24.01.2018
 
באזל: מאטרקציה לאטרקציה

 

באזל: מאטרציה לאטרקציה

 

מאת אתי ישיב

פעם, כשהעולם היה "עולם" ולא "כפר גלובאלי" ואת החופשות בילינו אצל הדודה בסג'רה ולא בנסיעות לחו"ל, את ערי העולם הכרנו  משיעורי גיאוגרפיה, מעיון בגלובוס ובאטלסים,  או מגלויות ותצלומים שהגיעו לידינו.

כך, בגלל תמונה אחת של גבר יפה תואר, מזוקן, העומד במרפסת, משקיף מהורהר על נהר גדול, למדתי על קיומה של באזל, כנראה העיר הראשונה בשווייץ שהכרתי בשמה. האיש היה כמובן בנימין זאב הרצל, והחדר עם  המרפסת שבה עמד קיים עד היום בקומה הראשונה של מלון "שלושת המלכים" שבו התגורר, כאשר ב-1897 כינס בעיר את הקונגרס הציוני הראשון. הרצל נכנס חזרה לחדרו, התיישב ליד שולחן הכתיבה  וסיכם ביומנו את הקונגרס במלים: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים".

 

לא רק יופי וניקיון מופתי

כל ביקור שלי בשווייץ מעורר בי מחדש קנאה. ביופי, בסדר, בניקיון, בטכנולוגיות המתקדמות, במערכת התחבורה המצויינת, בתרבות, באיכות החיים, בשלווה. אבל אם בעבר היתה הקנאה מתפוגגת כשנוסף לה גם קורטוב של שעמום, הרי בשנים האחרונות נותרה הקנאה לבדה. שווייץ שינתה תדמית ועריה היום הן ערים תוססות, עם חיי לילה, מטבחים מגוונים, ספורט  ושופינג מעולה. כזו היא גם באזל של היום. תארים משמימים כמו "בירת התרבות של שווייץ" או "עיר אוניברסיטאית" שוב לא עושים עימה צדק כשאינם מזכירים את הבילויים וההנאות שיש לעיר להציע. העובדה שתושבי באזל מתפעמים באותה מידה מהמוזיאונים המפוארים של העיר ומאיצטדיון הכדורגל החדיש והמרשים, שאירח השנה כמה ממשחקי אליפות אירופה, מדברת בעד עצמה.

לנו אישית העניקו את התענוג הגדול ביותר דווקא החשמליות, הנעות ברחובות העיר במהירות, בשקט ובדייקנות. כל כך פשוט ונוח להגיע איתן לכל מקום, גם כשאנחנו עמוסים מזוודות כבדות. והאמת היא שכך בילינו את הימים בבאזל, בנסיעה בחשמליות מאטרקציה אחת שהעיר מציעה אל אחרת.

באזל, עם 190 אלף תושבים,  יושבת בפינה הצפון מערבית של שווייץ כשהיא צופה בצרפת (אלזס) מזה ובגרמניה (באדן) מזה, ונהר הריין העובר בה מספק לה לא רק נמל מסחרי וקשר נוסף עם העולם אלא גם טיילת של נופש ובילוי למי שאוהב מים ושמש. אין פלא שכבר הרומאים, בשנת 44 לפני הספירה, ייסדו כאן יישוב קבע בשם אוגוסטה רוריקה (Augusta Raurica), ששרידיו נמצאים במרחק של 11 ק"מ מהעיר של היום, ובהם מוזיאון עם אלפי פריטים שנמצאו במקום, בית רומי טיפוסי שבקיר החיצון שלו נמצא קטע מפסיפס יפהפה המתאר קרב לודרים (גלדיאטורים בלעז) ואמפיתיאטרון שבזמנו נערכו בו תחרויות, משחקים, מירוצים ומלחמות  לודרים בחיות טרף. האמפיתיאטרון שוקם והיום נערכים בו קונצרטים פתוחים ומופעים שונים.  2,050 שנים של היסטוריה יצרו כאן אחת הערים היפות והשמורות באירופה (העיר העתיקה) , עתירת תרבות ואמנות (יותר משלושים מוזיאונים מצויינים) ועם זאת גם מרכז בינלאומי למחקר, מדע וחינוך ומרכז ועידות וקונגרסים חשוב.

 

לגלות את העיר בחמישה מסלולים

לב העיר הוא כמובן העיר העתיקה ולב העיר העתיקה הוא כיכר השוק (Marktplatz) ובית העירייה (Rathaus) החום אדמדם, הבולט מכל הבתים העוטפים אותה. זהו בניין בסגנון גותי מאוחר שנבנה בתחילת המאה ה-16 ובמרוצת הדורות גדל ושוקם. חזיתו, עם ציורי קיר יפים ומגדל פעמונים מעוטר צריחים, מרשימה מאוד. כיכר השוק מוקפת חנויות פאר הומות אדם, אבל גם השוק הנערך בה כל ימות החול מושך אליה המונים - תושבים מקומיים ותיירים כאחד. זהו המקום לקנות פירות, ירקות, גבינות תוצרת בית, דבש, שתילים ופרחים, וגם לחטוף כריכים טעימים להפליא עם מבחר גבינות או נקניקים.

מכיכר השוק אפשר לצאת לסיורים בחמישה מסלולים שונים מסביב לעיר העתיקה וכך להכיר אותה, תוך טיול רגלי נינוח, מחמש זוויות שונות. המסלולים עוברים ברחובות היסטוריים צרים ובסמטאות ומגיעים אל הכיכרות המקסימות עם המזרקות והפסלים הרבים ואל המוזיאונים הגדולים. כל מסלול מתחיל ומסתיים בכיכר השוק ומסומן בצבע אחר, כך שקל מאוד לעקוב אחר פיתוליו.

על גבעה, מעל בית העירייה, מתנוססת קתדרלת מינסטר (Munster) הגדולה השולטת על כל נוף העיר העתיקה.  טיפסנו במדרגות  העולות אל הקתדרלה  מכיכר השוק ונהנינו מהסימטאות הקטנות ומהכיכרות השלוות המחברות ביניהן, עד שהגענו אל מינסטר פלאץ (Munsterplatz), אחת הכיכרות היפות באירופה.  הקתדרלה נבנתה במאה ה-12  ועם השנים גדלה לממדיה היום. היא בנויה מאבן גיר אדומה, מעוטרת בפנים ובחוץ בפסלים רבים מרפרטואר הקדושים הנוצרי,  וממרומי שני מגדליה הגותיים נשקף בימים צחים מראה מרהיב של העיר. אם לא מתחשק לטפס אל המגדלים, אפשר ליהנות ממראה הריין, העיר, היער השחור (כן, כן, ההוא שבגרמניה) והרי הווז' (Vosges) שבצרפת ממרפסת פלץ (Pfalz) רחבת הידיים הנמצאת בצדה המזרחי של הקתדרלה. נוסף לקתדרלה הגדולה יש בעיר עוד כנסיות רבות וכמעט כל ערב אפשר להאזין, לפחות באחת מהן, לקונצרט של מוסיקה קלאסית או בארוק, במחירים נוחים למדי.

 

 מוזיאוני חובה

בין עשרות המוזיאונים של באזל יש לפחות שלושה שלא כדאי להחמיץ - כל אחד מהם שונה מחבריו. האחד הוא מוזיאון האמנות (Kunstmuseum) שהוא הגדול ביותר בשווייץ והדגש העיקרי שלו הוא על ציור ופיסול מהמאות ה-15 וה-16, כמו גם על אמנות המאות ה-19 וה-20. מצאנו בו הרבה מכרים ותיקים כמו הולביין, רמברנדט, רודן, פיקאסו, פיסארו  ומונה וגם הרבה אמנים שלא הכרנו, כמה מהם אמנים שווייצים חשובים. ותארו לכם: באזל מוצפת בכרזות רחוב, עלונים, חוברות ואפילו עטיפות שוקולד המכריזים כבר היום על תערוכת נופים גדולה של ואן גוך, שתיערך במוזיאון הזה בעוד שנתיים. כמו שאמרתי, המכונות כאן משומנות היטב. לקנא.

המוזיאון השני הוא מוזיאון  ז'אן טינגלי (Tinguely), אמן ידוע מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא פיסל בברזל מכונות מסובכות ומוזרות, שרבות מהן מבטאות את האובססיה שלו לנושא המוות והן מצויידות במנועים המאפשרים לצופים להפעיל אותן במו ידיהם.  ראינו שם תלמידי בתי ספר צעירים משתעשעים במכונות המופלאות, אבל גם יושבים בשקט על הרצפה ורושמים את רשמיהם מהעבודות. הפסלים של טינגלי הם סיבה טובה לא להחמיץ את המוזיאון הזה, אבל אם לא בגללם, הרי  גם בגלל הבניין שבו הוא שוכן, שתוכנן על ידי האדריכל המפורסם מריו בוטה (Botta). הוא בנוי בפארק סוליטיוד (Solitude Park) על גדת הריין, ולו אכסדרת זכוכית מופלאה המתפתלת לאורך קו הנהר. כמה מהפסלים של טינגלי נוצרו בשיתוף רעייתו, הפסלת ניקי דה סן פאל (Niki de Saint Phalle), שפסליה מוכרים בכל העולם בשל צבעוניותם הלוהטת והפרופורציות המשונות שלהם.

מוזיאון נוסף הוא ביילר פאונדיישן (Beyeler Foundation), שפתח את שעריו רק לפני 15 שנים והוא מיועד לאמנות מודרנית - מהאימפרסיוניסטים ועד למודרניסטים האמריקאים, ובין לבין גם לאמנות פרימיטיבית מאפריקה, אוקיאניה ואלסקה. המוזיאון נמצא מחוץ לעיר, בעיירה הקטנה ריהן דורף (Riehen Dorf), שלהפתעתנו החשמליות של באזל מגיעות גם אליה (קו 6). התערוכה שהביאה אותנו לכאן היתה תערוכה גדולה של הצייר הנורווגי אדוארד מונק (Munch) שאמנם הסתיימה בינתיים, אבל בעקבותיה יעלו תערוכות חשובות נוספות. גם כאן, המבנה האלגנטי  שתיכנן האדריכל רנצו פיאנו (Renzo Piano) במיוחד עבור אוסף האמנות של משפחת ביילר הוא תערובת מקסימה של אמנות, אדריכלות ונוף והוא נמצא בתוך גן פסלים, בין עצים, דשאים וערוגות פרחים ססגוניות.

ככל שבאזל גאה בעברה ובעיר ההיסטורית שלה, הרי היא פתוחה גם לכל רעיון חדש והיא היום ממש מכה של אדריכלות, כאשר מחד מפארים אותה עבודותיהם של אדריכלים ידועים כמו ריצ'רד מאייר, פרנק גרי, זאהא חדיד או רודי אורטגה, ומאידך יש לה הרבה להציע משלה, בהיותה ביתם של אדריכלים גדולים המתכננים בניינים בבאזל ובכל העולם, כמו הרצוג ודה מרון (Herzog & de Meuron) או דינר ודינר (Diener & Diener). מבנה מעניין במיוחד הוא "השער לאלזס" שתוכנן על ידי הרצוג ודה מרון, הצמוד לתחנת הרכבת המשרתת את הרכבות של שווייץ ושל צרפת, והוא צבוע בשלושה צבעים: החלק האדום פונה לעבר שווייץ ואילו החלק הכחול-לבן - לכיוון צרפת. יש בעיר עוד תחנת רכבת אחת, המשרתת את הרכבות הגרמניות. 

ואם הזכרתי כבר תחנת רכבת משותפת לשתי מדינות, הרי זה המקום להזכיר גם את נמל התעופה הבינלאומי אירו-איירפורט (EuroAirport) המשותף לבאזל, מולהאוס ופרייבורג, בהיותו על גבול שווייץ (20 דקות מבאזל), צרפת (30 דקות ממילוז) וגרמניה (55 דקות מפרייבורג).

משרד התיירות העירוני מציע סיורי אדריכלות מרתקים ברחבי העיר, בלוויית מדריכים מנוסים, המתאימים גם לאנשי מקצוע וגם לקהל הרחב, בהם אפשר לראות כמה מהפנינים האדריכליות של העיר.

 

ארוחת ערב משנת 1295

במדינה המייצרת 350 סוגי נקניקים ו-450 סוגי גבינות, שבכרמיה גדלים 50 זני ענבים ושהשוקולד שלה הוא מהטובים בעולם, אנחנו מצפים לאוכל מעולה. ואכן, בבאזל כמו בכל שווייץ, זהו אחד התענוגות האמתיים, לא מעט גם בזכות מיקומה יוצא הדופן בפינת שלוש מדינות, מה שמבטיח מטבח מגוון - מסורתי כמו אופנתי, מקומי כמו בינלאומי, בברים טרנדיים או בטברנות חמימות, בבתי קפה ובדוכני שווקים. אכלנו פסטה נהדרת בשטדהוף -  מלון, מסעדה, פיצריה ובר בבנין אחד, שטעמה לנו כפליים כשלמדנו שההיסטוריה של המקום התחילה עוד בשנת 1295 (Stadthof, בכתובת Gerbergasse 48, חמש דקות הליכה ברגל ממרקטפלץ); אכלנו ארוחה כפרית מסורתית בארמון פפינגן (Schlosshof Pfeffingen), שהתגלה כחווה חקלאית  עתיקה בנוף שווייצי טיפוסי, מרחק 40 דקות מהעיר; טעמנו חמישה יינות שונים בארוחת שחיתות של שש מנות (טעמו של גליל פיסות סלמון סביבו רוטב יין ושמיר נשמר עדיין בחיכי, כמו גם טעמן של המנות האחרות) בטירה עתיקה וחמודה בעיירה הציורית הגרמנית אינזלינגר  (Inzlinger Wasserschloss). היא אמנם נמצאת מעבר לגבול הגרמני, אבל כל כך קרובה לבאזל שאינה נחשבת חו"ל, וכמחצית מאורחיה מגיעים מבאזל; טרפנו כריכים חלומיים עם הלחמניות הכי טעימות בעולם בדוכן הסופרמרקט "מיגרו" שבתחנת הרכבת, ולילה אחד, מאוחר, כשהשתוקקנו כל כך  לגלידה, נכנסנו אפילו לאחד מסניפי מקדונלד וליקקנו שם גלידת ווניל לגמרי לא רעה.

כעיר תיירות ומרכז ועידות וכנסים, באזל משופעת בבתי מלון בכל הרמות. הניסיון שלנו במלונות קטנים ובינוניים הראה שהניקיון בהם הוא ערך עליון, ושלמסורת יש ערך בדיוק כמו לחדשנות. במלון "של הרצל", מלון "שלושת המלכים" (Drei Konig) לא גרנו, אבל בהחלט ביקרנו וגם עיינו בספר המלון, שבו מוזכר ביקורו של הרצל בימים 26-29 באוגוסט 1897. המלון, שבו התארחו גם נפוליאון, המלכה אליזבת השנייה, פאבלו פיקאסו, תומס מאן ומי ומי רבים אחרים מחוגי המוסיקה, הספרות והאריסטוקרטיה הבינלאומית, נזכר בכתובים עוד בשנת 1681. "שלושת המלכים" הוא כינויים של שלושת חכמי המזרח קספר, מלכיור ובלתזאר, ובסוף ימי הביניים היה זה שם פופולארי לאכסניות ולטברנות.

במהלך השנים הסתפחו לבניין המקורי בתים סמוכים של אצילים מקומיים, ובאמצע המאה ה-19 נבנה במקומם בניין חדש שנחנך ב-1844. הרצל, שכיאה למנהיג, התגורר במלון המפואר בעיר, הוסיף וכתב ביומנו: "לו אמרתי זאת ('בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים') היום בריש גלי, הכל היו לועגים לי. בעוד חמש שנים, וודאי בעוד חמישים שנה -  הכל יסכימו". עובדה.