15.08.2018
 
טורקיה שאינה נגמרת

טורקיה שאינה נגמרת

מאת אתי ישיב

454 קילומטרים של כביש ארצי מצויין מפרידים בין איסטנבול, הבירה ההיסטורית של טורקיה, העיר הזוהרת שכולה זיקוקין די נור של תרבויות, מראות, צבעים, ריחות וטעמים, לבין אנקרה, הבירה המודרנית שהקים אתאתורכ ב-1923 מסביב לעיירה קטנה ונידחת, במישורים החשופים של רמת אנטוליה.

454 קילומטרים אפשר לעבור בשש או שבע שעות ואפשר, כמונו, ביומיים, אם נוסעים בניחותא, עוזבים את דרך המלך לטובת כבישים  כפריים צרים ומשובשים, עוצרים בעיירות הקטנות שלאורך הים השחור כמו למשל בשילה (Sile) היפה, המתפארת במחרוזת סלעים ענקיים בתוך המים עם בתי קפה חבויים בקרבם, במעגן יאכטות ובמפרץ מרהיב, שגלים שוצפים, לבנים, מתנפצים לחופו זה אחר זה, או בכפר הסמוך אגווה (Agva), ששני נהרות, אגווה וגוקסו (Goksu), נשפכים בו אל הים השחור ובמקום השפך, מול גבעה מיוערת,  עוגנות סירות דייגים צבעוניות.

זו לא בדיוק סביבה לתיירים, והמסעדה האחת שמצאנו בכפר היתה פשוטה, בלי גינונים, כשילדים-מלצרים רצים עם ההזמנות ומטיחים את המנות על שולחנות חשופים. אבל מרק העדשים (שכמותו נמצא בימים הבאים בכל מסעדה, בדרכים או בערים) היה מצויין וכמוהו גם שיפודי הקבאב החריף, הסלט, הלחם הטרי טרי, היוגורט וכוסות הצ'אי (תה) הקטנות, שהשביעו שני אנשים רעבים בשעת צהריים מאוחרת.

לאורך הדרכים אפשר לקנות פחמים למנגלים ותנורי חימום, ואי שם בין שילה לאגווה גילינו משפחת פחמים -  הנשים מקוששות את העצים ביערות ונושאות אותם, על גבן או בתוך מריצות, אל אתר העישון, ואילו האב אחראי על סידור העצים בערימה גדולה ועל העישון עצמו, הנמשך לפחות עשרה ימים עד שהפחמים מוכנים. שעה קלה לפני כן ירד באזור גשם והאדמה מסביב היתה בוצית וחלקלקה. העבודה לא היתה קלה, ובכל זאת התקבלנו במאור פנים (ועם כוסות צ'אי, איך לא), וכשעזבנו ריפד האב את מכוניתנו בעיתונים כדי שלא נלכלך אותה בבוץ שנדבק בנעלינו. אלה לא בדיוק הפחמים המאיימים, משמידי היערות,  כפי שתיארם אליעזר שמאלי בספר המתח של נעורינו "אנשי בראשית".   

חזרה לכביש הראשי העובר עתה לאורך הלשון הארוכה ששולח מזרחה ים השיש, חבוק ביערות אלון. לאורך הדרך דוכנים צבעוניים שאפשר לקנות בהם אגוזים טריים (Taze Findik), דלעת מתוקה (Balkabak), בצלים, צעצועים, מזכרות מקרמיקה ומעץ וממתקים מקומיים. באורחן דרכים עצרנו למתוח קצת רגליים ובמסעדה הקטנה נהנינו עד בלי די מסו בורגי (Su Boregi - "בורקת מים") שהיא  מאפה דמוי עלי לזניה דקיקים ורחבים מאוד, אפויים עם גבינה ופטרוזילה. את הבורקה הענקית הזו חותכים למרובעים קטנים שאותם אוכלים אחד אחד בלוויית כוס צ'אי מבהיקה, חמה ומתוקה. האמינו לי - תענוג צרוף.

 

אגמים כמו יהלומים    

ליד העיר בולו (Bolu) פנינו צפונה אל הפארק הלאומי ידיגולר (Milli Parki Yedigoller), או פארק שבעת האגמים. מדריך הראף גייד (Rough Guide) שהיה בידינו מזהיר את הקוראים שהאגמים מאכזבים למדי, ובכל זאת החלטנו להגיע אל הפארק  ההררי  ולא הצטערנו. טיפסנו 42 קילומטרים בדרך משובשת, הרבה יותר קשה ממה שחשבנו. כלי התחבורה המקומי המקובל כאן הן עגלות עץ רתומות לסוסים ומלבדן נראים רק חוות מעטות, מטעי זיתים וצוותים של חוטבי עצים. כל מטר  מרתק בנופיו כשיערות עצי אורן, אשוח וליבנה מכסים את ההרים. בתוך הלא כלום היפהפה  עמדה לה לבדה אישה זקנה, נשענת על מקל והסתכלה אחרינו, ואנחנו תהינו מאין באה ואיך הגיעה. באמצע הדרך נקודת תצפית נהדרת על העמקים שמתחתינו, אבל הקור העז הבריח אותנו חזרה אל המכונית שלנו שעמדה יפה בתלאות הדרך.

למזלנו, הדרך היתה יבשה לגמרי. בימי גשם היא הופכת  בוצית וחלקה ורק רכבי שטח יכולים לעבור בה. הקילומטרים האחרונים היו הקשים ביותר, רצופים אבנים ובורות, ואולי מפני שלא חיכינו להרבה, נראו לנו האגמים הקטנים המסתתרים בין היערות דווקא חמודים מאוד, כמו יהלומים נוצצים. מדרגות עץ מוליכות אליהם, גשרי עץ ציוריים נטויים בקצותיהם. החלפנו ברכות עם משפחה טורקית ש"פיקנקה" ליד אחד האגמים, כשהבנות  הצעירות מנסות את כוחן בדיג והאמהות גודשות שולחן עם כל טוב מטבחן ומפגיעות בנו לאכול מהבורקס הטעימים שלהן, שאחרי שעתיים של תלאות הדרך היו בדיוק הדבר הנכון. היציאה מהפארק קלה יותר - יורדים, בדרך כבושה קצת יותר טוב. לאורכה זורם נחל פסטורלי שילדה קטנה בתחתונים רחצה בו יחד עם פרתה.

 

עיר על שם זעפרן

עכשיו נותרו לנו עוד כמאה קילומטרים עד התחנה הבאה. טורקיה כל כך גדולה ומאה קילומטרים נוספים כבר לא מרגשים אותנו. בייחוד  שרוב הכבישים, גם אלה הכפריים, מטופלים היטב (טוב, לא בפארק). אחרי התייעצות עם חבורה מבני המקום שבילתה את זמנה בישיבה לצד הכביש, פנינו צפונה, ומזרחה אל העיר  קאראבוק (Karabuk), ממנה נותרו לנו רק עוד דקות אחדות של נסיעה אל העיר ההיסטורית המופלאה ספרנבולו (Safranbolu), השוכנת תשעים קילומטרים דרומה מהים השחור ו-220 קילומטרים צפונה לאנקרה, על מורדות ההרים היורדים אל הים השחור. זה שאני מעולם לא שמעתי על ספרנבולו עד שהתחלנו לתכנן את הנסיעה לא אומר כלום. העיר כלולה, מאז 1994, ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.  והאמינו לי, מסיבות טובות מאוד.

שני חלקים לספרנבולו. העיר העתיקה והעיר החדשה. פיזית אין שום קשר בין שתי הערים, ומהעיר החדשה פשוט מתעלמים וממשיכים לנסוע בכביש המתפתל כנחש ומגיע בסופו אל עמק צר, שם מתגלה העיר העתיקה בכל הדרה. האזור, שהיה מיושב כבר בתקופת הברונזה ונשלט על ידי עמים רבים - כמו החיתים והרומים, הביזנטים והסלג'וקים, עבר ב-1423 באופן סופי לשליטת העותמנים. דרך המשי העתיקה עברה בספרנבולו, שהתפרסמה בתקופה הביזנטית כמבצר חשוב שעמד מול התקפות של שבטים ערביים וגם בגידול תבלין הזעפרן (שנתן את שמו לעיר), בתעשיית נעליים ובעיבוד עורות, והגיעה לשיא שגשוגה בתקופה העותמנית ובעיקר במאות ה-17 עד ה-19, הודות לדרכים מפותחות שאיפשרו מסחר ער עם ערים רחוקות.

ייחודה של ספרנבולו הוא בבתיה  הבנויים במסורת הארכיטקטורה  העותמנית ועומדים על מורדות שלושה  קניונים צרים. הם בני שתיים ושלוש קומות, בנויים  משלד עץ, לבני בוץ מצופות טיח עשוי בוץ וקש, גגות רעפים כתומים, קישוטי גבס ועץ וחלונות בולטים ונראים לעיתים כמו בתי צעצוע או דגמי קרטון (בתי קרטון כאלה הם, אגב, אחת המזכרות הייחודיות למקום).   הבתים, כמו גם אורחות החיים והמסורות העתיקות, נשמרו כאן בלי שינוי, ונכון להיום - גם  בלי תוכניות פיתוח גרנדיוזיות הקורצות למאה ה-21. פה ושם חוזקו כמה בתים כדי למנוע את קריסתם, נפתחו חנויות מזכרות אחדות, בתים אחרים הפכו לבתי מלון ציוריים, וזהו.

 

אשת עסקים בסוודר משלומפר

חזרה במנהרת הזמן אל המאה ה-17. אין פלא ש-1,118 בתים כאן, מתוך האלפיים הקיימים, מיועדים לשימור, ו-800 מתוכם הינם בתים מוגנים. הם ניבנו בשני מקבצים - בתי החורף נמצאים בעמק הנמוך והמוגן מרוחות, צפופים בסמטאות צרות של שהיר (Sehir), ואילו בתי הקיץ, הנמצאים במרחק הליכה לא רב, ניבנו במרחבים הפתוחים והקרירים של בגלאר (Baglar), מוקפים מטעי פרי, כרמים וגנים.  

בית המלון הקטן בו התארחנו, הטיס חנים שמו, הקרוי על שמה של בעלת המלון, הוא פנינה מקומית שחזיתו לא רומזת על תוכו. רצפות ומדרגות עץ חורקות בין שלוש קומות, מרופדות  בשטיחים צבעוניים רכים (כדי להגן עליהם מתבקשים כל הבאים לעטות כיסויי ניילון על נעליהם), החדרים המרווחים בנויים מסביב לסלונים מרכזיים, ספסלים מרופדים להסבה לאורך הקירות, רהיטים מקומיים עם נישות איכסון מזרחיות, חלונות קטנים עם וילונות תחרה לבנים כשלג צופים אל נופי העיר, תחושה של אלף לילה ולילה. בעלת הבית קיבלה את פנינו בחצאית פרחונית, סוודר משלומפר ומטפחת ראש, כמו כפרייה מהספרים. למעשה, היא אשת עסקים ובעלת ארבעה בתי מלון בעיר, המנהלת את כל העסקים ואת כל משפחתה העניפה ביד רמה ועם חיוך מקסים של אמא טובה שבגללו את שוכחת אפילו את הקפיצים השבורים במזרון ואת קולות השכנים מהחדר הסמוך, שקירות העץ לא הספיקו כדי להחרישם.

הסתובבנו בסימטאות הצרות, ספגנו את האווירה המיוחדת ואת המראות המשכרים, ביקרנו בסינסי חמאם המפואר עם בריכות שיש (הרחצה לגברים ולנשים לחוד, בבקשה), בקרוואנסאריי אשר זה לא מכבר שופץ והוא עתה שוב מלון אורחים, ומי שטורח לטפס במדרגות אבן תלולות אל גגו, מגלה תמונה מקסימה של בתי העיר הנראים מסביב כמו צילום; במסגד קופרולו מהמט פאשה, ששעון שמש מעניין נמצא בחצרו, ובמסגד נוסף איזט מהמט פאשה, שמתחתיו עובר אחד מיובלי הנהרות הזורמים בעיר, בבזארים ובאזור בעלי המלאכה, שם אפשר לפגוש בסדנתו את הנפח הסימפטי Demirci Akif Unal, שסבו ואביו לפניו עסקו באותה מלאכה וייצרו כמוהו מקושים לדלתות, פעמונים, חרמשים, אתים, שרשראות ומה לא וכדי להמשיך במסורת עובד כבר בנו הצעיר לצדו, או סנדלרים המייצרים בעצמם נעלים ונעלי בית כשהם גוזרים את העור לדגמים שונים  ותופרים אותם במכונות תפירה זינגר, וגם מעבדי עורות ויצרני אוכפים; בבית שהיה למוזיאון בשם קיימאקמלאר אווי (Kaymakamlar Evi), שהוא דוגמה טיפוסית לבתי העיר ולו שלוש קומות, כשהתחתונה, חסרת החלונות, שימשה כאורווה ובעליונות היו חדרי ילדים, מטבח וחדר רחצה וגם חדרי אירוח נפרדים לגברים עם חלונות הצופים אל הרחוב, ולנשים - עם חלונות תחרה הצופים רק אל חצרות פנימיות ואינם מאפשרים לראות מבחוץ את היפהפיות. כשהרמנו ראש גילינו בחדרי האירוח תקרות עץ מגולפות יפהפיות; ספרנו כמה עשרות מתוך 125 מזרקות השתייה הפזורות בעיר, חלקן בשימוש עדיין וחלקן יבשות, השקפנו עם זריחת השמש ממעלה הידריליק פארקי אל העיר הצבועה ורוד רענן של בוקר  וגם על בית הקברות לא פסחנו; טעמנו בחנויות הממתקים מהפיסטיקי לוקום המתוק והטעים שספרנבולו משתבחת בו ומהחלבה המיוחדת המיוצרת כאן. מומלץ מאוד לבקר בספרנבולו בסוף הקיץ, כשעדרי התיירים נעלמים מהשטח. או אז תהיו אורחים כמעט בודדים בעיר ותחושת ההתמזגות עם מאות שעברו תהיה מושלמת.

 

מאוזוליאום וגם מוזיאון

סוף סוף אנקרה. בכניסה הצפונית של העיר מפוזרים פסלי ברונזה של רועי צאן עם עשרות כבשי האנגורה שלהם. זוהי מחווה לעיירה הנידחת ברמת אנטוליה, שהיתה ידועה כמרכז גידול כבשים ועיבוד צמר אנגורה רך, עד שהחליט אתאתורכ, ב-1923, להופכה לבירה האדמיניסטרטיבית והדיפלומטית של טורקיה. היום חובקת העיר החדשה, המתוכננת והסואנת, על בנייניה הגבוהים, בנייני הממשלה, הקניונים ההומים והכבישים הרחבים, את העיר העתיקה המצטופפת מסביב למצודה הקדמונית. ועדיין זו הזקנה, שהחיתים יסדו לפני כשלושת אלפים ומאתיים שנה, מושכת לב  בסמטאות שלה, הצפופות, הציוריות, הצבעוניות והריחניות, הרבה יותר מאשר העיר המודרנית.

כעיר כה עתיקה אפשר למצוא באנקרה שרידי מקדשים ומרחצאות רומיים וגם מסגדים מעניינים כמו זה הישן ביותר בעיר, Askanhane Camii, שנבנה ב-1290 ומכונה מסגד היער, בגלל 24 עמודי העץ התומכים את תקרתו המגולפת. גם  המימבר (mimber), המדרגות המוליכות אל כס האימאם, העשויות עץ אגוז מגולף, מ-1209, יפה במיוחד והוא דוגמה נהדרת לאמנות הסלז'וקית. מרשים מאוד הוא גם המאוזוליאום של אתאתורכ, אניט כביר (Anit Kabir), שאם יש לכם במקרה מכרים טורקים, הם ייעלבו מאד אם לא תבקרו בו. המאוזוליאום על גניו הגדולים והמטופחים, על שדרת פסלי האריות המוליכה אל  כיכר עצומה,  על מדרגות השיש והעמודים, מגדל העצמאות ומגדל החופש, והמאוזוליאום עצמו, דמוי מקדש ניאו קלאסי, מרשימים מאוד.

האטרקציה הגדולה ביותר  באנקרה, שהיא סיבה מספיק טובה כדי לבוא אליה אפילו במיוחד, היא כמובן, המוזיאון לתרבויות, הסמוך למצודת אנקרה. המוזיאון שוכן בבזאר מקורה מהמאה ה-15.  זוהי תצוגה עוצרת נשימה של ממצאים הערוכים באופן כרונולוגי ומאפשרים לעקוב אחר התפתחות התרבות האנושית מאז  תקופת האבן ועד לתקופה הקלאסית: ממצאים מתקופת האבן הקדומה, מתקופות הברונזה ואשור, ובעיקר תצוגות מרגשות מתקופת החתים עם תעודות קלף הכתובות  בכתב הירוגליפים זעיר, המספרות על הסכמי נישואין, גירושין (!) מסחר וכו',  פסלי אבן וברונזה,  וציורים המתארים תמונות מהחיים כמו תהלוכת נישואין או תמונות קרב מדהימות. גם  תקופת ממלכת פריגיה והממלכה האוררטית מיוצגות כאן, ויוון ורומא - ואגב, כל הכיתובים שליד המוצגים מופיעים גם באנגלית ובגרמנית, כך שהכל ברור וההנאה באמת שלמה.

 

ארץ הסוסים המשובחים

פנינו עתה לכיוון דרום מזרח, לאזור מופלא ומיוחד אחר של טורקיה - קפדוקיה. בינתיים למדנו  להכיר את כבישי הארץ ובכל מקרה של עייפות, רעב או צורך בשירותים, חיפשנו אחד מחניוני  הדרכים המפוזרים  לאורך הכבישים ויש בהם בדרך כלל   מסעדה, קפטריה, חנות, שירותים (גם עם אסלה מערבית, בלי צורך לכרוע!) מבריקים מניקיון ומצוידים (לרוב) בנייר טואלט. המסעדות הן בדרך כלל מה שאנחנו היינו מכנים "פאסט פוד". לא שמקבלים בהן המבורגר וצ'יפס, אלא שכל האוכל - סלטים, בשרים, שיפודים, ירקות, קינוחים - נמצא בסירים על דוכן וכל מה שצריך, זה להצביע על הסיר הנכון ובמהירות הבזק מגיע האוכל לשולחן. לא פאסט?  גם התאווה לעישון של הנהג שלנו היתה סיבה לעצור בחניון, ומשום שהטורקים מעשנים בכל מקום, בכל זמן  ובעצם תמיד, ומשום שבין אנקרה לקפדוקיה מפרידים 072 קילומטרים - הכרנו כמה וכמה חניונים.

בדרך מומלץ לעצור גם באגם המלח הגדול טוז גולו (Tuz Golu), שבו מפעל המלח העיקרי של טורקיה. רוב האגם יבש והתמונה המתגלית לעין כמעט סוריאליסטית, עם מרחבי המלח הלבן המשתרעים עד האופק ונפגשים עם השמים הכחולים,  כשרק כמה דמויות אדם פוסעות בהיסוס על המשטח הלבן.

עוד אטרקציה שכדאי לעצור בה, היא אגזיקרהאן (Agzikarahan), קרוואן סראיי סלז'וקי יפהפה מתחילת המאה ה-13, בעל קירות עבים מאוד כשל מבצר וחלונות גבוהים וצרים כחרכי ירייה. חצר פתוחה שימשה את אורחי הקיץ ואילו החלק הסגור את אורחי החורף. במרכז החצר הפנימית ניצב מסגד קטן והאולמות בפנים מחולקים על ידי עמודים וקשתות, כמו בכנסיה,  לאולם מרכזי ואולמות צדדיים מקומרים. המבנה המפואר הזה יכול היה להלין יותר מ-250 איש ועוד 75 בהמות משא וגמלים. באותה תקופה הקימו הסלז'וקים לצד הדרכים כל עשרים קילומטר חאן, וכל ארבעים קילומטר קרוואן סראיי .

עכשיו כבר ליווה אותנו בדרך חסן דאגי ("הר חסן"), הר וולקני אדיר שגובהו 3,268 מטרים והוא אחד משלושה הרי געש  שכיסו את קפדוקיה לפני שלושים  מיליון שנה בשכבה עבה של בוץ ואפר וולקני. מאלה  יצרו האדמה, השמש והמים את שכבת הטוף, סלע רך  שממנו פיסלו הרוחות והנהרות את הנוף האגדי, המוזר, היחיד במינו הזה של עמקים וסלעים צבעוניים דמויי קונוסים וארובות, בצבעי חום, לבן בוהק, ורוד, ירקרק - סימפוניה של צורות וצבעים.

וזה עוד לא הכל. בתקופת הברונזה המוקדמת הגיע לקפדוקיה גם האדם, שהוסיף את מגע ידו על הסלעים ותוך אינטראקציה כמעט בלתי אפשרית עם הטבע התיישב בתוכם. ממש בתוכם. במשך אלפי שנים חפרו בני האדם בתוך הקונוסים הרכים ויצרו בתוכם ומתחתם מבצרים, בתי מגורים רבי  קומות, קומונות, ערים שלמות עם שטחי ציבור, מקדשים ומאוחר יותר כנסיות, ועוד הגדילו ועיטרו את הכנסיות בציורי קיר נפלאים שחלקם נשמר עד היום. הם דאגו אפילו לחסימת המערות בעת התקפות אויבים, חצבו מדרגות, פתחו חלונות ודלתות וצינורות איורור, ונתנו לסלעים הדמיוניים מראה של ערי אנימציה. וממה התפרנסו אנשי הסלעים בתוך ישימון הטוף? מסתבר שהטוף דווקא פורה ותמיד אפשר להוסיף לו עוד דשן מלשלשת יונים  וזה אלפי שנים, עוד מתקופת החיתים ועד עצם היום הזה מגדלים כאן  ירקות, פירות ובייחוד הרבה גפני יין מהם מייצרים יין, ומטפחים  גם סוסים בהצלחה כה רבה עד ששם האזור, קפדוקיה, הוא תרגום מחיתית של המלים "ארץ הסוסים המשובחים" .

האזור גדול ואפשר לבלות בו ימים רבים בשיטוט בין הוואדיות, בטיפוס על סלעים, בירידה אל ערים תת-קרקעיות שיש בהן כאלה בנות שבע קומות באדמה, ובזחילה במנהרות. ואיפה מבלים את הלילות? בכפרים קטנים ובעיירות מקסימות הבנויים  בשיפולי הרי הסלע. לעתים קשה ממש להבחין היכן מסתיימים שיכוני הסלע ומתחילים בתי הכפר.  גרמה (Goreme), אושיסר (Uchisar), אורטהיסר (Ortahisar), נבסהיר (Nevsehir), שווסין (Cavusin), אוונוס (Avanos) ואורגופ (Urgup), כולן  עיירות מקסימות, בעלות חן אוטנטי, הסמוכות זו לזו, פופולריות ביותר בין המבקרים וכל אחת מיוחדת במינה.

 

מלונות חצובים בסלע

מאז מהפכת אתאתורכ הניסו  השלטונות לאט לאט את דיירי המערות ממשכנותיהם,  שקילקלו את התדמית של טורקיה מודרנית. היום כבר לא גרים (כמעט) במערות, אבל פה ושם הפכו אותן לבתי מלון קטנים (יפים, נוחים ויקרים במושגי המקום), או  לברים ולמסעדות. בגרמה למשל, המשופעת בסלעי-ארובות מדהימים, במרחק שני קילומטר מהכפר, נמצא המוזיאון  הפתוח הגדול שבסביבה, ובו ריכוז עצום של כנסיות. האתר מאורגן נפלא עם שבילי הליכה ומדרגות המוליכים מכנסיה לכנסיה. מחיר הכניסה שונה לזרים ולמקומיים. לזרים 12 מיליון לירות ואילו למקומיים - 3 מיליון בלבד. קשה ממש להאמין כשרואים את גודל הכנסיות, את הקמרונות, את העמודים הענקיים ובייחוד את הציורים הנפלאים,  רובם סצנות מהברית הישנה והחדשה, מוטיבים נוצריים, קישוטים גיאומטריים או מן הטבע. אגב, בכל חבל קפדוקיה נותרו היום כאלף כנסיות שנבנו מאז הימים  הראשונים של הנצרות ועד המאה ה-13. 150 מתוכן מעוטרות בציורי קיר.  

על הכפר אורטהיסר שולט סלע-מבצר ענק בעל פתחים רבים, שמדרגות חצובות בו ומוליכות למעלה אל נוף כמעט בלתי אפשרי. בתי העיירה הצהבהבים מתערבבים עם המערות החצובות בסלעים שמסביב, ואדיות ירוקים חוצים את השטח ובמישור למעלה - כרמי גפנים ירוקי עלים. לרגלי הסלע נמצאת כנסיה עתיקה שהפכה למסגד וגם כמה חנויות מצוינות של עתיקות השייכות כולן לאותו הבעלים. להבדיל מחנויות השמונצס הרבות שבאזור, כאן הדברים אותנטיים והמחירים בהתאם. בגינת בית הקפה המקומי, מתחת לסוכת גפנים, בין פרחי רוזמרין ועצי ערבה גדולים, ישבנו בנחת עם איברהים קלש, איכר זקן יפה תואר, ארוך שפם, למותניו מכנסי שלוואר, ובין כוס צ'אי אחת לשניה התפאר בשני בניו ושבעת נכדיו הגרים כולם במקום ועובדים אתו בשדות ובכרם.

באושיסר עוד סלע ענק, ורדרד, שגובהו 75 מטרים. הסלע שימש למגורים מקומת המערות התחתונה שהכניסה אליה נראית כמו רגלי פילים ועד למעלה הסלע. המדרגות מובילות בין הקומות אל תוך אולמות וחדרים  וכל קומה מזמנת מראות מופלאים. מצד אחד הכפר ומצד שני יער גבעות לבנות וסלעים צבעוניים. למרגלות הסלע, על הכביש החדש שבין גרמה לאושיסר, נמצא מוטל מערות בשם "אלף לילה ולילה" בן 13 "חדרים" מקסימים ונוחים, מרפסות למנוחה וצפייה בנוף ומסעדה טובה (www.motel1001gece.com).

חן הכפר מוסטפה פאשה טמון בחזיתות המעוטרות של בתי קהילה יוונית מהמאה ה-19. היוונים עזבו את המקום במסגרת הטרנספר בין טורקיה ויוון, בשנות ה-20 של המאה העשרים, ורבים מהם באים עדיין, פעם בשנה, לראות את בתיהם הנטושים. בבניין המדרסה הישן ובקרוואן סראיי הצמוד אליו, נמצא היום מפעל שטיחים בבעלות  מעורבת של הממשלה (15%) ויזמים פרטיים (94%). ההיצע אדיר והפיתוי לרכוש שטח גדול.

ויש עוד אוואנוס, הצופה אל הנהר קיזילירמאק, "הנהר האדום", הארוך ביותר בטורקיה, שמהחימר האדום שלו מייצרים באוואנוס, בעשרות סדנאות, כלי חרס נפלאים והחמאם שלו הסימפטי, בן המאה ה-13, משמש היום בעיקר תיירי קבוצות המגיעים עם המדריכים המקומיים; פארק זלווה היושב במפגש שלושה ואדיות, הוא מקום קסום נוסף. הכנסיות שבו נבנו בסלעים הוורודים לפני המאה התשיעית לספירה ואל המנהרה החצובה בהר שאורכה 257 מטרים, לא כדאי להיכנס בלי פנס אישי טוב. חלקים ממנה נמצאים בחשכה גמורה  וצריך לזחול ולטפס או לרדת במדרגות תלולות - פחד אמיתי ומקום אידיאלי למחפשי אתגרים.

הכפר זלווה עצמו ננטש ב-1952, לאחר שמפולות סלעים, הנראות בבירור גם היום, הפכו אותו מסוכן למגורים; ואורגופ, עיירה מקסימה, ידידותית, שבה התגוררנו. בבסיסה היא עיירה חקלאית, אבל יש בה גם מסעדות טובות (אם תשאלו את תושבי אורגופ הם ימליצו לכם על מסעדת Somine כטובה בעיר), פאבים וברים (כמה מהם בתוך מערות, כמו Kaya Bar או Prokopi Pub & Café), בתי מלון חמודים, חנויות מתקבלות על הדעת, מוזיאון ארכיאולוגי קטן, ונוף קסום של הגבעות ממול, עם מאות המערות המשמשות היום בעיקר כמחסנים, ובראשן "גבעת המשאלות", שניתן להגיע אליה ברכב ורק את המטרים האחרונים חייבים לעלות ברגל, בתוך אדמת לס המעלה ענני אבק לבנים עם כל פסיעה. בשבתות מתקיים באורגופ שוק פתוח צבעוני ותוסס, שגברים מזוקנים יושבים בו במעגלים, שותים תה ומוכרים עדשים, שעועית, חומוס ואורז מתוך שקים גדולים, ועוד יש בו ירקות ופירות טריים, גדולים, נהדרים, בטעמים ששכחנו מזמן, וגם ביגוד לכל המשפחה (אפילו חזיות ותחתוני טנגה), ובצד השני של הכביש מתקיים באותו זמן שוק בעלי חיים שהמשא ומתן בו נערך תוך תקיעת כף של שני הצדדים המתמקחים.  

העיר הפרטית של אברהם אייטקי

בכניסה לעיר נבסהיר נכנסנו לעיר תת קרקעית (Yeralti Sehri) שנמצאה לפני שלוש עשרה שנים באדמתו של איכר עני, קטוע רגל. איברהים אייטקי סירב לכל ההצעות למכור את השטח והתחיל לנקות את האולמות, להכניס חשמל לתאורה ועכשיו אפשר כבר לבקר בתעלות המעבר ובאולמות החצובים בסלע, לראות את ארובות האוויר ואת האבנים העצומות שאפשר לחסום בהן את הדרך מפני אויבים, ולהגיע בסוף הדרך אל הכנסיה. איברהים בן ה-57 היה לדמות מכובדת בעיירה ולאחר שהיה רווק כל שנותיו (נו, מי תתחתן עם עני קטוע רגל), היתה לו  עדנה. הוא נשא לו אשה צעירה וגם בן חמוד נולד, ממש הפי אנד.

כל אחד והזמן שבידו, כל אחד והרצונות שלו - אפשר לשוטט כאן ימים רבים, ולא שבוע בלבד. ואנחנו, בדרך אל העיר קייסרי (Kayseri), הלא היא קיסריה של הטורקים, התעכבנו עוד בעמק סוהנלי (Soganli) הצר, הלחוץ בין שני הרי שולחן. העמק מדהים ביופיו והתנועה בו דלילה מאוד.  מנזרים וכנסיות שכמה מהם נבנו עוד במאות החמישית והשישית פזורים בו ואלה קיבלו שמות המתארים את מבנה הכנסיה ("כנסיית הכיפה" או "הכנסייה החבויה", למשל), או על פי ציורי קיר הנמצאים בה ("כנסיית הנחש", "כנסיית הצבי"), או שמות קדושים ("כנסיית ברברה הקדושה"). חבל רק שציורים נפלאים רבים הושחתו עוד לפני מאה שנים על ידי כתובות ביוונית ובארמנית -  גרפיטי של המאה ה-19 על ציורי קיר מהמאות ה-12 וה-13.