מה נשמע בניו יורק?
מאת אסתר ברנע
פראנק סינטרה שר פעם, בקולו הממיס, על אהבתו לפריס. הוא אהב אותה באביב, בקיץ, בסתיו, בחורף, ביום ובלילה. כך אני עם ניו יורק, שלפעמים היא יפה כל כך ולפעמים ממש מכוערת, אבל תמיד מסעירה וסקסית. העיר שכל הזמן יש מה לעשות בה והיא באמת בלי הפסקה. העיר שלעולם משנה פנים ותמיד היא מתחדשת. העיר שעליה אומרים שהיא לא אמריקה האמיתית, אבל בשבילי היא הכי אמריקה.
העיר שמציעה לארבעים המיליון המבקרים בה בשנה אחת כל מה שהם עשויים לבקש: היסטוריה מרתקת, מוזיאונים נפלאים, תיאטרונים מצויינים, מוסיקה משובחת מכל סוג, בתי מלון מפוארים (והו, כמה יקרים), מסעדות - מהטובות והיקרות ביותר בעולם עד נקניקיות בדולר בדוכני הרחוב - חיי לילה מסעירים, כיכרות וגנים יפהפיים ושקטים, קניות מהממות ומוניות צהובות שכולן תפוסות עד רגע של ייאוש שבו תמיד תופיע האחת הגואלת. העיר שהיא גם בית לשמונה וחצי מיליון בני אדם שחיים בבתי הקומות שברחובות הצפופים, מגדלים שם את ילדיהם, מטיילים איתם באחד מ-1,500 הפארקים הפזורים בה, מטפחים את כלביהם ויוצאים גם אתם אל הפארקים, עובדים במשרדים שבגורדי השחקים ויוצאים בהפסקת הצהריים אל הגינה הקרובה עם סלט במיכל פלסטיק וקפה בכוס קרטון בידיהם, מסתדרים עם הפסיפס האנושי המקיף אותם - שהרי יש בה יותר איטלקים מאשר בוונציה, יותר אירים מאשר בדבלין, יותר יהודים מאשר בירושלים ועוד אפריקאים וסינים וספרדים ופולנים ורוסים ומה לא.
לחרוש את האזור ברגליים
העיר ניו יורק השוכנת ליד שפך נהר הדסון, כוללת אמנם חמישה רבעים, בהם מנהטן, ברונקס, קווינס, ברוקלין וסטאטן איילנד, 525 קמ"ר המאוכלסים בשמונה וחצי מיליון תושבים, אבל כשאני אומרת ניו יורק אני בעצם מתכוונת למנהטן - שפירושו "אי של גבעות" בשפת האינדיאנים בני שבט המאנסי שחיו בו אלפים רבים של שנים - אותו נקניק פיקנטי שאורכו 22 ק"מ ורוחבו 3 ק"מ, שבחלקו הדרומי, הישן ביותר בעיר, עם ההיסטוריה העשירה ביותר, יש גיבוב של רחובות שקמו על שבילי הליכה עתיקים של אינדיאנים, ואילו בחלקו הצפוני יותר יש בו רשת רחובות הנמשכים במרחקים קצובים ממזרח למערב ושדרות הנמתחות מצפון לדרום.
ביקור בניו יורק יכול להיות מתסכל מאוד, כי איך מתגברים על ההיצע והגודש? הפתרון שלי הוא לגור בכל ביקור באזור אחר, ואז לחרוש אותו - ברגליים, ככל הניתן - לאורכו ולרוחבו, על כל מה שיש לו להציע. וההפתעות והחידושים הם תמיד רבים. בביקור הנוכחי למשל, לא הגעתי כלל אל העיר העילית, "אפ-טאון", על המוזיאונים הנפלאים שבה וגם לא בהארלם על כנסיותיה ומועדוני הג'ז שלה, שהיא אחד האזורים הנמצאים עכשיו בתהליך של שינוי ומתיחת פנים. אמריקאים לבנים רבים רוכשים בה היום בניינים מוזנחים כדי לשפצם ולגור בהם, לצד אפרו אמריקאים ומהגרים מחוף השנהב, מסנגל ומהרפובליקה הדומיניקנית. ואפילו בסנטרל פארק הענק שבאמצע מנהטן לא טיילתי. גרתי באמצע העיר, "מיד-טאון", במפגש רחוב 51 ושדרת לקסינגטון, וחיפשתי מה התחדש בסביבה זו.
המקום הראשון היה כמובן ה"מומה", המוזיאון לאמנות מודרנית, המאגר הגדול בעולם של אמנות המאה ה-20, ברחוב 53 והשדרה החמישית, הוא הלהיט הגדול של העיר. שמחתי לראות שוב את גן הפסלים המקסים שנשאר במקומו בחצר הבית ולפגוש מכרים ותיקים מתוך אוספי הציורים, הפסלים והאמנות הדקורטיבית הנמצאים עתה בשש קומות של אולמות חדשים, חללים מרווחים שמעליות ומדרגות נעות מחברות ביניהן ועושות את הביקור בו ידידותי ונח. כדי לתת קצת מנוחה לרגליים עייפות במהלך הביקור, עומדים לרשות המבקרים אספרסו בר בקומה השנייה, בית קפה עם הגשה בקומה החמישית ומסעדה טובה הצופה אל גן הפסלים בקומה הראשונה.
מוסד אחר שזכה בשנים האחרונות לחידוש פנים הוא תחנת הרכבת גראנד סנטרל שברחוב 42, בין פארק אבניו ללקסינגטון. התחנה, בסגנון בוז-אר, נבנתה ב-1913 ובה 48 רציפים בשני מפלסים. האולם המרכזי שלה הוא יצירת מופת עצומת ממדים בגובה 12 קומות עם תקרה כחולה ירוקה משובצת כוכבים מצויירים. גרם מדרגות חדש ומרשים נוסף עתה לבניין, ואת חנויות השמטעס באכסדראות המובילות אל התחנה מכיוון שדרת לקסינגטון ורחוב 42 החליפו חנויות יוקרתיות. במפלס התחתון נמצאת מסעדה-בר שהיא מוסד בניו יורק: אויסטר שמה, והיא מציעה בתפריט 25 סוגי דגים, 20 עד 30 סוגי צדפות, בנוסף למנות מיוחדות אחרות ולרשימת יינות בת 400 פריטים. המחירים כמובן בהתאם, אבל לנסות פעם אחת זו מצווה.
מי שלא ביקר בעיר בעשר השנים האחרונות זוכר את כיכר טיימס, המשולש שבצומת רחוב 42, ברודוויי והשדרה השביעית, כמקום מפוקפק, מזוהם ומלא חנויות פורנוגרפיה, סרסורים וזונות. אז לא עוד. עכשיו יש בה בנייני משרדים חדשים, בתי מלון טובים, מסעדות וחנויות רבות ועדיין מהבהבים בה שלטי החוצות הגדולים (מה גדולים? ענקיים!) המושכים המוני אדם.
במפגש שדרת מדיסון עם הרחובות ברודוויי ו-23, נמצא גן היסטורי חמוד הנושא את השם מדיסון סקוויר פארק: עצים עבותים מצלים, כמה ערוגות פרחים ססגוניים, פינת משחקים לילדים, פסלים אחדים, ספסלי ישיבה - פינה של רוגע בלב ההמולה. וכאן בגן הקימו בעלי המסעדה "סניף" - ביתן קטן לממכר המבורגרים מהטובים בעיר. הריחות העולים מהביתן מגרים ממש, והניו יורקים הסבלנים, שאינם בוחלים בעמידה בתורים, עומדים בתור מתפתל שנמשך 15, ולפעמים גם 30 דקות, כדי לזכות בהמבורגר שמנמן וריחני אותו אפשר לאכול על אחד השולחנות המפוזרים בגן. הצטרפנו גם אנחנו לתור, ועם הקציצות הריחניות וכוס לימונדה מתוקה ישבנו בגן המקסים, ולחצי שעה הרגשנו את עצמנו חלק מהסביבה ולא רק תיירים זרים המחפשים אטרקציות.
ומי לא מכיר את מרכז רוקפלר הענק המשתרע בין השדרות החמישית לשישית, מרחוב 47 עד רחוב 51, עם מעברים תת קרקעיים ורחבות פתוחות המקשרים בין המבנים במתחם ובהם חנויות, מסעדות, מזרקות, ערוגות פרחים, משטח החלקה על קרח ופסל פרומתיאוס הזהוב, אולי סימלו המסחרי של המרכז? גם כאן מתרחשים דברים, במרומי הקומה ה-70, קומת התצפית בגובה 259 מטרים, שנחנכה לפני יותר משבעים שנה והעניקה לצופים 360 מעלות של פנורמת נוף עוצרת נשימה שאין דומה לה. הקומה שהיתה מעוצבת כסיפון ספינה על כל האביזרים הנילווים, עוברת עיצוב מחדש, כשהשיפוץ המתבצע אמור להעצים את האלגנציה והיופי של המקור. דרך פאנלים של זכוכית שקופה לחלוטין יפציעו שוב סנטרל פארק, בניין קרייזלר, טיימס סקוור, גשר ברוקלין, פסל החרות וכל מה שביניהם. כניסה מיוחדת תיפתח ברחוב ה-50 ובה יוצגו תערוכות מולטימדיה לזכר האנשים שבנו את ניו יורק. מעליות מיוחדות עם תקרות זכוכית שדמויות היסטוריות מוצגות בהן יעלו את המבקרים אל "טופ אוף דה רוק", כפי שהיא מכונה, כל יום בשנה, מ-08:30 בבוקר ועד חצות הליל.
תמיד קורה משהו שמוציא אותי מסביבת מגוריי העכשווית, והפעם היה זה שוק הבשר הסיטונאי של מנהטן, שגם בו מתחוללים שינויים מפליגים. מחסני הבשר עוזבים ומפנים מקום לעוד שכונה בוהמית עם גלריות לאמנות, מסעדות טובות, חנויות מעצבים, ברים, ומגורי אמנים. התהליך בעיצומו וטרם הושלם ובינתיים אפשר לראות ולהריח עדיין את הבשר שבמחסנים ובפחי האשפה שברחוב, לצד חנויות פאר. הבוטיק הראשון שנפתח שם לפני שמונה שנים - הבוטיק של ג'פרי (Jeffry's), היה הסמן הימני ואחריו הגיעו האחרים. בהמשך הרחוב נמצא הבוטיק של סטלה מקרטני, שהשמלות המעוצבות שלה תלויות בו כמו במוזיאון, וגם זה של אלכסנדר מקווין, ולידם חנות מקסימה של בודום (Bodum) לכלי בית ומטבח מעוצבים להפליא ואם לא לקנות בה משהו (בגלל המחיר או המשקל), הרי אפשר להתנחם בקערת מרק חם, כריך, עוגה או סתם ספל קפה, בקפטריה הקטנה והחיננית שבחנות, בה אפשר לשבת וליהנות בינתיים מהמוצרים היפהפיים שבחנות ומהיופי שברחוב.
לא לדאוג, הגשר יציב
כל אלה הם רק קצה שבקצה של מנהטן הנפלאה והמתחדשת, אבל כאמור לעיר הזו יש עוד ארבעה רבעים והפעם החלטתי להציץ אל מעבר לגשר ברוקלין העובר מעל הנהר איסט, ולראות עד כמה ה"אילן גדל בברוקלין", מאז קראנו בנעורינו את הספר הידוע של בטי סמית.
העלייה אל הגשר הציורי, כמו אל רוב גשרי העיר, מסובכת למדי והכי קל לעשות זאת ברכבת התחתית. הכי יפה לעומת זאת, לחצות אותו ברגל מהצד המזרחי של פארק סיטי הול ואז אפשר לראות את התמונה המדהימה של לואר מנהטן נשקפת ממנו. התמונה נהדרת במיוחד בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בעת שגורדי השחקים בוהקים באור השמש השוקעת. וזוהי בקצרה הטרגדיה של הרבעים: אנחנו חוצים את הגשר לברוקלין ומה אנו רואים וממה אנו מתפעלים? שוב מנהטן.
גשר ברוקלין, שאורכו 531 מטרים, הוא גשר הפלדה התלוי הראשון בעולם והוא נחנך בשנת 1883 לאחר שורת מיתות משונות כמו זו של מתכננו ג'ון רובלינג, שנפטר מצפדת לאחר תאונה, מותם של עשרים פועלים במהלך העבודות, קשיי מימון שונים ומשונים, ואם לא די באלה, הרי בעת טקס החנוכה עצמו התעורר חשש מהתמוטטות ובבהלה הכללית נרמסו למוות שניים עשר אנשים. אבל לא לדאוג. בנסיעה במכונית מתחת לגשר אפשר לראות את התמיכות האדירות המחזיקות אותו ובכל מקרה, לפני כ-28 שנה הוא גם עבר שיפוץ רציני. בטיול הרגלי שנמשך כעשרים דקות כדאי לעצור בנקודות התצפית שמתחת לשני מגדלי האבן התומכים בגשר ולראות שם את הציורים המתארים תמונות מההיסטוריה של ניו יורק.
טוב, הגעתי לברוקלין, הרובע שעם 2.5 מיליון תושביו הוא המאוכלס ביותר בין הרבעים. שוטטתי בו שעות ארוכות ומצאתי שיש בו כל מה שמציעות ערים בינוניות בארה"ב. בתי מלון קטנים וגדולים - למשל ליד הגשר, נמצא מלון מפואר של רשת מריוט, שהאכסדרה המונומנטלית שלו יפה להפליא ועוגות הגבינה הניו יורקיות שהם מגישים הן אגדה אמריקאית אמתית. המלון הזה יכול להיות אופציית מגורים, אם מבקשים לבלות בדרום העיר (לואר מנהטן); אפשר למצוא בברוקלין היסטוריה מקומית עם שכונות של בתי אבן חומים שגרמי מדרגות יפים מובילים אל הכניסות המקושתות והמעוגלות שלהם וגילם למעלה ממאה שנים. "דרים וורלד", גן השעשועים הוותיק בקוני איילנד, כמעט נטוש היום, אבל בשדרת סרף אפשר לפשפש בדוכנים של שוק פשפשים ולראות את מופע הקרקס בן עשרות השנים קוני איילנד סייד שואו, ואילו לאורך הטיילת, בין מתקני השעשועים המושבתים זה מכבר, פועלת בקיץ רכבת ההרים המפורסמת שהתחילה את מסעה עוד ב-1927 ועדיין היא דוהרת. בהמשך הטיילת נמצא המצפה התת ימי של ניו יורק ובו עשרת אלפי בעלי חיים ימיים ובבריכה שלו נערכים מופעים מרהיבים של דולפינים. בסביבה נמצאת גם השכונה הרוסית הידועה בשם אודסה הקטנה, ששמה מעיד על החנויות, המסעדות והמאפיות הרוסיות הרבות שאפשר למצוא בה עד היום
המגוון הגדול של אוכלוסיות אתניות וגיליות בברוקלין הוא זרז נהדר לחיי תרבות פעילים ביותר ואכן מאות אמנים חיים בה, מהם מהגרים ממנהטן השכנה, עשרות רבות של גלריות תוססות לאמנות פועלות בה וכך גם האקדמיה הוותיקה למוסיקה שהיא היום בית לתיאטרון, קולנוע ותערוכות. ומעל הכל - מוזיאון ברוקלין לאמנות שהוא השני בגודלו בניו יורק והוא ניצב במרכז הרובע, באזור מקסים וירוק של פארקים וגנים, כולל גן בוטאני גדול, קשת זיכרון לחיילים ולמלחים שהוקמה ב-1892, גן חיות והספרייה הציבורית המרכזית של הרובע. שורשיו של המוזיאון, שעבר גלגולים, שיפוצים, שינויים ושמות רבים, נטועים כאן מאז 1823, כשהאוספים הולכים וגדלים עם השנים. בסיור בזק התרשמתי מאוד מאוספים גדולים של אמנות אפריקאית, איסלאמית ואסיאתית, ובמיוחד משורת תבליטי אבן אשוריים מארמון המלך אשור-נזיר-פל, עוצרי נשימה ביופיים, עברתי מהר כ-20 חדרים משוחזרים מאירופה ומארה"ב, התעכבתי שוב בגלריית רודן שבה לא פחות משישים פסלים שלו - מוכרים ואהובים, ועמדתי המומה מול ציוריו של האמן בן ברוקלין ז'אן מישל בסקיאט, בן תערובת (אב לבן ואם פוארטוריקאית) שמגיל שש למד בחוגי האמנות של המוזיאון, כנער צייר גרפיטי ועל כל דבר שמצא - רהיטים, דלתות ישנות, חלונות - בגיל 21 היה כבר אמן בינלאומי מצליח שצייר במשיחות מכחול צבעוניות, חזקות, זועמות, ובגיל 28 מת ממנת יתר של סמים.
טיול ברגל ברחובות ברוקלין נתן לי הרגשה של מין כפר גדול, עם בתי קפה על המדרכות, פה ושם חנויות קטנות כמו של פעם - ספרים, צעצועי עץ. בקונדיטוריה של ז'ק טורז (Jacques Torres) בווטר סטריט מספר 66 לגמתי אספרסו חריף והתכבדתי בשוקולדים נפלאים מעשה ידיו של ז'ק. על הכסאות מחוץ לקונדיטוריה ישבו באותה שעה כעשר אמהות עם תינוקות בני שבעה חודשים כולם - מפגש חודשי שלהן המאורגן על ידי איזו שהיא מחלקה בעיריה. זוהי הזדמנות נהדרת לפטפט, להחליף רשמים על התפתחות הקטנטנים, להיניק - משהו כמו בכיכר הכפר. לא שאין בה גם רחובות מסחריים טיפוסיים לעיר גדולה, כמו למשל שדרת אטלנטיק הרחבה, רחוב הקניות של העיר שם מצאנו גם כמה וכמה מסעדות ערביות.
כמו מנהטן, גם ברוקלין משתנה כל הזמן ולרובע ויליאמסבורג הידוע כמרכזה של קהילה יהודית-חרדית מצטרפים יותר ויותר אמנים וסופרים שנהנים כאן מדירות סטודיו גדולות בשכר דירה נמוך. שדרת בדפורד בשכונה היא עתה אזור בעל אווירה מיוחדת של אמנים ומסעדות ומקום נחמד להסתופף בו. לפנות ערב ערכנו טיול שהוא ממש חובה ומסורת ברובע - בשכונת ברוקלין הייטס, שהבתים ברחובותיה הציוריים נבנו בתחילת המאה ה-19 ומהטיילת שלאורך רחוב קלארק נשקף שוב נופה הקסום של מנהטן כשמימינה פסל החרות.