי פגש את ליוינגסטון באפריקה ב-1871. כמו פעם, יש במלון חדרים מקסימים, רחבי ידיים, מרוהטים ברהיטים מסוגננים  ובחפצי אמנות נפלאים, והעיקר, יש מרפסת ומדשאה  בחצר שלשבת בהן לעת ערב ולצפות בשקיעה זו חוויה לספר זיכרונות.

אם כמוני, תדחו את קניותיכם לרגע האחרון, לכו ישר למוסד הנקרא "רגל יחפה" (Bare Foot). אם תגיעו עייפים, שימו פניכם קודם כל אל החצר הפנימית של החנות. יש בה מסעדה נעימה, שהאוכל מוגש בה על שולחנות עץ, ופסלי עץ עתיקים יפהפיים שמתבוננים בכם. התאוששתם? היכנסו עכשיו אל החנות, בה תמצאו במקום אחד מגוון גדול של מוצרים, כשהכל הוא עבודה מקומית - בגדים נפלאים בטוב טעם, מקומיים אבל כאלו שאפשר ללבוש בכל מקום בעולם, תיקי בד בצבעים משגעים, מפות בכל גודל ואריגים לפי מטר, משחקי עץ לילדים, ציורים, עתיקות, ריבות ותבלינים,  ומסכות,  אשר בלי לפחות אחת מהן אסור לחזור הביתה. כי לידיעתכם, יש שמונה עשרה משפחות של מסכות, כל אחת נועדה לפייס את האלים או להרחיק מחלה מחולים. כל מסכה - מחלה אחרת. הסתכלו היטב במבטן המפחיד, בשערן הסבוך, בהבעתן המבעיתה, בצבעיהן, ותתאימו אותן למקבליהן. מתנה נהדרת מארץ של אגדות.