המבורג: חופשית וירוקה
מאת אסתר ברנע
סירת מנוע אלגנטית המתינה לנו במעגן הנמצא ב-Jungfernstieg, אחד הרחובות הקוסמופוליטיים והמפורסמים של המבורג, הנושק לקצהו הדרומי של אגם אלסטר "הפנימי". בתחילת השיט עברנו מתחת לקשתות של גשר לומברד הוותיק, שנברשות ברזל ענקיות מקשטות את מעקהו ואחריו מתחת לגשר קנדי הצעיר ממנו כמעט במאה שנים, ויצאנו ללב אגם אלסטר הגדול, "החיצוני", הנמצא, לא להאמין, ממש במרכז העיר הירוקה עד להדהים, בייחוד בתקופת שנה זו, ראשית האביב, כשכל העצים עוטים ירוק טרי כל כך. צללית העיר, הכמעט שטוחה, נשקפה אלינו כשהיא מנוקדת בחמישה צריחים גבוהים ומשוננים של כנסיות גדולות ושל מגדל הפעמונים של בית העירייה העתיק, המיתמרים כולם אל על, מעל כל הירק. בלב האגם מזניקה מזרקה את מימיה גבוה למעלה והם ניתזים הצידה כמו נוצת מים גדולה. סירות מפרש קטנות משייטות באגם וקבוצות שייטים שרירנים חותרות במרץ בסירות קאנו ארוכות וצרות. בתוך המים עומד נער - מה הוא עושה שם? המלווה שלנו צוחקת. זהו פסל. סתם פסל בלי כל משמעות. הוא נראה כל כך חי, עד שכולם טועים כמונו. מסביב לאגם מתעקלים רחובות יפהפיים, המסתירים בצל עציהם העבותים בתי דירות מהודרים ווילות מפוארות, וגם פארק גדול, הריאה הירוקה של המבורג. מתוך האגם אפשר לזהות כמה מהמבנים המפורסמים של העיר, כמו מלון "ארבע העונות", אחד הטובים במלונות העולם. בקצה הצפוני של האגם, במקום בו נשפך אליו נהר האלסטר (שכל אורכו כ-52 ק"מ), נמצא גשר Krugkoppel, מהיפים בעיר, שבה 2,032 (!) גשרים, יותר מאשר באיזו שהיא עיר אירופית אחרת, כולל ונציה או אמסטרדם.
המבורג, העיר הגדולה שבצפון גרמניה, מתהדרת עד היום בתואר העתיק שלה, "עיר חופשית, חברה בברית ההאנזה" ובסטטוס שלה כ"עיר מדינה", המעידים שניהם על חשיבותה והשפעתה בעבר, הנמשכות עד היום, כשעם מיליון ושמונה מאות וחמישים אלף תושביה היא העיר השניה בגודלה בגרמניה אחרי ברלין ונמלה הוא מהגדולים באירופה אחרי רוטרדאם, לונדון, אנטוורפן ומרסיי.
גגות קש וגורדי שחקים
תחילתה של המבורג בכמה מבנים צנועים על גדת נהר האלסטר, שנבנו במאה השמינית לא רחוק מהמקום בו נשפך הנהר הקטן אל נהר האלבה. התפתחותה האמיתית התחילה רק כשהצטרפה במאה ה-12 לברית ההאנזה, איגוד הערים של צפון גרמניה והולנד, ששלט בסחר עם רוסיה והארצות הסקנדינביות. ב-1189 העניק הקיסר פרידריך ברברוסה להמבורג את זכות השיט על האלבה ללא תשלום מסים וכך היא הפכה להיות "עיר חופשית" באימפריה. עד היום נערכות כל שנה ב-7 במאי, בנמל של המבורג, חגיגות לזכר המתנה הנפלאה ההיא של ברברוסה. משלוחי חיטה, פרוות, דגים, תבלינים, עץ ומתכות הגיעו אל הנמל המתפתח והעיר מצידה ייצאה דרכו בירה. גילוי אמריקה ודרך הים למזרח הרחוק במאה ה-61, העצימו עוד יותר את ענף הספנות והמסחר בעיר, וסוחריה הממולחים השתמשו בגדות האלבה לבניית מחסני ענק ולמעגן אוניות. הקמת הבורסה הגרמנית הראשונה ב-1558 שיקפה גם היא את הפעילות המסחרית הרבה של העיר. שני אסונות כבדים התחוללו בהמבורג ושינו את פניה. הראשון - בשנת 1842 השתוללה בה שרפה ענקית שהרסה חלקים גדולים והותירה רק מבנים עתיקים בודדים. התוצאה הסופית של אסון זה הייתה דווקא לטובה - המבורג נבנתה מחדש כעיר מודרנית. והשני - ב-1943, במלחמת העולם השנייה, אז נהרסה שוב והפעם מהפצצות בנות הברית. גם הפעם, כמו עוף החול, קמה המבורג מהריסותיה כשהיא שומרת על אופייה הירוק וסגנון בנייניה הנמוכים יחסית. קשה להאמין, אבל עד היום אפשר למצוא בה כמה בתי חווה עם גגות קש ולעומת זאת, רק כמה גורדי שחקים, וכאמור, צריחי הכנסיות הם היוצרים את קו הרקיע היפה שלה.
בורסה אחת וחמש כנסיות
המבנה המרשים ביותר בעיר הוא בית העירייה הישן, הבנוי בסגנון ניאו רנסנסי, והכיכר שלידו, שתוכננה מחדש לאחר השריפה הגדולה של שנת 1842. הכיכר משמשת לאירועים המוניים ובימי ביקורנו נערכו בה חגיגות לכבוד ההצטרפות של עשר מדינות נוספות לאיחוד האירופי. במשך ימים הופיעו על הבמה להקות מקומיות ומהארצות המצטרפות, ובדוכנים - איך לא - זרמה הבירה כמים. מגדל הפעמונים היפהפה של בית העירייה השקיף ממרומים על החינגה ועל גשר Schleusen הסמוך, שהוא חלק מהסכר המווסת את פני המים באלסטר, שריד אחרון למערכת התעלות שאיפיינה את המבורג הישנה. זהו מקום מצוין להתחיל בו את הסיור בעיר. הבניין הסמוך לעירייה הוא בית הבורסה העתיק ביותר בגרמניה ובמרחק של דקות הליכה נמצאות כמה כנסיות מרשימות - כנסיית יקובי הקדוש שהוקמה לראשונה במאה ה-13. צריחה מתנוסס לגובה 124 מטרים ואפשר לראות בה כמה יצירות אמנות ששרדו את ההפצצות הגדולות, ואת העוגב הנהדר (Arp Schnitger), הבארוקי, שנבנה במקור ב-1693 וחודש אחרי המלחמה; כנסיית פטרי הקדוש, עם צריח בגובה 133 מטרים, שנבנתה מחדש אחרי השריפה של 1842 וכנסיית ניקולאי הקדוש, שרק הצריח המדהים והגבוה ביותר בעיר נותר בה לאחר מלחמת העולם השניה והמקום כולו הפך לאתר זיכרון. הכנסייה החשובה מכולן, כנסיית מיכאל הקדוש עם היסטוריה של אלף שנה, רחוקה קצת יותר, אבל אין תייר שאינו מבקר בה, בזכות המגדל המפורסם שלה, שהפך להיות הסמל של המבורג. תמורת שניים וחצי אירו אפשר לטפס את 453 המדרגות המובילות אל רחבת תצפית, או להשתמש במעלית החורקת ולהגיע לאותו מקום, ממנו אפשר להשקיף אל מרכז העיר עם מגדלי הכנסיות והבניינים המרובעים, המודרניים, אל אגמי האלסטר, ובעיקר אל נהר האלבה עם הנמל, המעגנים, המחסנים ושובלי המים שמשאירות אחריהן האניות השטות בו. אם מרימים את הראש למעלה, רואים את השעון הגדול שבראש המגדל ופעמיים ביום, בשעות 10 בבוקר וב-9 בערב מנגן שם למעלה חצוצרן בחצוצרה ואפשר לשמוע אותו אפילו ממרחק של קילומטר.
ארוחת בוקר בשוק דגים
אזור הנמל (Hafen) מרשים מאוד ובסיור קצר על אחת מספינות הטיולים אפשר לראות את היקף הפעילות האדיר שעל שתי גדות הנהר, ובין היתר - את האניות, מכל סוג וגודל, המטופלות שם במבדוק אחר מבדוק, ואת מאות המנופים הצבועים כחול וצהוב. במורד הנהר נראית שכונת מגורים אלגנטית מאוד, טובלת בירק.
בימי ראשון בבוקר, עד השעה 10, פעיל עדיין באזור הנמל שוק הדגים הגדול והתוסס ותושבי המבורג אוהבים להגיע אליו בשעות מוקדמות ולאכול שם את ארוחת הבוקר שלהם - כל שבוע חגיגה מקומית. יפה גם לטייל באזור המחסנים האדירים, הבנויים מלבנים חומות ועטורים גימלונים. צד אחד של המבנים נושק למי התעלות ובצדם השני, רחובות סלולים. חלק גדול מהמחסנים ריק עתה ולאט לאט הם הופכים לאזור בילויים עם מוזיאונים, גלריות, תיאטראות קטנים, מסעדות, ברים.
אזור סופר חדיש (Hafencity) שיכלול בתי מגורים, משרדים, מסחר ומתקני ספורט מתוכנן באחד מאיזורי המחסנים בצפון האלבה, ואבות העיר מקווים שישמש את העיר באולימפיאדה שתיערך בה בעתיד.
בינתיים, עד שיקום האזור החדש, יש להמבורג אצטדיון ענק ומפואר, AOL Arena, שבו 55 אלף מושבים והוא ביתה של קבוצת הכדורגל Hamburger Sport-Verein. הוא משמש גם מקום הופעות של להקות ואמנים כמו הרולינג סטונס, ברוס ספרינגסטין ואמנים ידועים אחרים הממלאים איצטדיונים, תערוכות, ועידות וסמינרים. יש במקום גם מוזיאון מעניין לחובבי כדורגל עם היסטוריה של שחקנים מפורסמים ומשחקים מיוחדים, גביעים, פריטי לבוש וכדורים ומה לא.
חזרה אל רציף הנמל, שם עוגנת סירת מפרש יפהפייה, צבועה כולה ירוק ורק פס אדום אחד בתחתיתה. הספינה "ריקמר ריקמרס" שנבנתה בסוף המאה ה-19, שימשה בזמנה כספינת מסחר גרמנית ושייטה להודו סין, אוסטרליה, דרום אמריקה וארצות הברית. היא עברה גלגולים רבים ושמות רבים, עד שהוחזרה ב- 1983 להמבורג, שבה היא עוגנת עתה קבוע כספינה-מוזיאון. אפשר לעלות אליה כל יום בשעות 10:00-18:00 ולבקר בחדר המכונות שלה, בתא הקברניט, בתאי המלחים, בתערוכות המתחלפות בנושאים ימיים, ואפשר גם לסעוד בה מטעמים מקומיים כמו בשר חזיר מעושן בלוויית אספרגוסים ענקיים, בהירים, תפוחי אדמה ועליהם עירית קצוצה ורוטב הולנדז לצידם, מרק אפונה פשוט, או ארוחה מלאה בת ארבע מנות. המסעדה, שתקרתה שקופה, נמצאת בתחתית הספינה וילדים שהסתובבו למעלה הציצו אלינו בסקרנות. ואגב, מול הריקמר ריקמרס, בגדה השניה של הנהר, נמצא בית תיאטרון גדול, המציג את המחזמר "מלך האריות". ספינות מקושטות בדמות סימבה משוטטות על הנהר כפרסומת וככלי תחבורה המביא את הצופים אל התיאטרון. וזהו רק אחד מהתיאטראות הרבים שהעיר מתפארת בהם, כמו גם במוזיאונים, בגלריות, באולמות הקונצרטים, האופרה והאופרטות. לשמחתנו, השגנו ביום בואנו, בקלות, כרטיסים לאופרה וצפינו בהפקה נהדרת של ריגולטו. חוויה אחרת זומנה לנו במוזיאון האמנות של העיר (Kunsthalle), המכיל אחד מאוספי האמנות הגדולים בגרמניה. באגף החדש של המוזיאון התקיימה תערוכה גדולה של אמנית ממוצא פלסטיני ידועת שם בעולם האמנות, מונה חתום, המתגוררת בלונדון, שכמה מעבודותיה ראינו כבר בניו יורק ובלונדון, ועכשיו הייתה לנו הזדמנות נדירה לצפות במכלול יצירתה המגוונת מאוד והרגישה מאוד.
כמו לכל ערי הנמל הגדולות בעולם, גם להמבורג יש חיי לילה תוססים, המתרכזים בעיקר ברובע St. Pauli, מערבית למרכז העיר. שם ברחוב Reeperbahn וברחובות הצדדיים, אפשר למצוא אין סוף ברים, דיסקוטקים, מסעדות, בתי קזינו, מועדוני חשפנות (10 אירו כניסה שילמנו במועדון Doll House, אחד הידועים בהם, שם מצאנו שלוש בנות משועממות וצעיר אחד, מעורטלים, שהתרפקו בלי הרבה חשק על אופנוע מסתובב) וחנויות סקס הפועלים ביום ובלילה, מושכים עיניים עם שלטי ניאון צבעוניים נוסח לאס וגאס. אולי כבר עברו ימי הזוהר שלהם, ואולי סתם הגענו בלילה לא מוצלח, אבל הרחובות של סן פאולי נראו היו לנו די שוממים ועלובים. כך חולפת תהילת עולם.
קלאסי או אוואנגרד
המלה הכי נפוצה בהמבורג היא "שופינג", ונראה שהקניות בעיר הזאת הן לא רק אמצעי לרכוש דברים, אלא ממש דרך חיים. חיי החברה מסתובבים סביב הקניות: רוצים להיראות, להתחבר, יוצאים לקניות ופוגשים חברים, ואוכלים, ושותים, וכן, גם קונים. לפעמים נדמה שהעיר כולה חנות אחת גדולה. יש בה לפחות תריסר אזורים להולכי רגל, עם שדרות מקורות של חנויות, מרכזי קניות וחנויות כל בו ענקיות, המציעים לקונים סחורות מכל סוג ושירות מצוין. ומסביב - בניינים היסטוריים, כיכרות, מזרקות, תעלות, אגם, מאות בתי קפה ומסעדות, וגם האטרקציה האחרונה ברחובות - יותר ממאה פסלים של "הנס הימל" (Hans Hummel) , כל אחד מעוצב בלעדית, שהוצבו לאחרונה ברחובות המרכזיים לזכרו של מוכר מים מפורסם בן המאה ה-19. ילדי העיר נהגו להתגרות בו בקריאות "הימל, הימל" ותשובתו להם (תוך אזכור אחוריו) מזהה את בני המבורג בכל מקום בעולם שהם נמצאים בו - כל אלה עושים את מרכז העיר המבורג לגן עדן של קניות עם אווירה מיוחדת, חופשית, ידידותית. אז לא חשוב מה מחפשים - "שמטעס" או בגדי מעצבים, תכשיטים, מנורות, תרופות או משקפיים, עתיקות, קלאסי או אוואנגרד - תענוג להסתובב בחנויות המעוצבות , שכמה מהן קיימות כאן כבר קרוב ל-051 שנה. בידיים ריקות לא יוצאים מכאן.
אלסטר, המבורג והמבורגר
בספר הטלפונים של תל-אביב מצאנו 35 משפחות הנושאות את השם אלסטר, 6 - את השם המבורג ו- 45 את השם המבורגר. יש להניח שהשורשים של כל אלה ושל עוד רבים, נמצאים בהמבורג. בחורשה עבותה, ליד האוניברסיטה, מצאנו עמוד זכרון פשוט. כל כך פשוט עד שעוברי אורח לרוב מתעלמים מקיומו. רק כמה מלים חרוטות עליו, לזכר היהודים שנשלחו למחנות. העמוד הזה ולהבדיל, הצריח של כנסיית ניקולאי הקדוש, הם שני העדים היחידים שאנחנו נתקלנו בהם, למה שהתחולל כאן בזמן המלחמה.
מחוץ לעיר, במרחק לא רב ממנה, אפשר עדיין לראות את גרמניה הכפרית, החקלאית. יצאנו מהמבורג צפונה ונסענו כעשרים ושלושה ק"מ לכיוון העיר ליבק. העצים שלאורך הכבישים פרחו בפריחה מקסימה, סגולה בהירה, רומנטית. השדות הרחבים נראו כמו לוח שחמט ירוק- צהוב: שדות מרובעים כה ירוקים עד שהירוק שלהם מסמא עיניים, ושדות מרובעים אחרים, לוהטים בצהוב של פרחי שמן הקנולה (Rapp). סוסים רעו באחו. השלווה בהתגלמותה. ובתוך השלווה הזו ניצב לו ארמון לבן, מוקף בתעלת מים, בדשא טבעי, פרחי בר ועצים עבותים, היוצרים סביבו כמו מסגרת לתמונה האידילית. רוב הארמונות שביקרנו בהם בגרמניה נבנו על ראשי הרים, להגנה. לא כך ארמון אהרנסבורג (Schloss Ahrensburg), שהוא יותר בית אחוזה מאשר ארמון. מלכים לא גרו כאן, אלא דוכסים, שבנו אותו במאה ה-16, כאשר נסיכות שלזויג-הולשטיין הייתה שייכת לדנמרק והמלך ישב בקופנהגן. הבית הרנסנסי נבנה על עמודי עץ, כמו הבניינים בונציה, עליהם נבנה המרתף ועליו, מלבנים - כל הבית, הבנוי כשלושה בתים עם גימלונים המחוברים ביניהם, ובקצוות - שני מגדלים. האחוזה נרכשה על ידי בני משפחת סוחרים בשם שימלמן, שהצליחו לקבל תואר אצולה כלשהו וגרו פה שבעה דורות. שלט המשפחה תלוי עדיין בחזית הבית, המשמש כיום מוזיאון, שבחדריו הרבים אפשר לראות את סגנון החיים של אצולת המאות ה-18-19. הפתעה זומנה לנו בסלון המעוטר בציורי קיר "אגרריים" של צייר הונגרי (תרנגולי הודו, אווזים, ערימות של פירות, ירקות) , כשזמרת צעירה, לבושה במחלצות המאה ה-18, הצטרפה אלינו ושרה כמה שירי עם גרמניים, משהו מסיפורי הופמן ולסיום - להיטים אמריקאים, אולי כמחווה לתיירים אמריקאים שדווקא לא היו איתנו.
המשך המסע בין השדות המרהיבים הביא אותנו אל העיירה ריינבק (Reinbek), היושבת בלב הטבע, מוקפת גבעות ויערות ונחשבת למקום מגורים טוב למי שפרנסתו בהמבורג הגדולה. המבנה העתיק והחשוב ביותר בעיירה הוא ארמון ריינבק בן שלושת האגפים, שנבנה במאה ה-16 על ידי בנו הצעיר של המלך הדני פרידריך הראשון, בסגנון הרנסנס ההולנדי (פשוט וחסר קישוטים, עם חזית לבנים אדומות ומלט לבן, אבן חול מסביב לחלונות ותריסים צבעוניים, גרמי מדרגות ספירליים), גם הוא בנוי בתוך גן יפהפה, ליד הנהר וכדרכם של ארמונות עבר גלגולים ובעלויות עד שנרכש על ידי העיירה ריינבק והוא משמש היום כמרכז התרבות שלה. חדריו ריקים כמעט ולכן אפשר לשוטט בו ללא ליווי, ולהתרשם בעיקר מהמבנה וממה שנותר מרצפת הפרקט ומכמה פריטים בודדים. לעומת זאת, כדאי לבקר בתערוכות המוצגות בו. אנחנו למשל,ראינו תערוכת קרמיקה מעניינת. במסעדה הנמצאת בקומת הקרקע, באגף ששימש במקור ככנסייה של הארמון, כנראה מעל המטבח המקורי של הארמון, טעמנו מרקים מצוינים עם כופתאות קטנטנות. גם כאן, בזכות העונה הנכונה, מככבים האספרגוסים העבים והבהירים, כמו גם תפוחי האדמה. צלחת מרק סמיך ולחמניות טריות הם בדיוק מה שהתאים לנו לארוחת צהרים בכפר.
הסיור הכפרי שלנו הוביל אותנו עתה דרך אזורים חקלאיים עם בתי חווה שחלקם נושאים גגות קש, פלג קטן זורם לאורך הכבישים המתפתלים, עצי דובדבן פורחים בוורוד לוהט, ופרות אנגוס רועות באחו. פה ושם אנחנו מבחינים בראשי סוס מעץ המקשטים את הכניסות לבתים. מסתבר שלסוסים האלה יש אמירה: אם הם פונים זה אל זה, משמע ששני בני הזוג החי בבית הם מאותו הכפר. ואם הם פונים החוצה, משמע שאחד מבני הזוג הגיע מכפר אחר. כנסייה מעניינת במיוחד היא כנסיית ניקולאי הקדוש בכפר Altengamme. הכנסייה הקטנה בת המאה ה-13, בנויה מאבני הסביבה וסגנונה הכפרי מתאים לאוכלוסיית האיכרים המקומיים שעבורם הוקמה. מגדל הפעמונים שלה בנוי עץ והוא נפרד ממבנה האבן - מתוך מחשבה שהייתה נכונה ורלוונטית לזמנה: אם יישרף המגדל - תינצל הכנסייה ואם זו תישרף - יינצל המגדל. הכנסייה קטנה ואינטימית ועבודות רקמת היד המקשטות את כרי הישיבה, הספרים הישנים, הספסלים הנושאים שמות של חברי הקהילה, כל אלה נותנים את התחושה של קהילה מעורבת ואכפתית. כדאי לשים לב במיוחד לעוגב המסוגנן והמקסים, עם המלאכים המתוקים המעטרים אותו.
התקרבנו עכשיו שוב לאזור נהר האלבה, שמקורותיו בצ'כיה, במרחק 1,600 קילומטרים מכאן, ועליו עוד לזרום כמאה ועשרים קילומטרים עד שיישפך אל הים. ביובל הנהר שטים אווזים והרבה דגים ואנחנו עוברים ליד בתים, מקצתם עתיקים, וסמטה הנקראת "על יד הגשר הכחול". בכפר קורסלאק (Curslack) היושב ממש ליד אחת מתעלות האלבה, נמצאת חוות ריקהאוס (Rieckhaus), שנבנתה כאן בשנת 1533 ועד לפני שנים לא רבות תיפקדה עדיין כחווה. היום היא מוגדרת כמוזיאון פתוח (Freilichtmuseum) וגברת אגרס (Eggers) הקשישה, שלבשה לכבוד סיורנו בגדים מסורתיים של האזור, מנהלת אותו ביד רמה. אם בבוקר בקרנו באחוזות האצילים האלגנטיות והמטופחות, יכולנו עכשיו לראות את החווה שעד לפני שבעים שנה התנהלו בה החיים כבימי הביניים, ללא מים זורמים, שירותים או חימום, עם אולמות שינה משותפים כשהגברים ישנים בצד אחד, הנשים בצד שני וביניהם התרנגולות, הסוסים והפרות. כלי בית אחדים, עתיקים וכלי עבודה חקלאיים ומהתקרה משתלשלים נקניקים וחזירים שעושנו קודם לכן בגריל, וגם סלים, לשים בהם מה שרצו שהילדים לא יגיעו אליו. איזה הבדל.