שלום לבוכרה היפה
מאת נילי ארנועם
מי לא שמע על דרך המשי - מושג הטעון בכל כך הרבה פנטזיות: דרכי מסחר, אורחות גמלים המובילות כל טוב מהודו ומסין אל המערב, אוצרות של תבלינים אקזוטיים, תה, בשמים, בדי משי וכלי חרסינה עדינה; רכסי הרים, ערבות מדבריות מאופק עד אופק של דיונות חולות נודדים, ללא עץ או פיסת צל, בדרך הנמשכת שבועות וחודשים; חום בלתי נסבל בשעות היום וקור מקפיא עצמות עם רדת הליל; שבטים נודדים וכנופיות של שודדים אמיצים ועזי נפש ועוד סיפורי אלף לילה ולילה על כיבושיו של אלכסנדר הגדול, עלילותיו של ג'ינג'ס חאן ועל הרפתקאותיו של מרקו פולו ברחבי המזרח.
מי לא שמע על בוכרה היפה, על האמירים שלה, המסגדים, האריגים הצבעוניים, השטיחים המרהיבים והזהב. הרבה, הרבה מאוד זהב. ומי לא שמע על שכונת הבוכרים בירושלים, שהוקמה בשלהי המאה התשע עשרה על ידי יהודים עתירי נכסים מבוכרה.
בוכרה, סמרקנד, טשקנט הן היום הערים העיקריות של אוזבקיסטאן - עד לפני 18 שנה אחת ממדינות ברית המועצות, שאחרי קריסת האימפריה הסובייטית יצאה לעצמאות. מי שהוביל אותה לעצמאות, לכלכלת שוק ואף יסד בה בורסה לא היה אלא מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית דאז, והנשיא המדינה היום, איסלאם קרימוב. ללמדך שאימפריות יכולות לגווע, אבל הוס נשאר הבוס כמו שהמקצוע נשאר מקצוע. ארץ האוזבקים (סטאן בלשונות הטורקיות פירושו "מקום") נמצאת בליב מרכז אסיה והיא מוקפת הרבה סטאנים אחרים - קזחסטאן בצפון ובמערב, קירגיסטאן וטג'יקיסטאן במזרח, טורקמניסטאן במערב ובדרום. כל אלה גם הן רפובליקות סובייטיות לשעבר שהפכו למדינות עצמאיות. ומדרום יש עוד סטאן אחד שאותו הסובייטים דווקא לא הצליחו לכבוש, אפילו שניסו - אפגאניסטאן.
עיר הלחם
כל ההקדמה הארוכה הזאת נועדה להדגים לכם את המורכבות של מה רואה בעיני רוחו התייר היוצא לדרך ומה הוא ימצא בשטח, לאחר הנחיתה. טשקנט הבירה, למשל, היתה מבחינתי הפתעה מוחלטת. זוהי עיר מודרנית רחבת ידיים בכל המובנים של המילה. עיר רחבה זו לא הגזמה. היא בנויה בפיזור רב בין פארקים מטופחים, כשבין לבין מתנוססים בנייני ציבור מרשימים, ככרות ענקיות. הנה כיכר האמיר טימור, והנה כיכר הגיבורים, כיכר העצמאות, תיאטרונים, היכל הבלט העירוני, אולם האופרה, מתקני ספוט ואיצטדיונים. בכבישים של שישה ושמונה נתיבים אבל המכוניות הנעות בהן מעטות - הישנות הן מהדגמים הסובייטיים ואילו בין החדישות בולטות מכוניות דייהו (בעיקר מדגם מיני, 600 סמ"ק), מתוצרת מפעל ההרכבה המקומי בעיר פרגנה. אבל למי נחוצה מכונית פרטית כאשר בעיר פועל מטרו משוכלל, ירושת העידן הסובייטי, שכל אחת מתחנותיו מפוארת כמו אולם מבוא של מוזיאון.
בתוך כל זה משהו בכל זאת חסר בעין: אין כאן כלל לכלוך, לא בדל סיגריה ולא פיסת נייר מיותמת. לא כאן ולא בשום מקום אחר באוזבקיסטאן. אין עוני בולט ואין קבצנים המציקים לתיירים. התושבים חביבים ומסבירי פנים, כן, אפילו לישראלים. בשנות ה-30 נהרו לטשקנט אלפי רעבים מאוקראינה, שהעניקו לה את התואר "עיר הלחם". בימי מלחמת העולם השניה הפכה למקום מקלט לרבבות יהודים, וגם אחרים, מפולין ומארצות סמוכות במזרח אירופה שהצליחו להימלט מפני הנאצים. כולם זוכרים אותה לטובה עד היום.
ב-1966 נפגעה טשקנט קשות ברעידת אדמה שהחריבה את רוב העיר. היה זה בזמן שברית המועצות היתה בשיא גדולתה, והמעצמה כולה התגייסה לבניית העיר מחדש, כך שעל חורבות העיר המזרחית הוקמה עיר מודרנית מרווחת, שופעת פארקים, תעלות ואגמים מלאכותיים. כך הפכה טשקנט לעיר אירופית, שאת הניחוח מזרחי מעניקים לה השווקים העמוסים כל טוב, הבזארים המוכרים שטיחים, סוזאנות וכלי חרסינה צבעוניים והצ'אי חאנה - בתי התה המסורתיים.
ביקרנו גם בשכונה אחת עתיקה של העיר, שלא נהרסה ברעידת האדמה. זהו מקבץ צפוף של בתים בני קומה אחת, כל אחד מהם מוקף חומה, שביניהם סמטאות צרות ומפותלות, לא תמיד סלולות, אבל כבושות ונקיות. דלתות עץ גדולות מובילות אל תוך חצר גדולה, סביבה מתגוררים כל בני המשפחה המורחבת לדורותיה. דלת העץ המגולפת מרמזת על מצבה הכלכלי של המשפחה. ככל שהדלת גדולה יותר ומרשימה יותר בעיטוריה כך איתן מצבה הכלכלי של המשפחה. מלבד צורת הדלת, אין כל רמז חיצוני למצבם של בני הבית. בדרכנו חלפנו על פני ביתו של מתעשר מקומי - אותה חומה בגוון בוץ, ללא חלונות, רק פתח הדלת יותר גדול ויותר מרשים ולידו חונה מכונית מרצדס. מאחד הקירות גם הציץ מנוע של של מזגן מפוצל עם תווית של תדיראן. אומרים שמאחורי חומה זו מסתתר ארמון של ממש.
ביקרנו בבית משפחה מקומית שם ראינו תינוק בן כמה חודשים קשור בעריסתו, ללא חופש תנועה, לפי מנהג המקום. הסתבר גם שלא נוהגים שם לחתל את התינוק/ת. בעריסה קיימים פתחי ניקוז, ובאמצעות התקני אינסטלציה מיוחדת המוסדרת לבן או לבת, ההפרשות מתנקזות מן העריסה החוצה, ובזה חסל סדר טיטולים וחיתולים, כביסה, תליה ויבוש.
גם חומוס, אבל בלתי נגיב
באוזבקיסטאן חיים 27 מיליון תושבים. מפעלי התעשיה הכבדה שהעבירו לכאן הסובייטים בתקופת מלחמת העולם השניה הפכו אותה למדינה בעלת תשתית תעשייתית מפותחת. יש בה אוצרות טבע רבים, בהם מאגרי הגז הטבעי מהגדולים בעולם, נפט, פחם, נחושת, כסף, אבץ וגם זהב. הארץ מישורית ברובה, אך מוקפת ממזרח ומדרום בשרשרות הרים אדירות - לא הרחק מגבולה הדרומי מתחילים המורדות התלולים של רמת פמיר, המכונה "גג העולם". שני שלישים משטחה הם ערבות ומדבר, אבל רוב השטח החקלאי המעובד מוקדש לכותנה. הכותנה, כידוע, צורכת הרבה מים, ואלה מגיעים לשדות באמצעות מערכת תעלות מסועפת משני הנהרות התוחמים את הארץ ממזרח וממערב, בדרכם לימת אראל - סיר דריה ואמו דריה. הסטת המים משני הנהרות, במשך עשרות השנים האחרונות, גרמה לנזק כבד לימת אראל, ההולכת ומתייבשת בקצב שלא היה מבייש אפילו את ים המלח. אזור הימה, על גבול אוזבקיסטאן וקזחסטאן, נחשב כיום לאזור של אסון אקולוגי מהחמורים בעולם.
מזג האוויר הוא קיצוני: בקיץ חם מאוד, עד 50 מעלות, ובחורף יורדות הטמפרטורות ל-20 ואף יותר מתחת לאפס. לכן יש כאן שתי עונות תיירות קצרות, באביב ובסתיו. בתקופות אלה קיימת מגבלה של חדרים בבתי המלון ומארגני הטיולים מזדרזים ומזמינים חדרים הרבה חודשים מראש. רוב המלונות קטנים, ברמה של שלושה כוכבים. הם נקיים מאוד וברמה הרבה יותר גבוהה ממה שהיינו מצפים משלושה כוכבים. הארוחות עשירות וטעימות. מיני הלחם והמאפים הם חגיגה. אהבתי את כיסוני הבצק ממולאים ונהניתי משפע הירקות והפירות הטריים, עם טעם של פעם, מהגבינות, הנקניקים, ממרקחות פרי וכל טוב הארץ. ארוחות הצהריים והערב פותחים כאן שולחן מזנון עשיר כשהמאכל המסורתי הוא הפלוב, תבשיל אורז עם גזר, חומוס ובשר כבש. בכל ארוחה מוגש גם מרק בשר וירקות שהוא ארוחה בפני עצמה. וכמובן יש גם מיני דגים ובשרים על האש ותפוחי אדמה פרוסים ומטוגנים. אבל החומוס שלהם בלתי נגיב לחלוטין, כי הוא מוגש רק בצורת גרגרים מבושלים. את הארוחות מלווים בתה ירוק או תה שחור. קפה קשה להשיג וגם לא סוכרזית, אז מי שמכור להם כדאי שיביא אותם מהבית.
מגדלור לכל דת
מה שמביא את התייר לכאן הם לא נופי הארץ אלא שכיות החמדה מן העבר. מסלול התיירות הקלאסי עובר במשולש חיווה, בוכרה וסמרקנד, שלוש ערים שעליהן הכריז אונסק"ו כאתרי מורשת התרבות העולמית, ובהן 355 אתרים היסטוריים ששוקמו ושופצו על ידי ארכיאולוגים וארכיטקטים, אחרי שפיגעי הזמן ורעידות האדמה הזיקו להם קשות. אלה ערים עתיקות מוקפות חומה ובהן ארמונות, מסגדים, מגדלים ("מינרטים") ומדרסות (בתי מדרש ללימודי הדת) ומבנים אחרים המעוטרים בחרסינות וקרמיקות בגווני טורקיז, כחול ירוק. מדרסה אחת יותר יפה ומרשימה מהשניה, יופי שעולה על כל דמיון.
אל העיר העתיקה חיווה הגענו בטיסת בוקר של כשעה וחצי מטשקנט. חיווה היא עיר מבצר עתיקה שנבנתה כמצודה בנתיב הצפוני של דרך המשי, בנווה מדבר שבין קרה-קום ("המדבר השחור") לקיזיל-קום ("המדבר האדום"). העיר מוגדרת כיום כמוזיאון פתוח. חומותיה שוקמו, שעריה ובנייניה המפוארים שוחזרו, ומעל כל זה מתנוסס המינרט ששימש כמגדלור לשיירות הסוחרים שנעו בדרכי המדבר בשעות החשיכה, כדי להימנע מהחום המעיק ביום. מלבד השימוש המעשי של המגדלים, היה להם תמיד גם ערך דתי. עד המאה השמינית רווחה באזור זה הדת הזורואסטרית - דתם של עובדי האש הפרסים, והמינרטים השתלבו היטב בפולחן שלה. אחרי בוא האיסלאם הם שימשו את המואזינים הקוראים לתפילה.
ביקרנו בזינזן, בית הכלא המלכותי, שבו נכבלו האסירים בסד עץ לפני הוצאתם להורג בכיכר הסמוכה, ושמענו סיפורים מסמרי שיער על איברים קצוצים, על סקילה באבנים ועוד מיני מיתות משונות שנגזרו על רוצחים, גנבים וכמובן - נשים נואפות.
בחיווה, כך הסתבר לי, התחילה אחת הבעיות שלי בחיים. כאן נולד המתמטיקאי והאסטרונום אל-חווראזמי, שהעניק לאלגברה את שמה וחיבר את הלוחות הטריגונומטריים הראשונים. לא הרחק מכאן נולד אל-ביירוני, המדען, ההיסטוריון והפיזיקאי הגאון שהגיע למסקנה כי הארץ סובבת על צירה, 500 שנה לפני שאיטלקי בשם גליליאו גליליי הבין כי היא סובבת גם סביב השמש.
בתחומי העיר העתיקה של חיווה, במוזיאון הפתוח, מתגוררים 2,000 תושבים שפרנסתם על שימור המקום ועל שירותי תיירות. אלה מכניסים למקום קצת חיים. משפחה מקומית, שלושה דורות של לולייני קרקס, מבצעת מופעים אקרובטיים עוצרי נשימה על כבל מתוח בחצר מדרסה עתיקה. משפחה אחרת פתחה ביתה לארוחות צהריים לתיירים. תחי היוזמה הפרטית.
האמיר האכזר, החמדן והצבוע
מחיווה, שבקצה המערבי של אוזבקיסטאן, אל בוכרה שבמרכזה, מובילה דרך של כ-500 ק"מ במדבר, הנמשכת יותר משבע שעות נסיעה. הכביש סרגלי, האזור צחיח לחלוטין, אף שקטעים רבים שלו מתוחים במקביל לנהר אמו-דריה הענק. באמצע הנסיעה הארוכה במרחבי המדבר, בדרך מישורית וחדגונית, כפאטה מורגנה, נראתה לפנינו מסעדת דרכים שמשרתת נהגי משאיות. לנו, הישראלים, האוכל העממי הפשוט נעם כארוחת מלכים. זאת ההזדמנות לספר כי האוזבקים נוהגים לאכול בישיבה מזרחית על בימה מרופדת בשטיחים או במזרנים, מעין מיטה במידה אקסטרה-אקסטרה לארג', שעליה מוצב שולחן נמוך. בחורף, אגב, מארגנים תנור חימום מתחת לאותה בימה מרופדת.
העיר בוכרה נמצאת במדבר האדום, קיזיל-קום. העיר עתיקה, בת יותר מ-2,500 שנה, בנויה סביב מצודה. במאה ה-16 היא היתה בירת הארץ כולה. בימי הביניים פעל כאן מרכז חינוך איסלאמי חשוב ונבנו בה מסגדים ומדרסות רבות. המינרט שלה נחשב פעם למבנה הגבוה ביותר בכל מרכז אסיה.
מי שמשתוקק לדמיין לעצמו את חיי התענוגות של האמירים, מוזמן לעשות זאת בארמון הקיץ של האמיר האחרון של בוכרה, האיש ששלט בעיר וסביבותיה עד 1924, עת נמלט ממנה מפני הסובייטים. לא להאמין כי סיגנון חיים כזה המשיך להתנהל גם בראשית המאה העשרים. המדובר בארמון המוקף פארק מפואר עם שטחי ציד ובסמוך לו בניין ההרמון ובריכת שחיה ענקית שבה השתכשכו הפילגשים, כשהאמיר צופה בהן ממגדל סמוך. איך הן הגיעו לשם, תשאלו? אה, זה פשוט: שוטריו וחייליו היו עוברים ברחבי הנסיכות וחוטפים את הנערות היפות ביותר. אחרי כמה ימים היתה המשפחה מקבלת הודעה מלשכת האמיר כי התמזל מזלם והנערה עברה לרשותו של העריץ. בפרסומים הרשמיים היום מתארים את סיפורי ההרמון כבדיה היסטורית חביבה, אבל מה לעשות - בבוכרה עדיין חיים אנשים הזוכרים מסיפורי הוריהם את זוועותיו של העריץ. בנוסף לכל אכזריותו וחמדנותו הוא היה גם צבוע באופן יוצא דופן: בעוד שלעצמו הירשה כל מעשה הוללות, ברחובות הממלכה הקפיד להשליט את חוקי השריעה הנוקשים, כולל עונשים חמורים ביותר לאשה שהסירה את הרעלה בציבור. את כל חיי המנעמים האלה נאלץ האמיר לזנוח ולברוח באופן פתאומי לאפגניסטאן, עם בוא המהפכה הסובייטית.
לארוחת הצהרים ישבנו בישיבה מזרחית, על מזרונים, כדרך המקומיים, בכיכר ליד הבריכה הגדולה הנקיה האחרונה של בוכרה, בצל פסל הברונזה של הגיבור העממי ג'וחה הרכוב על חמורו.
אוכלוסיית בוכרה מונה כ-250 אלף איש. בעבר התקיימה כאן קהילה יהודית גדולה, ממנה נותרו כעת כ-60 משפחות. ביום שישי, דקות ספורות אחרי השקיעה, באנו לבית הכנסת בתקווה לראות קבלת שבת. הדלת היתה סגורה ומישהו מהשכנים אמר במבוכה שהתפילה כבר נגמרה. הזעיקו לכבודנו את הרב, שבא לפתוח את הדלת. ומה עושה רב אחרי שהוא פותח את דלתו של בית כנסת חשוך? מדליק את האור, כמובן. הרב סיפר בבוכרית - שהיא שפה יהודית טג'יקית, ממשפחת השפות הפרסיות - על תולדות הקהילה. אחר כך התארחנו לארוחת ערב בבית משפחת יעקובוב הדוברת עברית. אגב מזכרות יהודיות: המהגרים מכאן נוהגים למכור את רוב המטלטלין שלהם, וכך אפשר למצוא היום בשווקי הערים הגדולות באוזבקיסטאן מחזורי תפילה בעברית, ספרי קודש מכל הסוגים ואפילו גווילים של ספרי תורה, מהדורות ישנות של ספר הזוהר (למשל: בהוצאת דפוס האלמנה והאחים ראם, בוילנה). לתשומת ליבם של אספני היודאיקה.
הסב הכובש והנכד המדען
300 ק"מ מבוכרה, חמש שעות נסיעה צפון מזרחה, ואנחנו בסמרקנד - העיר בעלת העבר המפואר ביותר באוזבקיסטאן. במאה ה-14 זו היתה בירת ממלכתו של טימור-לנג, שהשתרעה בלי הגזמה מהודו ועד כוש, דרך פרס ואפגניסטאן וחלקים גדולים של המזרח התיכון. על העושר שהצטבר בה במשך דורות בזכות מיקומה בצומת סחר בינלאומי נוספו האוצרות האגדיים שהביא עימו טימור-לנג ממסעות כיבושיו.
מכל מה שראינו במסע שלנו במרכז אסיה, סמרקנד היא המפוארת ביותר, וכל אתר בה מדהים מקודמו: עיר הקברים שהיזינדה ("המלכים החיים")" , המסגד שבנתה ביבי-חנום לכבוד בעלה טימור-לנג (זו רק אגדה, לא היתה לו אשה בשם זה), כיכר הרג'יסטאן ובה שלוש המדרסות המרהיבות, והמוזוליאום של טימור-לנג ובני משפחתו. הנסיך טימור הצולע ("לנג"), צאצא של משפחת לוחמים מונגולים, השתלט על סמרקנד בעזרת קשר נישואין מוצלח ובדרכי עורמה ושלט בה במשך 35 שנה, שבהן יצא ל-50 מלחמות. מותו בא עליו דווקא מדלקת ריאות, אבל גם זה קרה במהלך מסע מלחמה - בניסיון לכבוש את סין. עם מותו הוריש את השלטון לנכדו מירזה אולוג בק, הבן של בנו הבכור האהוב שנהרג בקרב בחיי האב.
אולוג בק היה ההיפך הגמור מסבו: מעולם לא יצא למלחמה, החרב והשלל לא דיברו אל ליבו ואת כל תקופת שלטונו הקדיש למדע, פשוטו כמשמעו. הוא למד ולימד פילוסופיה ומתמטיקה, פתח בתי ספר להפצת ההשכלה וחקר את מפת השמים. על גבעה סמוכה לסמרקנד הקים בראשית המאה ה-15 מצפה כוכבים משוכלל ושעון שמש, בעזרתם הצליח לחשב את אורכה של השנה הקלנדרית בדיוק המפתיע חוקרים בני ימינו - הוא טעה בחישוביו רק בשתי דקות וכמה שניות. כפי שהיה אדיש למלחמות, כך זילזל בדת. "האימפריות צומחות ואחר כך מתכווצות, והדתות פורחות ואחר כך קמלות - ורק המדע נשאר יציב לעד," נהג אולוג בק לומר לנתיניו. לא פלא שאימפריה שהותיר לו סבו הצטמקה במהירות, ובבית קמה נגדו קואליציה של הממסד הביטחוני והדתי - ברית של האצולה שהפסידה את זרם השלל הקבוע שסיפק לה הסב טימור לנג עם כוהני הדת שהלכו ואיבדו את השפעתם על נשמת העם. הקושרים, שנעזרו בבני משפחתו, כולל בנו, התקוממו, הדיחו אותו מהשלטון וערפו את ראשו.
בשנת 1941, יותר מחמש מאות שנים אחר מעשה, פתחו ארכיאולוגים סובייטים את קבריהם של טימור-לנג ונכדו אולוג בק, כדי לוודא את האותנטיות של הקברים. ואכן, מצאו כי רגלו הימנית של השלד המיוחס לטימור-לנג היתה קצרה ב-2 ס"מ מהשניה, בשל שבר שלא החלים כהלכה. כן מצאו קווצת שיער שהעידה עליו כי היה אדמוני - כפי שתיארו אותו בני תקופתו. בקברו של אולוג בק מצאו גולגולת מנותקת מהשלד. עוד נקבע ששני השלדים, ושלדים אחרים במוזוליאום הם של בני משפחה אחת. לפיכך לא היה ספק: אלה קבריהם של הכובש הגדול ושל נכדו הפילוסוף. פתיחת קברו של טימור-לנג העלתה גם שתי תוצאות מפתיעות. האחת: בתוך הקבר נמצאה טבלה שבה הוצג טימור-לנג כנינו של ג'ינגיס חאן. עד אז לא היה ידוע על קשר דם מעין זה (ידוע רק שאשתו של טימור היתה נצר למשפחת הכובש המונגולי). בשל הפער הגדול של 150 שנה בין מותו של ג'ינגיס חאן להולדתו של טימור-לנג, נוטים החוקרים להתייחס לכתובת זו כדברי מליצה ולא כאל עובדה היסטורית. תוצאה שניה של המחקר היתה מפתיעה עוד יותר: אנתרופולוג סובייטי בשם גרסימוב, בין הראשונים שעסק בשיחזור תווי פנים על פי עצמות הגולגולת, טרח במשך שנתיים להניח פיסות דמויות שרירים ועור עד שהגיע לפורטרט משוער של טימור-לנג. התוצאה כל כך הדאיגה את הקרמלין שסטאלין הורה לגנוז את הקלסתרון והוא לא התפרסם עד היום. מסתבר שמתחת ידיו של האנתרופולוג יצא פרצוף מונגולי מובהק, בניגוד לתעמולה הסובייטית שהציגה את טימור-לנג כמבשר קדמון של לאומיות אוזבקית מודרנית. אגב, בחנויות המזכרות הסמוכות למוזוליאום מוכרים כיום פוסטרים של טימור-לנג, כביכול. בפוסטרים אלה מצוייר טיפוס אירופי בלי שום רמז לתווים מונגוליים. בעניין הזה סטאלין בכל זאת ניצח, לפחות בינתיים.