28.03.2024
 
בייג′ין לא עוצרת

 

בייג'ין לא עוצרת

מאת אתי ישיב

איכשהו, עם כל ההתפתחויות, השינויים והבנייה שבייג'ין (יחד עם כל סין) עוברת מזה עשרים ומשהו שנה,  היא אינה משנה את אופייה ונשארת לה חזותה כבדת הראש, המכובדת והממלכתית כשהיתה. אי אפשר לטעות - כאן הוא מרכז השלטון של המדינה הענקית. אם שנגחאי היא המרכז המסחרי והמוניטרי של סין, ה"תל אביב" שלה, הרי בייג'ין היא ללא עוררין ה"ירושלים" - היסטורית, תרבותית ושלטונית. שכונות המגורים הישנות  הולכות ונעלמות, אבל  בין גורדי השחקים, המבנים המסיביים מתקופת הבנייה הקומוניסטית,  השדרות הרחבות והגשרים הרבים שלה, היא מטפחת ומשמרת אוצרות תרבות היסטוריים מופלאים, שכמה מהם זכו למוניטין עולמי  בהיותם ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.

 

החומה שנפרצה שלוש פעמים

הסינים מתארכים בדרך כלל מאורעות היסטוריים לפי שושלת הקיסרים שמשלה  בארץ באותה תקופה. כדי שהדברים יסתדרו אצלי בראש, אני מתרגמת לי את השושלות למאות. וכך, שושלת צ'ין, שכבשה את כל הממלכות בארץ והביאה לאיחודה של סין בפעם הראשונה תחת שלטון אחד, שלטה במאה השלישית לפני הספירה. הקיסר צ'ין שיחואנג העניק לממלכה כולה את שמו, וזו היתה לממלכת צ'ין, סין בלשוננו או צ'יינה בלעז. הוא  חילק את הארץ למחוזות ומינה פקידים מטעמו לנהל אותם, קבע מערכת  אחידה של מידות ומשקלות ושיטת כתב אחידה וכך חיזק את השלטון המרכזי. בימיו החלו לבנות את החומה הגדולה (Changcheng) של סין, או בעצם לחבר חומות  קיימות עתיקות  זו לזו, עד שהיו לחומה אחת  שלמה בגבולה הצפוני של הממלכה. פרוייקט הקמת החומה נמשך עשר שנים כאשר כל כוח העבודה הקיים - איכרים, משרתים, אסירים, חיילים  ואנשי מקצוע - הופנה רק אליו. עשר השנים של עבודה מפרכת יצרו חומה באורך של 2,700 קילומטר. עדיין לא החומה הגדולה. שושלות הקיסרים הבאות ובעיקר שושלת האן (206לפני הספירה עד 220 אחריה), שעל שמה נקרא הגזע הסיני כולו,  ושושלת מינג (1368-1644) המשיכו במלאכה עד שהחומה הגיעה לאורך של 6,200 ק"מ.

חומות נועדו כנראה להיפרץ, וגם החומה הענקית הזו נפרצה כמה פעמים - בפעם הראשונה    ב-1215 על ידי ג'ינגיס חאן המונגולי, בפעם השנייה  ב-1644 על ידי שבטים מנצ'וריים ובפעם השלישית על ידי צבא מהפכת התרבות של מאו,  שהשתמש בלבני החומה לבניית בניינים חדשים. החומה שעוד לפני הביזה הגדולה  היתה במצב של התפוררות, עמדה אז בפני הכחדה גמורה. הכרזתה ב-1987 כאתר מורשת עולמי על ידי אונסק"ו הצילה אותה מכליה. חלקים ממנה נבנו מחדש ונפתחו לציבור, הגדול בהם אתר באדאלינג הנמצא 70 ק"מ בצפון מערב בייג'ין והוא היום אתר תיירות לכל דבר עם רכבל, אמפיתיאטרון עם מסך פנוראמי, מוזיאון והמון חנויות ודוכני מזכרות. לא רחוק מבייג'ין אפשר לטייל גם בקטעים אחרים של החומה ומגדלי התצפית שעליה, כמה מהם ממוסחרים גם הם, כמה בתהליך שיפוץ ואחרים עדיין במצבם המתפורר והמוזנח.

 

ארמון אחד שהוא עיר שלמה

 לב העיר והמקום שמחבר את העבר עם העכשיו הוא כיכר טיינאמאן הענקית, היכולה להכיל ברחבה המרוצפת שלה גם מיליון נפש. הכיכר נקראת על שם שער השלום השמיימי (Tianamen) הנמצא על ציר הכניסה לעיר האסורה. קיסרים של שתי שושלות שהתגוררו בעיר-ארמון שלהם, נהגו להופיע בהזדמנויות מיוחדות בפני העם, כשהם עוברים במרכז שער טיאנאמאן.  מאו בחר בשער הזה  להכריז על הקמת הרפובליקה העממית  ב-1 באוקטובר 1949, והיום שוכן בו המוזיאון להיסטוריה של המהפכה. מבנים אחרים בכיכר ומסביב לה הם היכל העם (הקונגרס), האנדרטה לגיבורי העם, התיאטרון הלאומי החדש, השער הקדמי  (Qianmen) שהיה חלק מהחומה שהפרידה בין העיר העתיקה והפרוורים, והמאוזוליאום של מאו, שעדיין מושך כל יום אלפי מבקרים. מוסד אחד בכיכר שלא תמצאו אזכור שלו במדריכי התיירות הוא בניין ה"שירותים" המודרני העומד לשימוש הקהל, ואני מציינת אותו רק משום שבביקור ראשון בביג'ינג ב-1988 "זכיתי" להשתמש במיתקן שקדם לו. מי שראה בעבר, בכיכר המרכזית של עיר הבירה, את השורה המצחינה של חורים פתוחים ללא נייר טואלט או מים, יכול להעריך בקלות את השינויים המהירים העוברים על סין. אגב, המיתקן המודרני הוקם כבר ב-1992.

לאחר שב-1215 הרס ג'ינגיס חאן את העיר יאנג'ינג, הוא בנה על הריסותיה את "הבירה הגדולה" דאדו. ב-1368 השתלט על העיר דז'ו יואנדז'אנג , שיסד את שושלת מינג, שינה את שם העיר לבייפינג (מקום צפוני) והעביר את הבירה דרומה לנאנג'ינג. ב-1402 החליט הקיסר יונגלה לחזור צפונה, אל הבירה שנקראה מאז בייג'ין (הבירה הצפונית). הארמון שבנה נבנה לפי הוראות מומחי הפנג שוואי ונתחם בחפיר מים שהשרה אנרגיות חיוביות על הארמון החדש. שורת ביתני העץ היפהפיים נצבעה בצבעי אדום וזהב, העמודים עוטרו בדרקונים ובציפורי פניקס - סמלי הקיסר והקיסרית, הכניסות הוגבהו כדי למנוע מעבר רוחות רעות, גרמי המדרגות קושטו גם הם בדרקונים ובאריות ועל מרזבי הגגות הוצבו יצורים מיתולוגיים.

חמש מאות שנה היתה הכניסה אסורה על בני תמותה רגילים אל הארמון הקיסרי ששימש את 24 קיסרי  שושלות מינג וצ'ינג  והיה כה גדול ( מספרים שהיו שם 9,999 חדרים) עד שכונה "העיר האסורה" ( Zijin Cheng). רוב המבנים המקוריים נשרפו, נבזזו ועברו תלאות אחרות, אך חודשו, שופצו ושוחזרו ואלו הנמצאים היום בעיר האסורה, הנמצאת גם היא ברשימת אתרי מורשת התרבות של אונסק"ו,  הינם בני המאה ה-19. העיר שוב אינה אסורה והדרך שלנו, פשוטי העם,  ליהנות מכל חמודותיה היא פשוט לרכוש כרטיס בכניסה.

 

השמיים עגולים והארץ מרובעת

 ארמון הקיץ, הנמצא במרחק  12 ק"מ צפון מערב למרכז העיר הוא עוד אתר מרשימת אונסק"ו. זהו מתחם מעורב של מבנים וגנים לצדו של אגם קונמינג, שהוקם עוד במאה ה-12 ובמאה ה-18 הורחב וטופח על ידי הקיסר צ'יאנלונג ושוב נבנה מחדש בסוף המאה ה-19 על ידי הקיסרית צ'שי, שבזבזה את כספי המדינה על אקסטרווגנצות מטורפות. כך למשל, בכספים שנועדו לשיקום הצי המלכותי השתמשה לבניית סירה משיש בשולי האגם, עליה נהגה לסעוד לעת ערב, וכן בנתה לאורך הגדה הצפונית של האגם מסדרון ארוך (Changlang), שאורכו  827 מטרים, מעוטר ב 8,000 ציורים מרהיבים של פרחים וסיפורים מהמיתולוגיה הסינית.  אין פלא שזרים שחיו בבייג'ין באותה תקופה אהבו לבלות בגני הארמון. היום אווירת הרוגע ששלטה במקום התחלפה באווירת פארקי שעשועים כנהוג בעולם, אבל זוגות אוהבים עדיין מרבים לטייל בו.

עוד מחוץ לעיר, בצפונה, לא כדאי לפסוח על אתר הקבורה של 13 קיסרי שושלת מינג  (סוף המאה ה-14 עד אמצע המאה ה-17), שיחד עם בניית העיר האסורה דאגו גם לחיים שלאחר המוות והקימו את אחוזת הקברים המשפחתית. קטע אחד מהדרך המובילה אל הקברים, הידוע בשם "דרך החיות", מרשים ביותר עם 36 זוגות פסלים של בני אדם ובעלי חי שונים, מסודרים בתשע רביעיות, בכל אחת שנים יושבים ושניים עומדים.  בזמנם של ה"מינגים" כנראה לא ניצבו שם דוכני מכירת מזכרות לתיירים כמו היום, אבל אם יש דרישה - יש היצע.

האתר הרביעי ברשימת אונסק"ו  הנמצא בדרום מערב העיר, הוא פארק מקדש השמים (Tiantan), שלא רק מחזיר אותנו אל העיר, אלא הוא גם האתר המזוהה אתה ביותר. הוא נבנה כאחד מסדרת ארבעה מקדשים המוקדשים לכוחות השמים ובהם מקדש השמש, מקדש הירח ומקדש הארץ. למתחם הגדול בו נמצא מקבץ של מקדשים, יש ארבעה שערים בכיוון ארבע רוחות השמיים. המקדשים עצמם עגולים ומוצבים על בסיסים מרובעים וכמוהם, קצה אחד של הפארק מעוגל וקצהו השני מרובע -  ללמדנו כי השמים עגולים הם והאדמה - מרובעת.  המספר תשע, הנחשב למספר הקיסרי, חוזר כאן בצורות שונות כמו למשל במספרי המדרגות (כפולות של תשע).כדאי לשים לב במיוחד למזבח העגול הבנוי שיש לבן בשלושה מפלסים, לקיר ה"הד" שקוטרו 65 מטרים וכאשר לחשתי משהו בקצה אחד שלו, נשמעו דברי בקצה האחר, לחדר האוצר הקיסרי ובעיקר ל"היכל התפילה ליבולים טובים", בו  עמודי העץ תומכים בתקרת השיש שקוטרה 30 מטרים ללא כל מסמר. היכל התפילה נשרף ב-1889 והוקם מחדש לאחר שנה. הקיסרים  האלוהיים היו מגיעים אל היכל השמים רק פעמיים בשנה, וקיימו שם, לאחר הכנות נפשיות לא פשוטות במשך ימים אחדים, טקסים מסובכים ומייגעים.

פארקים, מקדשים ואתרים אחרים לא זכו אולי לגושפנקה של אונסק"ו, אבל הם מעניינים לא פחות. אחד היפים שבהם הוא מקדש הלאמה (מקדש בודהיסטי-טיבטי) יונגחה גונג (Yonghe Gong) שבו גנים נהדרים, שטיחי קיר יוצאי דופן וציורי קיר מרהיבים. לעומתו, המקדש הקונפוציוני השני בגודלו בסין (אחרי ההוא בצ'ופו), קונג מיאו (Kong Miao) , הסמוך למקדש הלאמה, נראה קצת מוזנח, אבל יער עמודי האבן שבחצרו מעניין מאוד, ומופיעים עליו שמות ה"סטודנטים" שעברו בהצלחה את בחינות הקבלה לשירות בחצר הקיסר וזוהי רשימה חלקית ביותר.

 

רובע שלם של אמנות מודרנית

בין כל אלה, בייג'ין של היום היא עיר של מגדלים מסחריים, של מגדלי דירות (ידידנו המקומי, שלפני 14 שנה עוד גר ב"מעונות" עם מספר חברים לחדר כשלרשותו רק מיטה ומסמר אחד לתליית בגדיו, גר עתה עם משפחתו בדירת 140 מטרים רבועים ומקום חניה למכוניתו בחניון התת קרקעי של הבניין, שגודלו כחניון של קניון עזריאלי)  ומרכזי קניות; של אלקטרוניקה, מחשבים וטלפונים נישאים; של כבישים (שישה כבישי טבעת מקיפים כבר את העיר) גשרים ורמזורים; של מכוניות - מי היה מאמין שהעיר שכלי הרכב העיקריים בה היו האופניים וביניהם השתרכו כמה משאיות עתיקות ומכוניות שרד של "המנהיגים" ושל השגרירויות הזרות, היא עתה מהערים הפקוקות ביותר בעולם עם שפע של מכוניות פרטיות (רובן תוצרת מקומית);  של אופנה ומותגים  בינלאומיים ומסכי ענק לטלוויזיות. שוק הלילה המפורסם שבזמנו קניתי בו כמה חולצות משי משגעות עבר למבנה מקורה והסחורה המבוקשת ביותר בו היא מוצרים מזויפים זולים. פיצות, שוקיים מטוגנים של KFC והמבורגרים לצד דוכני מזון מקומי פשוט ומסעדות  המגישות אוכל מקומי מופלא ממיטב מטבחי סין.

רוב חפצי האמנות הם עדיין מהקלאסיקה הסינית, אבל יש גם אמנות מודרנית ובמוזיאון לאמנות חדישה ראינו תערוכות נפלאות של פיסול, ציור, קרמיקה וקליגרפיה. רק מה, התערוכות, גם החשובות ביותר, נמשכות שם שבוע אחד בלבד. אולי אין די צופים. ערב ביקורנו נפתחה במוזיאון תערוכת פיסול של אחד מגדולי הפסלים של הדור החדש, פרופ' Wu Weishan  המערב נושאים  מסורתיים וסטנדרטים אסטטיים מזרחיים  עם אלמנטים של פיסול מודרני. בין שמונים פסלי הענק שלו מברונזה  הסתובבו רק כמה עשרות סטודנטים לאמנות ומבקרים מהמערב וזאת למרות הכתבות הגדולות בטלוויזיה ובמגזינים שפורסמו לקראת התערוכה.

ובכל זאת, האמנות המודרנית כובשת לה יותר ויותר מקום וכבר יש בעיר רובע שלם שמקורו מפעל מתכת ענק,  798 Art Factory  ההולך ומתפתח ל"סוהו" מקומי  של אמנים עם גלריות מעוצבות, סטודיו של אמנים, בתי קפה ומסעדות, חנויות מעצבים, ממש כמו בטורונטו או בתל אביב. עם זאת, שוק העתיקות גם הוא פורח והמחירים הולכים ומאמירים עם כל תייר אמריקאי מתעניין וכך, מה שקנינו בעבר בפרוטות (או ביואנים סיניים), עולה היום מאות דולרים אמריקאים.