16.10.2018
 
טנריף, אי מטריף

 

טנריף, אי מטריף

מאת גיורא נוימן

הנוסעים שעושים את הדרך כדי להגיע לשבוע בטנריף, מגלה שהנסיעה הארוכה שווה כל רגע. איפה עוד אפשר למצוא באי קטן אחד (2,036 קמ"ר בלבד), שאפשר לעבור באוטוסטרדה שלכל אורכו בנסיעה של שעה אחת, גם חופי אוקינוס מטריפים עם חול שחור, שמקורו בטוף וולקני, ואקלים ממוזג כל השנה המתאים במיוחד לחובבי חופשת בטן-גב, גם עיירות בסגנון ספרדי קולוניאלי של המאה ה-17 וה-18, גם  נופים הרריים מדהימים, גם רצועה סוב טרופית, גם אזור טרופי עם צמחיית-עד וגם מדבר קיצון בגובה של 3,000 מטר מעל פני הים? כנראה רק בטנריף.

 

עוברים את קו העננים

טנריף הוא האי העיקרי בין שבעת האיים של הארכיפלג הקנארי השייך לספרד, השוכן באוקינוס האטלנטי מול החוף הצפון מזרחי של אפריקה, בערך במקביל לגבול שבין מרוקו לסהרה המרוקאית (הספרדית לשעבר). הוא נמצא 170 ק"מ מערבית לאי פוארטוונטרה, האי הקרוב ביותר ליבשת, ו-123 ק"מ מזרחית לאי אל פוארו, הרחוק ביותר ממנה.

לכן, מי שנוחת בדרום האי מגלה נוף מדברי, דומה לזה שבחוף האפריקאי הסמוך. אבל אחרי שעה של נסיעה לחוף הצפוני של האי מתגלה נוף שונה לחלוטין של עמקים פוריים, צמחיה שופעת  ועיירות ציוריות. הנופשים האירופים, אגב, מעדיפים את החופשה שלהם דווקא בחוף הדרומי, באזור פלאיאס דה לאס אמריקס, המצטיין במלונות ענק מודרניים וחיי לילה עשירים, משהו בסגנן קוסטה דל סול, או אם תרצו אילת. הישראלים דווקא מעדיפים את הנופש שלהם בחוף הצפון מערבי, בעיקר באזור העיר פוארטו דה לה קרוז, שבה גם קריר יותר ושממנה יותר קרוב לצאת לאטרקציות העיקריות של טנריף. אפשר כמובן לשקוע בחול בפעילויות בטן גב למשך שבוע שלם. אבל מי שרוצה קצת יותר מזה, מזומנות לו אינספור אטרקציות.

למשל, טיול של יום להר טיידה (TEIDE), הר הגעש המתרומם לגובה 3,718  מטרים במרכז האי. כולם כאן מציינים בגאווה את העובדה שזהו ההר הגבוה ביותר בספרד. בזכותו, בעצם, קיים האי כולו, המזדקר כמו מין קונוס מתוך האוקינוס, ובגללו, למשל, אין למצוא כמעט רחוב ישר אחד באי -  כולם תלולים, עולים ויורדים, לפעמים בשיפועים ממש חדים ופרועים.

כשמביטים על המפה השטוחה, המרחק בקו אווירי מכל אחד מחופי האי לפסגת ההר לא עולה על 30 או 40 קילומטרים. אבל הנסיעה לשם היא כמו מסע על פני כל היבשות. כל כמה מאות מטרים לגובה משתנה האקלים והנוף. מתחילים באקלים סוב טורפי בחוף, עוברים לאקלים קונטיננטלי בגובה 500 מטרים, חוצים את קו העננים הגשום תמיד והעשיר ביערות אורן בערך ב-1,200 עד 1,600 מטרים. אחר כך נעלמים העצים ולבסוף, בגובה 2,000 מטרים, מגיעים למדבר מהיבשים בעולם. בגובה זה מגלים במה מישורית שנמשכת קילומטרים לכל כיוון ובמרכזה מזדקר ההר, לגובה של עוד 1,700 מטרים. ההסבר לתופעה המוזרה - במת הר מישורית יחסית: לדברי הגיאולוגים, פעם, לפני מיליון שנים,  התרומם כאן הר מאסיבי וגבוה בהרבה, כנראה 5,000 מטרים גובהו. באחת ההתפרצויות הגעשיות ההר הקדמון התפוצץ וחלקו העליון הועף לתוך האוקינוס. הר הטיידה צמח אחר כך, כמו פירמידה קטנה על בסיסה של פירמידה קודמת, גדולה הרבה יותר.

היום מגיעים למישור המסולע והיבש הזה, שבו צבעי הקרקע מתחלפים מצהוב לאדום, משחור לירקרק ולחום, על פי הרכב המינרלים של המגמה, מגיעים ארבעה מיליון תיירים מדי שנה ומדמים לעצמם שהם צועדים על פני הירח. כאן, אגב, צולמו כמה סרטים מפורסמים, בהם כוכב הקופים. סמוך למרגלות ההר מצוי מצפה כוכבים חשוב של האיחוד האירופי, אליו מגיעים מדענים מכל העולם. מכאן גם אפשר לעלות ברכבל עוד 1,200 מטרים, די קרוב ללוע (בגלל הפרשי הגבהים - לא מומלץ לבעלי בעיות לב או לחץ דם). ומי שמתעקש גם ללון למרגלות הר הגעש יכול לעשות זאת במלון מרשת פראדורס, שהוקם כאן בשנות ה-60, עוד לפני שנכנסו לתוקפם החוקים המחמירים שהכריזו על כל האזור כשמורת טבע.

עץ בן 3,000 שנה

אתר חובה, כמעט מקום עליה לרגל בטנריף, היא העיירה אייקוד דה לוס ויניוס (ICOD), בהרים שמעל החוף המערבי. במרכז העיירה כמה רחובות נחמדים בסיגנון ספרדי קולוניאלי, חנויות עם התבלינים המפורסמים של האי, ובראשם זעפרן, והעיקר: עץ הדרקון. הבוטנאים טוענים שהוא צומח לו באין מפריע כבר שלושת אלפים שנה. תושבי האי לפני הכיבוש הספרדי ייחסו לעץ הזה תכונות מיסטיות ולכן כיבדו אותו. הספרדים לא כל כך התעניינו בו. אבל כשהתחילו להגיע מיליוני תיירי הנופש של אמצע המאה ה-20, וכל אחד רצה לקחת איתו למזכרת רק עלה אחד,  החליטו בעיירה לגדר אותו ולהרחיק ממנו את ההמון.

אתר מתוייר הרבה פחות, אולי בגלל הקושי להגיע אליו, הוא כפר קטן בשם מסקה (MASCA). כדי להגיע אליו יש להמשיך בכביש הררי מתפתל מאייקוד לעיירה סנטייגו דל טיידה, בגובה של קרוב לאלף מטרים, ומשם לרדת בתלילות לעמק בגובה של כ-500 מטרים. בגלל תנאי הכביש, עדיף לעשות זאת בתחבורה ציבורית ולא בנהיגה עצמית.

מסקה הוא כפר קטן של כמה עשרות משפחות בלבד, החבוי בתוך נקיק פראי. הנוף עוצר נשימה, אבל מה שמדהים את התיירים הבאים לכאן יותר מכל הוא השקט. זהו שקט מוזר, מפתיע, שקט שממש כואב לאוזניהם של עירונים.

הנקיקים הסלעיים והמדרונות התלולים מסבירים מדוע לספרדים היה כל כך קשה להכניע את תושבי טנריף, כשבאו לכבוש את האי לפני 500 שנה. אגב, הכביש למסקה נסלל לראשונה לפני כמה עשרות שנים. עד אז חיו תושבי הכפר בריחוק די בטוח מהציביליזציה האירופית, ממלחמת האזרחים הספרדית ומהדיקטטורה במדריד. אפילו את שידורי הרדיו  אי אפשר היה לקלוט כאן עד שלא הוקמו אנטנות מיוחדות. מסקה מושכת אליה היום גם תיירים מיטיבי לכת, בעיקר גרמנים. אלה מגיעים ברכב בשעות הבוקר המוקדמות וצועדים מכאן בשביל המתפתל בתלילות במורד הערוץ עד לחוף המערבי של האי -  מרחק הליכה מאומצת של כשלוש עד ארבע שעות.       

אגדה על היבשת האבודה

תושבי הקנארים אוהבים לייחס לאיים שלהם את האגדה העתיקה על היבשת האבודה אטלנטיס, עליה כתב הפילוסוף היווני אפלטון במאה החמישית לפני הספירה. לפי גירסה רומנטית זו, האיים הם שרידיה של היבשת ששקעה באוקינוס. לפי גירסאות מדעיות יותר, האיים היו ידועים לתרבויות העולם העתיק וזכו מן הסתם לביקוריהם של יורדי ים פיניקיים וגם ויקינגים. אבל על מוצאם של הילידים, שנקראו בפי הספרדים גואנצ'ס, יש רק רמזים דלים. כאשר כבשו הספרדים את טנריף, בסוף המאה ה-15, הם דאגו להכחיד כל זכר לתרבותם ולשפתם הקודמת של 30 אלף תושבי המקום, והמשיכו במאמץ הזה לפחות 300 שנה. האכזריות הקולוניאלית שלהם כאן היתה פחות מפורסמת ואולי גם פחות רצחנית מזו שגילו בדרום אמריקה, אבל החריצות היתה דומה. מי שלא נרצח על ידם אולץ להפוך ברבות הימים, הוא או צאצאיו, לנוצרי טוב ולספרדי לכל דבר.

מה בכל זאת ידוע על בני המקום המקוריים? מהמחקר הארכיאולוגי עולה שהיתה כאן התיישבות כבר במאה השלישית לפני הספירה. מהמלים הספורות שנותרו משפתם של הגואנצ'ס משערים שהיה להם מקור לשוני משותף עם הברברים של צפון אפריקה. מכרוניקות ישנות של יורדי ים, שתיארו אותם כבהירי עור, כחולי עיניים ובלונדים, נולדה ההשערה שמוצאם ממתיישבים שנדדו אי אז מצפון אירופה. מהעובדה שהכירו את מלאכת החניטה מנסים לקשור אותם או לתרבות מצרים העתיקה או לתרבויות של דרום אמריקה.

את ערפל המיסתורין ההיסטורי קשה לפזר, אבל תושבי טנריף של היום, בנסיון לבצר לעצמם זהות נבדלת מזו של ספרד, נאחזים בגאווה בשמות הגיאוגרפיים המקוריים ודואגים להעניק לילדיהם שמות ששרדו מהעידן הפרה קולוניאלי. אין זה נדיר, למשל, לראות שלט על חנות או קיוסק הנושא את המילה "אדוני" (ADONAI). לא, זה לא מה שאתם חושבים, זהו שמו של הבעלים. אגב, עד לפני כשלושים שנה, בעידן הדיקטטורה של פראנקו, אסור היה לשאת שמות כאלה.

המיקום המצויין של האיים במרכזו של זרם הגולף, על נתיב ההפלגה מאירופה למזרח הרחוק, הפך אותם במאה ה-15 לתחנת עגינה פופולרית. גם קולומבוס, אגב, עגן והצטייד בסנטה קרוז במסעו מערבה, שבו גילה את אמריקה. לכן כאשר השלימו פרידננד ואיזבלה את הרקונקוויסטה ואת האיחוד בין ארגון לקסטיליה ויצאו להרחיב את האימפריה, האיים הקנאריים היו היעד הראשון שלהם. טנריף היתה האי האחרון שנכבש, בשנת 1496, אחרי מאבק עקשני של הגואנצ'וס.

בטנריף אין מרבצי ברזל או נחושת ובני המקום השתמשו רק בכלי אבן, לכן תרבות הגואנצ'ס משוייכת לעידן האבן. אבל שלא תהיה טעות: הנחיתות הטכנולוגית מול הכובש הספרדי לא מלמדת על נחיתות מוסרית. בני תשע ממלכות הגואנצ'ס של טנריף חצבו את בתיהם בסלע, התפרנסו מחקלאות ומרעה וקיימו משטר חברתי מסודר ומאורגן להפליא, מבלי להכיר את מושגי הקניין הפרטי, אמצעי התשלום או הבעלות הפרטית על הקרקע. להלכה, הקרקע היתה שייכת לאלים, והמלך היה מחלק אותה בין משפחות הנתינים מדי שנה מחדש. את עודפי היבול שלא צרכו היו מעבירים למלך ולבני משפחתו, אשר שמרו אותם לעיתות בצורת, אז חילקו אותם המלכים בין כולם. הכבוד לזולת, ערך חיי האדם וכל המושגים שנכללים תחת הכותרת המודרנית "מצפון" היו מפותחים מאוד. העבירה החמורה ביותר בחברה זו היתה פגיעה בנשים. העונש החמור ביותר שהמלך נהג להטיל היה הפקעת הקרקע מידי העבריין. עונש המוות, לעומת זאת, היה מחוץ ללקסיקון. את הפרטים המעטים האלה על תרבותם אנו יודעים היום רק באופן עקיף, מתוך הדוחות ששיגרו שליחי הכנסיה הביתה, בהם תיארו את ה"חייתיות הנוראה" ו"חילול שם שמיים" שאותה הם שוקדים לבער מן העולם.

תוכים שיודעים חשבון

מלבד היתרונות שהעניק לו הטבע, לטנריף יש גם אטרקציה מרשימה במיוחד לכל המשפחה: פארק לורו (LORO PARQUE). זהו גן עדן קטן מעשה ידי אדם, המשתרע על שטח של 135 דונאם בעיר פוארטו. כמעט כל מי שמגיע לטנריף מקפיד לבקר בפארק, והמדובר בקרוב למיליון  מבקרים מדי שנה. הם באים לראות כאן את האוסף הגדול ביותר בעולם של תוכים מכל היבשות (3,000 תוכים מ-300 מינים), את האקווריום הענק שבתוכו מנהרה שבה המבקרים עוברים בין כרישים אימתניים, עוד אקווריום המוקדש לפינגווינים מכל המינים, אריות ים וכלבי ים, דולפינים, גורילות, שימפנזות, יגוארים, טיגריסים, תנינים ועוד ועוד.

רושם גדול, במיוחד על הילדים, עושים המופעים המתקיימים בשטח הפארק: יש כאן תוכים המפגינים בקיאות בלוח הכפל (זו לפחות הגרסה הרשמית כאן), ויש כאן בריכת אמפיתאטרון למופע אריות ים מקליפורניה וגם דולפינריום למופעי דולפינים. את הפארק הקים לפני 30 שנה היזם הגרמני וולפגנג קיסלינג, שהפך מאז לדמות בינלאומית ידועה בשימור מיני תוכים הנמצאים בסכנת הכחדה. לפני כמה שנים הוא תרם את הפארק לקרן לורו פארק, המשתמשת בכל רווחיה למטרה זו. שבילי הפארק מצוחצחים ומבריקים כמו רצפת בית מרקחת, ועל כל עלה מזדמן הנושר מן העץ מסתערים עובדי המקום עם מגרפה ומיכל קטן. מרשימים במיוחד הם ביתני הכניסה לפארק, הבנויים בסגנן תאילנדי. אומנים תאים בנו בארצם את מבני העץ, כולל גגות מוזהבים המזכירים פגודות, המבנים פורקו למרכיביהם והובאו כל הדרך לכאן והורכבו מחדש, להנאת המבקרים.  

ובלי קזינו הרי אי אפשר. אז לתשומת ליבם של הישראלים: בעיר פוארטו יש בית הימורים מפואר בשם קזינו טאורו. הוא פועל במבנה שהוקם כמלון לאצולת אירופה לפני כמאה שנה. הנהלת הקזינו מקפידה לציין שהוא אחד הגדולים בספרד כולה.