27.05.2018
 
טיצ′ינו, הטוב שבשתי ארצות

 

טיצ'ינו, הטוב שבשתי ארצות

מאת אסתר ברנע

עמדנו על מרפסת התצפית בגן "וילה ליאופולד" (The Villa Principe Leopoldo), על "גבעת הזהב", רובע מגורים אלגנטי הנמצא במרחק 2 קילומטרים ממרכז העיר לוגאנו או חמש דקות נסיעה מתחנת הרכבת המרכזית שלה. מתחתינו הכחיל מפרץ אגם לוגאנו שבגדתו המזרחית ניצב ההר ברה (Monte Bre) המנוקד כפרים זעירים ווילות גדולות, ובזו המערבית - ההר סן סלווטורה (Monte San Salvatore), המזכיר בצורתו את הר "חרוט הסוכר" אשר בריו דה ז'ניירו. אנחנו אוחזים בידינו כוסות שמפניה מלאות, אבל בקושי מסוגלים לנשום מול היופי הסובב אותנו ובוודאי לא ללגום מהמשקה הצהבהב המבעבע. רק העיניים גומעות את המראה המרגש שלפנינו.

 

פנינת אגם לוגאנו

לוגאנו היא העיר הגדולה בקנטון טיצ'ינו  ההררי,  הדרומי ביותר בשווייץ  והגובל באיטליה, שהוא לא לגמרי שווייצי ולא לגמרי איטלקי, ובעצם יש בו כל הטוב שבשתי הארצות. את השפה והאוכל, כמו גם את אהבת "החיים המתוקים" האגדית (Dolce Vitae) והנינוחות הטבעית של 322 אלף תושביו טובי הטעם ומסבירי הפנים, נטל טיצ'ינו מאיטליה הדרומית, ואילו את אהבת הסדר והביטחון ואת החוקים - משווייץ הצפונית. מהר מאוד הרגשנו שאווירת טיצ'ינו משתלטת עלינו וגם אנחנו הרגשנו נינוחים, מתפנקים, בלי "צריך להספיק" אלא עם "להספיק ליהנות".

אז קודם כל, המלון. וילה ליאופולד ההיסטורית, שבזמנו שימשה אפילו כביתו של גיס הקייזר וילהלם, היא חלק מקומפלקס הכולל גם את Principe Leopoldo Residence  ויחד - הווילה עם 37 חדריה והמלון עם 38 חדריו - הם מהווים את הפינוק בהתגלמותו. למלון יש אכסדרת כניסה מרשימה ובה תערובת אקלקטית של אמנות בסגנונות הרנסנס והאר- דקו. החדרים - מה חדרים, כולם סוויטות אלגנטיות - מרוהטים בטעם רב, ולהם חלונות זכוכית ענקיים הפונים אל גן  מרהיב. אזור השינה נפרד מאזור המגורים ובכל אחד מהם הפתעות כמו חלוקי רחצה ונעלי בית מפנקים, תכשירי רחצה יוקרתיים, ארונות רחבים במיוחד, ערכות קפה במטבח (גם הוא נפרד מכל היתר), ספות רכות שנהדר להתערסל בהן, מטריית הבית למקרה של גשם וברכת "ברוך הבא" בצירוף קערה גדושת פירות עסיסיים על שולחן הסלון. זוהי באמת סוויטה שלא רוצים לצאת ממנה, ואילולא סיפרו לי שכולן מוזמנות לעונה הקרובה וחלק מהן גם לשנה הבאה, הייתי ממליצה לכל זוג המתכנן ירח דבש לבוא לכאן. עוד הפתעה חיכתה לנו ביציאה מהסוויטה. ממש למרגלות הבניין משתרע כרם גפנים שאך לפני ימים אחדים התכסו זמורותיו עלים טריים, ירוקים ושקופים. שורות שורות של יופי כפרי בתולי שהעלה עוד חיוך של הנאה על פנינו.

אל הר סן סלווטורה עלינו כדי ליהנות מעוד מבט על לוגאנו, האגם והרי ברנס (Bernese) וולס (Valais) האלפינים. אל פסגת ההר הזה, שצורת החרוט שלו העניקה ללוגאנו את השם "ריו של אירופה", וכולו 912 מטרים גובה, ניתן לעלות בשתי דרכים. ברגל או ברכבל (funicular). אתם יכולים לנחש איזו דרך בחרנו - כמובן ברכבל, העושה את הדרך ב-20 דקות. רק מה, היום היה קצת מעונן ובמקום לראות היטב את הנוף ראינו הכול דרך מסך אוורירי, שקוף.  אז נהנינו מטיול רגלי קצר באוויר הצח, ביקרנו בכנסייה הזעירה שבראש ההר, שתינו בניחותא ספלי קפוצ'ינו במרפסת התצפית, לא התעצבנו כשמצאנו את המוזיאון הקטן סגור ולמראה השירותים המיושנים, רק חייכנו בסלחנות.

ירדנו מההר, עקפנו אותו ונסענו דרומה, מרחק 13 קילומטר, אל קצה לשון היבשה הנכנסת לתוך אגם לוגאנו ונראית, לפחות במפה, כמו ראש של תנין גדול. ממש בקצה, כשסביבה חופים ארוכים במיוחד, מצטנעת לה העיירה הקטנה מורקוטה (Morcote) שיש המכנים אותה "פנינת אגם לוגאנו". ברחובה הראשי בתים עתיקים שלכולם ארקדות מקומרות, מהן עולות סמטאות צרות אל בתי הכפר ו-404 מדרגות (אין דרך אחרת, אז טיפסנו) מוליכות אל הכנסייה סנטה מריה דל סאסו (Santa Maria del Sasso) ומגדל הפעמונים הגבוה שלה, השולטים על הנוף הנפלא מלמעלה. בין הארקדות ניצבים דוכני מכירה ובהם תיקי קש, חולצות טי, מפות רקומות, גלויות, כלי קרמיקה  מעניינים (ראיתם פעם לוח קרמיקה ובו שלושה חורים  עגולים בגדלים שונים, למדידת כמות הספגטי לאדם אחד, שניים, או שלושה?  גאוני. עד עכשיו אני מצטערת שלא קניתי). במזחים שלאורך האגם מתנדנדות  סירות דייגים ולכל אורך הטיילת מחכות מסעדות הקיץ, מחופות רק בעלי גפנים, וריחות דגים צלויים עולים מהן . ואגב, הבתים בטיצ'ינו צבועים בגוונים חיים יותר מאשר בשווייץ הצרפתית או הגרמנית. יש בהם בתים אדומים, ורודים,  צהובי אוקר, כתומי גזר, לבנים, תכולים - קיטש יפהפה השייך אך ורק לאזור האיטלקי של שווייץ.

לוגאנו היא, כאמור, העיר הגדולה בטיצ'ינו והחשובה ביותר. היא המרכז הפיננסי השלישי בחשיבותו בשווייץ לאחר ציריך וג'נבה, כשאחרי הבנקים הגיעו אליה גם עסקים אחרים. עיקר התעשייה היום היא תעשייה כימית, תרופות, אלקטרוניקה, מכשירים מדויקים וכמובן תיירות, שהתחילה  כאן עוד במאה ה-19 וקיבלה תנופה גדולה עם פתיחת מנהרת סן גוטהרד, שאפשרה תנועה גם בחורף. העיר המונה היום 150 אלף תושבים התאחדה עם כל כפרי הסביבה לרשות מוניציפאלית אחת, ובהיותה עיר עשירה היא מממנת ממקורותיה את כל האזור. בלוגאנו אומרים: למרות התערבות האדם, נופי העיר היו, הווים ויישארו יפים להפליא. נחיה ונראה.

בינתיים ירדנו העירה לגלות את נפלאותיה. ירדנו זו מילה מדויקת, שכן העיר העתיקה שוכנת על גדת האגם והדרך להגיע אליה מתחנת הרכבת המרכזית היא דרך סמטאות תלולות, צרות וציוריות, רצופות אבנים, שלאורכן בוטיקים אלגנטיים וחנויות מטרפות אחרות. בין תחנת הרכבת וכיכר צ'יוקארו (Cioccaro) פועל רכבל שעושה את הדרך בדקות בודדות וחוסך, בעיקר לתושבי העיר, את הטיפוס והגלישה היומיים בסימטאות.  בכיכרונת סן קארלו נתקלנו לשמחתנו בפסל "כבוד הזמן" של סלוואדור דאלי, דרך נאסא (Via Nassa) הובילה אותנו אל כיכר הריפורמה, כיכר ענקית, ססגונית ותוססת,  מוקפת בבית העיריה ובמבנים עתיקים אחרים בני המאות ה-17, 18 וה-19, בכמה מהם מרפסות עם סורגי ברזל מצועצעים ובתי קפה מזמינים.

 

מתכונים מדור לדור

נופיו של חבל טיצ'ינו מצטיינים ברב גווניות, כשבצפון סוגרים עליו הרי האלפים והעמקים שנחרצו על ידי קרח ונהרות הזורמים דרומה ונשפכים אל אגם מג'יורה (Lake Maggiore); בסביבת האגמים האווירה קלילה, בתי מלון, כיכרות, גנים, כפרים חמודים היושבים לאורך קווי המים או מציצים מבין הגבעות ומגדלי הפעמונים של הכנסיות מתוחים כלפי השמים; החלק הדרומי נמצא באזור ים תיכוני ובו גבעות רכות עגלגלות ועליהן בתים וחוות קטנות ובערבי הסתיו השמש צובעת אותם באדום לוהט. נוסף ליופייה האגדי, טיצ'ינו היא גם אזור של אמנות כשבכל פינה בה אפשר לראות כנסיות רומנסקיות, ארמונות בארוקיים, מבצרים ימי-ביניימים, אמנות עכשווית במוזיאונים ובגלריות או מבנים שתוכננו על ידי ארכיטקטים מקומיים הידועים בכל העולם (כמו מריו בוטה יליד הקנטון ואחרים).  

עד המאה ה-14 טיצ'ינו היתה חלק מלומברדיה האיטלקית. כשנפתחה דרך סן גוטהרד התעורר העניין השווייצי באזור, אבל צריכות היו לעבור עוד מאות שנים עקובות מדם עד שחבל טיצ'ינו הצטרף לקונפדרציה, ב-1803 כקנטון עצמאי. שלב חשוב בהתפתחות הקשרים בין טיצ'ינו  ושווייץ, שכל שנה היו ניתקים זה מזו בשל השלג החוסם את מעברי ההרים, היה פתיחת מנהרת הרכבת בסן גוטהרד, שאיפשרה קשר רציף ביניהם לאורך כל השנה. כיום נמצאות בבנייה, במעמקי סן גוטהרד, שתי מנהרות חדשות בין ציריך ולוגאנו, שיתחברו אל המערכת המהירה והסופר חדישה של הרכבות באירופה. עם 75 קילומטרים, המנהרות האלה יהיו הארוכות בעולם וגם הבטוחות ביותר. לאורך הדרך מוקמות  תחנות שירות, תחנות חירום ומערכות טכנולוגיות לתפעול ולאיוורור.

בחופשת תענוגות בטיצ'ינו יש כמובן מקום מרכזי לאוכל. ואם שורשיו של המטבח בטיצ'ינו יונקים מהתרבות ומהמסורות של האזור הפרה-אלפיני ובעיקר מלומברדיה האיטלקית, הרי הטעם המיוחד של טיצ'ינו מתבטא ב"מטבח מקומי", המבוסס על תוצרת האזור: יינות משובחים (מרלו, גראפה, נוצ'ינו - תערובת של גראפה עם קליפת אגוזי המלך); ערמונים הגדלים כאן בשפע ותושבי המקום, שפרי הערמונים היה מזונם הבסיסי במשך שישה חודשים בשנה, נהגו לכנותם "עץ הלחם" והיום  מכינים ממנו קמח, עוגות, מרמלדה, בירה, גלידה), לחם, תירס ואורז, עשבי מרפא וגם שמן זית אנין. מתכונים של שפים עוברים מדור לדור ואפשר לטעום מהם במסעדות הקנטון ובגרוטוס (Grottoes).

נכון שאוכל טוב הוא אוכל טוב בכל מקום, אבל בטיצ'ינו, אחרי שכבר ניסיתי את מסעדות היוקרה של העיר לוגאנו העשירה, נהניתי יותר מכל בגרוטוס המקומיים. הגרוטוס הם  מחסנים לשעבר שהפכו לטברנות פשוטות במקומות חבויים ושקטים, בצילם של עצים עבותים. הכל התחיל כאשר בעלי הבית נהגו לצאת בימי ראשון אל החצר ולערוך בה שולחנות לעצמם. אחר כך כיבדו גם אורחים במאכליהם המקומיים ומכאן הפכו למסעדות של ממש הפתוחות כל השבוע וגם בלילות. מטבח, חדר אוכל קטן, והעיקר גן גדול עם שולחנות אבן וספסלים - זה כל מה שצריך כדי לשתות ולאכול ממעדני המטבח הביתי. פרוסות דקיקות של נקניקי סלאמי ומורטדלה, מרק ירקות מינסטרונה, ריזוטו עם שמנת או גבינת גורגונזולה או פטריות טריות ובצל, פולנטה עם בשר מטוגן, דגים כבושים בחומץ, בשר בקר עם סלטים, תפוחי אדמה מטוגנים עם נקניקיות, צלעות חזיר עם קזולה  (cazzola), שהוא תבשיל תפוחי אדמה וכרוב,  צלי ארנבות,  מבחר  גבינות קשות ורכות, זביונה לקינוח, יינות מרלו מקומיים וקפה טוב, והכל באווירה כפרית -  גן עדן עלי אדמות. אין פלא שכל ארוחה כזו נמשכת שעתיים שלוש, כי מה שחשוב הוא - לא  להסתכל בשעון אלא ליהנות מהאוכל ומחברת הסועדים האחרים במקום.

אחד מהגרוטו המופלאים הללו, חלק קטן מטיצ'ינו האמיתי, חבוי בכפר קוריפו  ((Corippo, שעם 17 תושביו הוא היישוב הקטן ביותר בקנטון, בשיפולי אחת הגבעות בעמק ורסשה (Valle Verzasca), שם כמעט נשברתי מכמויות האוכל הנפלא. טעמם של נקניק הסלאמי ושל האוסו בוקו האלוהי שלהם נותר עומד בחכי ואני עדיין מתמוגגת מזיכרון אווירת המקום. "אל ביביו" פתוח בחודשים מרס עד נובמבר, בין השעות 21:00-12:00. מי שמגיע לסביבה - שלא יחמיץ.

עמק ורסשה נמצא צפונית לכפר הקטן טנרו (Tenero) מוקף הכרמים, השוכן ממש בקצהו הצפוני של אגם מג'יורה (Lago Maggiore). סמוך לכפר נמצא סכר קונטרה (Contra Dam), ענק בטון גדול ומרשים השולט על העמק מגובה 200 מטרים. מעריצי ג'יימס בונד ישמחו לשמוע שכאן צולמה הסצינה המפורסמת מהסרט "עין הזהב", בה קפץ גיבורנו קפיצת באנג'י עוצרת נשימה. שלט גדול מוצב כאן ומכריז "Bungy Jumping 007" והמקום משמש לתחרויות קפיצות ולצילומי סרטים.

כמה וכמה עמקים מקסימים יש בטיצ'ינו, ואנחנו בחרנו לבקר בעמק ורסשה. מפלי מים נשפכים מן ההרים לתוך הנהר הזורם בעמק ומימיו  ירוקים כל כך כאילו היו אבן ירקן נוזלית והם מתפתלים בין ההרים, מחפשים דרכם בין סלעים סחופים, מוזרים, כשהם יוצרים בריכות זכות וזרמים צבעוניים. הם חוצים את הכפר לברטצ'ו (Lavertezzo) ומעלים גלים רכים מתחת לגשר כפול קשתות. הסלעים רובצים כאן, חלקים חלקים, ונראים כמו שכבות מרמלדה לבנות-חומות. רק אל תסמכו על הנהר. האדוות הקלות שמתחת לגשר עלולות להשתנות באחת למים זועפים וסוחפים המתנפצים אל הסלעים. על הגבעות הסוגרות על העמק נראים כפרים קטנטנים, בנויים מאבן גרניט מקומית, אפרפרה, המכסה גם את גגותיהם ויוצרת גושים אפורים בתוך שדות המרעה המלאים פרחי אביב סגולים, צהובים ולבנים. יש גם בתים חדשים פה ושם, אבל אופי העמק לא השתנה. עדיין שולטת בו התרבות ההררית העתיקה, העיור טרם פלש אליו והוא נשאר אמיתי כפי שהיה תמיד, מקום  שקשה למצוא כמותו היום. אין איפוא פלא שאמנים רבים משתקעים במקום, ואולי המקום הוא שיוצר את האמנים. בכל אופן, אם נמצאים ליד הכפר לברטצ'ו, כדאי לחפש את "שביל האמנות" שאורכו כ-4 קילומטרים. ראינו שם כמה פסלים ממש מצויינים.  את העמק סוגר הכפר סונוניו (Sonogno), שבכנסיה שלו בת המאה ה-14 נתגלה פרסקו שכנראה צוייר באותה תקופה על ידי ציירים מאסכולת ג'יוטו. הבתים הציוריים של הכפר מקושטים בעציצים פורחים ובמרכזו, סמוך לכנסיה, ניצב בצומת שתי סמטאות תנור בישול ציבורי עתיק, ששנים רבות שימש את בשלניות הכפר. בחנות המזכרות מצאנו עבודות קרמיקה יפות וגם סריגי צמר נעימים. קניתי לי שם צעיף סרוג, שעזר לי מאוד בערבי האביב הקרירים של טיצ'ינו ויעזור לי בשנים הבאות להיזכר בכפר החמוד הזה.

 

פריחה בחודש פברואר

בדרך חזרה ללוגאנו, עצרנו בעיירה התיירותית אסקונה (Ascona) היושבת, מוגנת על ידי  הרי האלפים, בדלתא של נהר מג'יה (Maggia) הנשפך אל אגם מג'יורה. סמוך לכאן, ממש מעבר לנהר, נמצאת שכנתה הגדולה יותר של אסקונה, העיר לוקארנו (Locarno) המכונה  "הגברת של הקמליות", וזאת על שום התופעה המפתיעה והמיוחדת במינה של פרחי קמליות, מימוזות ומגנוליות  הפורחים בה כבר בחודש פברואר, בעוד ההרים סביבה מכוסים עדיין שלג. באחת הסמטאות  העתיקות של אסקונה העתיקה, ב"קנטינה דל אורסו" (Cantina dell'Orso) בילינו כשעה וחצי  מסביב לשולחנות, בטעימה של יינות המקום, כשהטעימה מלווה בהרצאה מפורטת מאוד (ומייגעת קצת) של היינן.  עמדנו בגבורה בשישה סוגי יין שונים, כשבין כוס לכוס אנחנו נוגסים מפרוסות לחם כפרי וסלמי, ומה לומר - היינות היו נהדרים, הלבנים כמו האדומים, וכך גם הלחם והנקניק, והמקום יפהפה - מדפים מכסים את הקירות העתיקים ובהם בקבוקים עם יינות שונים, כוסות בכל גודל וצורה וגם מיכלי יין גדולים (אתם מרגישים שמבינה גדולה ביין אני לא).

מי שחושב על ילדים, ימצא שיש בטיצ'ינו הרבה פינות שעשועים עבורם, וגם שווייץ המיניאטורית (Swiss Miniatur) מחכה להם במלידה (Melide) שליד לוגאנו, עם מודלים מוקטנים של כל המבנים  והמונומנטים שבטבע המפורסמים במדינה, ביניהם הקתדרלה בבאזל, ארמון שיון שליד לוזאן, פסגת היונגפראו המושלגת ועוד ועוד. ומי הילד שלא יאהב את מוזיאון השוקולד בקאסלאנו (Caslano) - מילא ההיסטוריה, אבל טעימות החינם והחנות שבסוף המסלול? הוסיפו לזאת שיט באגמים ונסיעות ברכבלים ותראו כי טוב.

יום אחד הקדשנו לבירת טיצ'ינו, עיר המבצרים בלינצונה (Bellinzona), שהיא אמנם קטנה, עם 48 אלף תושבים, אבל בעלת היסטוריה ארוכה ועשירה, שהתחילה בתקופה הניאוליטית (5,000 שנה לפני הספירה) ונמשכה עם הליגורים, הקלטים שהגיעו ממזרח גרמניה, הרומאים, הברברים, הלנגוברדים, המילנזים, השווייצים והצרפתים. מה חיפשו שם כולם? פשוט מאוד. העיר היושבת בתחתית עמק נהר טיצ'ינו ומחברת את האלפים עם אגם מג'יורה, היא צומת דרכים חשוב בלב אירופה (סמוך לסן גוטהרד, ללוקומניו ולסן ברנרדינו)  ששירת הן את הנוסעים, הן את הסוחרים והן את הצבאות הפולשים והמגינים. המבצרים והביצורים הפזורים בעיר ובסביבתה הם המראה הראשון הכובש את העין כשמגיעים אליה והם מעידים על התפקיד החשוב שהיא מילאה בהיסטוריה של האזור. שלושה מבצרי בלינצונה נמצאים כמובן ברשימת מורשת ה תרבות של אונסק"ו.

ממש בתוך העיר, שלוש דקות הליכה מתחנת הרכבת, על סלע ענק החולש עליה מגובה של 50 מטרים, יושב "המבצר הגדול" (Castelgrande) שההיסטוריה שלו התחילה לפני 1,600 שנה והוא נראה כה מושלם, כאילו הוקם אתמול לצורך סרט הוליוודי. לא הייתי מתפלאה לו ראיתי את ראשו של שְרֶק מציץ מאחד החרכים שבחומה.  מתוך העיר אפשר לעלות אל המבצר בשני משעולים, האחד קצר ותלול והשני מתעקל בעדינות ועוד דרך שלישית קיימת במיוחד עבור בטלנים כמונו - מעלית חדישה החוסכת כל מאמץ. מכל צד של החומה נשקף נוף מרהיב, אם של ההרים העטורים שלג עולמים ואם של כפרי הסביבה והמבצרים השכנים, הנמצאים ממול, על הגבעות המיוערות. במוזיאון הקטן המציג בעיקר תעודות ומטבעות שנמצאו בעיר כדאי לצפות בסרטון קצר, שב-15 דקות נותן שיעור "אינסטנט" על ההיסטוריה של המקום. יש שם גם מסעדה מפוארת ו"גרוטו" מלבב ובימים יפים אפשר לשבת לאכול בחצר, מתחת לעצים העתיקים הנטועים בה.

ירדנו מהמבצר במעלית ומיד מצאנו את עצמנו בתוך העיר העתיקה של העיירה הקטנה, המתערסלת בין שרידי הביצורים העתיקים ושלושה המבצרים המשקיפים אליה, וממש מוזר, אבל עד השנים האחרונות לא התפתחה בה תודעת תיירות וכך היא מציעה לתיירים עד היום רק שני בתי מלון  קטנים ועוד כמה עשרות חדרים להשכרה. בטיול קצר בעיר הימי- ביניימית  גילינו סמטאות צרות, חצרות מקסימות, שלט של אכסניה עתיקה, בתים בסגנון בארוקי מהמאה ה-18 ואחרים, אלגנטיים,  בני המאה ה-19, בית העיריה  עם מגדל שעון מיתמר שנבנה מחדש ב-1920 בסגנון רנסנסי, בית הממשלה הקנטונלית שנבנה במאה ה-18 כמנזר ובית הנבחרים, כיכרות גדולות וקטנות, גלריות לאמנות, כנסיות עתירות אמנות (במיוחד ה- Collegiata הרנסנסית שיש בה ציורים נפלאים מהמאות ה-15וה-16) , ארקדות מסחריות, כמה חנויות אופנה יפות, בתי קפה על המדרכות והסוף היה שישבנו באחד מאלה, נהנים מכוסות קפוצ'ינו, מהחיים הרוחשים סביבנו ומהחיים בכלל.

אריוודרצ'י טיצ'ינו.