07.07.2020
 
הפיליפינים: דרום מזרח אסיה, אבל אחרת

 

הפיליפינים: דרום מזרח אסיה אבל אחרת


מאת אתי ישיב

איי הפיליפינים היו שנים על סדר היום שלנו, אבל האמת - לא בראש הרשימה. איך שהוא הנסיעה לשם נדחתה ונדחתה ועכשיו סוף סוף הגיע תורם. אז תכננו את הטיול, קנינו כרטיסי טיסה, והיות וממש באותם ימים כעסנו והתרגשנו מגירוש האמהות הפיליפיניות חזרה לארצן יחד עם ילדיהן הישראלים, התקשרנו עם בית הספר של רוהן בן ה-12, אחד הילדים המגורשים, ועם עורכת הדין שטיפלה בעניינם טרם הגירוש, קיבלנו את מספרי הטלפון שלו ושל אמו רוזי, קנינו עבורו כמה ספרי קריאה בעברית וממתקים מהארץ וטסנו. כמובן שעוד אזכיר את רוהן בהמשך.

הפיליפינים - ארכיפלג של 7,641 איים בדרום מזרח אסיה, מתוכם 2,000 מיושבים ול- 5,000, שרבים מהם פשוט סלעים מבודדים, אין עד היום אפילו שמות. גושי האיים, הנראים כאילו נזרעו בטעות, ללא כול סדר, יושבים לחופי מערב האוקיינוס השקט, קצת צפונה מקו המשווה, עם ערים ענקיות, הרי געש פעילים, אוטובוסים עם ציורי גרפיטי משגעים, טרסירים ( Tarsiers) זעירים פוערי עיניים וההפתעה הגדולה ביותר בשבילי - האנשים. מי שבישראל הם אנשי צללים שקופים וחרישים, שקיומם תלוי במעסיקיהם, אצלם בבית הם חייכנים, אופטימיים, מלאים שמחת חיים ומשוגעים למשפחה, לכדורסל ולמוזיקת פופ ישנה וחדשה.


מנילה: פריז של אסיה - איי חורבות-צמיחה מרהיבה

בירת איי הפיליפינים לא נחשבת בדרך כלל למוקד תיירות אטרקטיבי במיוחד. מנילה היא מקבץ מבולגן וכאוטי של נהר אחד, הפאסיג ( Pasig) ו- 16 ערים, שלכול אחת אופי וחיים משלה והן מתערבבות זו בזו וחיות כול אחת לחוד וכול אחת בתוך כול היתר. העיר, ששרדה מלחמות ואסונות רבים, מצמיחה במהירות, היישר מתוך גיבובי הבתים של שכונות עוני, מגדלים גורדי שחקים רבים, מרהיבי עין ויוקרתיים ( ביניהם 6 בתי קזינו) וקניוני ענק (הנקראים כאן "מולים") וכבישיה, התחתיים והעיליים, עמוסים מאוד כמו בערים מודרניות אחרות ופקוקים בצורה כמעט בלתי עבירה. אזורי התיירות העיקריים הם מרכז מנילה עם אינטראמורוס ההיסטורית ומאלאטה בה גרים רוב התיירים; מרכז מנילה החדשה עם מקאטי, המרכז המסחרי של העיר ופורט בוניפאסיו העשירה עם מגורים לעשירי העיר וטיילת רצופת חנויות יוקרה מקומיות ובינלאומיות; וקזון סיטי, המאוכלסת ביותר במנילה.
כדי לא ללכת לאיבוד ביום הראשון בעיר הזרה, יצאנו לסיור היכרות בלוויית מדריך מקומי, דובר אנגלית רהוטה (טוב, עם מבטא מקומי, מבטא שילווה אותנו לאורך כול הטיול באיים) ותושב בקי וגאה במנילה. רוי התעקש להתחיל את הסיור שלנו בשכונת האנשים העשירים ביותר במנילה ואנחנו יוצאים לנסיעת בכורה ממרכז העיר, הגדושה מגדלים גבוהים יפים להפליא, על כבישים עיליים עם פקקי תנועה מעצבנים, אוטובוסים חדישים לצד "ג'יפני"( מוניות שרות גדולות, תוצאת הכלאה של ג'יפ אמריקני ישן עם מרכב של מיניאוטובוס נמוך, שנוצר אחרי מלחמת העולם השנייה) צבעוניים מאוד, שהנוסעים קופצים לתוכם מאחור, מתכופפים פנימה ויושבים בשתי שורות אלה מול אלה, ברך כמעט נוגעת בברך (ומכאן השם ג'יפ-ני Jeepnny - מעין סלנג או שיבוש של המלה האנגלית "ברך"), המון אופנועים וטרייסיקלס - אופנועים עם שלושה גלגלים המשמשים להסעת נוסעים ומטענים, שוטרי תנועה במדים ארכאיים של שריפים אמריקאיים, גם אלה מורשת מהעידן האמריקני בפיליפינים.
שכונת המיליונרים (יש כמה וכמה שכונות כאלה בעיר) באזור פארק פורבס מתבררת כרחובות מצוחצחים עם ארמונות חבויים אי שם מאחורי חומות ובמעמקי חורשות ירוקות, שוטרים פרטיים עם נשק ואזיקים מסיירים בשטח ואף אדם מלבדם...אנחנו מבקשים מרוי לעבור לשכונות אחרות, עם אנשים חיים...ואכן מגיעים לאזור שונה לחלוטין. כאן יש סמטאות סבוכות ובתים זעירים, לאורך הכביש מתרוצצים רוכלים, שעיקר מרכולתם היא מיני מאפים ועוגות, שהרי כאן תמיד אוכלים, בלי להתייחס לשעה. בתי הדירות אכולי טחב, מרפסות רבות מוגנות בסורגים ומכילות מצבורי חפצים וכביסה לייבוש. על אחד הגגות מחליד לו זוג אופניים ישנים. בקומות התחתונות חנויות ושווקים קטנים - ירקות, פרחים, כלי בית זולים, בגדים. בפינת אחד השווקים מין "תחנה מרכזית" של ג'יפניס. הנסיעה באלה זולה בהרבה מאוטובוסים רגילים (9 פזות ל- 4 ק"מ ופזו אחד נוסף לכול קילומטר נוסף) ואם אין מקום, אפשר תמיד להיתלות על הסולם מאחור.... הג'יפניס היום, כבר אינם שאריות ציוד, אלא מיוצרים במיוחד בפיליפינים, עם מנועי דיזל יפנים חזקים במיוחד המתאימים גם לנסיעות בהרים. במרוצת השנים הם זכו למעמד מיוחד בלב הפיליפינים והם עכשיו חלק מהמורשת הלאומית. מוזר לחשוב שכול זה ניבנה כאן רק אחרי מלחמת העולם השנייה. 75 שנים וכבר נראה כמו היסטוריה עתיקה, מרחק יריקה ממגדלי יוקרה עכשוויים..

הלב של מנילה היא אינטראמורוס (Intramuros - "בתוך החומות"), העיר המבוצרת, מזכרת לשלטון הספרדי, שהקים ב- 1574 חומות מסיביות להגנה על העיר מפולשים (בעיקר בריטים והולנדים). החומה המבוצרת הקיפה שטח של 640 דונם והכניסה אליו הייתה דרך שערים מתרוממים. בין החומות ניבנו בנייני ממשל, מצודת פורט סנטיאגו החולשת על שפך נהר הפאסיג, כנסיות, מנזרים, בתי מגורים, בתי ספר, בתי חולים וכיכרות מרוצפות אבן. עד היום האווירה בין החומות רגועה וקצב החיים איטי יותר מאשר באזורים אחרים בעיר. על כמה בניינים אנחנו רואים עדיין שלטי רחובות מאריחים ספרדיים כחולים. החומות, השערים והביצורים משמשים היום מגרשי משחקים לילדים ומקום פגישות רומנטי לזוגות חבוקים. באינטראמורוס אפשר לשכור כרכרה רתומה לסוס ולצאת לסיור רגוע בין האתרים ההיסטוריים כמו פארק חוזה ריזאל היפהפה, בו ראינו את רוי מתרגש באמת, כשסיפר לנו על ד"ר ריזאל, הנחשב למי שגיבש את הזהות הלאומית של העם הפיליפיני והוצא להורג ב- 1896 בידי כיתת יורים ספרדית . ריזאל היה איש ברוך כישרונות, סופר, משורר וחוקר טבע ומותו הנציח אותו כגיבור הלאומי ואפילו כמין קדוש. על האנדרטה לזכרו שומרים שני חיילים במדים ובראש תורן בגובה 46 מטרים, מתנופף הדגל הלאומי. האנדרטה כול כך חשובה לפיליפינים, עד שהיא משמשת כנקודה ממנה נמדדים מרחקי כול היעדים במנילה. באתר ההוצאה להורג של ד"ר ריזאל מתגודדים מקומיים רבים, הבאים לחלוק כבוד לגיבורם ולהתרגש מתצוגת פסלי ברונזה גדולים המשחזרים את רגעיו האחרונים של האיש.
היום שלנו במנילה דחוס ואנחנו מתעקשים לבקר לפחות בשניים מהמוזיאונים הרבים של העיר. הראשון הוא המטרופוליטן של מנילה, שהוא המקום לראות בו אמנות מקומית בת זמננו ואמנות ניסיונית. הגלריה שוכנת במבנה לבנים שחורות, נמוך, ארוך ומרשים. בקומת הקרקע נערכות תערוכות מתחלפות והפעם הוצגה בו תערוכת מסורות חיים קוריאנית עוצרת נשימה ביופייה. בחללים הענקיים של הקומה העליונה מוצגים ציורים מודרניים ומופשטים של אמנים מקומיים, כמו אימלדה קאז'יפה-אנדאייה, שעבודתה "באייאן" (אומה) מביעה את כעס העם נגד משטר דיקטטורי הפוגע בזכויות האדם, או פיליס זאבאלרו שציירה על שישה פאנלים עבודה מהפנטת שנושאה הוא חיי אשה בשש מערכות. שמות מעולם אחר, שמות שמעולם לא שמענו.

השני הוא המוזיאון הלאומי של העם הפיליפיני, השוכן במבנה ניאו קלאסי יפה, במתחם האמנות של העיר, סמוך לגלריות אחדות ולאולמות בהם מופיעה התזמורת הפילהרמונית המקומית. במוזיאון שני אגפים. באחד אפשר לראות ממצאים וכלי נגינה של קבוצות הילידים העיקריות באיים ובשני- ציורים, פסלים, מסמכים, בגדים ומדים מתקופת הכיבוש היפני במלחמת העולם השנייה, וגם אמנות ליטורגית מקומית, בין היתר - מזבחות עץ יפים מכנסיות עתיקות באיים.
אתנחתא לארוחת צהריים במסעדה הנקראת Harbor View ונמצאת על מזח הבנוי על מי מפרץ מנילה, קשור לעמודי עץ ענקיים. מסעדת תיירים עם אוכל (דגים כמובן) לא מי יודע מה, אבל הבריזה הקלה בצהרי יום חם, ונוף מגדלי העיר מולנו, מכפרים על הכול.
מכמה בתי קברות מעניינים שיש בעיר בחרנו לבקר בבית הקברות הסיני, שניבנה בצ'יינהטאון , המרכז התוסס של הקהילה הסינית. רוי מדריכנו הסבלן, ניסה לעניין אותנו בבית הקברות האמריקני, הסמוך לבית המלון שלנו, אבל אנחנו , שביקרנו כבר בכמה בתי עלמין אמריקנים במקומות אחרים בעולם - דחינו את ההצעה בנימוס והצענו את זה הסיני. כך " גררנו" אותו שוב לנסיעה ארוכה בת יותר משעה, אל בית הקברות, שתחילתו מקום מנוחה אחרון לסינים בתקופת השלטון הספרדי, כאשר נאסר עליהם להיקבר בבתי עלמין קתולים. בתקופת הכיבוש היפני בימי מלחמת העולם השנייה, היה המקום זירת הוצאה להורג של רבים מנכבדי הקהילה וביתן מיוחד, Liat Tong (אולם הקדושים המעונים) הוקם לזכרם בין אחוזות הקבר. בית הקברות, שקבורים בו סינים בני כול הדתות, כולל קתולים, נראה כאזור מגורים אלגנטי שננטש מאדם, עם רחובות ריקים ואחוזות מאובזרות בכול האבזור שעמד לרשות הנפטרים במותם. כך אפשר לראות לצד תמונות הנפטרים, מזגנים, נברשות מהודרות ,ברזים למים חמים וקרים, אסלות ומטבחים.. כמה מאחוזות הקבר יפות במיוחד, ואת הגגות מפארים דרקונים סינים, לצד צלבי אבן גבוהים, הכול לפי דתו של הנפטר העשיר. כמה מאחוזות הקבר נראו לנו ריקות ורוי מסביר, שלפעמים מעמידות משפחות הנפטרים את המקום למכירה לנפטרים חדשים. עניין של נדל"ן. האזור הצפוני של בית הקברות, שקבורים בו הרבה סינים ידוענים, הפך ביתן של משפחות עניות, החיות שם בין המתים, כשאחוזות הקבר משמשות להם למגורים, חנויות ואפילו משחקיות לילדים. כמה מאלה מקבלות אפילו שכר ממשפחות הנפטרים, כדי לטפל בתחזוקת האחוזות ולשמש בני לוויה לנפטרים.

בינתיים ירד כבר הערב ואנחנו חוזרים לאזור אינטראמורוס, לבקר בכנסיית סן אגוסטין (San Augustin Church ), העתיקה בכנסיות הפיליפינים, והמבנה היחיד שנותר על תלו כשכול העיר חרבה במלחמת העולם השנייה. בחזית הענקית של הכנסייה ניצבים פסלי אריות סיניים, מתנה מהקהילה הסינית ובחלל הפנים חפצים בעלי חשיבות היסטורית ותקרה מקושטת בציורים גיאומטריים מתעתעי עין. הכנסייה פעילה עדיין ומשמשת מקום מבוקש מאוד לטקסי חתונה. גם הערב נערכת כאן חתונה וברחבת הכנסייה אנחנו פוגשים את החתן-כלה ואת כול השושבינים ממתינים לשעת הטקס. ארוחת הכלולות תיערך באולם סמוך ובינתיים, הכלה העייפה חולצת את נעליה למנוחה קצרה. גם אנחנו עייפים, ובמסעדת "ברברה", בבניין קולוניאלי סמוך, המשופץ בחן ספרדי מיוחד, אנחנו אוכלים ארוחת ערב בסגנון איברי וזוכים במופע קברטי עם ריקודים, מניפות, חרבות והעיקר- ריקוד כלונסאות הבמבוק המסורתי. בריקוד זה מחזיקים שני אנשים במוטות ארוכים, בגובה הרצפה, מכים במוטות אחד בשני וגם ברצפה והרקדנים קופצים בין המוטות בלי לגעת בהם. מקורו של הריקוד בתקופה הספרדית, אז העסיקו השליטים את ה"נגריטוס" המקומיים ("שחורים קטנים", מצאצאי השבטים הקדמונים) כפועלים בחוותיהם. מי מהפועלים שלא מילא את חובותיו בזמן, הוענש בעמידה בין מוטות במבוק, כשהאוחזים בהם מכים ברגליו, אלא אם הצליח לקפוץ ביניהם במהירות...העונש הזה הפך עם השנים לריקוד הבמבוק (טינקלינג) הלאומי של הפיליפינים (משהו כמו ה"הורה" שלנו) והתפשט למדינות אסיה אחרות ולארה"ב.
מחר נצא ממנילה ונתחיל את סיורינו בין האיים. בינתיים דיברנו שוב בטלפון עם רוהן "הישראלי" ואמו ונראה שלא נספיק להיפגש איתם. הילד סובל קשות מהמעבר, לא הצליח עדיין ליצור קשר עם ילדים מקומיים, תנאי המגורים משונים לו והוא מרגיש אבוד. אנחנו משתדלים לעודד, להסביר ולא לנטוע תקוות שווא. השארנו עבורו את הספרים והממתקים, קישרנו בינו לבין ישראלי צעיר המתגורר בעיר, שהבטיח לעזור. השיחות עם רוהן מדכדכות, אבל אולי האופי הפיליפיני הידידותי יעזור לו להיקלט בסופו של דבר. לסיום היום הארוך הזה במנילה, אנחנו עולים אל גג מלון סדה ( Seda ) שבפורט בוניפאסיו, למבט ליילי על נופי העיר הנהדרים, הצבועים עכשיו בצבעי ניאון קסומים ומוארים עד קצה האופק.


טאל, הר הגעש הקטן בעולם

במרחק של 57 ק"מ וכשעתיים נסיעה במכונית דרומית למנילה, "יושב" הר הגעש הפעיל הקטן בעולם, הר טאל (Taal). "הר פעיל"? שאלנו בדאגה ומיד באה התשובה "אין מה לדאוג. ההר לא התפרץ מאז 1974"... אז לא דאגנו. נוסעים אל ההרים ומגיעים אל מכתש קדום היוצר את רכס טאגאיטאי (Tagaytay) ואל העיר הקרויה באותו שם ומשקיפה אל תוך המכתש. 600 מטרים מתחתיה משתרע אגם טאל ובתוכו "נטוע" הר הגעש הערפילי טאל, שבלועו יש אגם נוסף ובתוכו אי קטן נוסף... מטריושקה רוסית, כבר חשבתם? הדרך לתוך המכתש יפהפייה וירוקה. יורדים בנסיעה אל האגם ובעיירה הקטנה טאליסיי (Talisay ( מקבלים תדרוך על המסע אל הלוע ויוצאים בסירות באנגקה* לעבר ההר. 20 דקות ואנחנו עוגנים בהר ובמהירות הבזק מוצאים עצמנו רכובים על סוסים, מטפסים תלול תלול בין סלעים ומהמורות למעלה אל הלוע, כשבני לוויה מקומיים רצים לצדנו, מדרבנים את הסוסים העייפים וזורקים לנו הוראות כדי לא לעוף מהסוס...35 דקות ובלי נשימה הגענו אל הלוע, יורדים מהסוסים, מטפסים עוד כמה מדרגות וכבר צופים במי אגם הלוע הירוקים המעלים ריח של גופרית, ובהר הזעיר, הכדורי, שבתוכו. מאחד ממדרונות ההר מתרוממים אדי קיטור ואנחנו ממשיכים לא לדאוג. מטפסים שוב על גבות הסוסים, מחזיקים בכול כוחנו בקדמת האוכף ומנסים לשמור על "באלאנס" (שיווי משקל), לפי הוראות המלווים. יורדים תלול תלול למטה וכשהסוסים כבר בקושי רצים ואנחנו בקושי נושמים, הגענו שוב אל שפת האגם וחזרה אל טאליסיי הנעימה וארוחת צהריים ביתית להשבת הנפש. המשכנו בסיור שלנו, טפסנו בנסיעה שוב אל רכס טאגאיטאי וחסרי דאגות קיבלנו עיסוי זוגי מרגיע בחוות בריאות מקסימה. לקח להר יומיים תמימים להירגע מהביקור שלנו ואז התפרץ פתאום, בלי שום אזהרה, בלהבות אש אדירות, וכיסה את כול סביבותיו בעשן ואפר, שהגיעו עד מנילה, צבעו אותה בשחור, העלו מסכות על פני תושביה וגרמו לשדה התעופה שלה להיסגר ליום יומיים. כששמענו על ההתפרצות היינו כבר על טרסות האורז בצפון, ובאמת, לנו לא היה מה לדאוג... הדאגות נשארו ל- 150אלף התושבים שפונו מסביבת ההר למחנות אוהלים ולעוד מבנים זמניים, וגם לכול מי שהתפרנס שם מהתיירים הרבים. לשמחתנו, ההר לא פלט הפעם לבה ולא היו אבדות בנפש. גורל הסוסים היה פחות טוב ורבים מהם מתו. את הנותרים חילצו מההר בסירות באנגקה . כמה עצוב. נשיא המדינה מצדו, הבטיח שלעולם לא ירשה עוד לבקר על ההר.
*סירות באנגקה מסורתיות, משמשות בפיליפינים לדיג, העברת סחורות ודילוגים בין האיים. אלו הן סירות מנוע צרות עשויות עץ, המיוצבות בעזרת מוטות במבוק בשני צדיהן. בסירות דומות הגיעו כנראה המתיישבים הראשונים באיים, שהגיעו אליהם בתקופת הנדידות הגדולה, בעיקר ממלאיה ומאינדונזיה.


באנאווה - ארץ טרסות האורז, הפלא השמיני של העולם הקדמון

באנאווה (Banawe) , בירת מחוז טרסות האורז, שוכנת באזור הררי, צפונית למנילה. אנחנו יוצאים לשם בטיסת בוקר של 07:30, שלכבודה קמנו בארבע בבוקר, זחלנו את דרכנו לנמל טיסות הפנים ובילינו בו עוד שעתיים עד ההמראה. ארבעים דקות טיסה, טרם הספקנו להתרווח במושבים וכבר נחתנו בשדה הקטן של העיר קאויאן (Cauyan), אספנו מזוודות ויצאנו לנסיעה בת ארבע שעות לבאנאווה. הכבישים כאן נקיים להפליא ואנחנו חולפים על פני שדות אורז ירוקים, בתי ספר, מוסכים, בתי מלאכה קטנים, דוכני מזון, שלט קטן לצד הדרך מודיע על מכירת עז (Goat for sale ), סופרמרקט צעצועים על אופניים, תאו מובל באופנוע הובלות מעוטר בשלטי פרסומת, הבתים קטנים ועטופים פרחים, שיחי בוגונוויליה ועצי פרי. חבלי הכביסה לאורך הכביש והבגדים, כול אחד על קולב משלו, תלויים עליהם, כמו דגלים, לייבוש. אשה שואבת מים ומשאיות נושאות אורז וקמח. הכול נראה ביתי כול כך. באופק נראים ההרים ואנחנו מתקדמים -מתפתלים לעברם וכבר נוסעים ביניהם והם מיוערים וירוקים ורק פרחי שמש צהובים מנקדים את הירוק. הנהג שלנו מנומס מאוד וכול פנייה שלו אלינו מתחילה ב-" כן אדוני", "כן גברתי". ארבע שעות לא הספיקו לגמול אותו מנימוס היתר ובסוף התייאשנו והתחלנו לפנות כך גם אחד אל השנייה. על הכביש מונחים לייבוש מרבדים של גרגירי אורז. מגיעים לראשי ההרים והם מכוסים עכשיו עננים, נעשה קריר יותר וגשם דקיק יורד. ברוכים הבאים לבאנאווה. המלון שלנו בפאתי העיר, בנוי בסגנון כפרי עם הרבה עץ, שני גרמי מדרגות ענקיים, מסעדה וכמה חנויות מזכרות. החדר שלנו בקומה השנייה, רחב ידיים, רצפת עץ, ארון ענק עם דלתות מחוטבות, מקלחון ענק ומרפסת. אני יוצאת אל המרפסת ונשימתי נעתקת. מעלי מתנשאים ההרים מכוסי הערפילים ומתחתי כפר מהאגדות, נחל וטרסות אורז. את שלושה הימים הקסומים הבאים אנחנו מבלים בנסיעה בין הרים ובין כפרים ובין נקודות תצפית, כשכול עצירה מזמנת לנו חוויה ותמונות מופלאות של טרסות האורז. לא תאמינו, גם אנחנו לא האמנו, אבל כלי הרכב בו בילינו את הימים הללו הוא ג'יפני צבעוני, שיכול לשאת 14-12 אנשים ואילו אתנו רק נהג שתקן וקלי, מדריך מלווה מקומי ואוצר בלתי נידלה של ידע ושמחת חיים. קלי רגל קפצנו מאחור לתוך הג'יפני ואבוי - בפנים אי אפשר להתיישר והחלונות כה נמוכים עד שקשה לראות משהו מהנוף. השארתי את אוריאל וקלי ליהנות מהחוויה ועברתי לשבת ליד הנהג, שלקח לו יום וחצי לפני שהסכים לדבר קצת, אבל בכול עצירה קפץ ופתח לפני את הדלת (שלא נפתחה מבפנים) ודאג שאני גולשת ומגיעה אל הקרקע בלי פגע. קלי לעומתו מרבה בהסברים באנגלית משובחת, ואוהב להשחיל בתוך המשפטים מילים בעברית, כמו "טרסות אורז". הג'יפני המסורבל, האטי והרועש, עושה עבודה נהדרת והטרסות, אלה מתרוממות מתחתית ההרים, מתעקלות עם קיפוליהם, ומתרוממות איתם עד ראשיהם. קלי, בן בנאווה, צאצא מעורב של בני שבט איפוגאו (Ifugao ) הקדמון שחי כאן ובנה את הטרסות, ושל מהגרים סינים. למשפחתו יש חלקת טרסות משלה ואם האורז לא מספיק לכלכלת הבית, הוא עוזר, כמו צעירים רבים בימינו, בעבודתו עם תיירים ובעוד כמה מיזמים לא ברורים. קלי גאה מאוד באורז החום-אדמדם שהם מגדלים, שלדבריו הוא המשובח ביותר בפיליפינים, כמו האורז מהרי ההימלאיה, ומחירו בהתאם. הטרסות ניבנו לפני כ- 2,000 שנה כמערכת השקייה הניזונה ממי יערות הגשם שבפסגות ההרים, כשהבונים משתמשים לבנייתן בעיקר בידיהם ובכלים פרימיטיביים. הטרסות נמצאות ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו וידועות גם כפלא השמיני של העולם הקדום. במרוצת 2,000 השנים של קיומן הן ניזוקו ושופצו פעמים רבות, והיום משתמשים לשיפוצים בחומרים עכשויים כמו בטון.

מחוז איפוגאו עשיר בטרסות וחוץ מבאנאווה יש בו עוד לפחות חמישה כפרים עם טרסות יפהפיות. אנחנו מתחילים את הסיור שלנו בנקודות התצפית בבאנאווה ומתרגשים למראה אמפיתיאטרון שלם של טרסות ירוקות, בהן גם אלו של קלי ומשפחתו. ישישה מנשות הכפר יושבת כאן מול הטראסות, ליד מכונת אריגה פשוטה, ואורגת שטיחון בצבעי אדום/לבן/צהוב/שחור, כנראה צבעים מסורתיים, שאנחנו חוזרים ורואים בכול חנויות המזכרות. כול עצירה מגלה לנו את הטרסות והכפר מזווית יפהפייה שונה, כמו קלידוסקופ משתנה של צבעים ומראות. בין העצירות אנחנו נוסעים בכבישים כפריים צרים מאוד, המתפתלים, עולים ויורדים ושוב עולים ויורדים עם ההרים. הכפר באטאד (Batad) ידוע ביופיו והגישה אליו רק ברגל, ממגרש החניה המאולתר במפגש האוכף (Saddle point), שם השארנו את הג'יפני שלנו. נשענים על מקלות הליכה ונעזרים פה ושם בקלי, יורדים בקטע סלעי קשה הנמשך בקטע סלול במלט ונוח קצת יותר, יורדים לאט ובזהירות בין עצים ושיחים רטובים מגשם, כלבים ותרנגולות, נהנים מכול מנוחה ופיסת נוף שמציץ בין העצים, מפנים את השביל לצעירים מקומיים הנושאים שקים כבדים על גבם ורצים איתם בשביל כמו עזי הרים. שלט של אכסניה נטוע לצד השביל באמצע שום מקום ובו משפט בעברית: "בואאחייששממלוואח" (ככה, בלי רווחים, שהכול ייכנס...) מצחיק אותנו. בכניסה לכפר יש כמה בתי הארחה קטנים לתרמילאים ואנחנו יושבים שם פעורי פה, מול הנוף הציורי הזה, שבתיו על גגותיהם הירוקים-וורודים, נשפכים מכאן עד קרקעית העמק והטרסות, ושביל מדרגות צר ותלול היורד לעומק הכפר ונעלם בינות לסלעים, משמש את תושביו ביום יום שלהם. צריך כנראה להיוולד כאן כדי לרוץ כמותם בשביל הזה, כי לי למשל, הצועדת שוב בשביל, העולה חזרה אל הג'יפני במפגש האוכף, הנשימה קשה ואני נחה כול כמה צעדים...כך אנחנו מטיילים בין הכפרים שכול אחד שונה מאחרים. בתי האחד מפוזרים ואילו האחר, בתיו הצפופים עם גגותיהם הכהים בנויים על שטח "פיצפון" ונראים כאילו נוגעים זה בזה וטרסות האורז כמו עוטפות אותו. אין סוף למראות.

בערב, במלון, מופיעה להקת פולקלור מבני המקום בריקודים מסורתיים של שבט האיפוגאו. בין הרקדנים הצעירים, חטובי הגוף, שתי נשים קטנות, מרשימות, בנות למעלה משמונים, השרות אגדות ורוקדות את מה שלמדו מאמותיהן ואנחנו צופים בריקודי יחידים, ריקודי זוגות (חתן-כלה) וריקודי קבוצות (ריקודי מלחמה) ושומעים הסברים על מסורות עתיקות.
בוקר חדש והיום נוסעים 17 ק"מ צפונית מערבית מבנאווה, אל הכפר האפאו (Hapao) באזור הונגדואן(ngduan H). 17 הק"מ נמשכים, כרגיל כאן, יותר משעה, בין ההרים הירוקים נוטפי המים. אנחנו עוברים אין ספור מפלים, הנשפכים אל הכביש, והנהג עצר למלא את הבקבוק שלו מים היישר מאמא טבע. הגענו להאפאו והטרסות מרהיבות, יפהפיות, רחבות מאוד. קלי הנרגש מספר לנו, שאלו הן "טרסות האם" של כול הטרסות. זה המקום ממנו הכול התחיל. מכאן התחילה בנייתן, שנמשכה עד למעלה, בהרים. הוא עומד מתוח וגאה, כאילו כול בני האיפוגאו לדורותיהם עומדים מאחוריו. כמה נשים נראות עובדות בערוגות ירקות על הטרסות, בגדיהן הצבעוניים בולטים על רקע הירוק השולט בכול. על הטרסות אפשר לראות גם מין שיחים ירוקים-אדמדמים, הנחשבים כאן לצמחי מזל. קלי כינה אותם "צמחים אדומים", ולא הצלחתי לקלוט שם אמיתי. אוריאל לא עמד בפני הפיתוי וירד עם קלי בשביל צר ותלול, לטייל ממש על הטרסות. חוייה אוטנטית.
על אם הדרך, בתוך כוך בנוי, עומד פסל ענק של גבר מבני השבטים. הפסל חדש ואולי מבשר התעניינות מחודשת במסורות השבטים העתיקים, שהכובשים הספרדים של הפיליפינים מחקו כמעט לגמרי. "בסביבה" יש גם כפר תצוגה של השבטים ובו כמה בקתות, הרבה פסלי עץ ואבן, כלי עבודה וקערות אוכל וכמה אנשים, בבגדים מסורתיים, מדגימים שיטות עבודה של פעם. הג'יפני החזיר אותנו לבנאווה למרכז העיירה שוקקת החיים. משוטטים בין בית העירייה, שוק הפירות והירקות המקומי, חנויות קטנות, בתי מלאכה וכמה מסעדות. לסיום, מקנחים בקפה ומאפה במרפסת אחורית של מסעדה קטנה, מול בתי העיירה הצבעוניים, בצל ההרים והירק. במרפסת החדר שלנו אנחנו נפרדים מבאנאווה ועדיין התמונה הראשונה מרגשת ומהפנטת.


היסטוריה (ממש על קצה המזלג)

התושבים הראשונים הגיעו אל האיים, כנראה, לפני כ-15,000 שנים מסין ומוייטנאם והיו לאבות אבותיהם של בני האיפוגאו. אליהם הצטרפו מתי שהוא מהגרים ממלאיה (אנימיסטים) , מלזיה וברוניי (מוסלמים), שהגיעו בספינותיהם וחיו כאן בקהילות קטנות ללא שלטון מרכזי. במאה ה- 16 התחיל האיסלאם לקבל תנופה, אבל הכיבוש הספרדי בסוף המאה, ששאף לאחד את כול האיים תחת דגל הנצרות, בלם את התפשטותו. מפקד שייטת הצי הספרדי מיגל לופס דה לוגאסי, הכניע את השבטים והקים מערכת שלטונית, בראשה מושל ספרדי תחת מרות השלטון הספרדי, שניהל את המושבה החדשה ממנילה. באיים ניתן הכוח לכמרים הקתולים ולנזירים, ואלה הקימו בכול מקום כנסיות אבן מרשימות ושלטו בשיטה הדומה לנחלות פיאודליות. 300 השנים הבאות היו שנים של מרידות ודיכוי ורק כניסת ארה"ב לזירה בשל מחלוקת עם ספרד בקובה (בעניין גידול סוכר), הכרזת מלחמה של ספרד ותבוסת הצי של זו מידי הצי האמריקני במפרץ מנילה, הביאה להכרזת עצמאות והקמת הרפובליקה הפיליפינית הראשונה ב-12 ביוני 1898. בעקבות שביתת הנשק בין ספרד וארה"ב, קנתה ארה"ב את הפיליפינים, גואם ופוארטו ריקו, שלושתן ביחד ב"מחיר מציאה" של עשרים מיליון דולר. החלטת הנשיא האמריקני הרפובליקני ויליאם מקינלי, להשתלט על האיים על מנת "לתרבתם", הביאה לפרוץ מלחמת גרילה עקובה מדם, שהסתיימה ב- 1902, עם מאות אלפים אזרחים וחיילים פיליפינים הרוגים, וגם ארבעת אלפים חיילים אמריקנים. האמריקנים, שהיו מעוניינים בעצם בשליטה כלכלית באיים, בנו בפיליפינים, כתמורה, מערכות חינוך, תחבורה ושלטון וב- 1935 תמכו סוף סוף בעצמאותם. הפיליפינים זכו לדמוקרטיה ולחופש, אך בדיוק אז פרצה מלחמת העולם השנייה ושוב נטרפו הקלפים. ב- 1942,בד בבד עם ההתקפה על פרל הארבור בהוואי, כבשו היפנים את האיים הפיליפינים והנהיגו בהם שלטון כיבוש אכזר. האמריקאים המובסים, שהבטיחו לחזור אל הפיליפינים, הצליחו בכך רק ב- 1945. הקרב בינם לבין היפנים היה קרב דמים איום. היפנים אומנם הובסו, אבל שני הצדדים לא חסו על העיר ומחילופי האש חרבה מנילה כליל.

אחרי מלחמת העולם, נבחרה שורה של נשיאים, הרביעי בהם פרדיננד מרקוס, שהחל דרכו ב- 1965 כמושיע העניים וסיים ב- 1986 כשהוא דיקטטור, השודד מיליארדים מקופת המדינה ושולט בעזרת משטר צבאי. העם הפיליפיני עשה את הדבר הכמעט בלתי אפשרי וחולל, בהצלחה, מהפכה לא אלימה. מרקוס נמלט מהארץ, מת בגלות והוא זכור עתה בעיקר בזכות אוסף הנעליים העצום של אשתו אימלדה, השמור היום במוזיאון מיוחד במנילה...הפוליטיקה הפיליפינית המשיכה לסעור. נשיאים באו והלכו וב- 2016 נבחר הנשיא הנוכחי, רודריגו דוטרטה, הידוע לשמצה בעולם בשל מדיניות "אפס הסובלנות שלו" נגד סוחרי סמים ופושעים אחרים, ואילו בארצו הוא אהוב דווקא משום כך. ואכן, הוא הצליח להפוך את מנילה מבירת הפשע של הפיליפינים לעיר שלווה יחסית ועתה הוא מנסה למצוא פתרון גם לבעיית התנועה בעיר, הכלכלה צומחת בקצב מהיר וביקורו בעיר סבו סיטי בימי הפסטיבל השנתי שלה, העלה את הפופולריות שלו לשיאים חדשים. "אני אוהב אותו", אמר לי בהתרגשות חבר לרגע בסבו. "הוא הנשיא הראשון שבא להשתתף אתנו בפסטיבל". לא התווכחתי.

האי בוהול (Bohol): המון אטרקציות וגם טרסירים ענקי עיניים

רוב המבקרים באי בוהול באים אליו בגלל אפשרויות הצלילה המרהיבות במי האי הזעיר פאנגלאו (Panglao) הדבוק כמעט לקצה הדרומי של בוהול, אבל גם בזכות החופים הלבנים, טרסות האורז והג'ונגלים הפראיים שלו ושתי אטרקציות המיוחדות לו: גבעות השוקולד והטרסירים הקטנטנים (הקופיפים שאינם בדיוק ממין הקופים) עם העיניים הענקיות.
נחתנו בנמל התעופה שליד העיר טגבילארן (Tagbilaren )- "מחסה נסתר" בשפה מקומית, המתייחס כנראה למיקומה של העיר במיצר מוגן), שהיא גם הנמל הראשי של האי. שני לילות במלון נופש מפנק על שפת הים היה בדיוק מה שהיינו צריכים אחרי שבוע עמוס בטיולים ובחוויות, ולפני השיטוטים באטרקציות של האי.

החוויה הראשונה - שיט קיאקים בתעלות מנגרובים, שהחל בשעות אחר הצהריים בחוות שיט קטנה, כשכול אחד מאתנו חותר בסירה משלו ומאחוריו מלווה, חותר קיאקים מקצועי. חותרים בעצלתיים ונחים (כאן לא ממהרים), חותרים שוב וחולפים בתעלות נהר אבטאן (Abatan), ששני צדיו מלאים צמחייה סבוכה. כ- 20 זנים של עצים "צפים" נמצאים כאן וכמה מהם בני 100 שנים ויותר! בין העצים גם הרבה דקלי ניפה ( paוN), תופעה שלא זכורה לנו מיערות מנגרובים בארצות אחרות. הדקלים, בגבהים שונים ופקעות פרחיו הכדוריים, מוסיפים לנוף יופי אציל, מיוחד. מגיעים עד קרוב לשפך הנהר לים וחוזרים על עקבותינו, אל מעגן הקיאקים. מנוחה קצרה, קצת נשנושים מקומיים ויוצאים שוב לשיט קליל, אטי ונעים לאור הדמדומים המשתקפים במי הנהר השקטים. מתפעלים מלהקות גדולות של אנפות מנמיכות טוס, הממהרות ל"חדרי השינה " שלהן. אחרי השקיעה, עם התעבות החשכה, אנחנו מופתעים ממחזה כמעט דמיוני, מרהיב, של עשרות, ואולי מאות אלפי גחליליות, המאירות כמה עצים לצדי הנהר כאילו היו עצי חג המולד! הגחליליות (את השם העברי חידש חיים נחמן ביאליק, שיצר אותו משתי המילים גחלת ולילה) הן מעין חיפושיות ליליות, שכמה מ- 2,000 המינים הידועים שלהן מייצרים הבזקי אור, כדי למשוך את בני זוגם. בשנים האחרונות מתמעטת אוכלוסיית הגחליליות במהירות ולחוקרים אין עדיין תשובה אחידה מדוע זה קורה. שעה ארוכה ישבנו בקיאקים, מהופנטים מהמחזה הלילי הבלתי נשכח הזה, כשהגחליליות עוברות מעץ לעץ ומעופפות ממש מעל ראשינו. חזרנו אל המעגן רטובים לגמרי מהחתירה. העובדים בחווה, סופר נחמדים, מגישים מגבות לייבוש וגם ארוחה נהדרת (בעצם היינו כול כך עייפים, ורעבים, שכול דבר היה נדמה לנו מעדן), שאנחנו בולעים ומלקקים אצבעות.

יום חדש בבוהול ומראות חדשים. נוסעים לאורך החופים, בין העיירות הרבות שבאי. הים נמצא עכשיו בשפל ובחוף הרחב, על החול החשוף, רובצות סירות באנגקה צבעוניות הממתינות לגאות. הרחובות רחבים ולאורכם גם כמה בתים עתיקים בני כמאה שנים, שניבנו על ידי משפחות עשירות. אלו בתי קומתיים מעץ קשה במיוחד, שהטרמיטים אינם יכולים לו וקירותיהם מקושטים בחיטובי עץ יפים. ממש לידם - כפריים יושבים בסככות, אורגים קירות ותקרות מעלי דקלי הניפה, לבניית בקתות זולות. הקירות, בדוגמאות אריגה שונות, יפים להפליא ויחזיקו מעמד כחמש שנים עד בלותם, אם הטייפונים לא יעיפו אותם לפני כן...

מערת הונאגדנאן, שליד העיירה דוויס (Dauis ) התגלתה (כמו הרבה מערות בעולם) על ידי אחד מאיכרי הסביבה. הסמטה המובילה לפתח המערה מלאה דוכנים עם בגדי חוף ססגוניים, בגדי ילדים ואוכל. יורדים כמה מדרגות ומגיעים אל המערה העגולה, שבה נטיפים מעניינים ותצורות סלע נדירות, המקיפים לגונה תת קרקעית קסומה. האור חודר אל המערה דרך כמה חורים בתקרה, היוצרים תאורה מיוחדת וכמה תיירים הרפתקנים מדלגים בין הסלעים ונכנסים לשחייה קצרה במי הלגונה.

הנהג שלנו מזמין אותנו לביקור קצר בבית סבתו. בית עץ מקסים, מוקף גן פרחים, עצי מנגו וקוקוס. בחדר האורחים הגדול, שתקרתו ארוגה, ליד כורסאות עור ישנות ומתחת לטלוויזיה, הפתעה. שני מדפים גדושים בכרכי אנציקלופדיה בריטניקה הנראים ממש עתיקים. בבית, הנוצץ מניקיון, מתגוררות חמש נפשות: הסבתא, דודתו של הנהג, בעלה ושתי ילדות קטנות שעסוקות בהקשה על טלפונים. בשעת אלה של בוקר, המבוגרים כמובן מחוץ לבית, בעבודה ואנחנו פוגשים רק את הדודה והילדות. שלושתן חייכניות ולהוטות לדבר ולהראות את הבית.
השעה רק 11 בבוקר, אבל אנחנו ממהרים כבר לארוחת "לאנץ'", על סיפונה של מסעדה צפה על נהר לובוק ( Lobok). בארוחה משולב שיט של שעה וחצי, מלווה בלהקת פולקלור מקומית ולהקה נוספת, המופיעה בשירה וריקודים מסורתיים ומפעילה בהצלחה את כול האורחים התיירים. כולם משתפים איתם פעולה, שרים ורוקדים ונהנים במיוחד לנסות את כוחם בריקודי כלונסאות הבמבוק. אנחנו מתיידדים בינתיים עם משפחה ממאלזיה, מצטלמים יחד ומכריזים על שלום בין משפחותינו, אם לא בין המדינות.

התחנה הבאה - שמורת קופיפים פיליפינים (טרסירים) ביער עצי מהגוני גבוהים. מדריכי השמורה מובילים אותנו בשבילים אל כול אחד משמונה הטרסירים המואילים להיראות היום, כשהם יושבים, כול אחד לבדו, על עץ אחר. הקטנים האלה, בגודל כף יד, נראים כמשהו מטורף אבל חביב, עם רגליים ארוכות, זנב ארוך במיוחד, אצבעות דקות מאוד וארוכות מאוד הלופתות את ענפי העץ, אוזניים ענקיות ועיניים ע נ ק י ו ת, רכות, הקבועות בראשו בלי יכולת להניען ומסתכלות לעברנו. היצור הזה, הנמצא בסכנת הכחדה, הוא אחד הפרימטים הקטנים בעולם ומין קדום ביותר, מתקופות שקדמו להופעת הקופים.

מסיימים את הטיול של היום בביקור ב"גבעות השוקולד". רק מה, 1,268 הגבעות, הזהות כמעט בצורתן העגולה, נראות היום ירוקות דווקא ומתברר שהצבע חום-שוקולדי שלהן שפרסם אותן בעולם ייראה רק בשיא הקיץ, כאשר כול הצמחייה המכסה אותן תתייבש. הגבעות, שזכו מפינו לכינוי "גבעות המנטה", יפות מאוד גם כך (אולי עוד יותר), עם כול הסביבה עתירת הירק, שטחי האורז, מטעי הבננות ועצי הקוקוס. מטפסים כמאה ושלושים מדרגות לנקודת תצפית גבוהה, וזוכים במראה פנורמי נפלא של 360 מעלות, המקיף את כול הגבעות. איזה יום!


סבו (Sebo): בספינת מעבורת היישר לתוך פסטיבל ה"סינולוג" הצבעוני

היעד הבא שלנו הוא האי סבו, הנמצא מערבית לאי בוהול, מרחק של שעתיים שיט ממנו בספינת מעבורת. סבו צר וארוך ועם 6 ערים, 47 עיירות וכמה מאות איים נילווים, רובם אמנם בלתי מיושבים, הוא המאוכלס ביותר מכול איי הפיליפינים. העיר סבו (סבו סיטי) היא העתיקה בערי הפיליפינים והבירה הראשונה, עד שהועברה בידי הספרדים למנילה. לנמלה של סבו סיטי נכנס פרדיננד מגלן באפריל 1521. הוא לא היה הזר הראשון שהגיע לכאן, אבל הוא הביא אתו משהו מיוחד - להט מיסיונרי ששינה לעולם את פני האיים. הוא הציב במקום צלב ענק, שברבות הימים הפך לסימן ההיכר של העיר וביקש להעביר את התושבים הפגאנים לנצרות הקתולית. מגלן נרצח שבועות אחדים לאחר מכן על ידי אחד מראשי השבטים הילידים ולא הספיק לעשות את העבודה, אבל ב- 1565 הגיע ספרדי אחר, מיגל דה לגאספי, שהכניע את האי סבו ואחריו את שאר האיים והעביר את כול התושבים לדת הנוצרית. הצלב של מגלן, או כמה שרידים ממנו, עומד עדיין בעיר סבו וכמוהו גם הכנסייה העתיקה ביותר, בסיליקת הילד הקדוש ובה פסל ישו הילד, שריד קדוש ונערץ. הכנסייה חרבה שלוש פעמים בשריפות ונבנתה כול פעם מחדש, בפעם האחרונה ב- 1737.
כול שנה, ביום ראשון השלישי בינואר, נערך בעיר פסטיבל לזכרו של הקדוש נינו (ישו הקטן), המציין את המעבר של בני המקום מפגאניות לקתוליות ונמשך שלושה ימים. הפסטיבל נחגג כאן, כנראה, עוד טרם הגעת הספרדים ומקורו בעצם בטקסים פגאניים. שם הפסטיבל, "סינולוג", מבטא בשפה מקומית, צעדי מחול המדמים את קצב זרימת הנהר. הפסטיבל מושך אליו המונים מרחבי הפיליפינים. ביום הראשון שלו נערכת תהלוכה גדולה, במהלכה מוצג פסל נינו בנהר, על סירה עטורת פרחים ונרות, המסמלת את הגעת הנצרות לחוף סבו. אנחנו כיוונו את בואנו דווקא ליום האחרון, יום הקרנבל. מצוידים בכובעי קש צבעוניים שקנינו אצל רוכל ברחוב מתוך ערמת כובעים עצומה, יצאנו למרכז העיר, ישר לתוך המהומה הצבעונית, המוזיקה המרקידה, מוכרי הבלונים והאנשים החוגגים. בשעה 11 התיישבנו על מושבי אבן באצטדיון רחב ידיים, לצפות במופעי ריקוד ושירה של קבוצות מכול רחבי האי ומכול הסקציות האפשריות. כבאים, ספורטאים, עורכי דין ומי לא. על הבמה עלו אלה אחרי אלה, בתהלוכה בלתי פוסקת של מאות רקדנים וזמרים, מאחוריהם תפאורות מפוארות מתחלפות והם לבושים בבגדים ססגוניים. בסוף כול תמונה עלתה אל הבמה רקדנית בבגדי מלכות והיא מניפה אל על את אחת הגרסאות של פסל נינו הקדוש. בין הצופים היה גם נשיא הפיליפינים, והחוגגים סיפרו על כך בהתרגשות. זו פעם ראשונה שנשיא מגיע להשתתף בפסטיבל והאנשים גמלו לו באהבה אין קץ!

בית המלון שלנו נמצא ממש ליד קניון ענק (יותר משבע מאות חנויות!), שהיום הוא אחד ממוקדי הקרנבל ומלא אדם. עבורנו, זו הייתה אחת החוויות המרגשות בטיול. המוני אנשים ממלאים את המדשאות הגדולות שלפניו, את החנויות, המסעדות, ואת כול המרפסות והמעברים, הפרוסים על שלוש קומות. משפחות משפחות, זוגות, ילדים, משחקים, אוכלים ( רבים ערכו ממש פיקניק),מקשיבים למוזיקה וגם שרים איתה ( קריוקי הוא תחביב לאומי , כבר אמרתי). צופים במופעים הבלתי פוסקים של זמרים, מקהלות, שחקנים ואומנים, מוגברים ברמקולי ענק בגודל חדר, בחוץ ובתוך הקניון. עד תשע בערב נמשכה השמחה ואז - מטח של פיצוצים והשמים התמלאו בזיקוקי די נור יפהפיים, כשהקהל מריע לכול מטח. ואז, פתאום, השתרר שקט, מופע הזיקוקים הסתיים ואתו גם הפסטיבל. עד השנה הבאה. את העיר כמעט לא ראינו, אבל עם המון אנשים התבדחנו, דיברנו, לחצנו ידיים ושמחנו.


האי פאלאוואן, סבאנג ואל נידו - נופי ים מטריפים, מים צלולים וחול לבן

שעה וחצי טיסה מביאות אותנו אל האי המערבי ביותר בפיליפינים, האי פאלוואן (Palawan), גם הוא כמו בוהול צר וארוך, רק הרבה יותר. נוחתים בנמל התעופה של פוארטו פרינססה באזור סבאנג (Sabang). נמל התעופה מלא צעירים מכול קצות תבל, הפונים אל החופים המקסימים של האי, שהוא דליל האוכלוסין ביותר בפיליפינים ומבורך בנופי ים מטריפים, באיי-סלע רבים המקיפים אותו וגם ביצורי ים יפים להפליא. האטרקציה הגדולה של סבאנג הוא נהר פאלוואן התת קרקעי, המתפתל לאורך של כשמונה וחצי ק"מ, אבל רוב המבקרים שטים בו רק כשעה, לאורך קילומטר וחצי, שמעבר להם הניווט קשה ביותר ודורש רישיון מיוחד וכישורים מיוחדים. הדרך מתחילה בלגונה שלווה, שהביאה אותנו, מצוידים בחגורות הצלה ובקסדות ראש, אל פתח המערה, שם עברנו לסירות משוטים, מלווים במדריך, שהוא גם החותר. נכנסנו ו-וואו! זה לא סתם יפה. זה מלא הוד וגם חשוך ומעיק... אנחנו מקשיבים בדממה להסברי המדריך. חולפים על פני סטלקטיטים, סטלגמיטים וסלעים ענקיים במגוון צורות, כשאלפי עטלפים נצמדים אל הקירות הסלעיים או מעופפים מעל ראשינו. האמת, שמחתי לצאת לאור היום ולבלות כמה שעות על החוף, במלון הנופש של היום.

לפנינו חמש שעות נסיעה בקו החוף, מסבאנג אל העיר אל-נידו, שבקצה הצפוני, הרחוק, של לשיט דילוגים ושנירקולים בין לגונות וחופים. וכך, בילינו גם אנחנו את כול יומנו האחרון בפיליפינים, על סירת באנגקה, עם שלושה מלווים, שהתבררו כמפעיל הסירה, טבח וכולבויניק, שבאמת עשו הכול כדי להנעים לנו את היום הנפלא הזה. רוח קלה הרקידה קצת את גלי הים, אבל השיט בין האיים, בלגונות האזמרגד המקסימות ובחופים, היה ממש קסום וכך גם האלמוגים והדגים שראינו בשחייה עם שנורקלים. בצהריים הגענו לפיסת חוף עם חול דקיק, לבן לבן, יער דקלים ירוקים וסלעי ענק שכאילו מתרפקים זה על זה, שתי סירות קיאק נחו על החול ושתי נימפות אמריקניות השתזפו לידן. יצאנו לטיול קצר לאורך היופי הזה ונתקלנו בקבוצת אנשי הפקה, המכינים כאן הסרטת אחד הפרקים של סדרת "הישרדות" עבור איזו שהיא תחנת טלוויזיה. זו אינה התחנה היחידה או הראשונה שמסריטה כאן, הם סיפרו, ולדבריהם, גם הסדרה הישראלית השתמשה במקום. אין פלא. זו באמת פיסת חוף מיוחדת במינה. בינתיים הכין לנו צוות הבאנגקה ארוחת צהריים בחוף, על החול הלבן. על שולחן מכוסה מפת תחרה לבנה, עם כלי אוכל יפים וסכו"ם נוצץ, הופיעו דג שלם, צלוי, ירקות, אורז, סלט ומגש פירות "אמנותי" ששילבו בו את השם Israel... למרות כול הפצרותינו, סרבו השלושה להצטרף לכרה וכך מצאנו את עצמנו באי פיליפיני רחוק, על החוף, יושבים טנדו לארוחה מלכותית ומתגלגלים מצחוק. כמויות האוכל שהשארנו שכנעו את חברינו החדשים להצטרף בכול זאת לחגיגה וכשחזרנו לסירה, השארנו אחרינו את המקום חף מכול פיסת משהו. אנחנו עזבנו עם זיכרונות, הם - יחזרו מחר עם אורחים חדשים.

במלון הנופש היוקרתי והמהודר מאוד שלנו, מתקשרים פעם אחרונה עם רוהן. הילד עדיין מדוכא ואנחנו, חסרי אונים, שוב מנסים לעודד ומבטיחים לשמור על קשר מהארץ. המלון בנוי כמעט על קו המים, וכשיצאנו בלילה לטיול על החוף, לאור ירח, מצאנו שממש בשכנות נוגעת, נמצאת שכונה שלמה של אכסניות ובתי מלון קטנים ,מסעדות, בתי קפה, פאבים, ומאות צעירים מכול העולם מסתלבטים כאן בחופשות בטן-גב-ים-קיאקים-שמש ולא ממהרים לשום מקום. ולמה בדיוק אנחנו ממהרים הביתה, שאלנו את עצמנו וארזנו מזוודות...