ניו יורק: אמנות במעמקים
מאת אתי ישיב
הסתיו הגיע ואנחנו שוב בניו יורק. שוב לא מפסיקים להתרוצץ מפה לשם, כשאנחנו עוברים את המרחקים הגדולים של המטרופולין האדיר הזה כמעט רק בתחבורה ציבורית וכמעט רק ברכבת התחתית, אמצעי התחבורה המהיר ביותר בעיר הפקוקה. שנים רבות אנחנו יורדים בגרמי המדרגות המדכאים של התחנות, מחפשים כיוון בשלטי Up Town, Down Town, וכשפנינו אל המסילה מחכים לרכבת שתגיע. לפעמים מסתכלים אחורה לכיוון קירות התחנה, קולטים בעיניים משהו צבעוני, מעניין, נעצרים לרגע, אבל לפני שמספיקים באמת לקלוט, הנה באה הרכבת השועטת ואנחנו ממהרים וחודרים איך שהוא לתוך הקרונות העמוסים, נמעכים בין גופות אנונימיים, עוקבים אחר התקדמות הנסיעה במפות שעל דפנות הקרונות, או בכריזה שבקושי שומעים או מבינים, יורדים בתחנת היעד שלנו, מחפשים את היציאה הנכונה, מטפסים במדרגות (המדכאות, כבר אמרתי) עד שרואים שוב את השמים ואומרים לעצמנו שכדאי לחזור אל התחנה הזאת, שיש בה כנראה משהו מעניין.
השנה החלטנו סוף סוף להקדיש לעניין חצי יום. הצטיידנו בנעליים נוחות ובבקבוק מים, השארנו את התיקים הכבדים בדירה (הזמנית מאוד) שלנו וירדנו למעמקים, לשיטוט בין תחנות, כשבבוקר נכנסנו בתחנה אחת, בצהריים יצאנו באחרת ובין לבין עלינו וירדנו במדרגות (ואיך זה שדווקא בניו יורק אין כמעט מדרגות נעות?), צעדנו במעברים ארוכים וקצרים, מגלים בתוך לבה של ניו יורק מוזיאון ציבורי ענק, שאוסף האומנות שלו הוא כנראה הגדול ביותר בארה"ב , וכול זאת במחיר כרטיס נסיעה אחד (ועוד כרטיס מוזל של גימלאים!).
ניו יורק לא הייתה חלוצה בבניית הרכבת התחתית שלה. אירופה הקדימה אותה בעשרות שנים, כשכבר באמצע המאה ה- 19 התחילו המפלצות האלו לפעול בעריה הגדולות. לניו יורק היא הגיעה רק ב- 1904, כאשר הרכבת הראשונה שלה יצאה לדרך מתחנת סיטי הול (City Hall )שהיא היום אחת מ- 472 תחנות שיש בעיר.
כבר מתחילתה הייתה האמנות חלק בלתי נפרד מהמערכת התת קרקעית, כשאת שלטי ההכוונה ייצרו מאריחי פסיפס עמידים במיוחד ויפים במיוחד, בטכניקה בעלת היסטוריה עולמית ארוכה , שהחלה עוד בתקופת הברונזה, אז השתמשו בה ביוון ובאי כרתים לריצוף משטחים גדולים, שאנחנו נהנים מהם גם בימינו. אין פלא, שעד היום, לאורך המאות ה-20 וה-21, הפסיפסים , ולצדם קרמיקה וזכוכית, הם החומרים המועדפים על האמנים היוצרים בתחנות.
בשנת 1985 החליטו עיריית ניו יורק ורשות התחבורה העירונית ( Metropolitan Transportation Authority ) לשפר את מראה התחנות. הן הקימו ועדה בשיתוף אמנים, שפנתה בקול קורא להגשת הצעות, בחרה עבודות והשקיעה ביצירות שנבחרו הרבה מאוד כסף. הפרוייקט נמשך והיום אפשר כבר למצוא יצירות אמנות ב- 243 תחנות, ועוד היד נטויה.
התחלנו את הסיור שלנו בתחנה הענקית שבמפגש רחוב 14 - יוניון סקוויר ( Union Square- 14th Street), שהיא שלוש תחנות שאוחדו לאחת, ובסופו של יום התבררה כתחנה יוצאת הדופן מכולן. כאן מצאנו את עצמנו בתוך מערכת מסגרות וחלונות זכוכית, פלדה ואלומיניום, בצבעי אדום, שחור, או לבן, שהאמנית מרי מיס ( Mary Miss), בשיתוף הארכיטקט לי האריס פומרוי ( Lee Harris Pomroy ), מסגרו בהם אלמנטים ישנים שמצאו בתחנה, כמו חלקי קירות ועמודים, פתחים ישנים, כבלים, תעלות וצינורות, וגם אלמנטים קישוטיים כמו שלטי הכוון עתיקים, מספר התחנה (14), שמות רחובות ויציאות ואפילו 6 נשרי טרקוטה, שנוצרו בעת הקמת התחנה ב- 1904, נעלמו לשנים ארוכות והתגלו מחדש. מדהים היה לראות איך הצליחו האמנית והארכיטקט לשמר את האלמנטים העתיקים ולהלבישם בלבוש עכשווי כול כך.
עדיין בתחנת יוניון סקוור, מצאנו עצמנו מול עבודה פיראטית שמבצעיה אנונימיים שיום אחד, שנה לאחר הפיגוע, פשוט נמצאה שם ואין כול כוונה להסיר אותה. זהו קיר זיכרון, המוקדש לקורבנות ה- 11 בספטמבר 2001, ובו אלפי תוויות עם שמות הנספים וערי מגוריהם מודבקות על אריחי הקיר. אולי האנדרטה הפשוטה ביותר והנוגעת ללב ביותר מכול אלו שהוקמו בעיר אחרי הפיגוע. לא אמנות, אבל מרטיט.
עלינו על הרכבת הנוסעת ברחוב 14 ועל התחנה הבאה שלה, תחנת המפגש עם השדרה השמינית ( Avenue Eight ) דילגנו. זו הייתה תחנת הבית שלנו ואת הסיור בה השארנו לסוף הדרך.
בתחנת רחוב 23, שהיה בשעתו ועד שנות העשרים של המאה ה- 20 רחוב שעשועים, תרבות, אופנה וחנויות ענקיות, השתעשענו שעה ארוכה מול קיר הכובעים שיצר ב- 2002 האמן קית גודארד ( Keith Godard ) ממוזאיקת זכוכית וכינה "זיכרונות מרחוב 23". כול אחד מ- 59 הכובעים שבקיר "שייך" לידוען אחר ומזוהה אתו, בהם אומנים ואנשי רוח, אנשי חברה ופוליטיקאים, כמו וינסטון צ'רצ'יל, מרק טוויין, אוסקר וויילד, ויליאם רנדולף הרסט (מו"ל העיתונים המפורסם), הרקדנית איזידורה דנקן, השחקנית שרה ברנרד, הודיני ועוד רבים רבים, שנהגו להסתובב ברחוב האופנתי הזה.
עולים ויורדים בתחנות, ועם קו הרכבת "R", הגענו לזו של רחוב 28. לחגיגה שמצאנו כאן על הקירות לא ציפינו. האומן מארק חג'יפאטראס ( Mark Hadjipateras ) יצר כאן ב- 2002, פסיפסי צעצועים המכונים "דיירי העיר", לשמחת לב ילדים ומבוגרים. מגלים בתחנה את שמלת הדלעת של סינדרלה, שני ברזי כיבוי אש משוחחים ביניהם, עכברים מקסימים ומה לא.
במפגש תחנת פן (Penn Station) ורחוב 34 התעכבנו שעה ארוכה מול סדרת העבודות "גן תענוגות הקרקס" של האומן אריק פישל (Eric Fischl). פישל יצר את הסדרה כמחווה לקרקס המגיע כול שנה להופעות במדיסון סקוור גרדן ואנחנו הרגשנו ממש נשאבים לתוך הדמויות הגולשות מכאלה מוכרות לאחרות מוזרות ולפגישות עם טיפוסים שלא ייאמנו כמו יורקי אש, אקרובטים, או חיות קרקס.
בתחנות טיים סקוור (Time Square) אפשר לבלות ימים שלמים. כאן , בתחנת טיים סקוור-רחוב 42 מצאנו את ציור הקיר הענק שהעניק האמן הניו יורקי רוי ליכטנשטיין לרכבת התחתית של עירו (ציור ענק שלו מעטר גם את קירות מוזיאון תל-אביב לאומנות). הציור הדינמי, העשוי מאמייל-פורצלן, מבטא את רוחה של הרכבת התחתית עם קריצה לעבר ולעתיד, כשבחלק המרכזי נראה קרון-קפסולה העובר בתחנת טיים סקוור - רחוב 42, הלב הפועם של העיר.
בחלל אחר של אותה תחנה, נמצאת עבודתו של טובי בואונגוריו (Tobi Buonagurio). זוהי סדרה של 35 תמונות קרמיקה הנקראת " זמנים" (Times), כשם התחנה ונראים בה בתי עסק רבים, שבזמנים שונים היו חלק מחיי הרחוב - חנויות אופנה, מסעדות, מועדוני לילה, בתי שעשועים, בעלי מלאכה - טרם קיבל את דמותו העכשווית.
בתחנת טיים סקוור 50-ברודוויי נהנינו מציורי הפסיפס הקרמי בכחול-לבן של ליליאן פורטר ( Lilian Porter ) שמאז 1991, מפארים את הקירות עם סיפורי "אליס בארץ הפלאות" ובחלל אחר, מאוסף 35 תמונות קרמיקה יפהפיות, ממוסגרות, המכונות "הבליינים", ובהן סצנות מהחיים לאורך הרחוב והסביבה שהאמנית ג'יין דיקסונס (Jane Dicksons ) עבדה שלוש שנים על יצירתן וסיימה אותן ב- 2008.
עוד עשרה רחובות צפונה ברכבת ואנחנו יורדים בשדרה החמישית ורחוב 60 ( Fifth Ave.-60th st.). אן שאומברגר ( Ann Schaumberger) יצרה כאן ב- 1997, סדרה גדולה של תמונות מוזאיקת זכוכית, שכינתה בשם "נווה מדבר עירוני" ובה חיות שונות כמו קופים, פרפרים, ציפורים, וסוסים מופלאים שכאילו כובשים את הקירות בסערה.
כאן התגברו עלינו החום והמחנק (לא יצאנו החוצה מהתחנות כבר ארבע שעות), הרגליים עייפו ובקבוק המים כבר התרוקן. החלטנו לחזור הביתה, אבל לא לפני שעצרנו קצת בתחנת רחוב 14 והשדרה השמינית, כאמור, תחנת הבית שלנו. את פסלי הברונזה הקטנים והמרתקים המפוזרים בפינות רבות של התחנה, אנחנו מכירים כבר שנים. הפעם חיפשנו מי הפסל ומצאנו- תום אוטרנס ( Tom Otterness), שיצר בשנת 2001 את "החיים מתחת לאדמה" כמניפסט חברתי נגד הקפיטליזם החזירי. אז הנה כמה דוגמאות, על פי אוטרנס.
בימים הבאים עברנו עוד תחנות תחתית. עכשיו כבר לא יכולנו לחלוף סתם על פני שכיות החמדה שעל הקירות. עצרנו, הסתכלנו ופה ושם גם צילמנו ובביקורים הבאים שלנו בניו יורק , כך החלטנו, "נקריב" עוד כרטיס נסיעה למען האמנות ונסייר בעוד קבוצות של תחנות. אגב, דרך קלה יותר לסייר בתחנות הרכבת התחתית הם סיורים מאורגנים עם מדריכים, הבקיאים בנבכיהן וחוסכים למבקרים חיפושים ותעיות. יש סיורים כאלה בתשלום ויש חינם - רק תמורת תשר למדריך.
ולסיום. האמנות אינה מוגבלת רק לקירות התחנות. מוזיקאים, שחקנים, או מפעילי בובות משתמשים בתחנות ובמעברים כבמות הופעה לבידור הנוסעים וכמו באמנות, כמה מהם חובבים, שאגב, נבחרים בקפידה, אבל אחרים הם אמנים מקצועיים, המתפרנסים מהופעות כאלו ובהחלט מצפים למענקים מהעוברים ושבים. לא פעם נהנינו כך מלהקות ג'ז, מתופפי חביות, רביעיות קלאסיות, או כנר בודד. מחילות הרכבת התחתית הן עולם שלם שכה רבים עוברים בו וכה מעטים עוצרים ליהנות ממנו.
צילומי אמנות ברכבת התחתית של ניו יורק ניתן למצוא כאן.