הפינה הרחוקה ביותר של טקסס

מאת גיורא נוימן

קודם כל אזהרה: במדבר שבפינה הדרום מערבית של טקסס, על גבול מקסיקו, אי אפשר לשוחח בטלפונים הסלולריים. פשוט אין כאן קליטה. זהו רק אחד הסימנים לכך שהזמן כאן עצר מלכת לפני כמה עשרות שנים: תושבי המחוז, גברים צרובי שמש בכובעי בוקרים ונשים בג'ינס ובנעלי עבודה עבות סוליה, אוהבים לנהוג במכוניות קשישות אשר במקומות אחרים בארה"ב היו כבר מגיעות מזמן למגרשי הגרוטאות, קוראים עיתון מקומי המופיע פעם בכמה שבועות, כאשר העורכת הראשית שלו מתפנה מעיסוקיה בחנות לציוד מכני (דוגמה לכותרת ראשית: "קפלת תפילה קתולית חדשה נפתחה ליד בית הספר של אלפיין"), מבלים את הערבים במסבאה בהאזנה לבוקר הפורט על גיטרה, ולפעמים גם צופים בטלוויזיה המקומית. בבירת המחוז, אלפיין (שלושת אלפים תושבים), כל בית אב מחובר לרשת הטלפונים. כן, באלפיין יש גם כמה צעירים הגולשים באינטרנט. אבל בישובים האחרים סומכים על הטלפון הציבורי. מי שמתגורר בקרון מגורים אי שם נאלץ לפעמים לנהוג עד חצי שעה לטלפון הקרוב.

כדי להבין על מה מדובר: המדבר משתרע על שטח הדומה לזה של שווייץ, אבל אוכלוסייתו מסתכמת בלא יותר מחמשת אלפי תושבים, רובם מתפרנסים משירותי דרך לאורך הכביש למקסיקו או משמורת הטבע הסמוכה, ביג בנד (Big Band).

שמורת ביג בנד ("העיקול הגדול"), שצורתה מעין קוביה שצלעותיה כ-200 ק"מ, היא גן עדן לאוהבי המדבר. היא הוכרזה כאזור מוגן בשנת 1935, לאורך הנהר ריו גרנדה, המשמש כגבול המדיני בין ארה"ב למקסיקו. בגלל מיקומה המרוחק ממרכזי האוכלוסיה והציבילזציה (כ-200 ק"מ למרכז הקניות או לבית החולים הקרוב ביותר) היא השמורה הפחות מתויירת בארה"ב - בקושי 350 אלף מבקרים בשנה. אבל, כך מסבירים בגאווה במרכז המבקרים של ביג בנד - היא נהנית משיעור הביקורים החוזרים הגבוה ביותר. הרמז ברור: מי שמבקר בה פעם אחת מתאהב במקום ונוטה לחזור.

יש החוזרים לכאן לכמה ימים לטיולי ג'יפים, יש החוזרים לרפטינג במימיו של ריו גראנדה או לטיולים רגליים, ויש המתעניינים במיוחד בבעלי החיים הנדירים. אבל מעל הכל, הרוב נמשכים לריחוק ולשקט המדברי. תארו לעצמכם את התמונה הבאה: אתם נוסעים בכביש אספלט העובר בנוף המזכיר בצבעיו את מדבר יהודה, אחרי כשלושת רבעי שעה יורדים למסלול עפר בתוך קניון יבש המזכיר את מדבר פראן או הרי אילת, ממשיכים בין קירותיו שנחצבו במשך אלפי שנים על ידי שטפונות חורף שחשפו את תצורת השכבות הגיאולוגיות בכל צבעי הקשת, שכבה על גבי שכבה, כמו עוגת שוקולד וגבינה, ולפתע נגלה לעיניכם גוש הררי אדיר בגובה של 2,300 מטרים, משהו כמו החרמון, שפסגתו מכוסה ביערות מחט. אם תעלו בהר, רוב הסיכויים שתקלעו לתוך ענן או אפילו למשב של פתיתי שלג - חצי שעה בלבד אחרי שביליתם בתוך מדבר קיצון.

אבל האתר הבולט ביותר בשמורה הוא כמובן הנהר. 150 קילומטרים מתוך יותר מאלף הקילומטרים שלו זורמים על גבול השמורה - חלקם בשטח פתוח, כשאת הגישה לגדה חוסמת  גדר המונעת את הכניסה לארה"ב ממקסיקאים מחפשי פרנסה, וחלקם, כ-20 ק"מ, בתוך קניון אדיר שקירותיו מתנוססים לגובה של 50 מטרים. הקטע שבין שני הקירות בקניון סנטה אלנה מושך אליו את חובבי הרפטינג והקיאייקים. כששייטנו בו, בסוף ינואר השנה, הזרם היה דליל ועומק המים בין 20 ס"מ לחצי מטר, כך שגם כאשר אחת המבקרים התהפך עם הקאייק שלו לתוך המים - רק ישבנו נרטב. אבל בקיץ, כאשר הנהר מתמלא במים שמקורם בשלגים שהמופשרים בהרי מקסיקו, הוא גועש וקוצף ועמקו מגיע לשניים וגם לשלושה מטרים.

מלבד המבקרים האנושיים, בזכות מאמצי השימור מתחילים לחזור לשמורה בעלי חיים שנעלמו ממנה במהלך המאה שעברה. יש בה כבר מושבה קטנה של זאבים אפורים, שבעבר נכחדו כליל על ידי החוואים הטקסאנים, יש בה קויוטים (מין אחר ממשפחת הכלבים), ואפילו דובים שחורים. הסיכוי לפגוש אותם הוא קטן, אבל נוכחותם בולטת: שלטונות הפארק הציבו ליד מרכז המבקרים ובנקודות שירות שונות בשמורה מיכלי אשפה עם ידית מתוחכמת, כדי  שהדובים לא יוכלו לפתוח אותם. המבקרים האנושיים מתגברים על הידית די מהר - עוד הוכחה שאנחנו חכמים יותר מהדובים.

ואם יתמזל מזלכם תוכלו לפגוש גם ביונק הולך על ארבע, חצי מטר גובהו, בעל פרווה עבה ואף ארוך שבקצהו זוג נחיריים ענקיים. חזיר הבר? או, לא, שום קשר. נא להכיר: זהו חוולינה (JAVELINA), תושב ותיק של טקסס ושל מדבר צ'יוואווה הסמוך שבמקסיקו, שהתגורר כאן זמן רב לפני שהופיע האדם הלבן עם חזיריו.