חבל שאנשי - סין הקלאסית
מאת אתי ישיב
ביקור בחבל שאנשי (Shanxi Province) מחזיר אותנו אל סין הקלאסית. סין של ערים עתיקות, של הרים קדושים, של מקדשים ומנזרים ופגודות. סין שלא מטיילים בה כבכל מקום אחר אלא מצטרפים אל המוני המאמינים המגיעים מרחבי הארץ הגדולה ועולים איתם לרגל אל האתרים הקדושים.
החבל ההררי, על 40 מיליון תושביו, נמצא במרכז הארץ הענקית הזו, דרומית מערבית לבייג'ין. בגבולו המזרחי מתפתל רכס טאיחאנג (Taihang) ובמערבו זורם הנהר הצהוב (חואנג חה). כל החבל עשיר מאוד במרבצי פחם וברזל המספקים כשליש מכל תפוקת המדינה והמכרות הגדולים ביותר בסין נמצאים בקרבת שתי הערים הגדולות שלה, דאטונג והבירה טאיואן. אבק המכרות חודר בשאנשי לכל סדק ונוסף לו חול ממדבריות מונגוליה הפנימית הנמצאת בצפון החבל. הקומבינציה הזו של אבק וחול יוצרת ערפיח צהבהב עכור מלוא האופק.
אבל לשאנשי יש לא רק מחצבים עשירים וזיהום אוויר אלא גם היסטוריה עשירה ומרתקת. כאן קמה בשנת 221 לפני הספירה המדינה הסינית המאוחדת הראשונה, מדינת צ'ין. צ'ין היא סין בשפתנו, או צ'יינה (או חינה) בשפות האירופיות. שאנשי הייתה מרכז פוליטי, הגנתי ותרבותי חשוב עד המאה התשיעית לספירה, אז עבר ממנה מרכז הכוח והיא שקעה גם כלכלית. מה שנשאר בה ומה שמשך אותנו לבקר בה, הוא העושר והקסם התרבותי שנותר מאז היתה אחד המרכזים הראשונים של הציביליזציה הסינית.
הנחל שלעולם אינו מזדקן
נחתנו בנמל התעופה של טאיואן. לקראת הנחיתה יכולנו לראות הרים גבוהים ירוקים, כפרים קטנים, טרסות מעובדות, הרבה חממות ומישורים נרחבים, שבאחד מהם, בגובה אלף מטרים מעל פני הים, נמצאת הבירה טאיואן. אנחנו עוד נשוב אליה, אבל בינתיים מחכים לנו כל הערים והאתרים ההיסטוריים, והראשון בהם ג'ינסי (Jinci), מקדש בודהיסטי עתיק הנמצא בעיר הנושאת אותו שם, במרחק 25 ק"מ דרומית מערבית לטאיואן, ליד מקורות נהר ג'ין ולרגלי הר "הכד התלוי" (Hanging J'an). בכניסה לעיר הגענו אל חומה ארוכה המקיפה גן גדול ובתוכו המקדש, הבנוי על רקע של הרים ומים והוא גדוש שרידים ואגדות. המקדש החל להיבנות ב-984 לספירה ועבר כמובן שיפוצים לא מעטים במשך הדורות והשושלות. יש בו אוסף של מבנים חשובים בסגנונות שונים של ארכיטקטורה סינית עתיקה ובהם ביתני עץ, מבני אבן, מרפסות שאחת מהן שימשה תיאטרון פתוח ובאחרת ניצבים ארבעה פסלי ברזל מדהימים של מי שנדמו לי כבריונים מאיימים ובעצם הם שומרים נאמנים, ארמון, גשרים, והם כולם מסודרים באלגנטיות מסביב לציר מרכזי כשביניהם עשרות סוגים של עצים, בהם עצי ברוש נהדרים שלפחות על אחד מהם, ברוש הדרקון, מספרים שהוא בן 3,000 שנה. על גילו של הברוש לא הייתי נשבעת, אבל אחד מענפיו אכן נטוי ומתפתל כמו דרקון.
בין הביתנים השונים נמצא היכל האם הגדולה, אם הנסיך שויו (Shuyu) מהשושלת העתיקה דז'ואו, שהוא בניין העץ העתיק ביותר במתחם. את פסל האם היושבת מקיפים 42 פסלי חימר מופלאים של סריסים ומשרתות, כל אחד עם הבעה שונה בפניה ותנועות שונות של הגוף והידיים. הנשים, צעירות ומבוגרות, לבושות בבגדי התקופה עם קפלי הבגדים המסורתיים, שערותיהן אסופות בקפידה ולכל אחת תפקיד מוגדר: אלה שהיו אחראיות לאוכל ודאגו לצרכי היום יום, אלה ששרו ורקדו לפני האם הקדושה ואחרות שהיו אחראיות על החותם. עמדנו בתוך הביתן בין הנשים בנות לפחות 700 השנים שנקטפו מבתיהן והובאו לשרת את האם הקדושה ויכולנו כמעט לחוש בנשימתן ולשמוע את אנחותיהן.
מבנה מרגש אחר הוא בית אלת הנהר שהאגדה מספרת עליה כך: היה היתה אישה יפהפיה ולה חותנת מרשעת שהכריחה אותה להביא יום יום, בכד גדול, מים מההר. יום אחד פגשה הצעירה היפה איש זקן שביקש ממנה להשקות אותו ואת גנו. היא עשתה כבקשתו במשך שלושה ימים וביום הרביעי נתן לה הזקן מקל פלאים. כאשר תכניס אותו לכד, אמר, המים יזרמו לתוכו בלי שתצטרך להביאם מההר. וכך אמנם קרה. אבל יום אחד, הלכה לבקר את אמה בכפר שכן והזהירה את חותנתה לא לגעת בכד ולא להכניס אליו את המקל, פן ייגרם שיטפון. החותנת כמובן לא שעתה לדבריה, הכניסה את המקל לכד והמים זרמו וזרמו עד שהיו לשיטפון גדול. כששבה הצעירה מהכפר השכן, מיהרה והתיישבה על הכד כדי לעצור את הזרם. הכפר ניצל אבל היא עצמה מתה. כך הפכה לקדושה ולכבודה נבנה המקדש. מהר הכד התלוי זורם אל המקדש נחל שכינויו "הנחל שלעולם אינו מזדקן".הרבה משוררים כתבו עליו ועל יופיו, כמו למשל: "מי המעיין שאינו מזדקן לעולם טהורים כמו קריסטל ויקרים כמותו." במתחם נמצאים גם מקדש בודהיסטי ופגודה מעניינת, מתומנת, בת שבע קומות המתרוממת לגובה של 36 מטרים וארבעה חלונות בכל קומה, פגודת שרידי הקדושים, שנבנתה במקור במאה השביעית לספירה וחודשה באמצע המאה ה-18.
הכבישים בין הכפרים והעיירות הקטנות פחות טובים אבל בהחלט סבירים, רק שלאורכם, אויה, תערובת של בתי מלאכה מזוהמים ליד שדות תירס עצומים. לצידי הכבישים אשפה, שלוליות מים שחורות מפחם, משאיות טעונות פחם, חזיתות הבתים מאוד לא מטופחות, ושריד מהימים הישנים - עדיין מיבשים חיטה על שפת הכביש: כל יום מגרפים, הופכים, בערב אוספים ובבוקר שוטחים את התירס מחדש.
גם המסעדה המקומית, שנכנסנו אליה לארוחת צהריים מהירה, נראתה כמו מסעדה מפעם: יריעת ניילון שקוף על השולחן, מפיות נייר זרוקות על הרצפה, שירותים מלוכלכים, קומקום תה מאלומיניום שראה ימים טובים יותר וההפתעה הגדולה היתה דווקא איכות האוכל. בקלות שלושה מזלגות במישלן. שאנשי נמצאת באזור של איטריות ומספרים לנו שאפשר למצוא כאן מאה סוגים שונים של פסטה, שאת רובם איננו מכירים. הפעם קיבלנו בקערת עץ "איטריות הרים" הנראות כמו חלת דבש עגולה ולצידן רוטב חריף העשוי מעגבניות, בצל, שומשום ותבלינים. תבשיל חצילים, ברוטב חריף-מתוק, היה מעולה ממש והתה שנמזג מהקומקום העתיק היה תאווה לחיך. בדיעבד אני יכולה להגיד שזו היתה ארוחה ראשונה שבישרה רק טובות על העתיד לבוא, וכל הארוחות הבאות שלנו בשאנשי היו חגיגה אחת נמשכת.
בית הפנסים האדומים (הסרט)
אם הביקור הראשון שלנו בשאנשי היה במקדש, הרי עתה פנינו לראות איך חיו כאן עשירי הארץ. את "הבית עם החצר הפנימית של משפחת צ'יאו" (Qiao Jia Dayuan) ראינו לפני שנים אחדות בסרט "הפנסים האדומים" עם השחקנית המקסימה גונג לי, שהוסרט באחת החצרות שלו. הבית נבנה על ידי סוחר תה וטופו שהצליח בעסקיו, התעשר ובנה למשפחתו ארמון לא קטן, רק בן כ-300 חדרים, מסביב לשש רחבות ועשרים חצרות קטנות שפנסי נייר גדולים, אדומים, מקשטים אותן. מול הכניסה לארמון תלוי שלט אבן שחור ועליו, באותיות זהב, מאה מילים העוסקות כל אחת ואחת ב"שו" (shou), שפירושו אריכות ימים. הבית שגודלו 10,642 מ"ר, נבנה פעמיים וגם הורחב. ב-1980 הפך המקום למוזיאון שבחדריו אפשר לראות את החיים בסין בתקופת שושלת צ'ינג (1644-1911) על כל המנהגים, אוצרות המשפחה, מרכבות, מחסנים, כלי עבודה ובעלי מלאכה בעבודתם. מעל פסלו של איכר בשדה מצאנו כתוב: "אני עובד וזיעתי נוטפת. מי יודע אם מי שאוכל את האורז יודע כמה קשה עבדתי". בחצר הנמצאת בקצה המתחם מצאנו על הקיר תמונות גדולות של גונג לי היפה - תרומת המאה ה-21. מחוץ למתחם נמצאים דוכנים וחנויות בהם אפשר להרוות את הצמא עם שתייה קרה, מזכרות, ענתיקות, והמוצרים הבולטים ביותר הם דלועים קטנים וגדולים שהם כנראה סימן לבריאות, שכן הרופאים כאן תולים אותם מעל דלת המרפאה, וכן עוגת אטריות הנקראת שיו בינג (Shiyou Bing). אפשר לקנות את העוגה הזאת באריזות תעשייתיות, ואפשר לקנות אותה כאן, היישר מאחת הנשים המטגנות אותן במקום על גזיות. על כלי האפיה הן מניחות אבנים שחורות חלקות, עליהן יוצקות את העיסה הדלילה העשויה מקמח חיטה (כמו עלה של בלינצס), מעליה הן מוסיפות עוד אבנים ותוך דקות מוכנה "עוגת שקעים" לתפארת. לפי מספר הנשים המטגנות כאן את עוגות האטריות זהו מעדן פופולארי מאוד.
עיר שבעים ושתים הסימטאות
בין האתרים בסין הכלולים ברשימת מורשת התרבות והטבע של אונסק"ו נמצאת גם העיר הכפרית הקטנה עם ההיסטוריה הארוכה פינגייאו (Pingyao), עיר מסורתית של סינים בני האן. נכנסנו בשער העיר העתיקה הישר מהעיר החדשה המלוכלכת, המכוערת, הבנויה לצדה. נכנסנו והרגשנו כמו בעולם אחר, עולם שבעצם כבר איננו. מין מאובן שחלקו עדיין אמיתי וחי וחלקו הוא רק חיקוי. העיר מוקפת חומת מגן בת יותר מ-600 שנה, שאורכה 6,163 מטר וגובהה 10 מטרים והיא שרדה כמעט בשלמות, על שבעים ושניים צריחיה, מגדליה וביצוריה ותעלת המגן הרחבה שמסביב לה. מה שניזוק בחומה בזמן הכיבוש היפני ובמהלך מהפכת התרבות של מאו תוקן ושופץ והוחזר למצבה המקורי.
בין החומות משתרעים ארבעה רחובות ראשיים, שמונה רחובות קטנים ושבעים ושתיים סימטאות, חלקן ברוחב מטר אחד בלבד. מלמעלה נראית העיר על חומתה, בתיה וגגותיה, כאילו נצבעה בצבע אחד, חום-אפור והקירות הגבוהים, האטומים כמו נוצרים סוד. אבל בטיול רגלי ברחובות הכל נראה צבעוני וחי. גגות הבתים מקושטים ברעפי קרמיקה צבעוניים ובחיות מיתולוגיות, עוד ועוד חנויות ודוכני מכירה הולכים ונפתחים ברחובות הראשיים. ברחוב Nan Dajie, המון עתיקות, ביגוד סיני מסורתי, בתי מלאכה קטנים בהם גברים ונשים גוזרים בד ותופרים נעליים רכות, רקומות; נערה צעירה יושבת ליד דוכן קטן וכותבת שמות על גרגירי אורז זעירים (01 יואן לגרגיר, כולל מיכל זכוכית גמדי קשור בשרוך אדום, לשמור בו את גרגיר האורז); סנדלר יושב בטל מתחת לשמשייה מחכה ללקוחות; ירקן מוכר קולרבי ענק בגודל ראש אדם ואפרסקים פחוסים מזן מיוחד. בקונדיטוריה, האופים מגלגלים בצק לחבלים ארוכים וגוזרים מהם עוגיות; דוכנים של פירות מסוכרים, קני סוכר, פיצוחים, מסעדות, מקדשים קטנים צבעוניים, בתים עתיקים משתפצים והופכים להיות בתי אירוח מפנקים. המון אבק, חום כבד, והגברים מרימים גופיות וחושפים כרס ומסתובבים עם מגבות רחצה קטנות, ספוגות מים, על הראש. באמצע הרחוב נמצא בית העירייה, הבניין הגבוה בפינגייאו העתיקה, ומקומתו העליונה יפה להשקיף על גגות העיר.
אם לבלות כאן לילה אז רק באחד מבתי ההארחה שבתוך העיר העתיקה. מלון De Ju Yuan, גם הוא ברחוב נאן דאג'יה, התגלה לנו כאכסניה קטנה הבנויה מסביב לחצר סינית טיפוסית, ששולחנות אוכל קטנים עומדים בה בין בריכת דגי זהב ועציצי פרחים גדולים, ופנסי נייר אדומים מקשטים אותה. בחדר מיטה גדולה - מה גדולה? ענקית! מקיר לקיר - בנויה מלבנים ועליהם מזרונים, שמיכות משי ואפריון ורוד, כריות סאטן אדומות על הכיסאות הרחבים הניצבים לאורך הקירות, רצפת אבנים כהה, על החלונות מודבקות מגזרות נייר אדומות למזל ורק הטלוויזיה בחדר והמחשב בחדר הקבלה הם סממנים עכשוויים. השירותים בחדר פשוטים ונקיים והמארחים מעניקים שירות מכל הלב. נשיא צרפת לשעבר, ז'יסקר ד'אסטן, כך הם מתפארים, התגורר באכסניה הזו לפני ארבע שנים ועכשיו גם אנחנו. האמת, בינתיים יש בעיר גדולות ומפוארות ממנה, אבל בשבילנו זה היה לילה מושלם (www.pydjy.net). ואגב כל הבניינים המסחריים בעיר, כמו האכסניה שלנו, ניבנו כשהחזיתות, בהן נערכה הפעילות המסחרית, פונות אל הרחוב והחצרות הפנימיות משמשות למשרדים ולמגורים.
מומלץ מאוד לעזוב קצת את הרחוב הראשי המושך, נאן דאג'יה, ולטייל בין הסימטאות האחוריות של העיר, שרובן אפילו אינן סלולות. כאן מצאנו כנסייה קתולית קטנה, בתים טיפוסיים עם חצרות פנימיות ובנייה מסביב לציר מרכזי, בהם בתי מגורים של תושבי המקום (כ-400 בתים מתקופת שושלת צ'ינג נותרו בשלמותם) שדרך השער הפתוח יכולנו להציץ פנימה ולראות את החיים המתנהלים בפנים, וגם כמה מוזיאונים קטנים ומקדשים. עגלות רתומות לחמורים, סבתות רוכבות על אופניים עם תינוקות במושב האחורי, שוק פחם קטן, אישה צעירה יושבת בצל החומה וסורגת בנחת, ושקט ושלווה של ימים אחרים.
במהלך ההיסטוריה, פינגייאו היתה ידועה כ"עיר הצב". והיות והצב ידוע באורך שנותיו ובבריאותו, היא נחשבה כמקום סולידי עם עתיד ארוך. בחומת העיר יש שישה שערים - הדרומי הוא ראש הצב, הצפוני - זנבו, וארבעת השערים, שניים במזרח ושניים במערב - רגליו. רגל אחת של הצב קשורה למגדל הנמצא בצפון מזרח העיר, וזאת כדי שלא יימלט ויפקיר את התושבים. הסיפור הזה מבטא את התקווה לביטחון ולהצלחה. עובדה.
סובלנות דתית במקדש מאובק
שישה קילומטרים דרומית מזרחית לפינגייאו, בכפר קיאוטו (Qiaotou), נמצא המקדש הבודהיסטי שואנגלין (Shuanglin), הנראה מבחוץ כארמון. אוצר בלתי רגיל של 2,052 פסלי חימר צבועים, בגבהים שונים, משלושה מטרים עד 30 ס"מ, ממלאים את עשרת אולמותיו הקטנים והגדולים. לא ברור מתי המקדש נוסד, אבל כתובת על לוח אבן הניצב במקדש מציינת כי הוא חודש בימי שלטונו של הקיסר וופינג משושלת צ'י הצפונית, כלומר לפני כ-1,400 שנה. המבנים הנוכחיים הם מתקופת השושלות האחרונות, מינג וצ'ינג, והפסלים הצבועים לעומת זאת עתיקים מהם וכמה מהם נוצרו עוד באמצע המאה העשירית לספירה. באולמות שונים יש פסלים שונים ובהם שומרים מאיימים חשופי גוף עליון, מלכי שמים, ארהאטים, שהם אלים רבי תושייה בעולם הבודהיסטי, בפוזות ריאליסטיות, בקבוצות של בודדים עד 500 דמויות, כשהבעת כל דמות שונה מרעותה ומייצגת אופי, מצב רוח, מצב פסיכולוגי או תכונות שונות. יש במקדש קירות שלמים שהפסלים הממלאים אותם מספרים סיפורים מחיי בודהה. הפסלים מדהימים בחיותם, אבל המקום סובל כנראה מחוסר כוח אדם והם מכוסים ממש בשכבות של אבק, מראה הפוגם בהנאה ובעיקר - בפסלים עצמם.
חזרה אל טאיואן הבירה, למנוחת לילה. בכל ההיסטוריה הארוכה שלה היתה טאיואן עיר מסחר ותעשייה ואפילו מרקו פולו, שביקר בה במהלך נדודיו, תיאר אותה כ"עיר משגשגת, מרכז גדול למסחר ולתעשייה". לרוע מזלה היא יושבת בנתיב הפלישות מהצפון לסין, כך שהיתה גם מרכז למלחמות רבות. היום, כשהיא מוקפת מכרות רבים ותעשיות ואפופה באוויר מזוהם, זוהי עיר חסרת אופי מיוחד. כמו ערים אחרות בסין צמחו בה מגדלי מגורים ומשרדים, יש בה שדרות רחבות, הרבה בתי מלון ובנקים ומה שמשך במיוחד את תשומת לבנו היה בית כלבו ענק השוכן במרכז העיר, מודרני לחלוטין עם הרבה זכוכית, מראות ופלדה נוצצת, עם מוצרים טרנדיים, שמות הכתובים באנגלית (אבל זבנים המדברים רק סינית) ומחירים גבוהים להחריד. כנראה בעיר בת השלושה וחצי מיליון תושבים שכבה גדולה של עשירים שיכולים להרשות לעצמם לקנות את החולצות האלה. ראינו בכל אופן, ששוק הלילה בליושיאנג ננלו (Liuxiang Nanlu) בו נמכרת סחורה זולה במחירים זולים, צפוף הרבה יותר מאשר אולמות בית הכלבו הענק, כך שיש כנראה בעיר שכבה עוד יותר גדולה שאינה יכולה לקנות בו.
איך נפטרים מ-108 דאגות
חמש שעות נסיעה מטאיואן בכיוון צפון-מזרח, בדרך יפה, מתפתלת ועולה, הביאו אותנו אל ווטאי שאן (Wutai Shan), הר חמש הפסגות, הראשון בארבעת ההרים המפורסמים והקדושים ביותר לבודהיזם בסין. ואיך יודעים שהוא באמת הראשון? פשוט מאוד: הוא מכונה ווטאי ("זהב"), בעוד לשלושה האחרים נותרו הכינויים כסף, נחושת וברזל. חמש הפסגות של ההר הן מישורים שטוחים, קרחים, מכוסי קרח מרבית השנה ובכל אחת מהן מקדש. כולן בגובה של לפחות 2,400 מטרים ואילו הצפונית, הגבוהה ביותר, מגיעה ל-3,058 מטרים ומכונה על כן "הגג של צפון סין". במאה ה-13 לספירה הגיע אל ההר גם הבודהיזם הטיבטי וכך נעשה ההר קדוש לא רק לסינים בני האן אלא גם לטיבטים, למונגולים ולמנצ'ורים, וכולם חיים עליו בשלווה זה לצד זה. ההר כולו זרוע בכמאה ועשרים מקדשים או שרידים עתיקים של מקדשים שכולם ניבנו בהרמוניה מופלאה עם הטבע שמסביב ומלבדם ניצבים בו עוד פגודות ופסלים שניבנו בטכניקות ובסגנונות שונים. במנזרים שמורים אלפי כתבי יד עתיקים בסנסקריט, סינית, טיבטית, יפנית ומונגולית, כלי נגינה עתיקים, פעמונים בודהיסטים גדולים, תופי תפילה, ציורי קיר נפלאים, מאות אגדות, אלפי שירים - ההר הזה הוא ממש אוצר בלום של תרבות מסורתית עשירה.
ההר המדהים ביופיו השמיימי, עם שפעת עצים ופרחים, עם מערות, מעיינות וסלעים מרהיבים כשבין כל אלה מציצים גגות המבנים העתיקים, מושך אליו מאמינים בודהיסטים העולים אליו לרגל מכל רחבי סין, מונגוליה וטיבט. הוא הוכרז שמורת טבע. ומבנים עתיקים אחרים נמצאים בכפר ובסביבותיו, וכדי לארח את עולי הרגל הרבים המגיעים אליו ניבנו סמוך לו עשרות בתי מלון ברמות שונות ומסעדות אין ספור.
הכפר עצמו משדר אווירת שלווה ונועם ברחובותיו המתעקלים, עם נזירים המהלכים בהם לאיטם, חנויות סולידיות למצרכי היום יום, וגגות אפורים הנשפכים בעמק עד שהם נעלמים בעיקול הבא. שוק הלילה הנמצא בתחתית הכפר הוא ההיפוך הגמור. כאן מתרחשת חגיגה של צבעים וקולות, עם מאות דוכני מזכרות, פטריות מיובשות וחפצים שימושיים כמו מקלות הליכה מחוטבים לעליה בהר, שמשיות מגן מהשמש וכריות סאטן עליהם כורעים בעת התפילה ודוכני אוכל שהם חלק בלתי נפרד מהתמונה.
היומיים הבאים היו עמוסים בשוטטות בין המנזרים, המקדשים והפגודות. יומיים קסומים שהחוויות רדפו בהם האחת את השנייה. השתתפנו בטקסי תפילה של נזירים טיבטים, כשהם עטופים בגלימות צהובות, נכנסים בעקבות שני נזירים התוקעים בכלי נגינה אל אולם תפילה מהודר, פסל בודהה במרכזו, והם כורעים לרגלי "כס מלכות" של הכוהן הגדול היושב עליו עם גלימתו הרקומה וכולם קוראים את התפילות כשהם ממוללים באצבעותיהם את מחרוזות התפילות. יחד עם כל המאמינים עברנו גם אנחנו על פניו של בודהה. לא כרענו ברך אבל חשנו בהחלט בהתמסרות הטוטאלית של כל הסובבים אותנו נוכח האלוהות הזרה הזאת; עלינו וירדנו מאות מדרגות בגלל קדושתם של מספרים מסוימים. הבודהיסטים מאמינים למשל כי יש לאדם בחייו 108 דאגות שונות ולכן כל דבר מצוין ב-108 תכונות. בחגיגות ראש השנה ביפן נוהגים להכות בתוף 108 פעמים, ואנחנו ירדנו 108 מדרגות ועלינו אותן בחזרה, רק משום שאם עולים את כל ה-108 כל הדאגות חולפות; עברנו על פני נושאי אפריונים מקטיפה אדומה שהובילו ישישים לתפילות במקדשים; נאבקנו ברוכלים, במקבצי נדבות ובנזירים צעירים פושטי יד, ועם אחרים ניהלנו שיחות ארוכות כשהם, להפתעתנו, מספרים לנו על חייהם ובעצם מבקשים לשפר את האנגלית שלהם; תלינו פסי תפילה מנייר אדום (לחיים) ומנייר צהוב (למתים); הדלקנו נרות במחתות הנחושת שבכניסה לביתנים, בין עצי ברוש ציוריים; צילמנו נזיר תייר שנשא על כתפו מצלמת וידיאו סוני; סובבנו תופי תפילה גדולים; עלינו ברכבל אל מקדשי Dailuo Ding. השעה היתה רק שמונה בבוקר וכבר המון אדם זרם אל המקדשים. מי ברכבל, מי ברגל ומי ברכיבה על סוסים, כל אחד במשעול שבחר לו ואל המקדש שבחר להגיע אליו. אנשים מתפללים אל כל דמות אפשרית ובכל פוזה אפשרית. עולים במדרגות ומשתחווים, משתרעים על הקרקע, מתרוממים ושוב משתרעים וכך מטר אחר מטר תוך תפילה, יש כורעים ויש מי שרק מצמידים ידיים לפני פניהם ועדיין יש להם זמן לשחק עם קוף מרקד וגם לקנות סנאי בכלוב ולשחררו בטבע - יש לזה בטח תמורה רוחנית כלשהי. ובין אלפי האנשים הללו רק אנחנו, שניים מהמערב, לוטשים עיניים וזורמים הלאה בין כולם. חוויה חד פעמית.
הציפורים שומרות על הפגודה
עזבנו את ווטאי שאן מאחורינו והמשכנו לנסוע דרך כפרים קטנים עם בתי בוץ חומים-אפרפרים, טראסות הר מעובדות, הרים חרוצים בקניונים לכל כיוון, איכרים עם כלי עבודה על הכתף חוזרים מהשדות לארוחת צהריים.
הרבה השתנה בסין בעשרים השנים האחרונות. הכבישים טובים יותר, תחנות דלק בכל מקום, המון מכוניות, אבל בפרובינציות לא מדברים אנגלית, התפריטים במסעדות כתובים רק בסינית, הטוסיקים של תינוקות עדיין מציצים מחרכי המכנסיים, והשירותים - בלי נייר טואלט, עם חבית מים לשטיפה.
ביינגשיאן, עיירה משמימה, עצרנו לבקר במו טה (Mu Ta), פגודה מתומנת עתיקה שגובהה 67.13 מטר והיא בת תשע קומות, שתיים מהן נסתרות, שנבנתה במאה ה-11 כמגדל שמירה. הפגודה, שכולה עץ ואין בה גם מסמר אחד, מעולם לא נשרפה ולא נהרסה ברעידות אדמה או במלחמות. אלפי הציפורים המעופפות בתוך הפגודה ובחצרות אוכלות את התולעים מהעץ, וכך, מספרים כאן, הן עוזרות לשמר אותה בשלמותה. חיבורי הקורות בפגודה מהווים מערכת מסובכת ומופלאה של 54 סוגי חיבור. בקומת הקרקע של הפגודה יש ציורי קיר נהדרים ובין קומותיה מפוזרים 51 כיתובים קליגרפיים אמנותיים ו-26 פסלים, אחד מהם הוא פסל החימר הגדול ביותר בתוך מבנה בכל סין. בחצר מונחות שתי אבנים מעניינות. האחת - מטאוריט שנפל כאן לפני 900 שנה והשנייה - "אבן נוף השמיים", התגלתה בזמן בניית הפגודה. צבעה ירוק ופס לבן עובר בה, כמו נהר בשמיים וכך זכתה בשם הפיוטי. ולא תאמינו, אבל בתאי השירותים שבחצר הפגודה העתיקה הזו יש מיתקנים אוטומטיים לשטיפת האסלות. איך, למה דווקא פה ההפתעה המודרנית הזאת? ולחשוב שביקור שלי בשירותי אחד המקדשים באותו בוקר היווה חוויה קשה כמו בסין של לפני עשרים שנה.
מנזר תלוי על פי תהום
הכתובת על הסלע הגדול הרובץ בצד המדרגות העולות אל המנזר התלוי שואנקונג סה (Xuankong Si) שבהר הנגשאן (Hengshan) ליד העיירה חוניואן (Hunyuan), אומרת "נהדר". ואכן, מראה המנזר, הניצב תלוי על פי תהום בגובה 50 מטר מעל פני האדמה, מעל ערוץ ג'ינגלונג (Jinglong), הוא מראה עוצר נשימה, מפתיע ומסתורי.
108 פסגות יש בהר היפה והמסוכן הזה. בין עצי המחט והשיחים שעליו נחבאים מנזרים ומקדשים,הבנויים במקומות מיוחדים במינם כשהאחד נדחק בין מערות, אחר בנוי בראש אחת הפסגות והמיוחד מכולם הוא המנזר התלוי הבנוי כולו מעץ. הוא ניבנה לראשונה לפני כ- 1,400 שנה וחודש פעמים אחדות בתקופת שושלות שונות. נוסע סיני מפורסם, Xu Xiake כתב ביומנו: "זהו המבנה הנפלא ביותר שראיתי מימי". ארבעים אולמות, כמה מהם חודרים לתוך מערות, יש במנזר. הם נתמכים על ידי עשרות עמודים התקועים בשקעים ובבליטות הטבעיים של הסלע ומסדרון עקלקל וגזוזטראות פתוחות מחברים ביניהם.שמונים פסלי בודהה מאכלסים את האולמות, פסלי ברונזה, ברזל, אבן וחימר, כמה מהם פריטי אמנות נדירים. ציורי קיר וחיטובי עץ מקשטים את החדרים ובשני צידי המנזר מתרוממים באלגנטיות שני מגדלים, מגדל הפעמון ומגדל התוף. המנזר משרת את המאמינים הטאואיסטים, הבודהיסטים והקונפוציוניסטים בהרמוניה מושלמת וכך, בנוסף לפסלי בודהה אפשר לראות שם גם את אלי השמים והארץ הטאואיסטים ואת פסלי קונפוציוס. ב-1958 נבנה גם גשר תלוי בדרום המנזר ויחד הם נחשבים לאחד המראות הנהדרים ביותר של ההר.
שוכני המערות
האזור ההררי הזה מבורך במאות מערות,שבעבר הלא רחוק שימשו גם למגורי אדם. ממש כפרי מערות היו אלה. בינתיים נבנו בהוראת הממשל כפרים חדשים ורוב שוכני המערות הועברו אליהם. בדרך מהמנזר התלוי אל העיר דאטונג, השנייה בגודלה בחבל שאנשי, עברנו באחד הכפרים האלה. Dong Ge Tun. בצדו האחד של הכביש מתרוממות הגבעות עם פתחי המערות הזנוחות. בצדו השני של הכביש - בתי הכפר החדש ובתווך - באר המספקת מים לכל הכפר. הכפר אולי חדש, אבל מים זורמים אין בו ותושביו הולכים עד הבאר מרחק לא קטן, מעלים את המים בשקי גומי ומהם לדליים הנישאים באסל על הכתפיים, עד הבית. ב"שכונת" המערות נראית רק מערה אחת מיושבת עדיין ומטופחת, עם גינה קטנה בכניסה ווילון בד במקום דלת. הדייר הישיש, שן בודדת אחת בפיו, מסרב בעקשנות לעזוב את ביתו הישן. הוא התעכב לידנו בדרכו אל הבאר ובשברי מלים באנגלית הסביר לנו שבמערה נולד ובה ימות. ממה הוא חי? כנראה מנדבת ידם של תיירים ספורים, שכמונו עוצרים כאן באופן ספונטאני לגמרי. את המים מעלים מהבאר, אבל בכפר החדש יש לפחות חשמל. נכנסנו אל אחד הבתים. בחדר הקדמי היו ערימת פחם, חביות מצרכים, מטאטא ונורת חשמל אחת המספיקה לכל הדירה. את רוב החדר האחורי מילאה מיטה גדולה, מקיר לקיר ועליה ערימת שמיכות, שעון ומראה עגולה. במקום שנותר עמדו תנור בישול עם ארובה, ספסל ועליו מצרכים ומעל הכל היה תלוי חבל כביסה. כאילו העבירו את תכולת המערה כמות שהיא אל הבית החדש. בעלת הבית, ישישה המדדה בכבדות על רגליה, חיה בו לבד, אבל מסביב גרה המשפחה - בת, נכדה ונין קטן.
רק יצאנו מבית הישישה ולהקה של ילדים מהכפר שכבר שמעו על ה"ביקור" הקיפה אותנו והתישה אותנו בבקשות לרכוש מהם בובות זעירות, מעשה ידי אמהותיהם. עזבנו את הכפר עם קולקציה שלמה מהבובות הללו ועם ביטחון שעם השינויים הגדולים העוברים על סין, גם הכפר הזה ייראה אחרת בעוד שנים אחדות.
51 אלף פסלי בודהה
כמה שעות מאוחר יותר עמדנו בפתח מערה ענקית, משתאים למראה דמותו העצומה של בודהה היושב עם כל 17 המטרים גובה ו-14 המטרים רוחב שלו, בתנוחה של מדיטציה, אדרת כחולה מוטלת על כתפיו, פני הזהב העגולים שלו מחייכים וכולו אומר הדרת כבוד, טוב לב ונדיבות. סביבו, על קירות המערה, מגולפים סיפורים בודהיסטים והם מלאים בודיסאטוות, פגודות נישאות על גב פילים, נישות עם בודהות ישובים - ככל שהעיניים התרוממו יכולנו לזהות עוד ועוד מראות מרהיבים של דמויות, תהלוכות, ציורי קיר נהדרים. היינו עתה בתוך המערה החמישית ביונגאנג, אחת מ-45 מערות היוצרות את המתחם הקסום הזה, הנמצא 16 ק"מ ממערב לעיר דאטונג, ליד מעבר ההרים המוביל אל מונגוליה הפנימית וסמוך למכרה פחם גדול, במקום בו חוסמות את הדרך הפסגות העצומות של הר ווז'ון (Wuzhon Shan). בראש ההר נראים שרידי חומותיו של מבצר ולמרגלות המצוקים, בגדה הצפונית של נהר ווז'ון - קילומטר שלם של מערות טבעיות ומלאכותיות, 45 מערות "רכס העננים" (Yungang Shiku), שב-252 הגומחות שלהן מסתופפים 51 אלף פסלים, הגדול בהם גובהו 17 מטרים והקטן שני סנטימטרים.
שני גיאיות חותכים את ההרים העשויים אבן חול קלה לחציבה, ומחלקים את המערות לשלוש קבוצות: מזרחית, מרכזית ומערבית. המערות ממוספרות וליד כל אחת יש שילוט טוב באנגלית, דבר שעוזר להבין את כל מה שהעיניים רואות. למערות הללו, על העושר האמנותי המדהים הספון בהן, יש היסטוריה ארוכה בת 1,500 שנה. כל מלאכת החציבה הושלמה בתוך 60 שנה, כשחמש המערות הראשונות נקראות על שם Tan Yao, נזיר בודהיסטי מפורסם שמונה על ידי הקיסר Wen Cheng Di משושלת ווי הצפונית כמפקח על בניית האתר. העבודה כולה נעשתה במאמץ משותף של כל הקבוצות האתניות שחיו אז בצפון סין.
פסלי הבודהה שבמערות הם האלמנט הדומיננטי במתחם ולא יכולנו לעבור על פני אפילו אחד מהם בלי לבחון אותו מלמטה עד למעלה. במערה השישית, למשל, עמדנו שעה ארוכה ליד הבודהה השלישי בגודלו במתחם, היושב, לבוש גלימה ענוד תכשיטים, אחד מהם צמיד דמוי נחש, ידו הימנית מורמת לכיוון סנטרו ונתמכת על ידי Vajra, דמות ננסית בעלת ארבע ידיים. עם זאת יכולנו לזהות בבירור גם פסלים של אלים הינדים כמו שיווה בעל שמונה ידיים ושלושה ראשים רכוב על שור או אינדרה מרובה הפנים רכוב על טווס, ואפילו כלי נשק ביזנטיים, כלי עבודה יוונים, מלאכים מעופפים, מוסיקאים, קדושים, פגודות ודרקונים. הדרקון, לידיעתכם, הוא חיבור של כל החיות לאחת. יש לו קרניים של אייל, גוף של נחש, כף יד של נשר, עיניים של שור ופיו הוא מקור מים להגנה על מקדשים מפני שריפה
עקבות של גלגלי מרכבות הנראים על הסלעים בשטח, כתובות עתיקות בנות 1,500 שנה, סנאים מטפסים על הסלעים, כל אלה מוסיפים מימד של חיים לקליידוסקופ המדהים הזה, שמלכתחילה היה ה"אשם" בבחירת חבל שאנשי כיעד לביקורנו הנוכחי בסין.