לונדון בעיניה של בת מצווה
מאת אתי ישיב
לונדון שלנו היום היא עיר של תיאטרון, מוסיקה, גלריות, אוכל טוב, וכן, גם קניות. הפעם החלטנו לנסוע דווקא אליה משום שרצינו להעניק להגר מעין תעודת זהות של אחת מערי התרבות המערבית ולא ללכת בעקבות הגל של הרבה פארקי שעשועים ומעט תרבות. ובלונדון יש כל כך הרבה לראות ולעשות, עד שהבעיה היא רק היכן לעצור. גם השפה האנגלית היתה שיקול. האורחת שלנו אינה מדברת עדיין אנגלית שוטפת, אבל אינה הולכת בה לאיבוד.
שבועות אחדים לפני הטיול המלצנו להגר לקרוא במדריך הממוקד "לונדון" של הוצאת שטיינהרט קציר. ב-128 העמודים שלו נותן המדריך המון מידע על העיר, בלי טרחנות ובקיצור, כמו שמתאים לנערה בת דור האינטרנט. ספר חמוד אחר שהגר קיבלה הוא ספרו המאוייר של דני קרמן "לונדון לילדים". הבעיה עם ספר זה, שקשה למצוא אותו בחנויות הספרים, הוא אינו מעודכן ובעצם מתאים לגילאי 9-8. למרות כל אלה הצליח גם הוא לדגדג את סף הסקרנות. עכשיו יכולנו כבר לספר להגר מה אנחנו מתכננים לעשות בלונדון, והיא, אחרי עיון בספרים, ביקשה רק להוסיף לתוכנית גם את מוזיאון השעווה של מדאם טוסו.
כדאי לגלוש באינטרנט
הרבה מידע חשוב אספנו לפני הנסיעה באינטרנט. האתרים מצוינים אבל דורשים המון זמן וסבלנות כדי לדלות מהם את כל החומר. למדנו את שעות הפתיחה של כל האתרים ואת מחירי הכניסה. ראינו שהמחירים (והכל כה יקר) שונים בשעות שונות של היום, והם הולכים ויורדים לקראת השעה חמש אחר הצהריים. ומכיוון שבשעה זו לונדון עדיין מוצפת אור יום, הזמנו מראש כרטיסים באינטרנט לסיבוב בגלגל המילניום (London Eye) הענק, וגם למוזיאון השעווה, ועוד זכינו להנחה של 2% בגלל ההזמנה באינטרנט. כרטיסים למחזמר הזמנו במשרד תל-אביבי שהשיג לנו מקומות מעולים ממש, הרבה יותר טובים מאלה שהוצעו לנו במשרדי הכרטיסים הלונדוניים. היות וחג הפסחא הנוצרי חל גם הוא בדיוק בחופשת הפסח שלנו, בדקנו מראש גם את ימי הפתיחה של החנויות בעיר ומצאנו כי רובן סגורות ביום ראשון שלפני החג עצמו ודווקא ביום החג הן פתוחות (טוב, האנגלים גם נוסעים בצד שמאל של הכביש).
ארבע וחצי שעות של טיסה נעימה מאוד בחברת אל על וכבר נחתנו לנו בלונדון, שקיבלה אותנו עם ניצנים ראשונים של אביב, פריחה לוהטת בוורוד, צהוב, לבן, ועלים חדשים על העצים המתעוררים, טריים טריים, ירוקים-שקופים. עיניה של הגר גדלו פתאום למראה הרחובות הגדולים והעמוסים, הבניינים הכבודים הרובצים להם צפופים, הכיכרות הירוקים.
התחלנו את הביקור בסיור מקיף בעיר על גגו של אוטובוס קומותיים. הסיורים האלה (יש כמה וכמה חברות המפעילות אותם) עוברים בין כל האתרים החשובים והאוטובוסים של החברה בה בחרנו נוסעים בשלושה מסלולים שונים ואפשר לעלות ולרדת מהם בכל אחת מהתחנות שבדרך. הם מגיעים לתחנות בתדירות של 15-20 דקות, בדיוק לפני שהסבלנות שלנו (ישראלים, לא?) נגמרת. באוזניות שומעים הסברים בשפות שונות (גם ביפנית, אבל לא בעברית), לילדים מחלקים גם מתנות קטנות, ואם תופס אותך הגשם (ומתי בלונדון זה לא קורה), תקבל גם שכמיית פלסטיק להגנה מפניו.
מפגש שלא היה עם המלכה
את התחנה הראשונה שלנו עשינו בארמון באקינגהאם. הדגל שהתנוסס על גג הארמון סימן מרחוק כי המלכה נמצאת היום בבית וכי נוכל לצפות בטקס חילופי המשמר המלכותי. הארמון מוקף בגני סיינט ג'יימס המעוצבים והיפים ביותר בלונדון וקשה היה להתיק את העיניים מערוגות הנרקיסים הענקיים, הצהובים והמרהיבים. עברנו בשערי הארמון המהודרים ומאחר ולא הוזמנו הבוקר לשתות כוס תה עם המלכה אליזבט השניה בחדר האוכל המלכותי, או באחד מטרקליניה, הצטופפנו בין אלפי התיירים האחרים שהגיעו כמונו לחזות בטקס. בכניסה לארמון עמדו להם שניים מהשומרים, עמדו או צעדו הלוך ושוב (גם להם היה קצת קר, כמו לנו שהגענו מהאביב התל אביבי), כמו בובות רובוט. צעד איטי אחר צעד איטי, סיבוב חד, נקישת עקביים. המעילים שלהם עדיין אדומים כדם כמו שזכרתי, כובעי פרוות הדוב גבוהים ושחורים, אלא שפעם אפשר היה לגשת אליהם, ולפעמים אפילו לשלוח אצבע נוגעת, ואילו עתה הם עומדים מוגנים מאחורי גדר ואי אפשר להציק להם או לראות אם הם מחייכים מתחת לכובע הגולש אל העיניים. כמעט שעה תמימה חיכינו להתחלת הטקס, ולאט לאט מצאנו את עצמנו נדחקים הלאה מהגדר. כדי לראות משהו נאלצה הגר לטפס על כתפי סבא ומזל שהיא רק בת שתים עשרה. ה"הצגה" התחילה בשעה 11:20, אז הגיע המשמר המחליף, לבוש גם הוא בבגדי האדום-שחור, רכוב על סוסים יפהפיים, כשתזמורת כלי נשיפה מלווה אותו בדרכו אל הארמון. המפקדים בדקו את טורי השומרים, אלה דיגלו חרבות, הורידו נשקים, שיחקו בחיילים. ממרכז הרחבה צפה בטקס גם פסל השיש הלבן של המלכה ויקטוריה המתנשא לגובה 25 מטרים, מוקף בסמלי צדקה וחסד, ציור וקידמה. היה לנו קר, הטקס היה ארוך ועמדנו רחוק, ובכל זאת היה זה בין הדברים שהרשימו ביותר את בת רמת השרון שלנו בלונדון.
ארמון וסטמינסטר היה תחנה נוספת שלנו היום ועוד להיט בעיניה של הגר, שהתרגשה בייחוד ממגדל השעון המפורסם, הביג בן, הניצב באחת מפינות הארמון. זה הגבוה, לא חדל להציץ אלינו מהרבה פינות בעיר, כשהוא מופיע ונעלם, גם ביום וגם מואר בלילה. מגדל השעון הושלם לפני כמעט מאתיים שנה וזכה להיקרא על שמו של מנהל עבודה בשם בנג'מין הול, איש גבוה ושמן, שחבריו כינו בתואר "ביג בן". הגר שמעה כאן מאיתנו שיעור על שיטת הפרלמנט הבריטית ובתי הנבחרים והלורדים השוכנים בארמון הבנוי בסגנון ניאו גותי, והתרשמה עמוקות מהקתדרלה המפוארת הצמודה אליו, עם אלפי האצילים והידוענים הבריטים הקבורים בה, כס המלכות העתיק וחלונות הזכוכית היפים.
כיכר טרפלגאר היתה הזדמנות לסיפורים אחרים, על האדמירל נלסון מנצח קרב טרפלגאר, העומד לו בכיכר בראש עמוד גבוה, עם ידו הקטועה ועינו העקורה, מוקף בארבעה אריות והמון יונים דשנות, מעופפות.
30 דקות באוויר מעל ללונדון
חזרנו אל האוטובוס שהוליך אותנו פעמים אין ספור על גשרי נהר התמזה העובר בעיר. גשרים חדשים ועתיקים ובהם גשר המצודה המצועצע על שני מגדליו המיתמרים לגובה של 25 מטרים. צפינו אל מצודת לונדון בת 930 השנים, ששימשה במהלך הדורות ארמון מלכות, בית כלא, מבני צבא והיום מוצגים בה תכשיטי הכתר הבריטי; עברנו על פני קתדרלת סנט פול על כיפתה העגולה היפהפיה, וגם ברחוב וייטהול, ממנו אפשר רק להציץ ברחוב דאונינג הסגור לקהל, כי שם, במספר 10, נמצא ביתו של ראש הממשלה האנגלי, והספקנו להגיע בדיוק בזמן חזרה לאזור ארמון וסטמינסטר, לפגישה הקבועה שלנו בשעה חמש, עם גלגל המילניום הענק, שמרחוק נדמה היה לנו שהוא בכלל שובת. הוא מסתובב כה לאט עד שקשה ממש להבחין בתנועתו. רכישת הכרטיסים מראש באינטרנט חסכה לנו זמן רב של עמידה בתור בקופות, אבל לא את זמן ההמתנה לעליה אל הגלגל. למזלנו, בשעה חמש התורים קצרים ובמקום חצי שעה של המתנה בשעות השיא, חיכינו רק דקות ספורות וכבר דילגנו, תוך כדי מסעו, אל אחד משלושים הקרונות השקופים, דמויי קפסולות חלל, המותקנים על הגלגל. ביג בן היתמר לצדנו וככל שהקפסולה שלנו עלתה הלך הוא וקטן ובמקומו השתרעו לעינינו מרחביה של העיר על כל מיבניה המפורסמים, רחובותיה והכיכרות היפים שלה. תנועת הגלגל אינה מורגשת ואנחנו היינו כה מוקסמים מהמראות, עד שכמעט לא הרגשנו שעברו כבר שלושים דקות ומסע הגלגל עומד להסתיים, רק ביג בן, שחזר שוב לגודלו הטבעי, רמז לנו שהסיבוב הסתיים והגיע הרגע לדלג שוב, הפעם החוצה מהגלגל, חזרה מהחלל אל האדמה הטובה.
בין יתר המציאות שגילינו באינטרנט היה גם כרטיס נסיעה משפחתי-יומי, משותף לכל אמצעי התחבורה העירוניים - הרכבת התחתית, האוטובוסים (בהם נמשכת הנסיעה זמן רב הרבה יותר, אבל היא גם נעימה יותר) והרכבת הקלה. מסתבר שגם כאן כדאי לבדוק היטב, וכל יום, את המחיר, שכן הוא משתנה בסופי שבוע ובחגים ומחירו יורד בהרבה. המחיר הבסיסי של הכרטיס עולה ככל שנוסעים לאזורים מרוחקים ולכן כדאי גם לתכנן מראש מה עושים היום, כדי לדעת איזה כרטיס לרכוש בבוקר. מי שלא אכפת לו לנסוע מהעיר אל נמל התעופה ברכבת התחתית יכול להגיע מכיכר פיקדילי הישר לנמל התעופה היתרו (או בכיוון ההפוך) תוך כ-40 דקות ו-20 תחנות.
רגל אחת במזרח ואחת במערב
עם הרכבת הקלה ניתן להגיע מאזור הדוקלנדס (הרציפים) אל גריניץ' והחלטנו לנצל את מזג האוויר הנפלא של הבוקר לנסיעה אל העיירה המנומנמת והחמודה. טיול רגלי במעלה הפארק המתעורר הביא את שלושתנו אל גבעת מצפה הכוכבים המלכותי הישן, שבחצרו נמצא קו האורך 0, המחלק את העולם בין מזרח ומערב. כשהיא מניחה רגל אחת בכל אחד משני עברי הקו הדמיוני, נמצאה הגר שלנו בשני חצאי כדור הארץ באותו הזמן. ברור שיש לנו תצלום להעיד על כך. בהתעניינות רבה בלעה הנערה את סיפורינו על הניסיונות הרבים לאורך אלפי שנים לקביעת קווי האורך המדויקים, במטרה לעזור לספינות המסחר לנווט במרחבי הים, וגם כמה סיפורים פיקנטיים על ניסיונות נפל משעשעים, השתעממה למראה עשרות השעונים האסטרונומיים והתלהבה מהטלסקופים הענקים שבראש המצפה ומהמזכרות החמודות שבחנות הצמודה אליו. במוזיאון הימי הלאומי, הנמצא במורד הפארק, צמוד לבית המלכה (לא, היא לא משתמשת בו), אפשר לראות אוסף מדהים של ספינות, מפות, תרשימים, מדים ואמנות בנושאים ימיים, שהם חלק ממורשת בריטניה כמעצמה ימית. בחצר המוזיאון מפוזרים עוגנים ישנים של אוניות ולא רחוק ממנו, ליד הנהר, עוגנת במבדוק יבש המפרשית הנהדרת קאטי סארק, שנבנתה בשנת 1869 עבור הסחר בתה עם סין.
אחרי הטיול בטבע, היינו מוכנים לבלות קצת במוזיאון הטבע הלונדוני (Natural History Museum), הנמצא בבניין ניאו גותי מקסים בן 125 שנה. הכניסה הראשית שלו נראית כמו קתדרלה, עם חזית מרשימה מלבנים בצבעי חול וכחול, עמודים דקיקים, קשתות וגילופי צמחים וחיות המעטרים אותו מכל עבר. התרכזנו הפעם בגלריית כדור הארץ, שכבר הכניסה אליה, באמצעות מדרגות נעות העוברות ממש בקרביו של כדור הארץ החלול, מרשימה ומרטיטה. באולמות התצוגה אפשר ללמוד על תופעות מדהימות כמו רעידות אדמה, השפעות המים, הקרח, כוח הכבידה והחיים עצמם על כדור הארץ ושיא הביקור היה שיחזור של חנות מכולת קטנה שנפגעה תוך כדי רעידת אדמה קטלנית שהתחוללה בשנת 1955 בקובה שביפן. יחד עם כל המצרכים שבחנות התנדנדנו גם אנחנו במהלך האירוע. באגף כדור הארץ טיילנו גם לאורכם של דוכני תצוגה ובהם אבנים יקרות ומחצבים מכל העולם - יצירות אמנות של הטבע שלא ייאמנו ממש. לאט לאט הפכו עינינו מזוגגות ושוב לא יכולנו לקלוט דבר, ומשום שהמוזיאון עמד כבר להיסגר, תבוא כנראה הגר לראות את גלריית החיים שבו, עם שלדי הדינוזאור, הלווייתן הכחול ויתר האוצרות, בביקור אחר בעיר, אולי כבר עם ילדיה, או נכדיה שלה.
ביקור במוזיאון הבריטי (British Museum), הגדול בבריטניה ואחד העתיקים בעולם, בוודאי אסור להחמיץ. מאז ביקרנו בו לאחרונה נוסף לו מיבנה חדש בחצר, בין אגפיו הישנים והוא עתה הרבה יותר ידידותי למבקרים, עם מסעדות, קפטריות, שירותים מודרניים וחנויות סימפטיות. הכניסה למוזיאון חופשית. בחרנו לסייר באגף המצרי של המוזיאון העצום בגודלו והתיירת שלנו היתה המומה למראה פסלי הפרעונים הענקים, המקדשים, אבן הרוזטה ששימשה לפענוח כתב החרטומים, המומיות ופולחן המוות, התכשיטים - כולם בני אלפים רבים של שנים.
הפתעת הטיול - המלך
צפייה במחזמר מלך האריות היתה הפתעה ששמרנו להגר כל ימי הטיול. היא מכירה כמובן את הסיפור מהסרט ומקלטות, אבל מה שראינו באולם התיאטרון עלה על כל דמיון. התפאורה, השחקנים, התלבושות, הכוריאוגרפיה, המוסיקה, הבימוי - גם ותיקי תיאטרון כמונו, נדהמנו מהיופי ומההמצאות והאמינו לי, הכרטיסים היקרים היו שווים כל פני. ביציאה מהתיאטרון השתוממנו לראות ריקשות אופניים מחכות לנוסעים. מה קרה ללונדון?
תיאטרון ליציאום (Lyceum) בו הוצג המחזמר שוכן בסמוך לשוק הישן קובנט גארדן, שהיה מחוז המחיה של לייזה דוליטל, מוכרת הפרחים וגיבורת המחזמר הידוע גברתי הנאווה. השוק כבר אינו שוק ועתה יש בו המון דוכני ממכר של כל מיני מזכרות ושמונצס מקומיים, שם מצאה הגר מתנות קטנות ומקסימות לחברות שהשאירה בבית. גם דוכני אוכל, שתייה וגלידות יש כמובן ושולחנות גדולים אליהם אפשר להצטרף עם ארוחה קלה, או כוס משקה. מוכרת פרחים בתלבושת לייזה דוליטל, עם כובעה השמוט על אוזניה הוסיפה צבע לסצנה, כמוה גם אמני שטח רבים - מוסיקאים, זורק סכינים אימתני, רוכב משעשע על חד אופן - אפשר לבלות כאן בכיף שעות רבות.
הלם תרבות לילדה
עכשיו כבר היינו ממש צוות מגובש ולאחר התייעצות עם הגר החלטנו להעז ולבקר אתה גם בגלריית סאצ'י הידועה. זוהי גלריה לאמנות עכשווית, המציגה בעיקר את עבודותיהם של אמנים בריטיים (וגם אמריקאים, גרמנים ואחרים) צעירים וכבר לא כל כך צעירים, אבל חדשניים ונועזים. עד לפני כשנה פעלה הגלריה במבנה מודרני בשכונת ג'ונס ווד המרוחקת ממרכז העיר. סאצ'י, אספן אמנות והבעלים, החליט לעשות מעשה נועז ולהעביר אותה אל מבנה אדוארדי נושן, הנמצא בלב הסצינה הלונדונית, בין גשר וסטמינסטר והגלגל הענק לונדון איי, ששימש בעבר כמשרד הראשי של מועצת העיר. כמו 300 אלף המבקרים האחרים שהציפו את הגלריה (שב-22 שנות קיומה הפכה גם היא להיות מעין מוסד מקומי), מאז עברה לכאן בשנה האחרונה, היינו גם אנחנו סקרנים לראות איך משפיע המיקום החדש על יצירותיהם של האחים צ'אפמן למשל (שאת עבודותיהם ראינו כבר גם במוזיאון תל אביב לאמנות), וגילינו שהאולמות המיושנים הפכו להיות רקע כמעט בלתי מורגש לעבודות הדרמטיות שלפעמים ממש הופכות קרביים. הנערה הנועזת והמודרנית שלנו הסתדרה עם העבודות הקשות כלל לא רע (נכון שעל המזעזעות ביותר חלפנו במהירות) ואם גם לא קלטה את כל המסרים, היא טעמה משהו שהשאיר לה אולי רצון לדעת עוד על הדברים המדהימים האלה. בין העבודות שהרשימו אותה היה כריש הנמר של האמן דמיאן הירסט, הצף באקווריום פורמלין ומבטא את הרצון להבין את המוות הבלתי נתפס במוחם של אלה החיים, המיטה הסתורה של טרייסי אמין, בית השימוש האנושי של שרה לוקאס כמו גם המזרן האירוטי שלה עם המלונים והדלי המייצגים את האשה והתפוזים והמלפפון המייצגים את הגבר. רק בחלוף הזמן נדע מה באמת עשה לה הביקור הזה.
המפגש עם הידוענים
בלונדון, הנשלטת על ידי נהר התמזה על דרכי המים שלו והגשרים הנפלאים, יש בנוסף גם 65 קילומטרים של תעלות שיט, שנחפרו בתחילת המאה ה-19 למטרות תעשייתיות, והפכו למוקדי תיירות ונופש. אחת הפופולריות בהן היא תעלת ריג'נט, המתחילה בשכונת ליטל וניס ("ונציה הקטנה") שבצפון לונדון, שם שוחים ברווזי מים במי התעלה ועצי ערבה בוכיה נטועים לצדיה. אורכה ארבעה קילומטרים, היא עוברת ליד גן החיות הלונדוני וריג'נט פארק ומגיעה עד קאמדן לוק, בנופים פסטורליים משני צידיה עוגנות סירות מגורים חמודות וצבעוניות עם שמות פיקנטיים כמו "סירת הפירטים", "בטי המתוקה" וכאלה. השיט הרגוע והמהנה מסתיים בשווקי העתיקות המפורסמים של קאמדן שהפכו להיות שווקי שמונצס, עם המון רב וצפוף מאוד של צעירים מקומיים ותיירים, המשוטטים הלוך ושוב, כמו נמלים, בין דוכני המכירה, המזון והמוסיקה הרועשת. נמלטנו מן הפח אל הפחת ונחתנו במוזיאון השעווה של מדאם טוסו - אחד המקומות האהובים ביותר על צעירי התיירים. גם התיירת שלנו אהבה את ההמולה, הצפיפות ואת הדמויות המוכרות כל כך מהקולנוע ומהטלוויזיה, שאפשר להצטלם איתן ולהנציח את המעמד המאושר לעולם ועד: בריטני ספירס, ג'וליה רוברטס, מדונה, הביטלס, מל גיבסון, כריסטופר ריב הסופרמן, מרלין מונרו (דמות בהחלט מהעבר), וגם דמויות מנהיגי העולם כמו צ'רצ'יל, היטלר, בוש, מהטמה גנדי וגם קלינטון, ניקסון וערפאת, ודמויות מבית המלוכה האנגלי כמו הנסיכה דיאנה או הנרי השמיני המרשים וסביבו שש נשותיו ז"ל. המוזיאון אינו מפסיק להתחדש ואינו דומה כלל למקום הקודר, כמעט מדכא, שזכרתי מהביקור האחד שעשיתי בו לפני עשרות שנים. אין פלא שהצעירים כל כך מתלהבים.
אגב, גם כאן הוכיחה רכישת הכרטיסים באינטרנט את יעילותה, והאישור שפלטה לנו המדפסת מהמחשב הוביל אותנו הישר אל הכניסה למוזיאון, בלי עמידה בתור הארוך, שגם בשעה חמש אחר הצהריים השתרך לאיטו לאורך הרחוב.
ואם כבר אז כבר, ולסיומו של היום נכנסנו אל מתחם טרוקאדר בשפטסבורי אווניו, בית שעשועים המשתרע על פני שש קומות, בהן מסעדות, ברים, קלאבים, חנויות, ובמרכזו פארק שעשועים הנקרא בשם פאן לנד ("ארץ השעשועים") שם מוכנים המוני מתקנים ומשחקי וידאו המתאימים לגיל הצעיר, אבל זו שלנו לא הביעה כל עניין ושמחנו לעזוב את המקום הרועש, ההמוני וחסר החן הזה.
ויש גם תענוגות גשמיים להתחלק בהם עם צעירים בלונדון. אוכל למשל. אחרי שתי ארוחות במקדונלד נשבענו שלא נכנסים לשם יותר, והתחליפים שמצאנו היו מסעדת ואגאמאמה היפנית ברחוב ויגמור (עם סניפים רבים בכל העיר), שקערת מרק ענקית גדושת מטעמים כמו אטריות, אורז, עוף, דגים מספיקה בה לשני סועדים לפחות והמיצים הטבעיים שלה נפלאים כמעט כמו אלה שבדרום אמריקה, או רשת גרפונקל, שגם לה מסעדות בכל העיר והאוכל בה פשוט, כמעט ביתי, טעים והרבה; גם מסעדה סינית נחמדה ניסינו בסוהו.
קורסים מעומס חוויות
לא ממש מיצינו את נושא הקניות בלונדון, שכמה מבתי הכלבו שלה שברחובות אוקספורד, ריג'נט, סלואן, פיקדילי או ברומפטון, הם כמעט אתרי תיירות בפני עצמם. קודם כל היינו עסוקים עם כל האתרים והתרבות שהערינו על הגר, ושנית, מועדי הפתיחה והסגירה של החנויות (מאוחר בבוקר, מוקדם בערב) לא ממש התאימו לתוכניותינו, ושלישית בשל חג הפסחא לא כל יום היו החנויות פתוחות. וכך, למרות שמהיום הראשון הבטחנו לבקר בחנות הצעצועים המהוללת המלי'ז, לא הספקנו, וסליחה הגרי. בכל זאת טיילנו בחנות האגדית מרכס אנד ספנסר, ובכלבו דבנהאם שברחוב אוקספורד השתעשעה הילדה במדידת כובעים מפוארים, כאלה שנשות אנגליה חובשות לכנסייה, או בחתונות או להבדיל, בהלוויות.
ולא, לא עזבנו את לונדון בלי לבקר במוזיאון הגדול הכי חדש שלה הטייט מודרן, השוכן בבנין נטוש של חברת החשמל המקומית. אך לאכזבתנו, היה הפעם אולם המבואה הענק (חדר המכונות לשעבר) ריק מיצירות המפארות אותו בדרך כלל (וכבר ראינו בו את העכבישה שחנכה את המוזיאון, ואת האפרכסת המונומנטלית של האניש קאפור), ובדיוק ברגע שהגר עמדה לקרוס מעומס החוויות, חזרנו הביתה.