בעקבות הדובים של ואיומינג
מאת אתי ישיב
שישה ימים חיפשנו דובים בשטח. בהרים, במישורים, ביערות ובאחו, עם משקפות ובלעדיהן. שלושה ימים בפארק יילוסטון (Yellowstone) ושלושה בפארק הלאומי גראנד טיטון (Grand Teton), שני פארקים הנושקים זה לזה בפינה הצפון מערבית של מדינת ואיומינג, במערב ארצות הברית. את הדובים החמצנו איכשהו, אבל בילינו שישה ימים מרגשים בטבע ראשוני, מדהים ביופיו, שבני האנוש המופקדים עליו לא רק אוהבים, אלא גם מכבדים, שומרים עליו בקנאות מפני כל פגיעה ביד אדם, ונותנים לו להתגבר באמצעיו על פגעי טבע כמו שטפונות או שריפות יער.
למרות העובדה ששני הפארקים נושקים זה לזה, כל אחד מהם מיוחד לעצמו ושונה לחלוטין משכנו הקרוב. התחלנו את המסע בפארקים בעמק המכונה ג'קסון הול (Jackson Hole), על שם דויד ג'קסון, סוחר ידוע, שעסק כאן בתחילת המאה ה-19 בסחר פרוות עם האינדיאנים מהשבט קראו (Crow). העמק בן שש מאות הקילומטרים הרבועים סגור על ידי שרשרת הרי הטיטון, המתרוממים מקרקעיתו כמו חומה, וצוקיו הם מהיפים והציוריים שבהרי ארצות הברית. נהר הנחש (Snake River) הפראי המתפתל בעמק עושה אותו עוד יותר יפה, עוד יותר פראי.
פוחלץ באלפי דולרים
נחתנו בערב בנמל התעופה של ג'קסון הול, הנמצא בתחום פארק טיטון - נמל התעופה היחיד, כנראה, השוכן ממש בתוך פארק לאומי, לפחות בארה"ב . שרשרת צוקי הטיטון מכוסי השלג שולטים על כל הנוף המרהיב של העמק, ועמדנו מולם שעה ארוכה מוקסמים ומעט נרגשים. הם המשיכו ללוות אותנו בימים הבאים, עמוק לתוך פארק יילוסטון.
בירת העמק, העיירה ג'קסון, שוכנת כשמונה קילומטרים בלבד מדרום לפארק טיטון והיא עיירת נופש טיפוסית עם המון בתי מלון ואכסניות לכל טעם וכיס, מסעדות, אין סוף של אפשרויות בילוי בטבע כמו שיט רפסודות וקיאקים, דיג, טיפוס הרים וסלעים, רכיבה על סוסים ובחורף גם סקי. חיי הלילה מתמקדים בברים המפורסמים כמו "סילבר דולר" (Silver Dollar Bar), שבדוכן המשקאות שלו משובצים מאות מטבעות דולר יצוקים כסף, או "מיליון דולר" (Million Dollar Bar) הענק, המעוצב בסגנון המערב הפרוע וכסאות הבר שלו עשויים אוכפי סוסים. העיירה הקטנה המשרתת בחורף את גולשי הסקי ובקיץ את עדרי תיירי הפארקים, מתפארת גם בשופינג מגוון. ואכן, לאורך רחובותיה הנראים כמו תפאורה לסרטי בוקרים, מצאנו מבחר ענק של ציוד וביגוד לנופש ולספורט, גלריות לאמנות המציגות עבודות של אמנים בינלאומיים ומקומיים. אפילו גלריה מדהימה המתמחה בבעלי חיים חנוטים מצאנו, ומי שמעוניין להציב בביתו דוב שחור, איל ארוך קרניים, נשר קרח, או אולי זאב ערבות, יוכל לקבלם תמורת סכום צנוע של חמשת אלפים, עשרת אלפים, או ארבעים אלף דולר - תלוי באיכות ובנדירות. וכן, הם עושים משלוחים לכל העולם.
מידע מקיף על כל מאות הפעילויות המתקיימות באזור במשך הקיץ ניתן לקבל במרכז המבקרים המעולה, שאין להחמיץ. המרכז נמצא בצפון העיירה, ברחוב קש (Cache), וגובל בשמורת האיילים (Elks) המשמשת מפלט משלגי החורף לאלפים רבים של אילים מכל האזור. כאן הם מתכנסים בחודשים דצמבר-ינואר, בסוף חודש פברואר הם משילים את קרניהם הנפלאות, ובאביב מתפזרים שוב בעמקים ובמישורי ההרים. עכשיו, בסוף האביב היתה כבר השמורה ריקה מאילים ורק כמה סוגי ציפורים, אווזים וברווזים נראו בשטח. לעומת זאת, במרכז המבקרים אפשר לראות דוגמאות נהדרות (חנוטות כמובן) של חיות הבר מהסביבה, מאיילים, דובים, נשרים, ועד זאבים וקויוטים (זאבי ערבה). כאן גם כדאי להצטייד במפות, עלונים וחוברות ולהתייעץ עם עובדי המרכז, חלקם מתנדבים, על מה, איפה ואיך לתכנן את המסע בפארקים.
מעבר לשמורת האילים, על הכביש הראשי מג'קסון לפארק גראנד טיטון, נמצא המוזיאון הלאומי של חיות בר באמנות, ובו אוסף של למעלה מאלפיים ציורים, פסלים, רישומים וצילומים של בעלי חיים ונופים, רובם מאירופה, אמריקה והמזרח הרחוק. גם מי שהטבע אינו דווקא אהבת חייו, ייהנה מהאוסף הנהדר הזה. המוזיאון פתוח בקיץ כל יום, בין השעות 18:00-08:00 וגם הילדים ישמחו לביקור. עוד חוויה מערבית אותנטית שלא כדאי למשפחות להחמיץ הוא מופע רודיאו המתרחש בג'קסון בקיץ בימי רביעי ושבת, בשמונה בערב. בוקרים, סוסים, שוורים,עגלים פלצורים עפים באוויר - וההילולה שלמה.
צוקי הטיטון הנראים כה קרובים עד שכאילו אפשר לגעת בהם, המשיכו לקרוץ לנו ומאחר ואיננו מטפסי הרים, החלטנו להגיע אליהם בדרך קלה יותר. כעשרים קילומטר מג'קסון, במרכז הכפר האלפיני הקטן טיטון, עלינו לקרון כבלים הנוסע אל פיסגת הר רנדוו (Rendezvous Mountain), לאורך נופים פנורמיים של העמק וההרים המסולעים עטופי השלג. העמק הלך והתרחק מאתנו והקרון המשיך לטפס על כבלי הפלדה שלו הישר לתוך ההרים המדהימים. יצאנו מהקרון אל תוך השלג. השמש אמנם זרחה על הקרחונים ועל השלג הצחור, אבל הקור היה כה עז והרוח חזקה כל כך עד שהחזקנו מעמד בדיוק עשר דקות וחזרנו בריצה אל תוך הקרון, שהחזיר אותנו אל העמק. עצה: אם אתם עולים אל ההר, אפילו בקיץ, הצטיידו במעילים חמים, כובעים וכפפות ואולי תחזיקו מעמד יותר מאתנו.
ג'קסון על כל חמודותיה היתה רק הפתיח למסענו, וכבר הגיע הזמן לעזוב ולהצפין לכיוון יילוסטון. את השיטוט בפארק גראנד טיטון דחינו לימים האחרונים של טיולנו ועשינו את דרכנו על כביש 98, כשההרים, הנהר סנייק ואגם ג'קסון מלווים אותנו, אל שערו הדרומי של יילוסטון.
יילוסטון - שטחי פרא אדירים, חיות בר ופלאי טבע שמושכים את בני האדם כבעבותות קסם. יילוסטון - לוע אדיר של אדמה פעילה המכילה יותר מעיינות חמים (גייזרים) מאשר בכל חלקי כדור הארץ האחרים גם יחד. יילוסטון - הפארק הלאומי הראשון בעולם. הגענו לבקר כאן בסוף חודש מאי, ממש בהתחלת העונה. על הכבישים היו רק מכוניות בודדות, בתי המלון היו חצי ריקים, בשבוע שעבר עוד ירד כאן שלג וחלקים גדולים של הפארק נצצו בלבן שהוסיף לנופים דגש מיוחד במינו. מי השלגים מילאו את הנחלים והגבעות התכסו בפרחים צהובים לוהטים, שעליהם הארוכים מכונים כאן "אוזני הפרד".
היער דואג לעצמו
לפני תשע עשרה שנה השתוללה כאן שריפת יער ענקית, שכילתה חלקים גדולים מיערות הפארק. פקחי השמורה לא הצטערו על כך. הם יודעים ששריפות כאלה מתרחשות כאן פעם ב-200 עד 400 שנה והן חיוניות להתחדשות היער. העצים השרופים מוטלים עדיין על מדרונות ההרים ויוצרים בהם מראות סוריאליסטיים. איש לא יסלק אותם משם עד שתבוא התפוררותם הטבעית, ובמקומם יש כבר צמיחה חדשה של עצי מחט. היער אכן דואג לעצמו.
האינדיאנים, בני הארץ, הכירו את האזור עוד לפני אחת עשרה אלף שנה, אבל בגלל התנאים הקשים לא הקימו בו כמעט יישובי קבע, אלא שהו בו בעיקר למסעות ציד, דיג, איסוף אבנים וולקניות לייצור ראשי חץ, או כמעבר בין אזור לאזור. אחריהם הגיע האדם הלבן. ציידי פרוות, כורים, טיילי הכרכרות ולבסוף תיירי העולם המודרני.
ג'והן קולטר היה האדם הלבן הראשון שהגיע לכאן. זה היה ב-1807. קולטר עזב את משלחת המחקר שעשתה דרכה מהאוקיינוס השקט לסנט לואיס שבמדינת מיסורי, ועקף פנימה לתוך יילוסטון. בעקבותיו הגיעו ציידי פרוות רבים, שבמשך ארבעים שנה חיפשו אחר פרוות בעלי החיים, בעיקר הבונים (Beavers) החיים לאורך הנחלים והנהרות. פרוותיהם של הבונים שימשו לתפירת כובעים אופנתיים, וכשחלפה האופנה פסקו גם מסעות הציד. השמועות והידע על האזור התחילו להצטבר, וב-1860 התחילו להגיע למקום גם משלחות מחקר. אגדה מספרת כי חברי משלחת ממונטנה, בראשות הגנרל הנרי וושבורן, בילו ערב אחד מסביב למדורה ותוך כדי שיחה הגו את הרעיון, שהמקום הפנטסטי הזה חייב להישאר רכוש האומה כולה. ב-18 בדצמבר 1871 הוגשה הצעת החוק לקונגרס והנשיא גראנט חתם עליה באביב הבא, לא מעט בזכות תצלומים מרהיבים שצילם במקום הצלם ויליאם הנרי ג'קסון. כך נולד הפארק הלאומי הראשון בעולם.
תשעים אחוז מהפארק הענק, ששטחו כפול ויותר משטח מדינת ישראל, שוכן במדינת ואיומינג, ועשרה האחוז הנותרים במדינות מונטנה ואיידהו. מחיר הכניסה: עשרים דולר למכונית פרטית למשך שבעה ימים ביילוסטון ובגראנד טיטון. מערכת הכבישים של הפארק בנוייה כשתי לולאות גדולות, המחלקות אותו לחמישה חלקים, שבכל אחד מהם יש שירותי איכסון, אוכל, קניות ומרכזי מבקרים שמומלץ לבקר בכולם. פרט למידע אפשר לראות בהם תצוגות שונות - של חיות בר, או של היסטוריה מקומית - לצפות בסרטי טבע מרגשים ולקבל את תחזית ההתפרצות היומית של הגייזרים, אלה הניתנים לחיזוי.
כל אחד מחלקי הפארק מתייחד באופי מיוחד משלו וצופן הפתעות נופיות, דרמטיות, עוצרות נשימה. ואגב, פקחי הטבע (Rangers) של רשות הגנים הלאומיים נמצאים בכל מקום שטמונה בו איזושהי סכנה או התרחשות יוצאת דופן. מצאנו אותם למשל ליד לועות הבוץ הגועשים שבבריכות הבוץ הוולקניות, מצאנו אותם על הכביש, במקום בו נראתה דקות אחדות לפני כן דובה טורפת אייל (אנחנו החמצנו אותה), וגם ליד צמד ביזונים אימתנים, שהתיישבו ממש סמוך לשביל ההליכה וחסמו אותו למשך שעות ארוכות.
בלי רדיו, בלי טלוויזיה
רוב המטיילים מזהים את יילוסטון בעיקר עם האזורים הגיאותרמליים, בהם השינויים המתרחשים במהירות משנים את פני השטח והצבעים תוך שבועות, חודשים ולפעמים תוך שעות. באזורים אלה חודרים מי הגשמים והשלגים המופשרים דרך סדקים בקליפת האדמה, אל תוך חללי סלע שנמצאים בעומק קילומטרים ספורים מתחת לפני הקרקע. החום האדיר שבחללים הללו מחמם את המים וגורם להם לשוב ולפרוץ החוצה תוך תצוגה נהדרת של בועות, זרמי מים, אדים או בוץ. השילוב הזה של מים זורמים סמוך לחללי הסלעים הלוהטים הוא האחראי לקסם הגיאולוגי של יילוסטון, שחשנו בו בעיקר במקומות כמו הטרסות הצבעוניות של מעיינות ממוט החמים (Mammoth Hot Springs) ואגני הגייזרים אולד פייתפול (Old Faithful) ונוריס Noris)).עם עשרת אלפים נקודות פריצה של גייזרים, מעיינות בוץ, בריכות, אדים וסתם שובבים קטנטנים עם מים מפכפכים כמו מחייכים, נטל יילוסטון ששים אחוז מכלל הגייזרים שעל כדור הארץ. אבל יילוסטון, להפתעת הבאים אליה לראשונה, אינו רק גייזרים. יש בו נהרות פראיים, קניונים, אגמים צחים כבדולח, מפלי מים רועמים, הרים מיוערים, מישורים המשמשים בית לעדרי חיות בר - יונקים, ציפורים ודגים, טבע ראשוני מדהים ביופיו, שנתן לנו תחושת גן עדן שלפני עץ הדעת, והתבטלות בפני הכוחות האדירים הפועלים בו. ואגב, אין ביילוסטון שלטי פרסומת, שידורי רדיו וטלוויזיה, או חיבורים למחשב. טבע נטו.
מהכניסה הדרומית של הפארק המשכנו לנסוע בכביש 89, לאורך הנהר ואגם לואיס, כשהרי טיטון עדיין מלווים אותנו. בהתפצלות הראשונה פנינו לכיוון צפון מזרח. שורות העצים על חופי האגם הענק תוחמים את המים הכחולים, העמוקים, שעופות ים שטים בהם ובפינה הדרומית שלו, ב"אגודל המערבי" (West Thumb), ממש על חוף האגם, טעמנו את המנה הראשונה של גייזרים, מעיינות חמים בצבעי כחול-טורקיז עמוקים ובריכות בוץ צבעוניות, מבעבעות בצבעי ורוד עתיק, לבן צחור, צהוב אוקר או אפור בהיר. בין הסיפורים הראשונים שדלפו על נפלאות המקום סופר כי כאן אפשר לדוג דגים באגם ולבשל אותם מיד באחת הבריכות החמות.
מלון לייק יילוסטון, שבו בילינו את לילנו הראשון בפארק, התגלה כמלון קלאסי הנמצא ברשימת המקומות ההיסטוריים של האומה האמריקאית, והוא עומד על תלו עוד מהתקופה שאפשר היה להגיע לכאן רק במרכבות. המלון נחנך בשנת 1891 ואכסדרת העמודים הלבנה שלו, הפונה אל האגם, מזכירה את סגנון הבית הלבן בוושינגטון. הנוף לכיוון האגם מרגיע מאוד, לפחות עד שמספרים לנו כי ממש הבוקר נראה כאן גור דובים. ואם יש גור בשטח האם יכולה אמא דובה להיות רחוקה? בינתיים, מאז הבוקר, הם נעלמו כמובן, ובאחו רעו רק כמה ביזונים (או בשמותיהם האחרים - באפלו, או תאו בעברית) ענקים, שמשקלם בין טונה לשתי טונות, עם פרווה חומה מלאת קרחות וראש אדיר, כהה.
החדר שהוקצה לנו היה בסגנון תחילת המאה ה-20 עם נוחות של המאה ה-21. בכל המלון, עם רהיטי הקש ותזמורת מיתרים המנגנת בחדר השמש, יש אווירה אלגנטית מפנקת של אותן שנים. בחדר האוכל הענק מוגשות ברוב הדר ארוחות אמריקאיות מאוד על ידי מלצרים ידידותיים, רובם סטודנטים צעירים מכל רחבי ארצות הברית, המבלים כאן בעבודה (קשה) את חופשת הקיץ שלהם.
ממשיכים בכביש לאורך נהר יילוסטון ובריכות הבוץ הוולקניות (Mud Volcano). ההליכה בין הבריכות היא על שבילי עץ מוגבהים קצת מהקרקע החמה וממש אסור לרדת מהם, כדי לא לשקוע בבוץ הצבעוני. השטח נראה כמו גיהינום - הבוץ רוחש וגועש, האדים עולים בקילוחים גדולים ומתוך לועות שבקרקע נשמעים קולות גרגור ונהמות. הביזונים הענקים פוסעים מעדנות בין הבריכות והיום לפחות לא שקע אף אחד מהם בבוץ. גם זה קורה.
אחד המראות העוצרים נשימה בפארק הוא הקניון הגדול של הנהר יילוסטון. הנהר יוצא מאגם יילוסטון ונופל אל הקניון דרך שני מפלים יפהפיים: המפל העליון, הנמוך יותר, מעלה אדי מים מרשימים ואילו התחתון, גבוה יותר,אימתני ורועם. הנהר זורם בתוך הקניון לאורך שלושים ושישה קילומטרים של צוקים זהובים, שמהם קיבל הפארק של שמו. עצרנו ליד כל נקודת תצפית בדרך ולא שבענו מן המראות הנפלאים של הקניון הצבעוני והפרוע.
ממתינים מול הגייזר
המשכנו צפונה, בדרך העוברת בעמקים ירוקים וביצות, בין עדרים של מאות ביזונים, עופות מים, אווזים קנדיים, איילים שבתקופה זו של השנה עודם חסרי קרניים. מטפסים אל ההרים המכוסים עצי מחט ושיחי לענה, חוצים יובלים זכים שדגי שמך שורצים בהם, וכבר אנחנו פונים מזרחה לעבר אותן מעיינות ממוט. אבל לא לפני שאנו עוצרים ליד גזעי עצים מאובנים ועוד כמה מפלים קטנים. במעיינות החמים ממוט הנוף שונה לגמרי ממה שכבר ראינו וממה שעוד נראה. לא עוד יערות, לא עוד הרים. כאן המים החמים העולים ממעמקי האדמה כשהם עמוסי מינרלים, בנו קומה מדורגת אחר קומה של מדרגות אבן גיר צחורות, צהובות, או כתומות. הצבעים השונים של המדרגות ושל זרמי המים הם תוצאה של מיקרובים אוהבי חום החיים במים החמים. אלו הלבנים והצהובים מתקיימים במים החמים ביותר, ואילו הכתומים, החומים והירוקים - במים הפחות חמים. תהליך זה החל כאן לפני אלפי שנים ועיצוב המדרגות נמשך עדיין בחלק מהמבנים. התמונה משתנה משנה לשנה ולפעמים ממש בן יום, כאשר שטח שנראה היה רדום ויבש לחלוטין, מתמלא לפתע שוב מים ואילו שטחים פעילים - נרדמים. גם בימים היפים של סוף האביב חם כאן מאוד בשטח החשוף, בינות לטרסות הלבנות ומומלץ להתמרח כהוגן בקרם שיזוף ולא לשכוח כובעים.
שלושים קילומטרים דרומה מכאן אנחנו מגיעים לאגני הגייזרים הגדולים. כאן, בכל מטר של הדרך קורים דברים מדהימים. הכל רותח וגועש, קרום האדמה חם, השלג לעולם נמס מיד במגעו עם האדמה, ופרחים קטנים, ורודים, אוהבי חום, מנקדים פה ושם את השטח. מבין מאתיים וחמישים הגייזרים המתפרצים בפארק כל שנה, ניתנים כמה לחיזוי, ובמרכזי המבקרים אפשר לקבל את התחזית היומית. אבל רוב ההתפרצויות הינן בלתי צפויות. יש גייזרים קטנטנים המתפרצים כל כמה דקות בלוויית קולות פיכפוך משעשעים, ואחרים, גדולים או ענקים, מתפרצים כל כמה שעות, או ימים, או שנים, או עשרות שנים. באגן נוריס נמצא הגייזר "ספינת הקיטור", הגבוה בעולם, והוא מתפרץ ברווחים של ימים ולפעמים שנים. הרבה סבלנות צריך כדי לצפות בהתפרצויות, שכן גם אלה הנחזות מראש הן פלוס מינוס דקות או שעות, ותמיד אפשר לראות קבוצת אנשים יושבת מול גייזר וממתינה שעות להתפרצות הבאה. גם בקיץ כדאי לצאת תמיד לדרך עם לבוש עליון ושכמיית גשם, כי מזג האוויר ביילוסטון הפכפך מאוד ובמהלך ציפייה להתפרצות אפשר לחטוף גם מימטר הגון. חוויה כזו עברנו כשחיכינו ל"הצגה" המרשימה של גייזר "הטירה" (Castle ) היפהפה, בן אלפי השנה. ישבנו שעתיים עד ההתפרצות, שהחלה בזרמי מים קצרים, נמשכה עם סילון המגיע לגובה של שלושים מטר במשך עשרים דקות והסתיימה בעמודי קיטור רועמים הנמשכים עוד שלושים-ארבעים דקות. עטופים בשכמיות נגד הגשם שהתחיל לרדת, עמדנו מרותקים למראה הנשגב (ותסלחו לי על המלים הרמות, אבל זה באמת נשגב).
פחות ברצינות התייחסנו דווקא ל"זקן הנאמן" (אולד פייתפול), הידוע מכל הגייזרים בזכות התפרצויותיו הקבועות (גם הן פלוס מינוס דקות אחדות), כשכל אחת נמשכת בין דקה וחצי לחמש דקות ומתיזה מים לגובה 55-30 מטרים. ימים שלמים אפשר לטייל באגנים האלה של נוריס, אולד פייתפול ולאורך הנהר פייר-הול ( FireHole, "חור האש"), להתרגש ולא לשבוע.
את הלילות הבאים בילינו באכסניית אולד פייתפול, שנבנתה ב-1903 מאבנים ומעצים מקומיים. רק עבור האח הענק שבאולם המרכזי דרושים היו חמש מאות טונות של אבנים, שניכרו בגבעה סמוכה, וצריך לראות את קורות העץ העצומות כדי להאמין שדבר כזה גדל בטבע. מהאולם המרכזי המתרומם לגובה ארבע קומות, נפתחות מרפסות המשקיפות לעבר הגייזר המפורסם, שבזמן ביקורנו התפרץ בדייקנות כל חמישים דקות. בזמן הקבלה למלון הבטיחו לנו שחלונות החדר שלנו משקיפים ממש אל הזקן הנאמן. נכון, אלא מה? בדיוק בין החלונות והגייזר צמח לו עץ מחט גבוה, שהסתיר לנו אותו, וכידוע, ביילטסטון אין משפצים את הטבע, גם לא למען האורחים, וכך נמנע מאתנו התענוג לשבת בחדר ולצפות בגייזר. כך או כך, הצלחנו לראות כעשר התפרצויות שלו, בכל שעות היום והלילה.
רועדים, לאו דווקא מקור
ועדיין לא התייאשנו מלמצוא דובים. ראינו כבר ביזונים, זאב אחד או שניים, קויוט חמקמק, ביברים ובני דודם הלוטרות השטים במים, ברבורים צווחנים יפהפיים עם צווארים ישרים ומקור שחור - הכל מלבד דובים. אבל, הבטיחו לנו המדריכים במרכזי המבקרים וגם מכרים לרגע שפגשנו על אם הדרך, "בפארק גראנד טיטון יש הרבה יותר חיות בר ושם בוודאי תמצאו אותם". וכך יצאנו שוב על כביש 89, והפעם דרומה, לכיוון הטיטון והרבה מראות מופלאים ראינו, וגם את האייל הקורא שטוח הקרניים (מוז) ואת הנשר הקירח (בולד איגל) צדנו במצלמתנו. הרבה חיות, הרבה יער - אבל דובים לא. הדבר הנפלא בגראנד טיטון הם בעצם ההרים עצמם, שראינו בכל זמן, מכל צד וזווית אפשריים. מוקדם בבוקר, עם עלות השחר, כשהם צבועים ורוד מדהים של אור ראשון, במשך היום כשראשיהם מתחבאים בין העננים, או נשקפים במי אגמים חלקים כראי, ובערב, כשהם מטילים את צלליהם על מישור שיחי הערבה.
לילה בפארק בילינו בקבינה מקסימה ונוחה בכפר הנופש שליד אגם ג'קסון, שהדבר הנפלא ביותר בה הם חלון ענק ומרפסת המשקיפה הישר אל ההרים. לילה אחד בכפר הנופש לא הספיק כמובן כדי ליהנות מכל פעילויות הטבע המוצעות בו, אבל כן הספקנו לאכול במסעדה המצוינת שלו, הנקראת "חדר ציור הקיר" (Mural Room), על שום אחד עשר ציורי פרסקו גדולים שעל קירותיו, שהוזמנו בשנת 1957 על ידי ג'והן ד' רוקפלר הבן מהצייר קרל רוטרס. הציורים מתארים את החיים, במיוחד חייהם של ציידי הפרוות, בג'קסון הול בתחילת המאה ה-19. הציורים אכן מרשימים מאוד והאוכל - לא פחות, ובמחירים בינוניים. מה גם שמבעד לחלונות נשקפו אלינו הטיטונים הגאיונים ובמישור שלפנינו רעה עדר קטן של יחמורים.
הרבה לפני ארוחת הבוקר, בשעה חמש, יצאנו אל העיקול הקרוב של הנהר סנייק, להתבונן בחיות שזה עתה ניעורו משנתן. כמו בסרט עברו לפני עינינו במים להקות לוטרות שובבות, שלוש אנפות כחולות וזוג ברבורים, נשר קירח ישב על ראש אחד העצים, זאב ערבות (קויוט) חמקמק חלף לו בין השיחים שעל שפת המים, ושני איילים קוראים ליחכו עלים טריים. קור הבוקר צבט בבשרנו ואנחנו עמדנו רועדים. אולי לא רק מקור.