הריביירה הצרפתית, גם בסתיו

מאת גיורא נוימן

 בסוף הקיץ לפני שלוש שנים הוזמנו סוכני נסיעות מכל רחבי הריביירה הצרפתית לאירוע במלון ראדיסון סאס המפואר בניס. למוזמנים לא נמסר מה צפוי להם, את זה השאירו המארגנים כהפתעה. בעיצומה של המסיבה הכריז מנהל המלון כי המקום עומד לעבור בקרוב שיפוצים יסודיים, והזמין את המשתתפים לפרק ולקחת איתם את כל מה שהם רואים באולמות הציבוריים ובחדרים. "הכל בשבילכם. קחו. ככה תעזרו לנו לחסוך את התשלום לקבלן הפינוי," הסביר.

בתחילה הגיבו הנוכחים במבוכה. מישהו לקח מאפרה, אחר הסתפק במגבת. אבל במהרה זה הפך לשיטפון של התלהבות. המשתתפים החלו לגרור רהיטים, מיטות ומזרונים, וכמה בעלי יוזמה אפילו עקרו דלתות מעוצבות. בתוך כמה שעות, לשמחתה של ההנהלה, אכן רוב התכולה פונתה מהמקום.

מעניין שלמחרת הגיעו פניות טלפוניות נרגשות של מוזמנים שמשום מה לא התייצבו למסיבה. "אולי אפשר לבוא היום," התעניינו. לא, תודה, כבר אין צורך," היתה התשובה.

כמה חודשים אחר כך כבר היה המלון משופץ, מעוצב מחדש ומצוחצח, מחכה לעונת הנהירה הגדולה של הצרפתים והזרים לקוט ד'אזור ("חוף התכלת") בקיץ הבא. קרוב. העונה שם מתחילה כמובן במאי, בפסטיבל הסרטים המפורסם של קאן, ונמשכת עד הסתיו. כבר בראשית כל שנה קשה להשיג חדרים בקאן לכל חודשי הקיץ.

אבל חשוב לדעת: קוט ד'אזור, או הריביירה הצרפתית בעברית, נהנית ממזג אוויר נוח ונעים כמעט בכל ימות השנה. לכן מי שאינו אוהב להידחק עם המוני ידוענים, או סולד מתשלום מחירים אסטרונומיים בקיץ, כדאי לו לבוא לכאן דווקא בחורף.

המסלול המומלץ מתחיל כמובן בניס, בירת הריביירה, שבה גם נמל התעופה הגדול באזור. ניס, שהיא אחת הערים הגדולות בצרפת, משדרת רושם שונה לגמרי, של עיירה שקטה ושלווה. וזאת בזכות מדיניות חכמה של העיריה שאסרה על בניית מבני משרדים וגורדי שחקים במרכז העיר. כך שמר המרכז על אופיו שהתעצב בסוף המאה ה-19, אחרי שהעיר עברה משלטון נסיכי בית סאבוי האיטלקים לשלטון צרפת, והפכה לאתר נופש מועדף על אצולת אירופה.

את הסיור בניס כדאי להתחיל בפרומנד דז אנגלה ("טיילת האנגלים") שלאורך המפרץ. יש כאן חופי רחצה לרוב, בתי קפה ומסעדות. אחר כך חובה לבקר בעיר העתיקה (המאות ה-17 וה-18), ממש במרכז, סמוך לבניין העיריה המפואר. ברחובות הצרים של העיר העתיקה יש שפע של מסעדות וחנויות וגם שני שווקים - שוק פתוח של תוצרת חקלאית טריה ושוק לחפצים משומשים (מה שקרוי "שוק פשפשים"). הכל נקי ומסודר למופת. אי אפשר לעבור את קוט ד'אזור בלי לקפוץ לפחות לכמה שעות למונקו. שיהיה מה לספר בבית. העיר העשירה הזו היא יצור מדיני קצת מוזר - זו נסיכות עצמאית, המדינה האחרונה באירופה שבה שורר משטר אבסולוטי ירושת ימי הביניים. הריבונות הצרפתית נעצרת כמה רחובות מצפון למרכז העיר, והשליט העליון כאן הוא הנסיך לבית גרימלדי, שלרשותו משטרה נפרדת ואפילו משמר חופים עצמאי. לא, אין כאן שום ביקורת גבולות, אבל יש הבדל במחירים בין החנויות שבצד הרפובליקאי לאלו שבצד המונרכי - כי בשטח מונקו לא משלמים מס הכנסה. אז איך מקבלים דרכון של מונקו? כדאי להפסיק להתלהב, כי לא מקבלים. לנסיך יש רק כמה אלפי נתינים, כולם צאצאי נתינים מדורי דורות. כל שאר 95% תושבי הנסיכות הם אזרחי צרפת.

האתר הבולט במונקו הוא כמובן הקזינו המפורסם. אז רק לתשומת ליבו של מי שרוצה להמר שם: ממש מול הכניסה לקזינו, בינו לבין הצוק היורד לים, פועל אחד המלונות הטובים ביותר בעיר, מלון גראנד הוטל מונטה קרלו. המלון, שנבנה בשנות ה-80 של המאה ה-20 והתפרסם תחת המותג הקודם, "לווה", הוא הבניין היחיד בסגנון מודרני ברדיוס של מאות מטרים, וזאת בזכות רומן שהיה לבן משפחת הנסיך עם בתו של בעל רשת המלונות האמריקאית (או להיפך. אבל למי חשובים הפרטים).

40 דקות נסיעה מניס או מקאן, במעלה הרכס שמעל הים התיכון, משקיפה על החוף העיירה העתיקה סן פול דה-ונס. יש בה בקושי 2,800 תושבים, רק 380 מהם מתגוררים בין החומות שנבנו בסוף המאה ה-17. אבל שלושה מיליון התיירים הפוקדים אותה מדי שנה הפכו אותה לאתר השלישי המתוייר ביותר בצרפת, אחרי האי מון סן מישל וארמון ורסאי.

ובצדק. סן פול דה-ונס, הנהנית מ-300 ימי שמש בשנה, מציעה מסלולים לטיולים רגליים על חומותיה ובין סימטאותיה, נוף מרהיב של העמקים סביבה ומבט אל הים התיכון, באופק. חזיתות הבתים העתיקים, שנבנו בין המאות ה-12 וה-16, שוחזרו במלואן. בכל בית כמעט פועלת גלריה, חנות עם חפצי אמנות או גלריה של אמן.

האור הצלול המיוחד של המקום, שמשך את תשומת ליבם של אנשי ימי הביניים, הביא לכאן במאות ה-19 וה-20 הרבה ציירים צעירים שהפכו בזקנתם למפורסמים במיוחד. מארק שגאל, למשל, שגם בחר להיקבר בבית הקברות הקטן שבין החומות, או הנרי מאטיס, שהתגורר בכפר סמוך ובילה כאן רבות. אחרי מלחמת העולם השניה הגיעו גם כוכבי עולם הבידור והקולנוע: איב מונטאן, ז'ק פרוור, לינו ונטורה ופרננדל, שקנו לעצמם כאן דירות נופש. גם לחוויה הקולינארית בסן פול דה-ונס  יש ניחוח אמנותי. הציירים שחיו כאן נהגו לשלם בעבודותיהם תמורת הארוחות במסעדות בהן סעדו, וכיום הן מקשטות את הקירות. גם האוכל מצויין, כדאי לנסות. מי שלא מסתפק ביצירות על קירות המסעדות מוזמן לבלות כמה שעות במוזיאון המקומי של קרן מגאט (MEGHAT), על שמה של משפחת אספנים שהקימה אותו. רבע מיליון איש נכנסים לשם מדי שנה, רבים מהם באים לסן פול במיוחד לשם כך.