גיאורגיה, לב הקווקז
מאת גיורא נוימן
הביקור בגיאורגיה, הארץ שבמרכז הקווקז, הוא חוויה מפעימה לכל מי שאוהב נופים, תרבויות ובני אדם. רק שעתיים ורבע טיסה מנתב"ג - והנה נוחתים בעולם אחר: רכסי הרים אדירים מכל עבר, תרבות לאומית עתיקה שמקורותיה לוטים בערפל, עם מכניס אורחים שאוהב לרקוד, לנגן וגם לשתות, ארץ שניכרות בה הצלקות הפיסיות של מלחמת האזרחים שעברה עליה לפני 13 שנה והותירה מזכרות בעיקר בצורת כבישים הרוסים. חובבי הפינוקים ותיירות הקניונים יחזרו ממנה מאוכזבים. אבל כל מי שסקרן וצמא למראות חדשים יחזור נלהב - ויבקש לשוב אליה פעם נוספת. השורות הבאות אינן מתכוונות לסכם את כל מה שיש לגיאורגיה להציע לתייר, וגם לא בהכרח את המקומות החשובים ביותר בה. מטרתן היא לעורר את התיאבון לנסוע לשם (לכשישככו אירועי המלחמה שם).
טביליסי
ארבעה מתוך כל עשרה גיאורגים מתגוררים כיום בעיר הבירה היפה טביליסי (TBILISI) ובפרבריה, בסך הכל 1.7 מיליון בני אדם הדחוסים בעמק צר לגדותיו של הנהר מתקווארי (MTKVARI). העובדה הגיאוגרפית הזו היא המקור הראשון ליופיה של העיר. מכל רחוב בה רואים את הגבעות התלולות והמיוערות הסוגרות עליה, ומפינות רבות ניתן להבחין במצודת נריכאלה (NARIKALA) המשקיפה מלמעלה מאז ימי הביניים, כשבסמוך מגדל טלוויזיה מודרני. על גבעה ממול ניצב הפסל הענק קרתליס דדה (KARTLIS DEDA, "אמא גיאורגיה"), דמות אשה המחזיקה בידה האחת חרב ובשניה גביע יין. הפסל, סמלה של טביליסי, עשוי אלומיניום וגובהו 20 מטרים. הוא נבנה בשנות השישים של המאה ה-20 אך מרמז לעבר הקדום שבו הגברים חרשו את האדמה ואילו הנשים הגנו עליה בנשק.
למעמדן העצמאי של הנשים שורשים עמוקים במסורת הגיאורגית. הקדושה נינו (NINO) היא שהביאה לכאן את הנצרות במאה הרביעית לספירה וסחפה אחריה את המלך וחצרו. המלכה תמר שלטה בארץ במאה ה-31. לנשים הגיאורגיות אין במה להתבייש, מסתבר.
היסוד השני המעניק לה את יופיה הוא הארכיטקטורה. בעת העתיקה התפתחה העיר סביב שורת מעיינות חמים עשירים בגופרית סמוך לנהר, אבל את קווי המתאר הנוכחיים שלה היא קיבלה בעיקר ב-200 שנות הקולוניאליזם הרוסי. הבנאים הרוסים של המאה ה-19 הביאו לכאן את סגנון הבניה המזרח אירופי, הד עמום למראה הפאריסאי. היום חלק מהבניינים קלופים ורק מעידים ברמז על עבר מפואר, אחרים שופצו להפליא, וביניהם פזורים אתרי בניה של גורדי שחקים בסגנון המאה ה-21. את השיכונים הסובייטיים המדכאים אפשר לראות רק מחוץ למרכז העיר, וגם הם מוקפים בדרך כלל בעצים עבותים המרככים את הרושם הקשה.
טביליסי של המאה ה-21 היא עיר של ניגודים: רחובות ראשיים רחבים שבהם דוהרות מכוניות פאר אבל במדרכותיה ניתן לראות ילדי פליטים חסרי בית. יש בה מסעדות, בתי קפה ומועדונים בסגנון מערבי, אבל קשה למצוא בה מלון סביר במחיר סביר. רק שני מלונות בעיר ראויים באמת לתואר זה: מריוט טביליסי (חמישה כוכבים) ומריוט קורטיארד (ארבעה כוכבים). בתי השימוש הציבוריים הם פרשה עגומה במיוחד בטביליסי, כמו בגיאורגיה כולה. במקום להכביר עליהם מילים מוטב לומר: אם זה כך, עדיף להתאפק.
אתרים מעניינים במיוחד הם העיר העתיקה, שבמרכזה בתי המרחץ. כאן טבלו מיטב משוררי רוסיה, ופושקין יצא מגדרו כדי לשבח אותם. בסמוך ניצבים להם בשלווה ובנחת, זה לצד זה, מסגד ובית כנסת.
אגב, ישראלים חשדנים מתקשים לקבל את הרעיון, אבל העובדה ההיסטורית היא שבגיאורגיה לא התעוררו מעולם, בכל תולדותיה, תופעות אנטישמיות.
ברחובות הסובבים את בתי המרחץ שורת בניינים מהמאה ה-19 שבחזיתם בולטות מרפסות עץ עם פיתוחים וצבעוניות להפליא. סיוניס קוצ'ה (SIONIS KUCHA, "רחוב ציון"), אחד הרחובות החוצים את העיר העתיקה, הוא מדרחוב שבו פזורים בתי קפה וגלריות לאמנות.
מצחטה
כחצי שעה נסיעה מצפון לטביליסי מגיעים לעיירה העתיקה מצחטה (MTSKHETA). במאה הרביעית היתה זו בירת הממלכה הגיאורגית המרכזית (היו עוד שתיים, במזרח ובמערב), לכאן באה נינו הקדושה, כאן קיבלה על עצמה הממלכה את הנצרות בשנת 337, וכאן גם נבנתה הכנסיה הראשונה בגיאורגיה. על פי האגדה, יהודי מקומי בשם אלישע נסע לבקר בירושלים בדיוק כאשר ישו הוצא בה להורג. הוא נטל את גלימתו של ישו והביא אותה למצחטה. כאשר אחותו סידוניה ראתה את הגלימה, היא אחזה בה בכוח ומייד מתה ביסורים קשים, כמו בעל כותונת עצמו. גם אחרי מותה לא הצליח איש לחלץ את הגלימה מידה הקפוצה, ולכן היא נקברה ביחד עם סידוניה. הכנסיה הקדומה נבנתה מעל הקבר ומעל הגלימה המקודשת.
במרכז העיירה ניצב כיום מנזר ובמרכזו הקתדראלה סבטי צחובלי (SVETI TSKHOVELI), הגדולה ביותר בגרוזיה. מבנה האבן הנוכחי הוקם במאה ה-11, על יסודותיה של כנסית העץ הקדומה. המקום מושך אליו מאות אלפי מאמינים מדי שנה ומשמש אתר חובה לכל תייר.
באטומי
מי שמגיע לעיר הנמל באטומי (BATUMI) יתקשה לזהות שהוא נמצא בגיאורגיה דווקא, עד שיבחין באלף-בית הגיאורגי על שלטי הרחובות. כי במבט ראשון קשה להבדיל בינה לבין ערים דומות סביב הים השחור או הים האגאי: טיילת רחבה, בניינים בסגנון רוקוקו שידעו ימים יפים יותר וגם שיכונים ממשלתיים סובייטיים שהפכו לסלאמס מזעזע. הרחוב הראשי המטופח, הסמוך לנמל, מזכיר את האווירה הדקדנטית של אתרי הנופש הים תיכוניים בסוף המאה ה-19.
באטומי היא בירת המחוז האוטונומי אצ'ארה (ADJARA), שזכה במעמדו בשל העובדה שרבים מתושביו הם גיאורגים מוסלמים. מאז מלחמת האזרחים, שבמהלכה איבדה גיאורגיה את השליטה באבחאזיה ובבירתה סוחומי, הפכה אצ'ארה ליעד הנופש המרכזי של גיאורגיה. לא רק בני הארץ מגיעים לנפוש כאן אלא גם ארמנים רבים, שלארצם אין מוצא לים, ומשפחות מטורקיה, הנמצאת במרחק נסיעה של כחצי שעה.
לשלטונות המחוז תוכניות מרחיקות לכת להפוך את באטומי ליעד נופש בינלאומי בולט, בסגנון הריביירה הטורקית או אילת. בינתיים באטומי היא לא זה ולא זה, אבל השקעות ענק שמתכננים כאן תאגידים גרמניים ויפניים בבניית מלונות ומועדוני הכל כלול, כמו גם שדה תעופה חדיש, מבטיחים שבתוך כמה שנים תצמח כאן מתחרה רצינית לוארנה הבולגרית שמעברו השני של הים השחור.
הכביש הצבאי
הדרך המובילה מטביליסי צפונה מכונה עד היום "הכביש הצבאי", זכר לימי ההתפשטות הרוסית בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19. באותם ימים היתה זו דרך עפר ששימשה את האימפריה הרוסית להזרים דרכה כוחות מרוסיה, ליתר דיוק מהמורדות הצפוניים של הקווקז, דרך מעברי ההרים, דרומה לגיאורגיה, לארמניה ולעבר אנאטוליה. כיום, על רקע המתיחות עם רוסיה, הגבול סגור, כך שככל שמצפינים בכביש הצבאי התנועה בו נעשית דלילה יותר. אולם עצם הנסיעה בו היא חוויה מפעימה. הדרך מטפסת לצד קניוני ענק ותהומות מיוערים בגובה של מאות מטרים שבתחתיתן שוצף נהר גועש. בין לבין היא נושקת לגדות מאגר המים הגדול ז'ינבאלי (ZHINVALI) ועוברת ליד המבצר העתיק היפהפה אנאורי (ANAURI). כמה קילומטרים לפני מעבר ההרים ג'בארי (GVARI) שוכנת עיירת הסקי גודאורי (GUDAURI). שווה להגיע אליה גם בקיץ כדי להתרשם מהנוף המדהים.
בורג'ומי
עיירת הנופש והמרפא בורג'ומי (BORJOMI) ידועה במים המינרליים שלה בעלי הטעם הגופריתי והמלוח. את המים אפשר לקנות בבקבוקים בכל מקום בגיאורגיה (ואפילו בחנויות טיב טעם בישראל). אחרי כמה בקבוקים מתרגלים לטעם המוזר ואפשר ליהנות מהם. בורג'ומי היא עיירה נעימה ואלגנטית בלב אזור מיוער במערב גיאורגיה, עם מסורת של כמעט 180 שנה כאתר קיט, מאז שהדוכס הגדול מיכאיל, אחיו של הצאר, בנה בה את ארמון הקיץ שלו. הארמון היפה משמש היום את נשיא גיאורגיה, אבל כאשר הוא נעדר ממנו (הוא נופש כאן רק מספר ימים בשנה), אפשר לערוך טיול בפארק הנאה שסביבו וגם לבקר בפנים.
בלשכתו של הדוכס אלכסנדר מראה המדריך לתיירים את סימני המסמר שנעץ יוסף סטאלין בקיר המצופה מהגוני, כדי לתלות עליו את כובעו.
סמוך לבורג'ומי נמצא הפארק הלאומי הענק בורג'ומי חרגאולי (BORJOMI KHARAGAULI), אחד הגדולים מסוגו באירופה, המשתרע על שטח של אחוז אחד מהארץ כולה. המבקרים בו יכולים לעבור בין שלושה אזורי אקלים (סוב טורפי לח, סוב אלפיני וגם אקלים יבש), לצעוד בו רגלי או לרכוב על סוסים ולהתארח בבקתות הרים.
דוויט גארג'ה
בניגוד בולט להרים המושלגים בצפון, בואכה רכס הקווקז, והאזור הגשום והמיוער של מערב גיאורגיה, המחוז המזרחי קאחתיה נמצא על סף המדבר. בדרומו, על גבול אזרבייג'ן, מומלץ לבקר במתחם המנזרים דוויט גארג'ה (DAVIT GAREJA). עד התקופה הסובייטית פעלו במקום עשרות מנזרים, שננטשו והפכו לאזור צבאי סגור ואובייקט לפעולות ואנדליזם של החיילים. היום כמה מהמנזרים עוברים שיפוץ ושוב ניתן לראות במקום נזירים.
הראשון שהתיישב במקום היה הקדוש דוויט (קרי: דוד) קארג'ה, אחד מאבות הכנסיה המזרחית, במאה השישית. האגדה הכנסייתית מספרת כי הוא עלה לרגל לירושלים, אך מעוצמת הקדושה שבקעה מהעיר לא הרהיב עוז בנפשו להיכנס אל בין חומותיה. הוא הסתפק במבט מרחוק, סב על עקבותיו, ועשה את כל הדרך בחזרה לקאחתיה. כאן, על גבול המדבר, הקים את המנזר הראשון על שמו.
במשך מאות השנים הראשונות היה האזור ההררי למרכז של נזירים הרמיטים (מתבודדים), שחצבו לעצמם מערות וכוכי מגורים בתוך סלעי הגיר - ממש כמו במדבר יהודה, כמו בקפדוקיה, כמו במצרים. בזכות האקלים היבש נשתמרו בחלק מהמערות פרסקאות וציורי קיר בסגנון ייחודי שאין למצוא בשום מקום אחר בעולם הנוצרי. המנזרים הפכו למוקד עליה לרגל בזכות האמונה כי דוויט הביא איתו למקום משהו מקדושתה של ירושלים. כאן נהגו להעתיק כתבי יד ולהעביר מדור לדור את מורשת התרבות העתיקה. נזירים מדוויט גארג'ה אף שימשו כמורים הפרטיים של ילדי בית המלוכה הגיאורגי.
המנזר העיקרי במתחם, מנזר לאברה, מתפרס על פני שלושה מפלסים בצלע הר, כשהגבוה בהם נמצא כמאה מטרים מעל המפלס הנמוך. ניתן לטפס בשביל המתפתל לצידו וממנו להשקיף לתוך החצרות. מי שייכנס לתוך המנזר יוכל לראות את קברו של דוויט קראג'ה עצמו וגם לשמוע על תולדות המקום, כולל הטרגדיות שעברו עליו: חורבן המנזרים בידי המונגולים במאה ה-13, שיקומם, חורבנם השני במאה ה-14 בידי טימור לנג, התאוששותם, הטבח שערכו כאן הפרסים ב-1615, שוב תקומה, דרך העידן האתיאסטי הסובייטי ושוב התאוששות בימינו.
למיטיבי לכת מומלץ להמשיך לטפס בשביל התלול לאורך כשני ק"מ ולגובה של כ-400 מטרים נוספים. בסופו מגיעים לרכס ממנו נשקף נוף ירח מרהיב של המדבר בשתי המדינות, גיאורגיה ואזרבייג'ן. הרכס הצר, הנמתח כתער מאופק לאופק, הוא הגבול בין שתי השכנות, ולאורכו מערות מתבודדים עתיקות עשירות בפרסקות.