ניחוח התבלינים של זנזיבר
מאת אתי ישיב
במטוס הקטן מדגם לט 410 ובו 19 מושבים של חברת זאנאייר (ZanAir) עשינו את הדרך משדה תעופה קטן שליד העיר הטנזנית אָרוּשה, אל קבוצת האיים שבאוקיינוס ההודי הנקראת זנזיבר, הנמצאת מרחק יריקה (או עשרים דקות טיסה) מהחוף המזרחי של טנזניה ומבירתה דאר-א-סאלם.
כשאני שומעת את השם זנזיבר מיד מתערפלים חושי במערבולת של רומנטיקה ומיסתורין שאחראים לה היופי הטבעי של האיים, ההיסטוריה הצבעונית והאגדית שלהם, התרבויות הרבות שנפגשו בהם והשפיעו עליהם ולא פחות מכל אלה - הצליל המקסים של המילה זנזיבר עצמה.
מקור השם זנזיבר הוא בשפה הערבית, "זיני-אל-בר", ופירושו "ארץ השחורים". ובבקשה לא להתבלבל: קבוצת האיים כולה נקראת זנזיבר, גם האי הגדול בקבוצה נקרא זנזיבר וגם העיר הגדולה באי הגדול נקראת זנזיבר. כדי להגדיל שמחה יש גם שם סוואהילי לאי הגדול, אונגוז'ה (Unguja), ושם לאי הקטן יותר, פמבה (Pemba), המכונה גם "אל-חודרה", האי הירוק בערבית. נוסף לשניים אלה יש בקבוצה עוד כחמישים איים קטנים ואיונים זעירים עם שמות אקזוטיים כמו טומבאטו, דאלוני, פופו וצ'ומבה. ואלה רק דוגמאות אחדות.
שיירות אל לב היבשת השחורה
ההיסטוריה האנושית של איי זנזיבר התחילה לפני יותר מאלפיים שנה, עם בני שבט באנטו, שהגיעו מהיבשת ומצאו שם שדות דיג עשירים, ועם סוחרים ומלחים מאוניות ערביות שהזדמנו למקום. במאה השמינית לספירה נוספו אליהם סוחרים משיראז שבפרס. אלה פיתחו במשך המאות הבאות מסלולי מסחר פורחים עם עומאן, תימן, המפרץ הפרסי וארצות רחוקות יותר כמו הודו. סחורות היצוא היו עבדים, שנהב, זהב ועצים, והיבוא היה תבלינים, זכוכית ואריגים. יחד עם כל אלה הגיעו גם האיסלאם, התרבות והארכיטקטורה הערבית. השילוב של התרבות הערבית עם תרבותם המקורית של תושבי האיים יצרו עם חדש ושפה חדשה, הסוואהילית.
התנועה הימית הערה סביב האיים הביאה בעקבותיה גם שודדי ים רבים, שמחד התפרנסו משוד אוניות המסחר הגדולות ומאידך העשירו את הרפרטואר של מספרי הסיפורים והאגדות המקומיים והוסיפו להילת המיסתורין של זנזיבר. ב-1499 הופיע באיים ואסקו דה גאמה, מגלה הארצות המהולל, ובעקבותיו הגיעו בני עמו הפורטוגלים שזנזיבר היתה עבורם תחנה בדרך להודו. הם תפסו בכוח את השלטון, שממנו סולקו רק מאה וחמישים שנה מאוחר יותר על ידי הבריטים ועל ידי הסולטאנים הערבים מעומאן. אלה החזירו לאיים את המסחר המשגשג, בעיקר בעבדים, בשנהב ובתבלין הציפורן, וב-1840 אף העבירו אל האיים את בירתם ממוסקאט שבעומאן. זנזיבר היתה למרכז סחר ממנו יצאו שיירות ענקיות אל לב היבשת השחורה ושבו משם עם שיירות עבדים שנמכרו בשוק הגדול שלה לארצות ערב, פרס, איי האוקיינוס ההודי או ארצות אירופה.
באמצע המאה ה-19 גדל העניין של מדינות אירופה במזרח אפריקה, סחר העבדים פסק והשלטון העומאני נחלש והחזיק מעמד רק בעזרת חסות בריטית. בדצמבר 1963 קיבלה זנזיבר את עצמאותה, ושנה מאוחר יותר חתמה על הצהרת איחוד עם טנגניקה. השתיים הפכו להיות הרפובליקה המאוחדת של טנזניה. ואגב, הסולטאן האחרון, שעזב את זנזיבר ב-1964, חי עדיין באנגליה.
המטוס הקטן התחיל בהכנות לנחיתה בשדה התעופה של זנזיבר ומתחתינו נראתה תמונה חלומית של קצהו הדרומי של האי, חופיו החוליים עטורים שוניות אלמוגים ועצי קוקוס וסירות דיג צבעוניות עוגנות במי האזמרגד העוטפים אותו. עוד דקות ספורות וכבר נוחתים. בשדה הקטן, כמה מוזר, מקבלות את פני הבאים דיילות קרקע בשמלות ורעלות שחורות המגלות רק עיניים יוקדות (לפעמים - מאחורי זוג משקפי ראייה). כי זו אמנם הרפובליקה המאוחדת של טנזניה, אבל קודם כל זוהי זנזיבר, נקודת המפגש של אפריקה וארצות ערב, על המורשת, הארכיטקטורה והתרבות המיוחדות שלה, הארכיאולוגיה וההיסטוריה, החופים המדהימים, ריחות התבלינים המשכרים שזיכו אותה בתואר "איי התבלינים" והיערות עם הצמחייה וממלכת החי הנדירות שבה.
רוחות רפאים במרתפים
עוד נסיעה קצרה של כרבע שעה וכבר אנחנו בבירת האיים, בעיר זנזיבר השוכנת בחוף המערבי של האי זנזיבר, חמישים ק"מ מקצהו הצפוני וחמישים מקצהו הדרומי. ולא סתם בעיר, אלא בחלק העתיק, הנחשב והידוע ביותר שלה, הנקרא בשם סטון טאון ("עיר האבן"). ומשום שסטון טאון מוקפת ים בשלושה צדדים, הרי כמעט בכל מקום שהגענו אליו קרץ אלינו הים ממרחק קצר ומשך אותנו אליו עם המפרשים המשולשים העצומים בדואו (Dhows), סירות הדיג המשוטטות בו ועם חולות הזהב שלו. רק מה, עם "עיר האבן", הנראית במפה כמשולש גדול, ממש כמו מפרש דואו, קשה אפילו לים להתחרות. מרגע שהגענו אליה לא חדלנו לשוטט במבוך החצרות שלה ששערי אבן מקסימים שומרים על פתחיהן והן מחוברות ביניהן בסמטאות צרות המתפתלות כמו נחשים בין הבתים הישנים אכולי הטחב והמתפוררים, שקירותיהם עטופים חזזיות, ועדיין הם מתפארים בדלתות עץ כבדות ומדהימות, בין הכיכרות הקטנות, בתי הקפה ("מיקאהווה", בלשון המקום), באין ספור חנויות מזכרות ועבודות יד הגדושות פסלי עץ, עבודות נגרות, צעיפים יפהפיים, תכשיטים נפלאים מאבני ענבר או מחרוזים קטנטנים בנוסח עבודות היד של נשות שבט המסאי, תבלינים באריזות מתנה מגוונות, ציורים בסגנון "סבתא מוזס" אפריקאית, חנות ספרים ענקית מדהימה בשפע ספרות על האיים, ובין דוכני הרחוב, כשכל פיתול של הדרך מגלה לנו עוד ועוד מסודותיה של העיר הנמצאת ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו.
יותר מאלף שנים קיימת סטון טאון, בתחילה ככפר הדייגים הקטן שָנְגאני, שהלך וגדל והתפתח עד שהיה במאה ה-19 לעיר משגשגת עם יותר מאלפיים בתים. תוך כדי שיטוט התחלנו להבחין בסגנונות הארכיטקטורה השונים של בתי העיר, שהעתיקים בהם ניבנו בסגנון מקומי המבוסס על טכנולוגיית בנייה סוואהילית עם הרבה קשתות וקישוטי טיח, אלא שמהם רק מעטים נותרו עד היום; הרבה בתים ומבני ציבור ניבנו בסגנון הערבי, כשכל בית נראה כמו מצודה רבועה עם חצר פנימית רבת קומות ושטוחת גג, בנויה מאבני אלמוגים ומלט, מוקפת חומה נמוכה משובצת בחרכי ירייה המדגישה את האובססיה של הערבים לשמירת הפרטיות של המשפחה. הפריט המדהים ביותר במבנים הפשוטים האלה הן דלתות העץ הכבדות והחטובות, המקושטות בפיתוחי עץ ומתכת, שאיכותן, גודלן ויופיין היו סמלים למעמד ולעושר של בעלי הבית. חלק מהדלתות המקוריות נותרו עד היום ואחרות חודשו, או הוחלפו בחדשות, בהיותן אופנתיות מאוד באי גם היום. לעומת הפשטות והאלגנטיות החיצונית של הבתים הערביים, פנים הבית היה עשיר בקישוטים, כלי נוי ושטיחים יקרים, מראות גדולות מימדים, שעוני קיר, כלי נשק ורהיטים שהובאו מכל העולם.
הסוחרים ההודים שהתיישבו בעיר תרמו את הסגנון השלישי, ההודי, שהתחיל כבניינים צנועים בני קומה אחת, שבחזיתם חנויות ובאחוריהם מחסנים וחדרי מגורים. עם הזמן נוספה להם קומה שנייה, קומת מגורים, שבה חלונות ומרפסות עוצרי נשימה ביופיים - מעין ניו אורלינס של האוקיינוס ההודי. בתחילת המאה ה-20, בעידן החסות הבריטית, נוספו לעיר שכונות מגורים שנועדו לפקידי הממשל ונראות כמו שכונות אירופיות טיפוסיות, ולעומתן בנייני ציבור בסגנון אוריינטלי, כמו שהבריטים הבינו זאת: הרבה קשתות, מגדלים, כיפות, אלף לילה ולילה ממש. בין בתי המגורים נמצאים מסגדים רבים, מקדשים הינדים ובודהיסטים ושתי קתדרלות נוצריות, שאחת מהן, הקתדרלה האנגליקנית, נבנתה ב-1877, עם ביטול סחר העבדים, במתחם שוק העבדים העתיק. עדיין נותרו שם התאים בהם הוחזקו עד מכירתם האנשים שנחטפו במעמקי אפריקה והובאו לכאן כעבדים. המקום מרגש ומדכא, וכשישבנו על דרגשי האבן במרתפים העבשים יכולנו לחוש כמעט בידיים את רוחות הרפאים המסתובבות בו ולשמוע את אנחות האומללים שישבו, או מתו שם, מאות שנים לפנינו. לזכר אלפי העבדים שעברו בשווקים של זנזיבר הוקמה במקום אנדרטה עם פסלי גברים ונשים, ייאוש בפניהם, עומדים בבור כשאזיקים ושרשראות מחברים ביניהם. האנדרטה הנפלאה הוסיפה עוד צביטה ללב ועוד כמה הרהורים קשים.
מלפפון או במיה
בעיר האבן חיים כמובן בני אדם ומצבם הגרוע של הבתים מעיד על כך שלא כולם אמידים. ואכן, בתים רבים חולקו לדירות קטנות ומשמשות מגורים דווקא לעניים, קשי יום. ובכל זאת, הרחובות תוססים ומלאי פעילות כל היום. לצד צעירים בג'ינס וחולצות טי ואנשי עסקים מעונבים בחליפות (תענוג קטן בחום השורר כאן) נתקלנו בילדים משחקים ברחוב, בנשים היוצאות לקניות ולמפגשי שכנות כשהן רעולות פנים ועטופות בגלימות שחורות המכונות בוּאִי-בוּאִי או עטופות בצעיפי כותנה בצבעים לוהטים, שפתגמים סוואהילים מודפסים לאורך קצותיהם הנקראים קאנגָה. הן קושרות את הקאנגה באחת ממאה הווריאציות הידועות להן והמתועדות אפילו בספר. וגם בגברים נתקלנו, חבושים תרבושים ולבושים קאנְזוּ, מעין חלוקים לבנים ארוכים, מבלים את יומם בפרלמנטים של ספסלי האבן ברחובות (מוסד ותיק מאוד באי), מחליפים דעות על ענייני דיומא, לוגמים ספלי קפה שמזג להם מוכר קפה נודד מקנקן הנחושת שלו, מברכים עוברים ושבים בסלאמָה (אין צורך לתרגם) או הַבארי (מה שלומך?), וכולם משדרים נינוחות, שלווה ומאור פנים ושמחים לעזור בעצה או בכיוון.
ולא החמצנו ביקור בוקר בשוק דַרַג'אני, שגם הוא אחד מאתרי החובה בעיר, בו בילינו שעה ארוכה, הולכים לאיבוד בסימטאות ובמעברים הצרים, נהנים כל שנייה מריחות התבלינים, הבגדים, הנעליים, ערמות של אלפי כּוֹפיָה. הכיפות הלבנות הרקומות שגברים רבים עדיין חובשים בזנזיבר ובאזורי החוף של מזרח אפריקה, הקוסמטיקה, תוספות שיער בכל הצבעים והצורות, מיני המאפה, בודקים את הדגים ומתבדחים עם הרוכלים בדוכני הירקות והפירות (ראינו שם את המלפפונים הכי ארוכים של חיינו ואת הכי קטנים, שנראו כמו במיות. האמינו לי, היינו ממשיכים לבלות כך, בשיטוטים, את כל זמננו באי, אבל במדריכי התיירות המקומיים מוזכרים כמה וכמה מוזיאונים שכדאי לראותם.
טדי קולק של זנזיבר
אחד המבנים המרשימים ביותר בסטון טאון, שכיום משמש כמוזיאון לאומי להיסטוריה ולתרבות, ידוע בזנזיבר בשם בית-אל-עג'איב, שפירושו בערבית "בית הפלאים", כנראה בשל תאורת החשמל שהותקנה בו ונדמתה בזמנה לפלא. הארמון המפואר נבנה ב-1883 על ידי הסולטאן ברגאש בן סעיד, שכמו המלך הורדוס או טדי קולק בירושלים, שני בנאים בלתי נלאים, בנה בזנזיבר במהלך 18 שנות שלטונו ארמונות ובנייני ציבור לרוב, בין היתר אקוודוקט להזרמת מים ממעיינות שבצפון העיר למרכזה ובתי מרחץ ציבוריים. בית הפלאים, שנבנה למטרות טקסיות, היה הפנינה בארמונות הסולטאן ועד היום אפשר לראות בארבע קומותיו את שרידי העושר שהושקע בו ומוצגים מעניינים, בהם מְטֶפָּה, סירת מפרש סוואהילית הבנוייה עץ וסיבי קוקוס ללא מסמר אחד, וגם הרבה אינפורמציה באנגלית (לטובת התיירים) ובסוואהילית. התרגשתי מאוד לקרוא את הכיתוב הבא, שמצאתי בקומת התרבות: "האירופים באו, הביאו אתם את המודרניות שלהם ובילבלו אותנו". חבל רק לראות את הבניין הרעוע והמוצגים הלא מתוחזקים, אבל זה מה שקורה במדינות עניות. הארמון מוקף מרפסות מקסימות שמהן נשקף הים עם ספינות המעבורת וסירות הדיג המשייטות בו, אי קטן ממש ממול, גני פורודהאני (Forodhani) מלאי אדם, והעיר. בתיה הלבנים אכולי טחב שחור ורוב גגותיהם פח חלוד אבל הצמחייה נהדרת - דקלים, צאלונים פורחים באדום לוהט, קתדרלה קתולית מציצה מרחוק, מסגדים וגם מקדש הינדי עם שלושה מגדלים צבעוניים כמו גביעי גלידה מצטרפים לחגיגה. סמוך לארמון הפלאים נמצא מוזיאון נוסף שכדאי לבקר בו, בית-אל-סאהֶל, ששימש למגורי הסולטאן עד 1964 והיום משמש כמוזיאון המוקדש לתקופת הסולטנות הזנזיברית. על התחזוקה נא לקרוא בקטע הקודם.
היציאה מסטון טאון אל החופים עוברת בחלק האחר של העיר זנזיבר, זה הנקרא נג'מבו (Ng'ambo), שפירושו אכן, "הצד האחר". כאן לא תמצאו ארמונות ובתי מרחץ ומוזיאונים אלא חיים תוססים בבקתות ובבתי לבנים קטנים, ברחובות ובשווקים, בין עצי פרי ונוי. ככל שמתרחקים מהעיר הבתים נראים קטנים יותר והעצים שלידם גדולים יותר. קשה להאמין איזה גודל של עצי מנגו גדלים שם. כל עץ כמו מטע שלם. ולא חסר כלום לעצי הפפיה, הבננה ולדקלי הקוקוס. כל בית כמו חלקת אלוהים קטנה. לאורך הדרך בארות מים ו"אוטובוסים" מקומיים - טנדרים עם ספסלים לאורכם העוצרים בכל מקום ומעלים עוד ועוד נוסעים, המצטופפים בפנים ונתלים על הכניסה האחורית, כשהגגות עמוסים בשקים, אשכולות בננות, תרנגולות, זרדים ומה לא. כל בית שני הוא חנות למשהו, ואם לא חנות לפחות דוכן, ואם לא דוכן הרי יש מישהו היושב על הקרקע ומוכר מערימה קטנה פירות, ירקות או בגדים. משעשע לראות כיצד הם מציגים את הנעליים למכירה, כשהן קשורות על חבלים ותלויות כמו מוביילים ארוכים בפתח החנות או הדוכן.
הכביש מתפצל ואנחנו יורדים לעבר הקצה הדרומי של האי. ארמונות, מערות, מרחצאות פרסיים, מסגדים וקברים עתיקים מנקדים את הנוף שבין החופים הלבנים, הזוהרים. בדרום, ליד הכפר קיזימקאזי (Kizimkazi) אנחנו שוכרים סירה, שנורקלים ומסכות פנים, לובשים בגדי ים ויורדים אל החוף. השעה שעת בוקר והים נמצא בתחילת תהליך הגאות. ציפורי קורונגו עם צוואריהן הארוכים ונוצותיהן החומות מטיילות על הסלעים החשופים ואוכלות דגים. החוף עדיין ריק ממים והסירות עוגנות במרחק של כחמש דקות הליכה. השמיים קודרים ונראה שכל רגע יתחיל לרדת גשם. רק הספקנו לקפוץ אל הסירה (ששמה, אגב, "סאן לייט") והגשם אכן החל. מה גשם? מבול. אבל שום דבר לא מפריע להצגה הגדולה שאנחנו עומדים לראות. במרחק שלושים דקות שיט, רטובים לגמרי ובקושי מצליחים לראות משהו, סימן לנו ה"קפטן" של הסירה בידיו ימינה ולעינינו נגלו עשרות דולפינים מגובננים, קופצים בזוגות, בשלשות ובעשרות, כמו במופע בלט מתוכנן. הגשם פסק פתאום והשאיר אותנו רטובים ומאושרים. קפצנו מהסירה אל תוך המים, משנורקלים לעבר הדולפינים המתעתעים בנו. רגע הם כאן, שוחים ממש איתנו, ורגע הם רחוקים בכיוון השני. שעות אפשר לבלות עם המקסימים האלה ולא לשבוע. בדרך חזרה השמיים התבהרו לגמרי ואפשר היה לראות בתוך המים הצלולים, בעין בלתי מזוינת, את האלמוגים, קיפודי הים, הספוגים, הדגים המפוספסים, המנוקדים, הארוכים, העגלגלים והשטוחים. חוויה שאסור להחמיץ. בינתיים הגאות כמעט הושלמה.
עדיין בקיזימקאזי, קצת צפונה לחוף, עצרנו ליד באר מים ששלושה ילדים עמדו לידה ושאבו ממימיה. ליד הבאר ניצב מבנה קטן, סביבו קברים מוסלמים עתיקים וקירותיו אינם מרשימים ואינם מסגירים את סודו. רק אם נכנסים פנימה אפשר לגלות שזהו מסגד עתיק מהמאה ה-12, אחד המבנים האיסלאמיים העתיקים ביותר בחופי מזרח אפריקה, שאמנם עבר שיפוצים במהלך הדורות אבל עדיין נותרו בקירותיו פסוקים מן הקוראן שנכתבו שם לפני כמעט תשע מאות שנים.
אנחנו עולים שוב לכיוון סטון טאון, וכ-35 ק"מ מהעיר עוצרים ביער ז'וזאני (Jozani), שהוא שמורת יער גשם טרופי עם אוסף מיוחד במינו של צמחייה סבוכה ובה דקלי רפיה, עצי נייר זכוכית שבעליהם אפשר לשייף ציפורניים, תאנים חונקות, מהוגני אדום, אלון בורג, בעלי חיים ילידי האיים כמו קופי קולובוס אדומים וציפורים צבעוניות כמו טוראקו (Zanzibar Fisher Turaco), שהתפתחו באי בגלל הניתוק של אלפי שנים מהיבשת האפריקאית. האטרקציה הגדולה כאן היא אוכלוסיה של 1,500 קופי הקוֹלוֹבּוּס שפרוותם אדומה וזנבותיהם באורך של מטר ויותר. נראה שהם משתעשעים למראנו, כשאנחנו מבוססים בעלים הרטובים, בתוך הצמחייה הסבוכה, לא פחות משאנו נהנים למראם.
אטרקציה אחרת היא חלקת עצי מנגרוב ענקים הצומחים מתוך מי הים שבפאתי היער. גשר עץ חוצה את חלקת המנגרובים ואנחנו טיילנו לאורכו, משתאים למראה שורשי האוויר של העצים המגיעים עד המים ומשם תומכים בעץ. פרי המנגרוב נראה כמו תרמילי שעועית ארוכים, עבים. קופי הקולובוס שליוו אותנו עד לכאן טעמו רק מהפירות הצעירים. בפירות הארוכים, המגיעים לאורך של 60-70 ס"מ, פשוט לא נגעו. סרטנים קטנים התרוצצו על האדמה, בין שורשי המנגרובים, סנאי אדום קטן חצה את השביל ובקצה המשעול גילינו גם עץ תמרינד גדול ומסועף, שפרחיו הקטנים אדומים כדם ומהפרי הבשל שלו מייצרים את משקה התמרינד המתוק.
פילגשי הסולטאן
חוות התבלינים המפורסמות שבאי ומטעי הפירות הטרופיים נמצאים במרכז האי, ואנחנו בדרך לשם, יוצאים שוב מסטון טאון ועולים על הכביש הפונה צפונה.
ארבעה ק"מ מהיציאה מהעיר נמצאים שרידי ארמון נוסף של הסולטאן ברגאש. את ארמון מרוהובי (Maruhubi) הוא בנה כהרמון ל-99 נשותיו ופילגשיו, אבל אלה הספיקו ליהנות ממנו רק שנים מעטות, עד ששריפה ענקית כילתה כמעט לגמרי את המבנה. כדאי בכל זאת להיכנס ולראות את העמודים שנותרו ממנו, את בריכות הנוי ששושנות מים צפות בהן, את האקוודוקט ובעיקר את שרידי המרחצאות, המעידים על גודלו המקורי של המקום. בשל מיקומו המבודד בתוך מטע עצום של עצי מנגו שהובאו מהודו והשקט המוחלט השורר בו, יש במקום אווירה מיוחדת ולפעמים נדמים ציוצי הציפורים וריפרופי הפרפרים כאילו עדיין הפילגשים מסתובבות בין החורבות. רגע אחד הייתי מוכנה להישבע שראיתי כנף אוורירית מבגדה של אחת הנשים מתנופף לשנייה בין העמודים.
כל דבר כל כך קרוב באי וכבר אנחנו בתוך אחת מחוות התבלינים, אפופים ריחות, טעמים וצבעים. המלווה שלנו בחווה אינו פוסח על עלה ושיח ונהנה להפתיע אותנו באוצרותיו: עלי הלמון גראס הם גם תבלין וגם תכשיר נגד יתושים; בפרי הכוכב משתמשים במקום לימון; אגוז המוסקט שוכב לו כמו בעריסה והוא ירוק ובהיר עם ורידים אדומים שמהם מייצרים שמן; עץ הלחם מיתמר לגובה 40 מטר; משיח הפלפל המטפס מפיקים את אבקת הפלפל הירוק, האדום והלבן; את הקינמון מפיקים מטחינה של קליפות הגזע; פירות עץ הציפורן מסודרים באשכול כמו פרחים צהבהבים עם תבנית ורודה וענפי העץ משתרגים בצורות מוזרות. הפרי נמצא גבוה במרומי העץ, ועובד נוסף של החווה, עוזר המדריך, טיפס במיומנות של קוף והוריד עבורנו אשכול אחד של פירות הציפורן. וכך אנחנו עוברים משיחי ג'ינג'ר קטנים ששורשיהם גדולים אל תרמילי פרי הווניל ואל פרח הלאנג לאנג (Ylanglang) המשמש לבושם ואל עץ הליפסטיק ובינתיים, תוך כדי הליכה, עוזר המדריך קולע סלסילה מכפות דקלים וגם עניבה מהודרת מאותו חומר של הטבע ומגיש אותן כשי לי ולבן זוגי ואני מרגישה שהאנשים האלה, ילדי טבע שמשדרים אהבה גדולה לכל עץ ושיח, יודעים כל כך הרבה יותר ממני על מה שהטבע מעניק ואני קצת מקנאה בהם וזה כמובן טיפשי, כי איך אפשר לקנא במי שגר בבקתת בוץ בתוך החווה, בלי מים זורמים או חשמל ויתר מנעמי החיים. ובכל זאת. ביציאה מהחווה יש דוכן מכירה למגוון התבלינים, שמני מרפא, עשבי מרפא ופירות. אפשר כמובן למצוא אותם בכל פינה באי, אבל איך אפשר שלא לקנות אותם כאן, במקום שהם גדלים בו. אז קנינו תבלינים, גם כאלה שלעולם לא נשתמש בהם, בכמות שתספיק לנו לעשר השנים הבאות.
ושוב אנחנו מזגזגים בכבישים, נהנים מהצמחייה הנפלאה ובייחוד מעשרות עצי הבאובב הכרסתניים והמוזרים שכמותם פגשנו בטנזניה רק בשמורת אגם מניארה וליד כל אחד מהם חולפת במוחי האזהרה מהספר הנסיך הקטן: "ילדים, היזהרו מעצי באובב". אנחנו ממשיכים צפונה עד חצי האי נונגווי (Nungwi), המזדקר כמו אצבע לכיוון לאגונות האלמוגים היפהפיות שבים. בנקודה הכי צפונית שלו, בין מטעי דקלים, שוכן כפר הדייגים הגדול נונגווי, אחד ממרכזי התיירות המובילים באי. תנאי השחייה והצלילה המצויינים בחופי הכפר מושכים המוני תיירים שעבורם צצו כמו פטריות לאחר הגשם אכסניות, מסעדות, בתי קפה-אינטרנט,דוכני מכירה והרבה מוסיקה מחרישת אוזניים. כל אלה שינו לגמרי את האווירה בכפר, ובכל זאת נותרו בו עדיין גם פנים אחרות, הפנים המסורתיות, עם גברי הכפר הבונים את סירות הדאו כבר מאות בשנים ונשות הכפר המושות סרטנים ותמנונים מן המים או שולות אצות לאורך החוף, עם הדגים המתייבשים על מתקני עץ והדייגים היושבים בחול ומתקנים את רשתות הדיג, או ישנים על דרגשים מתחת לעצי קוקוס. נהנינו מאוד גם משעה של רוגע באקווריום הצבים (Mnarani Aquarium), שבו אפשר לצפות בצבים שאך זה בקעו מהביצים ועד ישישים בני עשרות שנים.
ציורי טינְגָהטינְגה
בכל מרכזי התיירות בטנזניה, כולל זנזיבר, אפשר לראות ציורי שמן על בד, מדהימים בצבעיהם הלוהטים ומתארים בסגנון פשוט של "סבתא מוזס" אפריקאית את חיי הכפר המסורתיים והרבה ציפורים וחיות בר דמיוניות. ציורי טינגהטינגה קרויים על שמו של אדוארד סעידי טינגהטינגה בן שבט המקואה (Makua) בטנזניה, שבחיפוש אחר פרנסה הגיע מכפרו אל הבירה דאר-א-סאלם, שם, בשנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים, התוודע לציורים של ציירים מזאיר, שנחטפו כמו לחמניות חמות. הבחור, בלי כל הכשרה וידע בציור אבל עם הרבה אמביציה, השיג חומרים והתחיל לצייר כשהוא יוצר סגנון מיוחד משלו, בלי רישום מוקדם ועם מעט פרטים. הציורים נמכרו במהירות, לפעמים עוד טרם יבש הצבע על הבד, והוא התחיל להעסיק את קרובי משפחתו בהעתקתם בכמויות, כשכל אחד מה"ציירים" מתמחה במוטיבים ובסגנון משלו.
טינגהטינגה נהרג בטעות על ידי המשטרה ב-1972, בשיא הצלחתו. ממשיכיו הציירים הקימו קואופרטיב וקראו לו על שמו. הסגנון התפתח, הגודל השתנה, מוטיבים חדשים נוספו, תערוכות הוצגו בדאר-א-סאלם ובעולם, אבל ציירי הטינגהטינגה עדיין משתמשים בתרבות ובסמלים אפריקאים, המבטיחים את הפופולריות שלהם.