יוון: מסע ג'יפים בהרי הפינדוס
מאת אתי ישיב
שעת בין ערביים. ישבנו במרפסת פתוחה בנקודת תצפית מקסימה, בצדה האחד עמק מרהיב ובצדה השני הר טרשים ששני מפלי מים תאומים, גבוהים, נופלים בו. לגמנו קפה קר, התענגנו על שיחה בטלה של עייפים ולא הסרנו עין ממפלי קטרקטיס (Kataraktis) הגולשים מולנו מן ההר. המפל האחד גולש ישר למטה ואילו השני נתקל בסלע, נפתח למניפה רחבה וממשיך לזרום כווילון ארוך ושקוף של טיפות מים, עד שהוא מגיע למטה ומתאחד עם תאומו בערוץ הנהר. ירדנו בשביל מדרגות שהוביל אותנו קרוב יותר אל המפלים. קרוב עד כדי כך שרסיסי המים הזעירים שעפו ברוח היכו בפנינו בשובבות. הערב ירד, עננים כיסו את פני השמיים, המים המהפנטים המשיכו לזרום ולזרום וקשה היה לעזוב את המקום. רק המחשבה על לילה במלון בקתות העץ הכפריות קדרוס (Kedros) המחכה לנו בכפר קטרקטיס הסמוך, החזירה אותנו אל המציאות.
השידרה האלפינית של יוון
זה היה סופו של היום השלישי במסע ג'יפים ברכס הרי הפינדוס ביוון, הרכס היורד דרומה מהאלפים הקרואטים, עובר במקדוניה ובאלבניה ויוצר את עמוד השידרה של יוון. הפינדוס בנויים רובם מסלעי אבן גיר שנשחקו על ידי מים ויצרו מערות, קניונים אדירים המפלחים את הרכסים, וכוכים אליהם ניקוו מי אגמים, בריכות ונהרות גועשים. ואלה, יחד עם ההרים האלפינים המלכותיים והכפרים הקטנים החבויים בין כפליהם והמייצרים גבינות ויין נפלאים בשיטות של פעם, יצרו נופים בלתי מוכרים אפילו לחלק מהיוונים עצמם, נופים פראיים ועוצרי נשימה.
חמישה ימים תמימים חרשנו את ההרים בג'יפים שלנו, בדרכים לא דרכים, כשאנו קופצים ומיטלטלים על האבנים שפיזר שם הטבע ביד רחבה. מסלול הנסיעה היה עבורי מסלול של הפתעה מתמשכת. שהרי עד כה, כשחשבתי יוון - היתה זו יוון המוכרת, המיתולוגית, הקלאסית, זו שבין אולימפיה בפלפונסוס ודלפי ביבשת, כשאתונה עם האקרופוליס ביניהן; או יוון של הים והאיים, של בטן גב ועצי מחט לאורך חופים חוליים ושל מוסיקה וריקוד: רבטיקו - השירים הנוסטלגיים משכונות העוני העירוניות, זורבה. והנה התגלתה לנו יוון שונה והיא יפה, מעניינת ומסעירה לא פחות. רק אחרת.
פחות משעתיים נמשכה הטיסה מנתב"ג עד חוץ לארץ שלנו להפעם - נמל התעופה של אתונה. גם שעת ההמראה - שבע בבוקר - נסבלת, וכבר יש לנו סיבה טובה ראשונה לחופשה יוונית מוצלחת. בהמשך הדרך גילינו עוד הרבה סיבות טובות.
הג'יפים חיכו לנו בנמל התעופה. הם היו כמעט חדשים, מרווחים, ממוזגים, מצוידים בחגורות בטיחות ובמכשירי קשר, ומאוד מאוד נקיים. ההיכרות הראשונה של הישבנים עם מושבי הג'יפים היתה משביעת רצון בהחלט והשיירה הקטנטונת שלנו - ארבעה ג'יפים - עלתה על הכביש החדש החוצה את השכונות הצפוניות של אתונה בדרך אל הכביש המהיר הדי עמוס אתונה-תסלוניקי, בכיוון כללי צפון-מערב. עברנו כבר מאתיים קילומטרים כביש, שלאורכו יש אמנם אגם יפה ויש גם לשון ים, אבל אני עוד לא נכנסתי ממש לעניין. ארוחת הצהריים בעיירת החוף קמנה וורלה ( (Kamena Vouria - זה כבר היה משהו אחר. במרפסת הטברנה, כמעט על קו המים, הטיחו המלצרים על השולחן הארוך צלחות גדושות בסלט ירקות טרי ומרענן, זיתים ירוקים, גבינה מלוחה, יוגורט עם מלפפונים חריפים משום, פשטידת אטריות ברוטב עגבניות, חצילים מבושלים טעימים להפליא, מוסקה, כדי מים קרים, יין ואוזו, ואנחנו טועמים מזה ומזה וכבר לא טועמים אלא טורפים את האוכל הפשוט והנפלא הזה, וכשחשבנו שסיימנו, הופיעו דגים עשויים בשום וקלאמרי טריים שאך זה עוד שטו במים הסמוכים, ואבטיח לקינוח. כזה קר, עסיסי ומתוק, עם גרעינים קטנים, שחורים, שאפשר לפלוט מהפה הישר אל הצלחת. אני מספרת על הארוחה הזאת משום שזה יהיה מודל הארוחות שנאכל בכל חמשת הימים הבאים - בצהריים ובערב - עם שינויים קטנים ותוספות פה ושם - פה גבינת פטה מותכת או פשטידת גבינה, שם סטייקים קטנים וצלעות מבשר כבש או נקניקיות נהדרות בגריל - ולא חדלנו להתמוגג ולחכות לארוחה הבאה.
"חיצי הפרסים כיסו את עין השמש"
קצת כבדים, אבל נאמנים למוטו של הסיור "חבר'ה, לא באנו ליהנות, באנו לטייל", יצאנו שוב לדרך ואחרי כחצי שעה הגענו אל מעבר תרמופיליי (Thermopylae) הנמצא במישור בין זרוע הים (מיצר מליאק) וצוקיו הבלתי עבירים של ההר קלידרומו ((Kalidromo, שמעיינות חמים נובעים למרגלותיו. בעולם העתיק היו מעיינות אלה ידועים כ"מרחצאות הרקולס" והם שנתנו למקום את שמו תרמופיליי, שפירושו ביוונית "שערים חמים". כאן, בשנת 480 לפני הספירה, במהלך המלחמה הפרסית השנייה, ניגפו היוונים, ובראשם ליאונידס הספרטני, בפני כסרכסס הפרסי ושלושים אלף לוחמיו. לנוכח מטר "חיצי הפרסים שכיסו את עין השמש", כפי שתיאר ההיסטוריון הרודוטוס את הקרב, עודד ליאונידס את מעט לוחמיו וקרא: "אם כך, נילחם בצל..." אבל בוגד יווני הכריע את גורל הקרב ומליאונידס הגיבור ומכל לוחמיו לא נותר איש בחיים.
היום ניצב פסל ברונזה של ליאונידס, חבוש קסדה ואוחז בידו כידון ארוך, בראש מצבת שיש לבנה ועליה תבליט הקרב, שהוקמה בימין הדרך בשנת 1955. תיק תיק תיקתקו המצלמות ואנחנו מיהרנו לעזוב את המקום האחד הזה שעברנו בדרך, הקשור במלחמות העת העתיקה והתחלנו, כשאנחנו משאירים מאחורינו את העיר לאמיה (Lamia) ואת המישור החקלאי, לטפס מערבה, אל מחוז חפצנו - ההרים, ואל היסטוריה חדשה, עקובה מדם לא פחות.
עצי הזיתים שעד כה ליוו אותנו בדרך נעלמו כשהגענו לגובה 600-700 מטרים. בפאתי הכפרים מצלים על הדרך עצי שקד, תאנה, אקליפטוסים ועצי פלפל ובמרפסות הבתים - סוכות גפנים עם עלים ירוקים טריים, שטרם מניבים פרי. ככל שמתרוממים, ההרים נעשים ירוקים יותר ויותר ואפשר לראות עצי אלון, אשור, אורן, אשוח וערמונים. עברנו את העיירה קרפניסי (Karpenissi) ועל מדרון גבעה סמוכה, בין עצי אשוח צפופים שמראם עוצר נשימה ממש, בגובה 1,250 מטר, אפוף באוויר צח ובריח בושם משכר של שיחי אחי רותם צהובים, מצאנו גן עדן קטן בדמות מלון-קלאב מונטנה, שחזותו כבית עץ כפרי, הררי, עם סממני קישוט מסורתיים-מקומיים, והפינוקים שהוא מציע שייכים לעולם אחר לגמרי, זה שעזבנו מאחורינו לכמה ימים. 108 חדרים גדולים, מאובזרים היטב ומרוהטים ברוב טעם ועוד 28 סוויטות, הצופים כולם אל העמק היפה קרפניסיאוטיס ואל ההרים הערפיליים העוטפים אותו, חדרי שירותים נוצצים ומשהו שלא פגשתי גם במלונות המהודרים ביותר בעולם - מברשת לניקוי האסלה לשימוש חד פעמי! חדרי אוכל יפים, חנות מזכרות, שתי בריכות מחוממות (בפנים ובחוץ), חדר כושר, סאונה, ג'אקוזי, מגרשי כדור רגל, כדור סל וכדור יד ומי שמעוניין יכול לצאת מכאן לסקי, לשיט בנהר, לציד ולטיולי רגל או ג'יפים.
לברוס הישיש מעניק לנו ביסקוויטים
אלא מה, כאן בהרים החיים האמיתיים שונים לגמרי והמקומיים כלל לא מכירים תפנוקים כאלה. אנשים קשי יום חיים כאן בכפרים נידחים, רחוק מכל עיר ומבלים את רוב ימיהם עם הכבשים במרעה או במכלאות, מלקטים עצי הסקה לחורף הקשה, מגדלים דבורים בכוורות, וגם קצת ירקות לשימוש המשפחה ושורדים איכשהו, כשהבנים הבוגרים יוצאים לעבוד בערים ותומכים ממשכורותיהם הדלות בהורים הקשישים ובמי עוד שנשאר מאחור בכפר. קחו למשל את לברוס (Labros) הזקן, בעל השפם המסולסל, שבוקר אחר פגשנו בפתח חנות המכולת שלו, בכפר הזעיר אגיה ורווריאדה (Agia Varvariada). לברוס, שאותות יפי נעוריו עדיין ניכרים בפניו חרושות הקמטים, היה, לדבריו, פרטיזן ולחם בגרמנים ובאיטלקים שהיו בסביבה במלחמת העולם השנייה. היום, ששים שנה מאוחר יותר, הוא מבלה עדיין את ימיו בחנותו, מחכה ללקוחות. נכנסנו אל החנות וקשה היה להאמין למראה המבחר הקטן והעלוב שרבץ שם על המדפים הישנים - כמה בצלים, תפוחי אדמה קמוטים, חפיסות של ביסקוויטים שנראו כמו שאריות מימי מלחמת העולם וגם כמה אריזות סוכר. אף אחד לא יכול לחיות מחנות כזו. אבל ללברוס יש גם קצת ירקות בחצר ביתו ועז לחלב, וכן, הילדים שולחים קצת כסף מהעיר. לברוס ביקר פעם אחת בחייו באתונה ופרט לביקור הזה לא עזב מעולם את הכפר. הדבר הכי מרגש היה, שהאיש העני אבל הנדיב הזה, התעקש להעניק לנו שתי חבילות של ביסקוויטים ובקושי הסכים לקבל כסף עבור קילוגרם אחד של סוכר.
היסטוריה יוונית בליווי שירים
מלון מונטנה נמצא בחבל אבריטניה (Evritania), הנקרא כך על שמו של הקשת אבריטוס שנהרג אי כאן בקרב עם האל אפולו והריו נישאים לגובה של 2,300 מטרים ויותר. אנחנו שוב בג'יפים, לסיור אחר צהריים באבריטניה, כשפנינו אל הנהר טברופוס (Tavropos). בעונה זו של השנה, תחילת הקיץ, ירדו כבר מימיו של הנהר ורק בכמה קטעים הם זורמים עדיין, זרם דק, כחלחל, באפיק הרחב של הנהר המלא חלוקי אבן. כמה עצים מיתמרים מתוך המים באפיק, והם נראים לי מוזרים, כמו חלק מתמונה סוריאליסטית. עוד מעט המים ייעלמו לגמרי ואז, בתקופת היובש, יוכלו כנראה שרשי העצים להתחזק. אנחנו נוסעים בדרכי עפר מתפתלות, חוצים גשרים ובאיזשהו מקום הפך הנהר לאגם קטן, אגם קרמסטון (Kremaston) שמימיו טורקיז והוא הלך וגדל ככל שהתקרבנו אליו, כמו אמבה גדולה הכלואה בין צוקים אדירים. חצינו את הגשר היפהפה שעל האגם והמשכנו להתפתל דרך נהר טריקריוטיס (Trikeriotis) והקניון המדהים הנושא אותו שם, כשכל נקודת תצפית מזמנת לנו עוד ועוד מראות מופלאים. בינתיים ירדה החשכה על ההרים. מבט אל השעון הראה לנו שהשעה כבר תשע וחצי בערב, ואנחנו לא הרגשנו איך הזמן עבר.
דרך כפרית צדדית וצרה, באזור שכמעט אינו מתוייר, העלתה אותנו צפונה דרך עמקים וקניונים עמוקים. העשבים הגבוהים המכסים את שביל הנסיעה מעידים שהרבה מכוניות לא נוסעות כאן. בכמה מקומות אי אפשר כלל לראות את הנתיב וצריך לנחש לאן לנסוע. סלעי ההרים נראים כאילו עבר כאן איזה ענק וריסק אותם עם מקבת. האזור מועד למפולות שלגים ולשקיעת הקרקע אל המערות שבמעמקים. עד התחלת המאה ה-18 לא ישבו כאן בני אדם, ורק בזמן שלטון העריצות העות'מני ברחו אנשים אל ההרים והקימו לעצמם כפרים קטנים כמעט בלתי נגישים. אנחנו עוברים בדרך כפרים כאלה, כמה מהם נטושים לאחר שהתחילו לשקוע ותושביהם נאלצו להתפנות למקומות אחרים. את הישובים החדשים קל לזהות. הם מזכירים מאוד ישובים קהילתיים בארץ - שורות של בתים לבנים עם גגות אדומים, דומים אחד לשני, ברחובות ישרים.
הגענו שוב אל הנהר טברופוס והפעם חצינו אותו עם הרכב במים הרדודים, על גב חלוקי האבן החלקים, לבנים, והמשכנו לנסוע עליהם עד גשר האבן העתיק של ויניאני, שבצלו הוכיח יזהר (סופרמן) את כישוריו בבישול תה בטבע ובסיפור סיפורי עם יווניים שנמשכו בלי סוף כמו סיפורי אלף לילה ולילה. הדרך נמשכת בנופים אלפיניים אל הרי אגרפה, הנישאים, לגובה של 2,300 מטרים ויותר. בתחנת הקמח שמתחת לכפר אגרפה, לצד הנהר אגרפיוטיס (Agrafiotis), יש בריכות דגי פורל וגם "מכבסה אוטומטית" המורכבת מזרם מים חזק הנופל אל בריכה קטנה ומערבל בתוכה את הבגדים בדיוק כמו המכונות החשמליות שלנו בבית. ברור שארוחת הצהריים שלנו, במרפסת התלויה ממש מעל מי הנהר, כללה הפעם גם דגי פורל מטוגנים עם עשבי תיבול ריחניים. באמצע הנהר עמד דייג בודד, השליך חכה וחיכה כנראה לדוג את ארוחת הערב שלו.
במעבר ההרים של אגרפה אפשר היה לראות בבירור את "גובה העצים", קו הגובה המבדיל בין החלק המיוער של ההרים והחלק שבו העצים אינם יכולים להתקיים בשל הקור העז. עמדנו בגובה 1,200 מטר, נושמים אוויר פסגות צח וצופים בצוק העליון, הקירח, של ההר מולנו, שגובהו 2,000 מטר.
אגם פלסטירה (Plastira) הירוק-כחול הוא שוב משהו חדש. הוא נמצא בהרים בגובה של 008 מטרים, מה שמאפשר שימוש קל במימיו לצרכי החקלאות במדרונות. מסביבו מפרצונים מיושבים ובהם נמצאים הרבה בתי מלון קטנים וחדרים להשכרה, בתקווה שהמקום ייפתח לתיירות. מבט קצר, ולדרך.
עונת השנה היתה כאמור ראשית הקיץ, וכאן בהרים הפריחה מאוחרת והם מכוסים עדיין בהמון פרחים לוהטים, רובם מוכרים לנו מהארץ: מרווה סגולה, גדילן כחול וקוצני, הרבה ציפורני חתול צהובות, אזוב ריחני, פרגים אדומים פליטי האביב, חוטמית גבוהה וורודה. וכל אלה מושכים אליהם אלפי פרפרים ססגוניים מכל צבע וגודל, מנוקדים, מפוספסים, המעופפים מפרח לפרח ומרפרפים בעדינות גם עלינו. חגיגה של פרפרים.
קטיפה אדומה ובובולינה שלא הופיעה
הכפר אלאטי (Elati) הוא דווקא כפר תיירותי מאוד, אבל פרט לדברי מתיקה העשויים פירות, סוכר ודבש ונמכרים בדוכני רחוב מתוך תבניות עגולות מכוסות רשתות נגד זבובים, ולרחוב בו צמודות טברנות חמודות זו לזו, מצאתי רק חנויות עם מזכרות לא ממש יפות, רובן מתעשיית הקיטש הסינית, ושום דבר אותנטי שעשה חשק לקנות. אפילו גלויות יפות אי אפשר היה למצוא, ומצאנו נחמה רק במיקום היפה של הכפר בין צוקי ענק ובחורשת האשוחים המדהימה שבקצהו. אבל ביציאה לכיוון הכפר פרטולי (Pertuli), בו התגוררנו במלון אסטרובוליה (Astrovoulia) שקירותיו ספונים קטיפה אדומה ונראה היה כאילו עוד רגע תופיע בבר שלו איזו בובולינה, הרגשנו שמשהו עומד לקרות שם כנראה בערב. דוכני מכירה הוצבו לצדי הדרך הפסטורלית שבין שני הכפרים והמוני אנשים בילו על הדשאים הרחבים בפיקניקים ובאוהלים הנטויים לשנת לילה. ואכן בלילה נערך שם מיני פסטיבל מוסיקה מקומי, המתרחש אחת לשנה, מתחת לאוהל מאולתר גדול, כשכל הקהל יושב סביב שולחנות ארוכים, אוכל, שותה ורוקד במעגלים לצלילי הבוזוקי, הקלרינט והתוף ולקולם של שני זמרים גברים שלא עייפו מלשיר שעות ארוכות. יש משהו מיוחד בריקוד הזה הנמשך זמן רב, כשהתנועות המונוטוניות החוזרות על עצמן הולכות ונעשות מהירות יותר ויותר בקצב מהפנט, כמעט פגאני. מחוץ לאוהל ניצלו על האש כבשים שלמות וריחן העולה והעשן המיתמר הוסיפו לאווירת החג העממית.
אגב, הכפר פרטולי בו בילינו את הלילה, מהווה זיכרון מר מימי מלחמת האזרחים (1944-1949) להרבה אנשים ביוון, שכן שכנה בו המפקדה הקומוניסטית (המבנה עוד קיים) ועד היום יש עדיין פצעים פתוחים שלא נסגרו ויש עדיין אנשים שכף רגלם בשום אופן לא תדרוך בו.
אחת הדרכים היותר מדהימות במסע שלנו היתה העלייה למרומי רכס קלוריטיקוס (Kaloritikos) בשביל עפר על אבנים מקפיצות, פיתולים מרהיבים וסיבובים חדים, כשעל ההרים ממול נראים שרידי השלג דאשתקד. אין כלום בדרך פרט לעדרי כבשים הנראות כמו סלעים על המדרונות, וכמה מיכלאות. אות החיים היחיד היה נביחת הכלבים השומרים על העדר לעבר כל אחד מהג'יפים שלנו בתורו.
לאורך הדרכים אנחנו עוברים ליד מצבות זיכרון פרטיות רבות, המציינות קרובי משפחה שנהרגו במקום, אולי בתאונות דרכים ואולי פשוט מתו. לפעמים זהו עמוד שבראשו מעין שובך קטן ובתוכו תמונת הקדוש המשפחתי, נרות זיכרון ובקבוק שמן זית, ולפעמים זהו מבנה אבן ששם הנפטר מעטר אותו. היוונים דתיים מאוד ויש להם קשר רגשי עמוק אל מתיהם. ואכן, לעתים מזומנות מגיע אחד מקרובי המשפחה להתפלל במקום ולהדליק את הנר, גם אם המקום רחוק ממקום מגוריו. לי, כל מצבה כזו גרמה דפיקת לב מיותרת ובכמה מהדרכים בהן עברנו חשבתי שזה רעיון לא כל כך גרוע להתפלל קצת. שיהיה. ואגב, את הקשר העמוק אל המתים אפשר לראות גם בבגדים השחורים שכל האלמנות, או האמהות השכולות לובשות עד יום מותן. בשביל התיירים, לובשות השחורים הללו הממלאות את הכפרים הן אובייקטים מעניינים לצילום, אבל עבורן זוהי פשוט עדות בלתי נגמרת לאסון שפקד אותן.
כפר למכירה ומנזר חבוי בהר
בכפר הציורי סיראקו (Sirako) קשה להבחין ממרחק. בתיו הבנויים מאבני הסביבה עם גגות הצפחה האפורים שלהם מתאחדים ממש עם ההרים שמסביב. כמאה בתים מונה הכפר, אבל רק חמש משפחות גרות בו באופן קבוע. אולי עכשיו, הם אומרים, עם בוא הקיץ, יחזרו עוד כמה משפחות להתגורר כאן כמה חודשים - עד החורף. למרות שרוב הבתים ריקים, הם נראים, לפחות מבחוץ, מטופחים מאוד. הסיבה - הכפר סומן כמיועד לתיירות וכסף רב מושקע בטיפוחו ובשימורו. בהתאם, עלו גם מחיריהם של הבתים, וגם במחיר של 120 אלף דולר לא ממהרים למכור היום בית בחור הנידח הזה.
הכפר בנוי במורד ההר ורחובותיו מרוצפי האבנים משופעים מאוד ואינם בנויים למעבר מכוניות. את אלה משאירים בכניסה לכפר ומשם צועדים ברגל דרך שער אבן ברחובות הריקים כמעט מאדם. מי נהר זכים וצוננים זורמים ברהטים המפוזרים בין הסמטאות. לגימה מהם עוזרת מאוד להולכי הרגל המתנשפים בעליות הקשות. המסעדה היחידה נמצאת כמובן במרכז הכפר, למרגלות כנסיית איוס ניקולאוס, כשהשולחנות ניצבים ברחבה, בצילו של עץ דולב ענק. שהרי כל הכפרים בנויים מסביב לעץ הדולב הגדול ביותר בסביבה, הפלטאנוס, ממנו נגזר הכינוי למרכז, או כיכר הכפר.
במרחק נסיעה קצר מהכפר, גבוה מעלינו, תלוי על מצוק בסלע, חבוי מנזר קיפינאס (Kipinas) כשקירותיו מוסווים היטב כחלק מהסלע ורק כמה פתחי חלונות, מרפסת עץ קטנה וגשרון המוליך אל פתחו, מסגירים את קיומו. המבט הראשון מבהיל - איך עולים אל המקום הזה? אבל מסתבר שיש שביל גישה הרבה פחות תלול ופחות קשה להליכה מהנראה. חמש דקות וכבר עוברים את הגשרון ונכנסים פנימה. היום, וכבר שנים רבות, המנזר ריק מנזירים ורק נזיר אחד מהסביבה מגיע מדי פעם לבדוק מה קורה. בפנים - אולם כניסה שתקרתו סלע, כנסיה קטנה שאיקונות קדושים תלויים על קירותיה, ושני חדרי שינה לנזירים המגיעים לעתים להתבודד במקום. פתח בסלע מוליך אל מערה נמוכת תקרה שמעט נטיפים בה. זה היה מקום ההתבודדות של הנזירים והדבר היחיד הנעים בה לדידי הוא הקרירות המרעננת. עמוק יותר במערה זורם נהר היורד למטה בתוך הסלע עד שהוא מגיע אל גובה הכביש. הנזיר המשגיח היה בדיוק במקום כשהגענו והוא התעקש לכבד אותנו בספלוני קפה שחור מהביל, כוסות מים קרים ורחת לוקום - מעדנים שלא ציפינו להם במקום המבודד הזה.
אנחנו מתמידים בכיוון צפון מערב, וכבר קרובים מאוד אל גבול יוון אלבניה הארוך. יש בסביבה מחנות צבא ובכבישים נוסעים הרבה רכבים צבאיים, כאילו או טו טו עומדת לפרוץ פה איזו מלחמונת. בכפרים הסמוכים דווקא שקט ושלווה. אלה הם כפרי חבל זגוריה (Zagoria), "הארץ שמאחורי ההרים". החבל היפה, הירוק מכרי דשא ומיערות עבותים של עצי מחט, אלונים וערמונים שפה ושם עדיין משוטטים בהם דובים (!), מכונה גם "ארץ הגשרים" - על שום גשרי אבן מקושתים, עות'מנים, הבנויים על נהר ווידומאטיס (Voidomatis) בו שוחים דגי שמך (פורל), והוא זורם דרך החבל צפונה אל תוך אלבניה.
בפארק הלאומי ויקוס איוס (Vikos Ios) נכנסנו אל קניון צר, מלא חלוקי נחל, שלאורכו צומחים עצי דולב עתיקים, ציוריים, גזעיהם ענקים וחלולים וענפיהם מעוקמים. יובל הנהר זורם לאורך הקניון ויוצר בריכות טורקיז מקסימות, מפתות כל כך לרחצה , אבל קרות, כמעט מקפיאות. אז במקום לשחות שוכבים על מצע של אבני הנחל, מתבוננים בגשר הטורקי ושוכחים מהעולם.
יוגורט עם פסי זהב של דבש
לילה אחרון בכפר המדהים מגאלו-פפינגו (Megalo Papingo) בבית המלון של יורגוס - פאפא-אבנגלו (Papaevangelo) - הבנוי ממש בצלע קניון ויקוס. בתי הכפר, כמו בכל כפרי זגוריה, בנויים מאבן יפה, אפורה, בקומה השנייה תלויות מרפסות עץ, ולכל בית ארובה וגג אבן. הר עצום שראשו חשוף ונראה כמו שרשרת של מצודות חולש על הכפר ובין קיפוליו נראה מרחוק, בקושי, כפר פפינגו נוסף - מיקרו פפינגו.
שום דבר אין במלון שמזכיר את מלון מונטנה המפואר, ההוא מהלילה הראשון, אבל המבנים הקטנים המכילים 81 חדרים, המיטות הנמוכות והנוחות, הארונות הצבועים בכחול, לבן ואדום, הווילונות הלבנים הרקומים פרחים, התצפית אל ההר מכל חלון, הכיסאות הנוחים במרפסות, ערוגות השושנים הפורחות, כדי החרס וסוכות הגפנים, והיוגורט, היוגורט הנפלא שסילון דבש דקיק צובע עליו פסי זהב בארוחת הבוקר, כל אלה משאירים טעם של עוד וחשק לחזור.
בבוקר עוד השקפנו פעמיים אל קניון ויקוס העצום (יצירה נוספת מדהימה של נהר ווידומאטיס). פעם אחת ממרומי הכפר מונודנדרי (Monodendri), שם הלכנו (בזהירות) על המצוק האדיר של הקניון, בדרך ה"לאורות", עד פתח אחת ממערות הנזירים (לאורה ביוונית - שביל צר, מונח המאפיין אורח חיים נזירי. נזירי הלאורה שוהים כל ימות השבוע בבדידות ורק בימי שבת וראשון נפגשים לתפילה ולימוד משותפים), ופעם שנייה, אחרי נסיעה בעמק קטן מלא סלעים דקים המונחים אחד על השני שכבות שכבות, כמו כריכים מרובי פרוסות, מנקודת תצפית מרהיבה שליד הכפר אוקסיה (Oxia). מבט קצר אל מלך הגשרים הטורקיים של זגוריה, גשר בעל שלוש קשתות מרהיבות שליד הכפר קיפי (Kipi), עוד כמה תיקתוקי מצלמה - והחלום נגמר.