27.11.2022
 
שוב בפריז


שוב בפריז 



מאת אתי ישיב

פריז. שנתיים וחצי לא ביקרנו בה וכבר התגעגענו כל כך. קורונה, אתם יודעים. באמצע חודש אוקטובר התגברנו איך שהוא על ההיסוסים ועל העכבות, למדנו את כול ההנחיות והדרישות, גם אלו של ארצנו וגם אלו של צרפת. דאגנו לתו ירוק ולבדיקת PCR (עבור היציאה מהארץ), להצהרת בריאות (עבור הצרפתים), בפריז שוב בדיקת PCR (כדי שנוכל לעלות על המטוס חזרה הביתה) ועוד הצהרת בריאות לפני הטיסה. ארזנו מזוודה, ארבע וחצי שעות וכבר אנחנו שם.

העיר קיבלה אותנו עם מזג אוויר סתווי מקסים. זכרנו אותה באוקטובר קרירה, גשומה, והנה הפעם, 20 -21 מעלות! מי היה מעלה בדעתו חגיגה כזאת! שבוע בלי ללבוש מעיל ועם מנוחת שיזוף על ה"טרסה" המשופצת בקומה השביעית של "גאלרי לאפאייט"! גם בית המלון שלנו, השוכן במיקום נהדר, קרוב לכיכר הבסטיליה, נושק לרובע המארה, ברחוב צר ושקט עם כמה מסעדות נחמדות, הפתיע. החדר שהוקצה לנו היה גדול מהרגיל בפריז, שקט מאד ומרוהט בטוב טעם, חדרי השירותים מצוחצחים, עם אביזרים חדשים, מעולים, ואנשי הצוות בקבלה ובחדר האוכל ידידותיים ועוזרים. ואם המעלית קצת חרקה ולא תמיד הגיעה, הרי זו אחרי הכל פריז, לא?

העיר נראתה לנו שונה קצת. אולי היו אלה פקקי תנועה, שכמותם אנחנו מכירים כמובן בארץ, אבל לא זכרנו בפריז; אולי כי מצאנו הרבה פחות פריזאים חמוצים והרבה יותר פריזאים דוברי אנגלית; אולי היה זה פסל חדש, גדול ממדים של אמן-פליט מסוריה, שהפתיע אותנו בפינת רחוב, על יד כנסיית סיינט מרי, קרוב למרכז פומפידו ולשני פסלים מודרניים מאד של שני הארכיטקטים של המרכז; אולי משום שיש המון חנויות יד שניה בעיר והפריזאים כעת לבושים לרוב בבגדי ספורט או ספורט אלגנט ורק בדרך לאופרה ראינו אישה אחת מדדה על עקבים דקיקים ומחזיקה בידה תיק מפואר מתוצרת שאנל; ואולי פשוט משום שפריז תמיד ממציאה את עצמה מחדש, כפי שאפשר ללמוד בסתיו הזה מטקסי חנוכה מחדש של בניינים היסטוריים רבים בעיר.


העיר שאינה מפסיקה להמציא את עצמה מחדש

המורשת הפריזאית, הכתובה באבן בסמטאות העיר היפה , באנדרטאות, במוזיאונים הרבים, בארמונות וגם בבתי הקברות, לעולם אינה קופאת על שמריה והיא מתאימה את עצמה להיום ולעכשיו. הנה למשל הארמון דה לה מארין (Hotel de la Marine) בן המאה ה-18, השוכן בכיכר הקונקורד. בגלגולו האחרון הארמון שימש מוזיאון רהיטים (די משעמם, יש לומר) ועתה נפתח מחדש, כאשר אולמותיו רועננו ורוהטו מחדש, כשהם מותאמים לחיי משפחה (אצילה) ומוכנים כול רגע לקבלת פני אורחים והמבקרים זוכים לשמוע הסברים היסטוריים מרתקים במערכות שמע חדישות. אתר אחר הוא משרד הדואר המתחדש בארמון הלובר, שהיה סניף דואר פשוט ומשמים ועתה זכה לשיפוץ ולשינוי יעד, כאשר, בנוסף לפעולות שגרתיות של משרד דואר, יארח גם תחנת משטרה, מרכז יום לשמרטפות ילדים, בוטיקים, ומתחם משרדים משותף. לפרסום רב זכתה גם חנות הכל בו לה סמריטן ("השומרונית" - La Samaritaine), שנפתחה מחדש בחודש יוני השנה לאחר שהייתה סגורה לשיפוצים שנים ארוכות והיא אולי מקדש הקניות היפה בפריז. תארו לעצמכם, אפילו עמנואל מקרון, נשיא הרפובליקה הצרפתית בכבודו ובעצמו, כיבד את אירוע הפתיחה החגיגי בנוכחותו.

החנות נוסדה ב- 1870 על ידי ארנסט קוניאק, בעל דוכן לממכר מגבות ובדים באחת הקשתות של גשר פונט נף, סמוך לבית משאבה, שסיפק מים לארמון הלובר ולסביבתו. חזית בית המשאבה הייתה מעוטרת בפסל ברונזה של האישה השומרונית, שהשקתה את ישו הצמא ממי באר. בית המשאבה נהרס מזמן וקוניאק שאל את כינוי האישה,"השומרונית," לחנותו החדשה. האיש עשה חיל רב, רכש בניינים נוספים והרחיב את חנותו. לאחר מותו העסק קירטע וגסס, נרכש על ידי קבוצת לואי ויטון , נסגר ואחרי 15 שנות שיפוצים, כולל שימור כל גרמי המדרגות הישנים, פריט אייקוני מדהים לעצמו, נפתח מחדש. היום הוא מרהיב עין יותר מתמיד ובו כל המותגים המובחרים ביותר, חנויות יוקרה, כמה מסעדות מצוינות, המפוזרות בקומות השונות, וגם מלון חדש, "הסוס הלבן", יוקרתי ויקר (אלא מה), שלא נועד לתיירים בני תמותה כמונו.

אם אתם חושבים שהכול נוצץ בפריז, אז לא. יש בה גם שינויים פחות נעימים. באחד הלילות, בשעה די מוקדמת, חזרנו במטרו אל בית המלון שלנו. בתחנה קטנה אחת החלפנו רכבת ובעודנו צועדים במסדרונות התחנה, ציינו לעצמנו שאין אנשים סביבנו. טעינו. עלם חן עבר אותנו בצעדים מהירים, הסתובב לעברנו ושאל אם זו אכן הדרך לקו מספר... אישרנו ואז, כנראה כהבעת תודה, שלח יד, תלש מצווארי שרשרת זהב ונעלם במהירות הבזק. קומבינציה של גיל ואימוני ספורט... למחרת דיווחנו על כך במשטרה. לא כי חשבנו שהבחור ייתפס, אלא כדי שיידעו ואולי ישימו עין בתחנה. החוקר חמור הסבר רשם דו"ח ארוך ואחרי שחתמנו על המסמך חייך בלבביות ונפרד מאתנו במילים: "קחו בחשבון שפריז השתנתה"!

בני משפחה, שהקדימו אותנו בשיבה אל פריז, המליצו בחום לא להחמיץ את המוזיאון החדש בעיר, שנפתח בחודש יוני השנה במבנה היסטורי, "בורס דה קומרס" (Burse De Commerce, בורסת המסחר). אנחנו מטיילים לשם אבל קודם עוצרים באחד מבתי הקפה, שהם כידוע בין המוסדות הכי חשובים בפריז והכי מענגים. יש בהחלט תיירים בפריז, אבל עוד לא רבים כרגיל, כך שלשמחתנו מצאנו שולחן פנוי, כשלשולחן לידנו "מסבים", אולי מרוב שמחה על בואנו, שני דובוני פרווה ענקיים. הקפה, בטעם צרפתי, בינוני לטעמנו, אבל לכאן הרי באים, בעיקר, בגלל הישיבה והצפייה בעוברים ושבים, ולא בגלל הקפה. הקרואסון היה מצוין.


ארמון שהיה לבורסת מסחר, שהייתה למוזיאון

חזרנו לטייל, עברנו את תחנת המטרו "לה האל", מפלצת תחבורה וקניות, הבנויה גם היא על אתר היסטורי (שוק המזון הסיטונאי העתיק והפופולרי) ודרך גן גדול ומטופח וכנסייה אחת מהיפות בפריז, Eglise de Saint Eustache, הגענו אל המבנה העגול שכיפה בראשו, בורס דה קומרס, בורסת המסחר, שנבנה במאה ה-16 ועבר מאז אין ספור גלגולים. המלכה קתרינה דה מדיצ'י, אשת המלך הצרפתי אנרי השני, בנתה כאן, בלב פריז, את הארמון הזה למגוריה והוסיפה לידו עמוד (Tour) בגובה של 30 מטרים, שהוא אולי העד היחיד שצפה בכול מהלכי ההיסטוריה שעברו על צרפת ועל פריז ועל הארמון והשינויים שחלו בו מאז המאה ה-16, כשהוא עצמו נותר ללא שינוי, עד היום. העמוד הלבן מעוטר בקישוטי כתרים, סמלים ושברי מראות. מספרים, שהאיצטגנין של המלכה היה יושב בראשו וצופה בכוכבים... והפריזאים מתייחסים אליו כאל איקונה וחלק מהנוף. קתרינה גרה בארמון העגול רק 12 שנים ומאז החליף ידיים, זכה לכיפה בראשו, סבל מהרס ומשריפות, ניבנה כול פעם מחדש, עד שבמאה ה- 18 הפך למעין ממגורה ושוק של חיטה ודגנים אחרים, אחר כך לבורסת סחורות וסופו ששימש, במאה ה- 20, כמטה לשכת המסחר הצרפתית.

עכשיו נכנס לתמונה גיבור חדש. פרנסואה פינו (Pinault), מיליארדר, איש עסקים ואספן אמנות בת זמננו. האוסף מונה כ-10,000 יצירות, שנוצרו החל מ-1960 ועד היום. לפינו היה חלום, שכביכול לא היה בר השגה, אבל הפך ממש לאובססיה. הוא חלם להנגיש את האוסף שלו לפריזאים, במוזיאון חדש. יש בעיר אומנם מוזיאונים רבים, מהיפים בעולם, המציגים את ההיסטוריה של האומנות דרך התפניות והמהפכות שעיצבו אותה, אך פינו סבר שההרפתקה הזו של האמנות לא הסתיימה. כך נולד החלום על מוזיאון המוקדש בלעדית לאומנות בת זמננו. שנים רבות עברו בחיפוש אחר מקום מתאים, עד שהצליח לחכור מעיריית פריז, לתקופה של 50 שנה, את הבורס דה קומרס, כשהעירייה מצידה מתחייבת לטפל בגן המרהיב, שמסביב למבנה. עוד שנים עברו בשיפוצים, שניצח עליהם האדריכל היפני טדאו אנדו (Tadao Ando). אנדו עיצב במבנה שינוי המשדר קידמה ופשטות, יחד עם כבוד למבנה הקיים, שכולו היסטוריה ארכיטקטונית. חזית המבנה העגול והכיפה שבראשו נותרו ללא שינוי. הוא התרכז בתוך המבנה, כשבנה בו צילינדר ענק מבטון מזויין ויצר, בקומת הקרקע, בין שני המעגלים, מעין פרוזדור מעגלי, המקיף את האולם המרכזי, ובראשו מרפסת תצפית אל הכיפה היפהפייה ואל ציור פנורמי הנמצא אי שם במרומי 40 מטרים ונקרא "צרפת המנצחת". הציור נעשה ב-1889 בידי חמישה ציירים, ומונצחות בו חמש היבשות מהן נשלחו סחורות לצרפת.

המוזיאון החדש, הנושא את השם "בורס דה קומרס - אוסף פינו", כולל 10 גלריות תצוגה, חללי כניסה ומנוחה, אודיטוריום למופעים, הרצאות, קונצרטים, סטודיו מיוחד להצגת עבודות וידאו ועבודות מוזיקליות, מקומות שתייה, קפה ומסעדה (כנראה מצוינת. לא ניסינו). התערוכה החדשה זכתה לשם "פתיחה" (Overture) - פתיחת מוזיאון חדש, פתיחות ליצירות עכשוויות, וכן פתיחת חלון לאוסף שיוצג בפריז באופן קבוע, בתערוכות מתחלפות.

התחלנו את הסיור בקומת הקרקע, באולם העגול (Rotonde) שיצר הצילינדר החדש של טדאו אנדו. האמן השוויצרי אורס פישר (Urs Fischer ) יצר שם, מתחת לכיפה ולציור הפנורמי שממעל, מעין "כיכר עיר", שבמרכזה פסל ענק, העתק הפסל "חטיפת הנשים הסבינות" של האמן הפלמי ג'יאמבולוניה (Giambologna) בן המאה ה-16. סביב הפסל מסודרים כסאות מכול העולם, המסמלים גלובליות וכמה עשרות צופים בשר ודם, מטיילים ביניהם, וביניהם צופה אחד, עשוי ממעין שעווה, ממנה נוצקו כול הפסלים ב"כיכר". נרות זעירים נטועים בכול אחד מהמוצגים, כולל בפסל המרכזי, בכיסאות ובצופה האחד, ממיסים אותם לאט לאט בהמסה הדרגתית , המשדרת לנו חוסר קביעות ואולי גם את הזמן החולף. כמה עשרות יונים אפורות-שחורות, שהפסל מאוריציו קטלן הושיב מתחת לכיפה הגדולה, נראות צופות בנו, מהורהרות , כאילו משתאות למראה בני החלוף האנושיים שלמטה.
בפסאז' שמסביב לרוטונדה, ב- 24 ארונות תצוגה , מציג האמן Bertrand Lavier כלי נגינה, מכשירי ספורט וחפצים אחרים, שהוא מעוות, משנה, צובע, מוסיף וגורע מהם איברים, עד שהם נעשים מעין שלב בהיסטוריה שבין הכלי המקורי והתוכן העכשווי, באמצעות אומנות מינימליסטית - דקורטיבית - אבסטרקטית.
אל הקומה השנייה עולים במדרגות מתפתלות -מתעתעות, שנשמרו מעידנים אחרים של הבית (יש גם מעלית), כאן אפשר לראות עבודות ציור ופיסול של אומנים חשובים, רבים, מכול העולם, שמעולם לא הוצגו בפריז.
בכל האולמות מפוזרים כסאות של "שומרים" (אתם מכירים את השומרים המבוגרים עם פנים כעוסות, היושבים בכול חדר, בכול מוזיאון בעולם, ומחכים שתעשו איזה צעד מיותר כדי לגעור בכם) עשויים גרניט, שיש, ברונזה, אוניקס או פלדה. על כיסא אחד מוטל באגביות ג'קט, על אחר מונח ספר פתוח או טלפון אלחוטי, והם ספק שומרים על העבודות, ספק משדרים היעדרות של השומרים. מי שלא נעדר מהאולמות הם מדריכים, שתפקידם לעזור ולענות על כול שאלה, של כול מבקר.
בקומה השלישית - עבודות צילום של גדולי הצלמים בעולם (כן, גם סינדי שרמן). שעות עברו ואנחנו מותשים, אבל כול כך נרגשים, גם מקסם המבנה וגם מהעבודות הנפלאות, וזרם האנשים המגיעים בלי הרף משדר, שהשמועה כבר נפוצה וזה הולך להיות, לפחות לזמן מה, "ה"מוזיאון הפופולארי בפריז.


בנושא אוכל ומסעדות, אנחנו בהחלט שמרנים ובכול אחד מביקורינו בפריז, אנחנו מזמינים, ערב אחד, מקום במסעדה אחת קטנטונת, Bistro de l'oulette, השוכנת ברחוב דה טורנל (Rue des Tournelles 38) שברובע המארה. האוכל בביסטרו הזה תמיד מצוין, המחירים נוחים ובכול ביקור שלנו חוזרת הצגה קטנה של התפריט הכתוב על לוח עץ ארוך, שבעל הבית מגיש לנו לשולחן עם הרבה הסברים, המלצות וחיוכים חמים, כאילו היינו הקליינט הכי נבחר שלו. רק שישה-שבעה שולחנות צפופים יש כאן ומשולחן אחד, אנחנו שומעים עברית - כמו בתל אביב.

מסעדה אחרת שאנחנו לא מחמיצים ובדרך כלל אוכלים בה בערב הראשון של כול ביקור בפריז, היא אחת ממסעדות הרשת הבלגית רבת המסעדות והשנים (נוסדה ב-1867), "לאון דה בריסל " (Leon de Bruxelles), הידועה בעיקר במנות המולים (צדפות) השמנמנים המוגשים בסירים עם רטבים נהדרים ולידם מנת טוגני תפוחי אדמה (צ'יפסים). בינתיים, הרשת נמכרה והיום המסעדות נקראות בקיצור "Leon Chez". התפריט הענק והצבעוני, בו יכולנו לקרוא ולראות את המנות המוצעות, התחלף בתפריט קמצני יותר והאווירה כולה השתנתה, אבל המולים המצויינים עדיין מוגשים בסירים ואם אתם רעבים ונתקלים באחת ממסעדות לאון (וגם אוהבים צדפות כמובן), אל תהססו להיכנס.


בלילה, בדרך אל הביסטרו, ברחוב דה טורנל מספר 21 עברנו ליד בית כנסת גדול בעל חזית מרשימה. למחרת, שבת בבוקר, חזרנו. בית הכנסת היה פתוח, התפילות היו בעיצומן, אבל מספר המתפללים היה קטן מאוד ובעזרת הנשים ישבה אשה אחת בלבד. בית הכנסת האורתודוקסי הוקם ונחנך ברובע המארה בשנת 1879 על ידי יהודים פריזאים ממוצא אשכנזי ומתפלליו היו יהודים שהגיעו לעיר מאלזס-לורן, מפולין ומרוסיה הצארית. בחזית המבנה הגדול והיפה, שלוש קשתות ומעליהן חלון עגול בו פרח זכוכית. גם פנים הבניין מרהיב עין עם שתי שורות של נברשות לכול אורכו ושתי שורות של קשתות, המפארות את עזרת הנשים. די עצוב לראות בית כנסת גדול וכמעט ריק בתפילת השבת. גם זה משינויי פריז.


הזכרתי כבר את בדיקת ה-PCR שעשינו בפריז לפני החזרה הביתה. דווקא זו השתבשה קצת וגרמה לנו כאב ראש ודאגה מיותרת. על מדרכות העיר מפוזרים לא מעט אוהלי בדיקות, גם התור היה ממש קצר ומהר נבדקנו, שילמנו וסיימנו. אלא מה, הבודקת הנחמדה שכחה להעביר למעבדה אחד הקודים, שבלעדיהם לא ניתן להעביר לנבדק את התוצאה וכך, אחד מאתנו קיבל תשובה בזמן ואילו השני היה צריך להתרוצץ, לדאוג, לחפש את המעבדה, להסביר ועוד פעם להסביר, וממש שעה לפני היציאה לנמל התעופה קיבלנו סוף סוף גם את התשובה השנייה ועובדה - חזרנו הביתה. לתשומת לב.
ועם כול ההרפתקאות, חופשה בפריז היא תמיד יותר מביקור, היא חוויה מרגשת.