ברלין נזכרת ביהודים
מאת אתי ישיב
לטוב ולרע, מרצון ושלא מרצון, שזורות ההיסטוריה היהודית וזו של ברלין זו בזו. בעיר היפה, המתפארת בכל כך הרבה אוצרות תרבות, יש הרבה אתרים המעידים על החיים היהודיים ששגשגו בה לאורך מאות שנים - בתי כנסת, בתי קברות, בתים וארמונות פרטיים - והם שוכנים ליד אתרים אחרים, מוזיאונים ואנדרטאות, המעידים על ההרס והחורבן של הקהילה היהודית במשך 12 השנים של המשטר הנאצי. ויש עוד אתרים חדשים, שגם הם מהווים מעין עדות - עדות לחשבון הנפש שלאחר מעשה, אולי לבקשת מחילה ולתקווה לעתיד אחר.
סוף שבוע גדוש בברלין לא הספיק לנו לביקור בכל האתרים היהודיים שסימנו לנו מראש במפת העיר. החלטנו להתחיל במוזיאון היהודי, שנחנך ב-2001. בבניין המוזיאון, יצירתו של האדריכל היהודי דניאל ליבסקינד שהפכה לאחד מסימני ההיכר של העיר, ביקרנו כשנשלמה הקמתו ועוד טרם מילאו אותו בתערוכות. כשהגעתי לראשונה אל המבנה דמוי הברק והמצופה לוחות אבץ כסופים, חיפשתי את הכניסה. סובבתי את הבניין מכל צדדיו ובעצם חשבתי לרגע שאולי הגעתי בטעות לכנסייה, כי בין החרכים המשונים שבקירותיו הגבוהים גיליתי גם צורה שנראתה לי כצלב, ומה לצלב בבניין מוזיאון יהודי?
את הכניסה מצאתי דווקא בבניין בארוקי ישן, צמוד, המהווה חלק אינטגרלי של המוזיאון החדש. בריקנותו, שידר המבנה את זיכרון השואה ומבקרים רבים תבעו אפילו להשאירו ריק כמות שהוא ולא למלאו תוכן. אבל זו לא היתה הכוונה. הבניין נועד לתעד אלפיים שנות היסטוריה יהודית בגרמניה (היהודים הראשונים הגיעו לכאן עם הרומאים), עם דגש על התרומה האינטלקטואלית, התרבותית והכלכלית של היהודים לארץ ועל היחסים בין יהודים ולא יהודים, וגם לצרוב בזיכרון את תודעת השואה.
פנים על הרצפה
המוזיאון נחנך בספטמבר 2001 עם תערוכה קבועה ותערוכות מתחלפות ומושך אליו המוני מבקרים כל שנה (אשתקד ביקרו בו 750 אלף איש). התערוכות מאתגרות, מרתקות ומרגשות והן בנויות מציורים, פסלים, סרטי וידיאו, עמדות מחשב - ניצול של כל העזרים הטכנולוגיים הקלאסיים והעכשוויים. ולא לשכוח את המבנה המיוחד עצמו, לבירינט שבו צירים מרכזיים המסמלים באופן ארכיטקטוני את גורל יהודי גרמניה במאה העשרים - הגירה, השמדה והישרדות - ובנקודות המפגש שלהם נמצאים שטחים ריקים המתרוממים לגובה כל המוזיאון. דלת כבדה סוגרת "ריק" אחד כזה הנקרא "מגדל השואה". סגורים במשולש הבטון הקר, הריק, האפלולי, שהאור היחיד מגיע אליו דרך חרך צר באחד הקירות, חשנו לרגע לחוצים כאילו היינו בתוך אימי השואה.
בתוך "ריק" אחר מצאנו את העבודה "שלכת" של מנשה קדישמן (תאומתה מוצגת עכשיו במסגרת תערוכה כוללת של האמן במוזיאון תל-אביב): יותר מעשרת אלפים פנים, גזורים מפלדה עבה, ולכולם רק עיניים, אף ופה זועק, מוטלים על הרצפה כעלים בשלכת. זיכרון לקורבנות השואה, אבל גם תקווה לחיים חדשים שילבלבו באביב הבא. ואי אפשר וגם אסור להחמיץ את "גן הגולה", שאליו מוביל מהכניסה למוזיאון "ציר הגלות".
המוזיאון, הנמצא ברובע קוטצברג (Lindenstr. 41-9), פתוח כל יום, פרט לראש השנה, יום כיפור וערב חג המולד.
נער בשער רוזנטל
לאחר בילוי מוזיאלי של שעות רבות בעמקי ההיסטוריה, יצאנו לשוטט ברגל במה שנותר ברובע היהודי הישן בשפנדאו (Spandauer Vorstadt), שמאז המאה ה-17 היה מרכז התרבות היהודית בברלין. כיפת הזהב של בית הכנסת "החדש", שנבנה בשנת 1866 על ידי האדריכל אדוארד קנובלאוך ברחוב אורניינבורגר Oranienburger) 28), שולטת מלמעלה על מרכז ברלין הישנה ונראית מרחוק ממקומות רבים בעיר. 3,200 איש יכולים היו להתפלל בבית הכנסת הגדול והיפה ביותר בגרמניה, שנפגע בליל הבדולח, ב-9 בנובמבר 1938, ונהרס בהפצצות בעלות הברית ב-1943. הכיפה הנהדרת, שחודשה ב-1991, יחד עם חזית האבן של המבנה הענק בעל הכניסות והחלונות המקושתים שנותרה עומדת לאחר ההפצצות, גורמים לאשליה אופטית - המבקרים מצפים למצוא בפנים את המבנה השלם. מה שבאמת חבוי מאחורי הקליפה החיצונית הוא רק שרידים מעטים, המאכלסים בקומת הקרקע תערוכה המספרת את ההיסטוריה של בית הכנסת וספרייה הפתוחה לציבור.
ברחוב אורניינבורגר נמצאים כמה מקומות מפגש של הקהילה היהודית העכשווית, כמו מסעדות כשרות ובתי קפה, חנות למזון כשר ולחפצי קודש בשם Kolbo, ומרכז אנה פרנק המסונף לבית אנה פרנק באמסטרדם והמטפל בצעירי הקהילה.
לפחות ארבעה בתי כנסת נוספים יש בברלין, מהם בית הכנסת ברחוב רייקה (Rykestrasse 35), שנבנה ב-1904 בסגנון ניאו רומנטי. הבניין ניצל מהרס בליל הבדולח והוא עתה, על אלפיים המושבים שלו, הגדול ביותר והעתיק ביותר בברלין המשמש עדיין כבית כנסת. מבית הכנסת "החדש" הלכנו עוד כמה עשרות מטרים ברחוב אורניינבורגר ופנינו לרחוב גרוסה המבורגר (Grosse Hamburger), שבו שכן פעם בית אבות יהודי. הנאצים השתמשו בו כמחנה מעצר ליהודים לפני שילוחם למחנות ההשמדה. יד זיכרון לקורבנות ניצבת היום במקום והיא מעוצבת כדמויות פליטים.
"בסתיו 1743 נכנס נער בן ארבע-עשרה לעיר ברלין בשער רוזנטל. היה זה השער היחיד בחומת העיר שבו הותרה כניסה ליהודים... לימים יתפרסם הנער ברחבי אירופה כפילוסוף משה מנדלסון", כך פותח עמוס אילון את ספרו "רקוויאם גרמני", יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743-1933". הפילוסוף היהודי, הפילולוג, מבקר הספרות ואיש האשכולות מנדלסון, היה "אחד הראשונים שגישרו על הפער החברתי והתרבותי בין היהודים לגרמנים אחרים".
משה מנדלסון נקבר לאחר מותו בבית העלמין היהודי ברחוב גרוסה המבורגר, שהיה סמוך לבית האבות. חיפשנו את המקום, אבל בית הקברות שנפתח עוד בשנת 1828 נמחק מעל פני האדמה בהוראת הגסטאפו, ואלמלא שכן שטייל שם עם כלבו והצביע על מצבת קבר בודדת אחת לא היינו מוצאים אותו במה שנראה היה לנו כסתם פארק קטן. קברו של מנדלסון נהרס עם כל היתר והיום עומדת במקומו מצבה שנבנתה - כמה סמלי - לזכרו של היהודי המפורסם מנדלסון, ששאף לקיים את זהותו היהודית אבל להשתלב בתרבות הכללית. מכל המקומות שעלינו אליהם לרגל באותו סוף שבוע היה זה המרגש ביותר.
הרגשה של אינסוף
עדיין בתחומי הרובע היהודי הישן הקשה הוף ((Hackesche Hofe - בפינת הרחובות Sophien ו-Rosenthaler, נמצאת קבוצה של שמונה בנינים ציוריים הבנויים מסביב לחצרות פנימיות ששוחזרו להפליא עם אריחי קרמיקה מקסימים ובהם בתי קפה,מסעדות, חנויות מיוחדות, גלריות, חנויות לעתיקות,לספרים, בית קולנוע ואפילו מועדון לילה. מקום נפלא לבלות בו גם ביום וגם בלילה ואת השוקו הנהדר ששתיתי שם, סמיך סמיך ומתוק מתוק, בדיוק מתאים למזג האוויר שהגיע לשתי מעלות מתחת לאפס, לא אשכח הרבה זמן. לא רחוק משם, ברחוב רוזנטלר 40-41, נמצא התיאטרון היידי Hackesches Hoftheater, המעלה את הצגותיו כבר 13 שנים, בכל ימות השנה, בשעה 20:00.
לא רחוק מ-Potsdamer Platz, הכיכר עם בנייני המגדלים החדישים של העיר, ברחוב Niederkirchner 8, ברובע קרויצברג, מוצגת תערוכה מיוחדת במינה, באתר ששימש בין השנים 1933-1945 מפקדת הגסטאפו, בית הסוהר האימתני שלה והמשרד המרכזי לביטחון פנים של הרייך הגרמני. התערוכה מתעדת את ההיסטוריה של מוסדות הטרור במקום בו שכנו, ואת הפשעים שבוצעו בפקודת אנשים בשר ודם, ששירתו במוסדות הללו.
בשעה 16:30 יורד כבר החושך על ברלין החורפית. חשבנו שאולי מאוחר מדי לבקר באנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו בשואה שנחנכה בחודש מאי 2005, לפי תכנונו של האדריכל הניו יורקי פיטר אייזנמן, אבל קראנו שאפשר לבקר בה 24 שעות ביממה החלטנו לבקר בה למרות החושך. עשינו איפוא דרכנו אליה, כמה דקות ברגל משער ברנדנבורג.
האתר נמצא במרכז ההיסטורי של העיר, בתוך רובע הפרלמנט והממשלה, זאת כדי להבהיר שהוא נועד גם למימשל וגם לאזרחים. ואילו קירבתו לבתי שגרירויות, מוסדות תרבות, עסקים, מגורים ולפארק הגדול טירגארטן מדגישה את אופיו הציבורי.
יער אבסטרקטי של 2,711 סטלות מלבניות מבטון חשוף נטוע שם בשטח עצום של 91,000 מ"ר, זו ליד זו, בגבהים שונים, מכאלה הצמודות לקרקע שהיא עצמה גלית כלשהו ועד אחרות בגובה של יותר מארבעה מטרים, כמה מהן מוארות בלילה, ואכן אפשר לטייל ביניהן בכל שעות היום והלילה. שורה אחר שורה, טור אחר טור, הרגשה של אין סוף והגבהים השונים של הקרקע ושל המצבות מוסיפים גם הרגשה של בלבול וחוסר בטחון. צמוד למונומנט של אייזנמן נבנה גם מרכז מבקרים תת קרקעי, ובו תצוגות צילומים בעיקר של הקורבנות היהודיים של השואה באירופה. בחלק מהתצוגה נראים צילומי משפחות שלמות המזוהות בשמן וגורלן - מי נרצח, מי שרד. הכל הופך אישי כל כך.
כאמור, במונומנט עצמו אפשר לבקר כל יום, בכל שעות היממה. במרכז המבקרים - כל יום (מלבד ה-1 בינואר, 24 עד 26 בדצמבר ו-13 בדצמבר), בין השעות 10:00 עד 20:00. הכניסה חינם.
ואם תרצו, גם כשעורכים קניות בברלין נתקלים בנקודה היהודית. בית הכל בו המפואר, הוותיק והמפורסם ורטהיים, הנמצא בקורפירסטנדאם Kurfurstendamm) 231), ליד כנסיית הזיכרון, נוסד על ידי משפחת ורטהיים היהודית והוחרם בימי המשטר הנאצי. ממש בשבועות האחרונים פורסם כי הגרמנים ניאותו לשלם פיצויים ליורשי הבעלים המקוריים-החוקיים. אולי מפני שהתרכזנו הפעם בייחוד באתרים הקשורים ביהודים, הלכה והתחזקה אצלי במהלך הביקור התחושה שברלין של היום ממש מתרפקת על זכר יהודיה.
קל מאוד להסתדר בברלין בעזרת האוטובוסים והרכבות התחתיות, מה גם שיש הנחות שונות בתחבורה העירונית, פנקסי הנחות למוזיאונים, ומעל לכל מומלץ הכרטיס הקרוי - Welcome Berlin, הכולל הנחות של 52% ויותר בסיורים, תחבורה, מסעדות, אטרקציות תיירותיות, מופעים, קניות ועוד. כדאי להתקשר עם אחד ממרכזי המידע לתיירים הנמצאים באירופה סנטר, בשער ברנדנבורג ובאלכסנדרפלאץ ולקבל את המידע המבוקש, או לחפש באתר www.berlin-tourist-information.de.
מי שבכל זאת מעדיף ליווי והדרכה צמודה, יוכל להיעזר במדריכים ישראלים, דוברי עברית, תושבי ברלין, הבקיאים בפניה השונים, ושמחים ללוות חבורות קטנות, זוגות או בודדים בסיוריהם (בתשלום כמובן) עם תחבורה צמודה והדרכה. ולא אלמן ישראל - אפילו בדרכנו החוצה מנמל התעופה בברלין הוגש לידינו עלון - הצעה לסיורים בעברית.