22.05.2024
 
בולגריה: מודרנה מהולה בטבע ובתום (1)

 

בולגריה: מודרנה מהולה בטבע ובתום (חלק ראשון)  




מאת אתי ישיב

בולגריה הייתה בשבילי שנים רבות מקום עלום, אי שם בסוף רשימת הביקורים העתידיים שלנו. כאשר התחלתי באמת להתעניין בה, מצאתי מדינה צנועה, ידידותית ותושביה גאים, שוכנת בקצה הדרומי- מזרחי של אירופה, שטחה גדול פי חמש משטח מדינת ישראל, גובלת ברומניה, בסרביה, במקדוניה, ביוון ובתורכיה ונושקת לנהר הדנובה בצפונה ולים השחור במזרחה. עם תום העידן הקומוניסטי במדינה והשתלבותה באיחוד האירופי ולמרות הכבישים המהירים, החדשים, מגדלי המגורים והמשרדים, הקניונים ובתי הקולנוע הגדולים, הצצים בה בקצב מסחרר, למסורת התרבותית ההיסטורית שלה יש עדיין תפקיד גדול ובולט בחיי היום יום ובחברה המקומית. השילוב של מורשת, אקלים ים תיכוני ונופים מגוונים בשפע, מחולות זהב על חופי הים השחור, דרך עמקים ומישורים ןעד להרי הבלקן (בלקן - הר בתורכית) הגבוהים במערב, עושים אותה יעד תיירות מושך למי שמעוניין בחופשת בטן-גב בחופי הים השחור וכמובן למי שטבע, מסלולי הליכה וסקי, אתרים ארכיאולוגים, כפרים ציוריים, או מנזרים עתיקים הם משאת נפשו. לנו, הישראלים, יש עוד סיבה טובה לטוס לבולגריה. היא כול כך קרובה...

ולי - הייתה עוד סיבה חשובה להגיע לשם והיא סבתי אסתר, שבשנת 1880 בערך, בעודה ילדה, הגיעה לארץ ישראל מהעיר פלובדיב שבבולגריה ושוב לא שבה לארץ הולדתה. היא לא סיפרה אף פעם סיפורים על ילדותה ואנחנו לא שאלנו. רק כאשר התחלנו לשאול (אותה ואת עצמנו) מאיפה באנו, הקפצנו את בולגריה לראש התור ובאביב האחרון מצאנו את עצמנו בנמל התעופה של סופיה, בירת בולגריה.

בארץ הזו, ששטחה כ-110,550 קמ"ר, חיים רק כ-8.5 מיליון תושבים, המרוכזים בשלוש ערים לא מאוד גדולות. סופיה הבירה במערב, צמחה מעיירה עם שרידים היסטוריים רבים, והייתה לעיר ולבירת הארץ רק בסוף המאה ה- 19. היום היא עיר צעירה ותוססת, עם קניונים ומגדלי זכוכית ופלדה; פלובדיב בדרום, גם היא עשירה בשרידים היסטוריים, נחשבת עיר אינטלקטואלית יותר מסופיה; ווארנה במזרח, על חוף הים השחור, עיר ריוויירה סואנת. כול היתר חיים בעיירות גדולות וקטנות ובהמון כפרים קטנים. אבל מי הם בעצם הבולגרים? אז כך: אחרי התראקים והרומים, הגיעו במאה הששית, מצפון מזרח אירופה, שבטים סלאבים ותוך זמן קצר הפכו לרוב האוכלוסייה הכפרית, אך לא להרבה זמן. כבר במאה השביעית, הגיעו לאזור הבולגרים, שבט תורכי לוחם, שמקורו במרכז אסיה. האצולה הבולגרית אימצה את שפתם ותרבותם של הסלאבים ושתי הקהילות הללו יצרו את האומה הבולגרית. איזה מיש-מש.


סופיה - בית כנסת, מסגד, כנסיות, שווקים ו"ירושות" מהרומאים, מהביזנטיים ומהקומוניסטים

במסע שלנו בבולגריה ליווה אותנו אורי קונסטנטין, מדריך מקומי עם עבר ישראלי, שעיסוקו הדרכת ישראלים בעברית, בארץ האהובה עליו מאוד והמוכרת לו לפני ולפנים. אורי המתין לנו בנמל התעופה ויחד נסענו במכוניתו היישר למרכז סופיה. בדרך סימנו לעצמנו מיבנים מעניינים שנרצה לבקר בהם בימים הבאים. אורי הפנה את תשומת לבנו לצבע צהוב-אוקר, המכסה כמה כבישים מרכזיים וכמה מיבנים מעטים. האוקר היה הצבע המשפחתי של המלך הבולגרי הראשון, בוריס (בן המאה התשיעית לספירה) והוא מיוצר במיוחד, מאז ועד היום, בבודפשט (כן, בהונגריה). אנחנו עוד ניתקל בו פה ושם ברחבי סופיה וזו כנראה הדוגמה הראשונה שאנחנו מקבלים, כיצד מטפחים הבולגרים את מורשתם.

סופיה בנויה על שיפולי הר ויטושה, ברמה מוקפת הרים, שגובהה 545 מטרים והיא הבירה הגבוהה ביותר באירופה. היא נראית לנו נוחה לטיולים רגליים, מה גם שיש בה, לעת צורך, רשת חשמליות (ישנה) ורשת רכבות תחתיות (חדשה), המחברות את מרכז העיר עם השכונות המרוחקות. דרך נוחה לנוע בה בעיר היא עם כרטיס יומי לרכבת התחתית, שהיא זולה ויעילה. העיר גם נקיה מאוד וזו כנראה אחת הירושות שהשאיר אחריו המשטר הקומוניסטי, שבסופיה זכור דווקא לטוב. מספרים, שבזמנו הוציאו את כול התושבים, אחת לחודש, לנקות את רחובותיה ועד היום הבולגרים מקפידים על ניקיונה וגאים בו. בדרך אנחנו עוברים פארקים רבים ורחובות, שלאורכם נטועים עצים עבותים. הבתים הישנים די מכוערים ומונוטוניים, למרות הצבעים המגוונים, שכמה מהם צבועים בהם . ביניהם מזדקרים מבני זכוכית מודרניים (גם הם לא סמל היופי). בולטים במיוחד בנייני הממשל - בית הפרלמנט, בתי ממשל אחרים ובהם בתי ראש הממשלה והנשיא, הסמוכים זה ליד זה, "אך דייריהם אינם סובלים האחד את השני. תאמינו או לא", צוחק אורי, "הנשיא שולח רחפן לצלם מה קורה בבית ראש הממשלה" ...


בינתיים הגענו למרכז העיר, שמבנים היסטוריים מצטופפים בו זה ליד זה. ואיפה מתחיל ישראלי את הסיור? ברור, בבית כנסת. בית הכנסת "הספרדי", המרכזי של סופיה, נמצא ממש כאן, בלב העיר. בשער הכניסה עברנו בדיקת ביטחון קפדנית, שילמנו דמי כניסה קטנים ונכנסנו אל החצר מוקפת החומות. בית הכנסת היפהפה, שעם כאלף ושלוש מאות מושביו הוא הגדול ביותר במדינות הבלקן, ניבנה במשך ארבע שנים, נחנך בשנת 1909, ומאה שנים מאוחר יותר, לרגל היובל, עבר שיפוץ נרחב. את ההשראה לסגנונו המעורב שאבו המתכננים ממבנים וונציאנים ומבנייה מורית-איסלאמית. פנים הבית מרשים מאוד, הן בגודלו (אגב, נשות הקהילה יושבות גם הן באולם המרכזי - בצדו האחד גברים ובשני - הנשים) והן ביופיו. מפארים אותו חלונות ויטראז' צבעוניים, עמודי שיש איטלקיים, גילופי עץ יפים ונברשת פליז מרהיבה, שמשקלה 1,700 ק"ג וגובהה 19 מטרים. בביקור בשירותים התרגשנו גם משורה של סירי לילה קטנים, המיועדים לילדי הקהילה. איזו התייחסות יפה ומתחשבת בפעוטים...

קרוב לבית הכנסת נמצא מסגד באניה באשי ( Banya Bashi - באניה = מרחצאות בתורכית) המרשים, שניבנה בידי העות'מאנים בשנת 1,576 כמקום תפילה למוסלמים וכחמאם תורכי. קירותיו החיצונים חומים, אבל בתוכו עיטורי קיר מפוארים וקשתות צבעוניות יפהפיות.
עוד על יד בית הכנסת, נמצא אחד השווקים המפורסמים בעיר, השוק המקורה. השוק, על שלוש קומותיו, נפתח מחדש לפני חודשים אחדים , לאחר שהיה סגור במשך שנות הקורונה. עצוב לראות את המקום הזה, שכולם מספרים את תהילתו כהיכל מזון ואופנה, ועתה, בעת ביקורנו שם בחודש יוני האחרון, טרם חזר לעצמו. רוב העסקים סגורים עדיין והמעטים שכבר נפתחו משדרים ממש עליבות. הצילה קצת את המצב מאפיית מאפים בולגריים אופייניים, בראשם הבורקסים. תפוחים ושמנוניים , ממולאים בגבינה מקומית נהדרת ומלווים בקפה שחור טעים. אלה היו הארוחה הראשונה והטעימה שלנו בבולגריה.


מהעיר אל פסגת הר ויטושה (Vitusha)

הר ויטושה מתנשא לגובה של 2,290 מטרים, במרחק 10 ק"מ ממרכז העיר. בדרך עוברים בכמה שכונות, בהן שכונת היוקרה בויאנה, בה חיים בווילות/ארמונות אנשי העסקים העשירים בעיר. השכונה טובלת ביערות, שצבע עליהם עתה, באביב, הוא ירוק טרי, טרי. בחודש אוקטובר תהיה כאן שלכת מקסימה, צבעונית ובחורף ישובו היערות לעירום מלא (חיפאים, שימו לב - חיים בהם המון חזירי בר). על הקרקע - שטיחי עשב ופרחים. בפסגת ההר אנחנו מחנים את המכונית ופוסעים בשביל חלומי, בין עצים ופרחים, עד שהעיר מתגלה לנו למטה, כמו תמונה מרהיבה בתוך מסגרת ירוקה של עצי יער. אין כאן איש מלבדנו ואנחנו נהנים מהמראה המרהיב, באוויר הצח, בתוך השקט המוחלט. בחורף פועלים בהר המושלג שני מרכזי סקי המושכים לכאן גולשים רבים, אבל עכשיו, באביב, הם כמובן סגורים ולנו מזומנת בהר חוויה אחרת, מפתיעה. נסיעה קצרה מתפתלת בדרך לא דרך, על כביש רעוע, שחלקים ממנו אינם סלולים והם מלאים שלוליות מהגשם של אתמול, הביאה אותנו אל מפל אבנים, תופעה, שבבולגריה לפחות, היא ייחודית להר ויטושה. כמו מפל מים קפוא, האבנים שוכבות שם, מלמעלה למטה, לאורך ארבעה וחצי קילומטרים, לצד נהר הזורם ונופל וגועש. הן נוצרו על ידי קרחון, שגלש במדרון ויצר קניון ורצף סלעים. במשך שישה מיליון שנים עיצבו את האבנים והסלעים כוחות טבע כמו מים ורוחות, עד שנהיו חלקים, חלקים. ישבנו לצד המפל והנהר, באצבעות הידיים מלטפים אבנים והעיניים אינן שבעות מהמראות. קר לנו ובמסעדה כפרית קטנה מגישים לנו מרק שעועית חם כמו בבית ואנחנו מבינים כבר שהאוכל ברוב המסעדות הוא אוכל ביתי - מרקים סמיכים, תבשילי ירקות ובשרים. ביקשנו גם לחם ובעלת הבית שאלה כמה פרוסות אנחנו מבקשים. מתברר שזהו ממש נוהג בבולגריה ואותה שאלה חזרה ונשאלה בכול מסעדה שאכלנו בה , לאורך כול ביקורנו.

חזרה למרכז סופיה ובצומת מרכזית, מעל תחנת המטרו סרדיקה (Serdika), על עמוד גבוה, ניצב מתבונן בנו פסל אשה. אורי מספר כי זוהי סופיה הקדושה, פטרונית העיר. ינשוף , סמל החוכמה נח עליה והיא מחזיקה בידה השמאלית זר דפנה. מי יודע מה חושבת לה הקדושה שם למעלה, על תהפוכות ההיסטוריה, שהרי בעידן הקומוניסטי של בולגריה ניצב כאן, על אותו עמוד, פסלו של לנין ...גם המלון "שלנו", שנקרא בעברו "שרתון", זכה להתחדשות לאחר חילופי השלטון ועתה הוא נקרא "בלקן". המבנה מרשים וכך גם חדרי האוכל והשטחים הציבוריים. החדרים לעומת זאת קטנים ומאכזבים, אבל מיקומו נהדר - סמוך למדרחוב ויטושה, שהוא עורק חברתי חשוב ומרכז קניות תוסס עם המון מסעדות וחנויות אופנה. בשני צדי המדרחוב נמצאים רחובות מגורים מרוצפי אבן ומעניין לטייל גם בהם ולראות פה ושם חנויות ישנות, השוכנות, מקדמת דנא, בקומת המרתף, כשהמוכרות מציצות אל הקונים עם חצי גופן התחתון מוסתר למטה. ובמדרחוב - תמיד נחמד לטייל בין הבוטיקים והפיצוציות, או לשבת לארוחות, או לקפה ולצפות בעוברים ושבים, וכתוספת - להעיף מבט אל הר ויטושה. שכנים לשולחננו במסעדה מפצירים בנו לשוב לכאן בחורף ולהשקיף מהמדרחוב דרומה אל ההר המושלג. "תמונה בלתי נשכחת", הם מבטיחים לנו.


לבולגריה, השוכנת בין אירופה למזרח, יש אקלים נוח ואדמה פורייה, שמשכו אליה מתיישבים כבר בתקופת האבן המאוחרת ( בסביבות 6,000 לפני הספירה). החל ב- 1,000 לפנה"ס השתלטו עליה שבטים תראקים ואחריהם לפי הסדר, המקדונים, הרומים, הביזאנטים, העות'מאנים התורכים ואז הקומוניסטים המקומיים בתמיכת רוסיה הסובייטית, כשבין לבין נהנתה הארץ מתקופות קצרות של עצמאות. ב- 1,990בולגריה הוכרזה סוף סוף, רפובליקה דמוקרטית.


הארץ מלאה תזכורות מכול הכובשים האלה וכך אפשר לבקר בקברים תראקיים בני 3,000 שנה, באמפיתיאטראות רומיים בני אלפיים שנים, במסגדים ובחמאמים תורכיים בני חמש מאות שנה ובהמון כנסיות נוצריות אורתודוכסיות יפהפיות. המקום שהכי ריגש אותי בסופיה הוא כיכר העצמאות, בה אפשר לצפות במבט פנוראמי על כנסיה אורתודוקסית, בנין משרדים ענק ועליו מתנוסס שלט של מקדונלד, בית הכנסת היהודי, כנסיה קתולית, מסגד-חמאם מוסלמי בן המאה ה- 14, בנייני הממשל ואפילו בניין בן שלוש קומות, צבוע כולו אדום, בו נולד אורי, מדריכנו החביב, לפני כחמישים שנה ובזמנו היה מאוכלס כולו ביהודים...



היהודים בבולגריה

סיפור יהודי בולגריה הוא בהחלט ייחודי באירופה. הקהילה היהודית-אשכנזית, שחבריה כונו Yahudiyan, חייתה בבולגריה מאז המאה השנייה. בסוף המאה ה- 14 נוספו אליה מגורשים מהונגריה ולאלה הצטרפו במאות ה- 15-16 רבים ממגורשי ספרד ופורטוגל, שכונו Cemaat Frenk. היהודים חוו תקופות טובות יותר או פחות והחל במאה ה- 19 החלה כאן פעילות ציונית, שראתה בציון מקום להזדהות איתו , עם רצון למימוש והגשמה בפועל. במלחמת העולם השנייה היהודים הוכפפו ל"חוק להגנת האומה", שמשמעותו הייתה חוקי נירנברג. הבולגרים אהדו את הגרמנים והצטרפו למדינות הציר. עם כיבוש יוון בידי הנאצים, סופחו מקדוניה וחבל תראקיה היווני לבולגריה. לדרישת הנאצים, גורשו בשנת 1943 למחנות השמדה אחד עשר אלף יהודי מקדוניה ותראקיה וכן יהודים שלא נשאו תעודות אזרח בולגרי. לדרישת הנאצים לגירושם הטוטאלי של היהודים, שהמלך בוריס השלישי נטה להיענות לה, התעוררה התנגדות של ראש הכנסייה הבולגרית המטרופוליט סטפן וראשי כנסיה אחרים וכן של פוליטיקאים ואנשי ציבור רבים. בוריס שינה את דעתו וסיכם עם הגרמנים לגרש את היהודים למחנות עבודה באזורי הכפר ברחבי בולגריה. רוב הקהילה ניצלה. חודשים מעטים לאחר מכן המלך מת מהתקף לב ומותו סימן את קץ הממלכה הבולגרית והתחלת הממשל הקומוניסטי. בשנים 1948-50 הגשימו רוב יהודי בולגריה את חלומם הציוני ועלו למדינת ישראל, שעשתה אז את צעדיה הראשונים אחרי מלחמת העצמאות. רבים מה"בולגרים" התיישבו ביפו, שאך זה נכבשה מידי הערבים. בבולגריה נותרו כ- 5,000 יהודים בלבד. הממשל הקומוניסטי נהג בעת ההיא להחרים את בתיהם של מהגרים. אורי מספר, שכיוצא מהכלל, הממשל לא נהג כך בבתי המהגרים היהודים. כאשר הוא חזר לבולגריה אחרי 13 שנים של חיים בישראל, הביא עמו את מפתח בית הוריו, סובב את המפתח במנעול וחזר לגור בבית כאילו יצא ממנו רק באותו בוקר. בהחלט נקודה טובה לקומוניסטים.


כאמור, בסופיה אפשר לראות תזכורות מכול שליטי העבר, אבל מי ששולט באמת בנוף העיר הן הכנסיות האורתודוקסיות הרבות - תמירות, צבעוניות, חובשות על ראשיהן צריחי בצלים ובכול אחת מהן אפשר לראות ציורי קיר, ציורים, איקונות ופסלים. הגדולה והיפה מכולן, והיא אחד מסמלי העיר ומסמלי בולגריה כולה, היא כנסיית הזיכרון לאלכסנדר נבסקי ( Alexander Nevski ), שנבנתה בשנים 1,882- 1,912, לזכר 200,000 חיילים רוסים שנהרגו למען שחרור בולגריה מעול התורכים, במלחמת רוסיה-תורכיה ( 1,877-78). הכנסייה נקראת על שם הנסיך נבסקי, אחד משליטי רוסיה האהובים בימי הביניים, שהביס את הצבא השוודי בקרבות שנערכו על אגם קפוא בשנת 1,242 והוא אהוב גם עלינו, בשל המוסיקה הנהדרת של סרגיי פרוקופייב לסרט בשם זה. הכנסייה, העצומה בגודלה, נבנתה מאבן גיר בולגרית, בסגנון כנסיות רוסיות ניאו ביזנטיות. המיבנה מתהדר בעיקר בכיפותיו, שכמה מהן מצופות זהב, במשקל כולל של 8 ק"ג. נכנסנו לתוך הכנסייה בכניסה המערבית והנה היא מוארת מהבהובים של מאות, אולי אלפי, נרות, שהמאמינים נוהגים להדליק בה כול יום. קירותיה מעוטרים בציורי קיר, מעל הפתחים - פסיפסים, וכסאות המכובדים מקושטים בפיתוחים יפים ובשיבוצים של אבני חן. במוזיאון האיקונות (הכניסה בתשלום קטן) יש אוסף נפלא של איקונות מאלף השנים האחרונות, שהובאו לכאן מכול רחבי בולגריה.



מסע בארץ יפהפיה ומפתיעה


שלושה ימים בסופיה ואנחנו עוזבים ויוצאים לכיוון צפון מזרח, אל העיירה פלבן ( Pleven). בדרך, כמאה ק"מ מסופיה וכשני ק"מ מהכפר הקטן קרלוקובו, עזבנו את הדרך אל שביל כפרי, שיוביל אותנו אל מערה, אחת מתופעות הטבע הרבות של האזור, שהתברך בקניונים, מערות ומנזרי סלע עתיקים והוא מקום נהדר למטייליי טבע.
ירדנו אל המערה, שבבולגריה מכנים בשם "פרוהודנה" ("כניסה" בעברית), על שום שתי הכניסות שלה. אורכה 262 מטרים ואפשר לטייל בה בקלות מכניסה אחת אל השנייה. במערות אחרות, שעוד נבקר בהן, נמצא בעיקר נטיפים. פרוהודנה חפה מהם, אבל אורי מבטיח לנו הפתעה מרגשת אחרת. ירידה תלולה בין שברי סלע גדולים ובוץ, ובערך באמצע המערה, הוא ביקש מאיתנו להרים ראש למעלה ואז התגלו לנו שתי עיניים עצומות, פקוחות לרווחה, מביטות בנו חזרה מתקרת המערה - ואם לנסח זאת באופן פחות רומנטי, שני חורים בגג הסלע הקארסטי, שאפשר לראות דרכם את השמים. המקומיים מכנים את החורים "עיני האלוהים" וכאשר יורד גשם והטיפות נכנסות דרכן וזורמות דרך הקירות, המקומיים אומרים כי אלוהים בוכה...בני השבטים התראקים, שגרו באזור לפני 3,000 שנה, נהגו כבר אז לערוך בתוך המערה טקסים, בהם ביקשו מהאלים להעניק להם קציר טוב של דגנים. אפילו אנחנו הרגשנו, שיש למערה מעין השפעה מרגיעה. אולי פשוט כי היינו שם רק שלושתנו בתוך השקט המוחלט...בכול אופן, עמדנו שם שעה ארוכה, נשענים על קירות המערה, שותקים ומהרהרים.



פלבן - רוסים ורומנים מול תורכים


המשכנו אל העיירה פלבן. בדרך מוכרים אבטיחים של התחלת הקיץ ושדות נרחבים של חמניות נמצאים שם על סף פריחה. פלבן נמצאת כ- 170 ק"מ צפונית מזרחית לסופיה, באמצע המישור ההררי של הדנובה. ראשית ההתיישבות המאורגנת במקום הייתה של שבטים תראקים, לפני כ- 3,000 שנה ובאזור נמצאו כפרים וגבעות עגלגלות, שבתוכן קברים מתקופה זו. העיר ידועה בעיקר בשל התפקיד המכריע שהיה לה במלחמה העות'מאנית-רוסית בשנים 1,887-1,888. בעומדנו ליד גשר עץ היסטורי, הסמוך לכניסה אל העיר, אורי מספר לנו, בהתרגשות ממש, את הפרק הזה בתולדות העיר. ביולי 1,887 התקדם הצבא הרוסי אל פלבן, אך נתקל בצבא העות'מאני, שניצב מולו, איתן. רק אחרי חמישה חודשים של מצור, העיר נפלה, במחיר של 40,000 חיילים עות'מאנים ו- 4,000 חיילים רוסים ורומנים, שהשתתפו גם הם בקרבות. את כתב הכניעה מסר לרוסים גנרל עות'מאני, על גשר העץ עליו אנחנו עומדים. נפילת פלבן הייתה התחלת התמוטטות השלטון העות'מני בכול בולגריה והבולגרים נשארו עד היום אסירי תודה לרוסים על שחרור ארצם. לצד כמה מבני זיכרון שנבנו בעיר, נחנך ב- 10 לדצמבר 1,987 (מאה שנים לאחר הכניעה) ציור פנורמי ענק, המתאר לפרטיו את הקרב על פלבן. הציור המרגש מאוד, לא מעט בשל מיקומו, נעשה ברוסיה בידי עשרה ציירים רוסים ושניים בולגרים והוא מוצב במיבנה מיוחד, בתוך שדה הקרב עצמו. אין פלא שהמקום היה לאתר תיירות מבוקש. העיר באמת מלאה באתרי זיכרון, בהם מוזיאון היסטורי ענק, עליהם דילגנו והמשכנו אל העיירה ווליקו טרנובו.


ווליקו טרנובו, פעמיים בירת בולגריה


בדרך פגשנו קן חסידות ראשון שלנו בבולגריה והוא גדול מאוד ושוכן על ראש עמוד דרכים. החסידות חוזרות עתה הביתה, אל הקנים שעזבו לפני החורף ולפני שתנדודנה שוב לפני הקיץ. ואכן, בקן יושבת חסידה אחת והיא מואילה להראות לנו רק את ראשה. היא בטח באה מאיזה סיפור... עברנו גם כמה כפרים קטנים, רדומים, פה ושם יושבת איכרה זקנה על המדרגות המוליכות אל דלת ביתה, עגלה רתומה לחמור (כלי תחבורה מצוי בכבישים הכפריים) עמוסת ירק, עוברת בכביש, וכלבים משועממים מחכים לקצת "אקשן" ונובחים נביחה אחת או שתיים אחר המכוניות המעטות החולפות על פניהם.

ווליקו טרנובו, מהעתיקות בערי בולגריה, נמצאת במרכז הארץ ובנוייה על שלוש גבעות, מעל נהר יאנטרה (Yantara), המתפתל למרגלותיה. היא הייתה מיושבת בקביעות כבר על ידי השבטים התראקים ואחריהם הרומאים, אז בנה בה הקיסר יוסטיניאנוס השני מבצר ביזנטי, על גבעה שזכתה מאוחר יותר, לשם צארביץ (גבעת הצארים). ב- 1,186 הפכה טרנובו לבירת האימפריה הבולגרית השנייה, עד כיבושה ב- 1,393 על ידי העות'מאנים, שמשלו בה 480 שנה. אלה בתורם, הובסו במלחמה העות'מאנית-רוסית על ידי צבא האימפריה הרוסית וכאשר הוכרה עצמאות בולגריה, הוכרזה העיירה טרנובו, פעם נוספת, כבירתה. ב- 1,965 שונה שם העיירה והיא נקראת עתה ווליקו טרנובו - טרנובו הגדולה, כאות הוקרה לחשיבותה ההיסטורית.
העיירה הקטנה והמקסימה בנויה על מצוק, בתיה הצבעוניים צרים, רובם בעלי שתי קומות, כשהתחתונה שימשה בעבר לעבודה, או למסחר והעליונה - למגורים. בשל מיקומם על מדרון תלול, הבתים נראים כאילו מציצים זה לתוך זה. רחובה הראשי של העיירה ארוך ומתפתל ולפנות ערב הוא הומה מטיילים - בני המקום ומבקרים, המסתובבים לאורכו, בין בתי המלון, המסעדות, בתי הקפה, ציורי הגרפיטי הענקיים, חנויות הבגדים והמזון, הגלריות והמון חנויות המזכרות, המוכרות בעיקר עבודות חרס ממלאכי עליון ועד כמרים, צלבים, פירות, או צלחות קישוט. ואם חסרה לכם במקרה מברשת שיער לגירוש שדים (כזאת עם פעמונים בין השערות), אזי הגעתם בדיוק למקום הנכון! כדאי לעבור אל הרחוב המקביל, שמעל הרחוב הראשי, שם אפשר לראות מקרוב איך ניבנו הבתים התלויים מעל המצוק. אחרי שערכנו סיבוב בין כול הפלאות הללו, נכנסנו אל המלון "שלנו", "פנורמה", וממרפסת חדרנו התגלה לנו הנוף הקסום של הבתים עם גגות הרעפים, שכבה על שכבה במדרון היורד עד הנהר הזורם למטה וגם של המצודה על גבעת צארביץ ממול, ושוב לא עזבנו את המרפסת, עד שהחושך כבש את הנוף ורק מעט אורות קטנים האירו מתוך הבתים כמו כוכבים. בבוקר טיילנו שוב ברחוב הראשי וממנו ירדנו (בזהירות) בסימטאות האבן התלולות היורדות במדרון ומול שלט "בית למכירה", החלטנו שהחיים כאן, בין העליות והמורדות, קשים מדי ולא התפתינו להצעה.


רבע שעה של הליכה וכבר אנחנו צועדים בשביל העולה אל המצודה מוקפת החומות המרשימות ואל הכניסה עם שער האבן המקושת, ואל תוך המצודה. טיילנו בין מעט המיבנים ששוקמו בה מתוך יותר מ- 400 המיבנים שנחשפו בידי הארכאולוגים. בין הבתים המשופצים נמצא ארמון הצארים, שהוסיפו הרוסים בשטח המצודה הביזנטית וממנו הם ניהלו ביד רמה את כול ענייני ממלכתם הגדולה. הדגל הענק, המתנוסס כיום מעל הארמון נראה מכול מקום בטרנובו, כאילו מסמן את המיבנה החשוב ביותר. עלינו אל קפלת דמטריוס הקדוש המרשימה, שבתוכה ציורי קיר מימי הביניים, שחודשו לאחר שיקומה והשקפנו משם, בכיוון הפוך הפעם, אל בתי העיירה, מולנו.
בסביבת טרנובו אפשר לבקר גם במנזרים ובכנסיות "תלויות", חצובות בסלע, שהדרך להגיע אליהן היא בטיפוס על מדרגות אבן צרות ותלולות.