בסתיו, על הריין


מאת אתי ישיב

בשלהי חודש ספטמבר, כשהשמש לא הפסיקה לבהוק, החום נמשך, עובדי חברת החשמל (ואולי העירייה) בדיוק סיימו לגזום את עצי הנוי ברחובות השכונה שלנו והשאירו להולכי רגל מדרכות לוהטות ללא צל, הצפיפות בכבישים הפכה כמעט אלימה, הבחירות (מספר שתיים) כבר מאחורינו והשדות מזמן הצהיבו. או אז התחלנו להתגעגע לנופי נהר יפים, גבעות והרים ירוקים, שמיים נקיים, אוויר סתווי אירופי ולהרבה אפור בעיניים.
שיט על נהר הריין (Rhine) נראה היה לנו אופציה ממש מושלמת וכך, בתחילת אוקטובר, מצאנו את עצמנו על ספינת נהר אלגנטית, בחברת 160 "פליטי" קיץ מכול העולם, שטים על הנהר האגדי הזה, מבאזל שבשווייץ, עד אמסטרדם שבהולנד.
בבאזל, מצאנו את הספינה היפה "שלנו", Serena, אחת מ- 22 ספינוח נהר של חברת Ama Waterways המשייטות בנהרות אירופה, אפריקה ואסיה, עוגנת במעגן קטן, מחוץ לנמל העיקרי של העיר. כמו רוב ספינות הנהר היא פשוט ארוכה מדי (135 מטר) כדי לעגון בנמל. כמו אחיותיה הספינות בריין, היא גם נמוכה מאוד (פחות מ-12 מטר בגובה) וזאת כדי שתוכל לעבור מתחת לגשרי ה"לוקס" (Locks ) - תאי השיט הקטנים בנהרות, החסומים על ידי שני שערים, לוויסות גובה המים והעברת הספינות לגבהים שונים, לפי גובה פני הנהר.

נהר של שש מדינות

הריין הינו הנהר הארוך ביותר במערב אירופה ועם 1,320 הקילומטרים שלו, הוא עובר בלא פחות משש מדינות, מתחיל בשני נחלים קטנים, גבוה בהרי האלפים המרכזיים במזרח שווייץ, ממשיך בליכטנשטיין, אוסטריה, גרמניה, צרפת ונשפך לים בהולנד. הוא עובר בכמה מהערים החשובות ביותר באירופה ובהרבה עיירות וכפרים ציוריים ואוסף בדרכו יובלים ונהרות הנשפכים לתוכו. אין פלא, שפירוש שמו המקורי רנוס (Rhenus, אל המים) בגאלית עתיקה, הוא "לנוע", "לזרום". הריין מתחיל אמנם בשווייץ, כיוון הזרימה הכללי שלו הוא צפונה, ובסופו נשפך לים הצפוני בהולנד, אבל באופיו, כך אומרים, הוא בעיקר נהר גרמני. הוא ידע בעברו סכסוכים רבים בין עמים גדולים וחזקים והרבה סכסוכים ומאבקי כוח בין צרפת וגרמניה. עם זאת, היה תמיד, לכול אורכו, גם ערוץ תעבורה חשוב וכיום גם מוקד תיירות אדיר, שבזכותו ובסביבתו התפתחו ענפי תיירות רבים כמו מלונות, מסעדות, טיולים על גדותיו ושיט במימיו, בספינות נהר יפהפיות. נוהגים לחלק אותו לחמישה חלקים: הריין הגבוה, העילי, האמצעי, התחתון והדלתא, ממנה הוא נשפך, יחד עם שני נהרות נוספים, אל הים.
בבאזל, הנהר יוצר "ברך", עיקול רציני, שבו כיוונו משתנה ממערבה צפונה ומכאן הוא זורם כ- 300 קילומטרים במישור הריין העילי כשרוחבו מגיע עד לשיא של 40 ק"מ. המישור הזה היה מרכז תרבות חשוב כבר בעת העתיקה וכיום הוא בית להרבה תעשיות חשובות, ביחוד בסביבת הערים באזל, שטרסבורג ומנהיים.
שלוש צפירות קצרות וה"אמא סרנה" יצאה לדרך. המישור העילי אינו מצטיין בנופים יפים ובימים הקרובים אנחנו עוברים בעיקר אזורי תעשיה משמימים ודוברות משא, שכיום גם הן יפות ונקיות מאוד. אנחנו מנצלים את הזמן להתמקם בתא שלנו, המרוהט בטוב טעם ועם ניצול כול פינה לאחסון ולנוחיות. בחדר הספורט, הנמצא ממש מול התא שלנו, מצאנו אופני דיווש, מסלול הליכה ומתקני מתיחות חדישים, שעוד ננצל בבקרים כדי לפצות על תוספת המשקל בשל האוכל המצוין, המגוון והרב, המפתה אותנו במסעדה. כול יום מימי השיט, הספינה עוגנת ואנחנו יוצאים לביקור בערי הסביבה, מתחלקים לקבוצות של מיטיבי לכת, מטיילים לאיטם, רוכבי אופניים ומחפשי אתגרים, מלווים במדריכים מקומיים, שהתגלו, כולם, כאוהבי המקום, ידענים, מלאים סיפורים וחוש הומור. כך ביקרנו בפרייבורג בירת היער השחור, בשטרסבורג (עליה ארחיב), בשפייר ימי הביניימית והיא אחת מקהילות ה"שומ" היהודיות (שפייר, ורמייזה ומיינץ), ברודסהיים הציורית, בקלן ובאמסטרדם. הביקורים האלה יהיו נחמדים מאוד, אבל קצרים ואני מרגישה כמו בארוחת טעימות: קצת מכול דבר... חברינו לשיט דווקא מרוצים: קצת תרבות, הרבה פינוקים...
לעומת נופי הנהר המאכזבים, הנסיעות מהנמלים לעבר ערי הסביבה מפצות וממלאות אחר הציפיות: קריר ונעים, הרבה אפור של סתיו, מרחבי ירק, כרמי יין שובי עין, גבעות מתגלגלות, עצים ענקיים, פה ושם קיני חסידות ריקים משוכניהם, הנמצאים עתה, כנראה, בדרכם לישראל במעופם השנתי דרומה לאפריקה, נופי כפר פסטורליים, טירות עתיקות, וגם היסטוריה יהודית מרגשת.


אלזס - חבל קטן במדינה גדולה

אנחנו נמצאים עכשיו בצרפת, בחבל אלזס, החבל הקטן ביותר בצרפת (רק 8,280 קמ"ר) השוכן בצפון-מערב הארץ, ממש על גבול צרפת-גרמניה, על הגדה המערבית של הריין. שווייץ נמצאת גם היא במרחק נסיעה קצר ביותר ועם הגבולות הפתוחים של היום באירופה, אי אפשר להרגיש כמעט כאשר עוברים ממדינה למדינה. התיישבות אנושית התחילה כאן, לפי ממצאים ארכאולוגיים, עוד לפני שש מאות אלף שנים. כ- 1,300 שנים לפני הספירה הגיעו לאזור גם שבטים קלטיים שכינו אותו בשם ארגנטורטה (Argantorate), ואילו הרומאים פלשו אליו רק ב- 58 לפני הספירה, כשהם נכנסים למישור מצד מערב, דוחפים את השבטים הגרמנים אל מעבר לנהר הריין. המחנה הצבאי שהקימו היה למרכז רומי חשוב, שנקרא בפיהם ארגנטורטום ( Argentoratum), הרבה לפני שהפך לעיר שטרסבורג.
שטרסבורג, יפהפיה עתיקה-חדשה
שטרסבורג הינה היום בירת אלזס והגדולה בעריה. העיר הלא מאוד גדולה, עם 273,000 תושבים, מתגלה לגודל ההפתעה כפנינה יפהפייה, המתפארת הן באחת הקתדרלות היפות ביותר בצרפת ובאוניברסיטה העתיקה שלה והן בהיותה מושב מועצת אירופה (הארגון הבינלאומי הפועל לשיתוף פעולה בין מדינות אירופה), מושב בית המשפט האירופי לזכויות האדם ואחת הבירות בפועל של האיחוד האירופי לצד בריסל ולוקסמבורג, כמו גם מרכז חשוב של תעשייה, תכנון ותעבורה. כך שזורים בה, אלה באלה, עתיק וחדש, וכול אחד, עם היופי המיוחד שלו, תורם לאווירה הייחודית של העיר. בהיותה שוכנת סמוך לגבול צרפת-גרמניה, שטרסבורג עברה פעמים רבות בהיסטוריה שלה משלטון גרמני לצרפתי ולהיפך. למרות כול המלחמות, גרמנים רבים מתגוררים בה כיום ושתי השפות, הצרפתית והגרמנית, שגורות בפי רוב תושביה. גם מקור השם שטרסבורג הוא בשפה האלמאנית (גרמנית), ופירושו "מבצר על צומת דרכים" (שטראסה=דרך, בורג=מבצר), לזכר אותו מחנה צבאי רומי מהמאה הראשונה לספירה וכן על שם דרכי המסחר החשובות שעברו בה. העיר עלתה באש לפחות שש פעמים עד המאה הששית ובכול פעם נבנתה מחדש, גדולה יותר ויפה יותר. באמצע המאה החמישית התמוטט השלטון הרומאי באזור, האלמאנים התיישבו בו, בנו לאורך אלזס מאות כפרים והקימו את ממלכת אלמאניה. העיר עברה ידיים רבות. האלמאנים, האימפריה הפרנקית, האימפריה הרומית הקדושה ורפובליקה עצמאית שנוסדה על ידי הגילדות והממשל המקומי. את המעמד העצמאי הזה העיר תאבד רק במהפכה הצרפתית. בינתיים, בשנת 1349, בעקבות מגפת דבר קטלנית, והאשמת היהודים במגפה, נערך בעיר טבח מחריד. כאלף יהודים נטבחו בה וכול היתר גורשו מהעיר. אל הסיפור היהודי עוד אשוב. אחרי מלחמת העולם הראשונה, העיר שידעה כול כך הרבה תהפוכות ובכול זאת נהנתה משגשוג לאורך אלפיים שנות קיומה, סופחה לצרפת ומאז נשארה שייכת למדינה זו.


חולדה סקרנית וספר לימוד לסיפורי התנ"ך

בנסיעה בת כחצי שעה מהספינה אל מרכז העיר, אנחנו מגלים ערבוביה של כנסיות עתיקות, שרידים מחומת העיר העתיקה והרבה מבנים אולטרה מודרניים, מרהיבי עין, שכאילו מתחרים אחד בשני בחדשנות וביופי. לרשותנו רק 3-4 שעות לביקור בעיר ואנחנו מתרכזים יותר בחלק ההיסטורי שלה, "האי הגדול", הנמצא ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו. צועדים לאורך הנהר, בצל עצים שמשנים כבר את צבעיהם ועוד רגע יתחילו להשיר את עליהם לקראת החורף המתקרב. חולדה ענקית רובצת בנחת מתחת לשיח גדול, מסתכלת עלינו בעיניים סקרניות, מחכות...טיפות גשם קלות יורדות עלינו ונפסקות מהר. המטריות שכבר נשלפו מוחזרות אל התיקים ולפנינו תמונה מרהיבה וחד פעמית של גשר קשתות עתיק ולידו בתי העץ עם התריסים הצבעוניים של רובע "צרפת הקטנה" (Petite France), ואנחנו עומדים שעה ארוכה, כמעט מהופנטים מהיופי ומהאווירה הגותית המיוחדת של המקום, שצבעי הסתיו מדגישים במיוחד. מטיילים ברחובות הימי -ביניימיים מרוצפי האבן, בסמטאות הצרות, ליד תעלות ציוריות שגשרי אבן חוצים אותן, ליד הבתים העתיקים והבניינים האלגנטיים מתקופת לואי ה- 15, ברובע צבעי העורות ( Quartier des Tanneurs) מלא האווירה, שבמאות ה- 16/17 התגוררו בו ,לצד צבעי העורות גם דייגים, בבתים האלזסיים המסורתיים. קומתם הראשונה של אלה, קומת המסחר, בנויה קשתות אבן והקומה העליונה כולה עץ עם חיטובים ובחלונותיה המון פרחים. מעל הכול ומכול פינה, מתנשא צריח הקתדרלה, ואנחנו הולכים ומתקרבים אליה, לא לפני שאנחנו טועמים בדרך, בחנויות קטנות ומטריפות, מיני גבינות ומעדנים מקומיים אחרים ואני קונה עוגיות אניס זעירות האהובות עלי במיוחד ולא מצאתי כבר שנים בקונדיטוריות באף מקום בעולם. נעצרים לרגע לפני פסלו של יוהאן גוטנברג, ממציא מכונת הדפוס, שפרק מחייו חי בשטרסבורג, ומחליטים שעם הפנים הסגפניות ששיווה לו הפסל, הוא אינו דומה לתמונותיו בספרים ישנים, וגם ליד ה- Pharmacie du Cerf, בית מרקחת ישן שנבנה ב- 1,567 במקום בו היה בית מרקחת עוד בשנת 1268 וכבר אנחנו עומדים לפני קתדרלת נוטרדאם, מבנה אבן החול הוורדרד, שהפך לסמל ולסימן ההיכר של העיר. בניית הקתדרלה החלה במאה ה- 11 והסתיימה רק בשנת 1439 וכך אפשר לראות בה סגנונות שונים, מסגנון רומנסקי מהמאה ה- 12 ועד גותי מאוחר מהמאה ה- 15. הצריח שלה, מעשה תחרה מופלא, מתנשא לגובה של 142 מטרים ועד המאה ה- 19 הייתה הקתדרלה המבנה הגבוה ביותר בעולם, שעקף בגובהו גם את הפירמידה הגדולה בעולם בגיזה שבמצרים. גם אם איבדה את התואר הזה, עדיין היא יפהפייה בלתי מעורערת, עם שערי כניסה עשירים בעמודים, "מחטי" אבן ופסלים, קירותיה החיצונים הם כספר לימוד לסיפורי התנ"ך והברית החדשה ואפשר למצוא בהם מאות דמויות תנכ"יות לצד סצנות מחיי ישו. כך למשל, בחזית השער הדרומי, אפשר לראות את המלך שלמה שופט במשפט המפורסם, או שני פסלי נשים, האחת -"הכנסייה", חזקה וגאה, השנייה - "הסינגוגה", עייפה ועצובה, לוחות הברית נשמטים מידיה, והן מייצגות את ניצחון הנצרות על היהדות.
הפריט המפורסם ביותר בתוך הקתדרלה הוא שעון אסטרונומי בן מאות שנים, שבעזרת טיפול של "משוגעים לדבר" ממשיך לפעול עד היום, לשמחת לב קהלים ענקיים של מבקרים, המחכים בצהרי כול יום לתהלוכת השליחים הפורצת מתוך השעון ונעלמת שוב בקרבו לאחר דקותיים. נחמד מאוד, אבל דווקא חלונות הזכוכית הצבעוניים שלה וביחוד הרוזטה בחזית המערבית משכו את עיני ביופיים יוצא הדופן , כמו גם שטיח הקיר המיוחד "הכתרת הבתולה". מסביב לקתדרלה מתקיים שוק צבעוני של עבודות יד ומזכרות מקומיות, יופי של מקום לקנות בו צעצועי עץ נחמדים בסגנון של פעם, לקטני המשפחה. בחצר האחורית של הקתדרלה נמצא ארמון רוהאן (Palais Rohan), שכדאי לשים לב למרזבים המקוריים שלו, המסתיימים במעין מפלצות ימיות עם פיות פעורים. בתוך הארמון נמצאים שלושה מוזיאונים - המוזיאון לאמנות יפה, לארכאולוגיה ולאמנות דקורטיבית. כמאה שנים אחרי בניית הקתדרלה, ב- 1538, נוסדה בעיר האוניברסיטה המפורסמת שלה, שעד היום היא בין הטובות בצרפת ובין תלמידיה המהוללים היה אחד שגם אנחנו "מכירים", יוהאן וולפגאנג פון גתה. בעיר יש גם בית אופרה מצוין, כמה פארקים נהדרים, שווקי איכרים נודדים ועם הקרבה שלה ל"יער השחור" ול"דרך היין", היא באמת מקום נפלא לביקורים - בשיט (כמונו הפעם), או ברכב.


הסיפור של יהודי שטרסבורג

מרכז יהודי היה קיים בשטרסבורג עוד בתקופת הרומאים. עדויות ראשונות בכתב משנת 1188 מספרות כי היהודים נמלטו מהאזור בזמן מסעי הצלב השלישי ושבו אליו לאחר זמן קצר. כמו שכבר סיפרתי, ב- 1349, בעקבות מגפה שפרצה בעיר, נטבחו על ידי ההמון כאלף יהודים ועל היתר נאסר לגור בה. על כול יהודי שביקש להיכנס העירה הושת מס כניסה מיוחד, תקף ליום אחד, וצלצול פעמוני הקתדרלה בערב היווה סימן שעליו לעזוב מיד את העיר. רק ב- 1784 בוטל מס הכניסה הזה, וגם זאת תמורת סכום אדיר של כסף, שנועד לכסות את גרעונות העיר. הקהילה גדלה מאוד לפני מלחמת העולם השנייה, כאשר הנאצים תפסו את השלטון ויהודים רבים נמלטו אליה מגרמניה. לא לזמן רב. ביולי 1940, לאחר סיפוח חבלי אלזס ולורן, כול היהודים גורשו, בתי הכנסת נהרסו והעיר הוכרזה "חופשיה מיהודים". כאלף מהמגורשים נרצחו במחנות ההשמדה. אחרי המלחמה החלו היהודים לחזור שוב, כשהם מתוגברים ביהודים רבים מצפון אפריקה. כיום הקהילה חיה ותוססת, עם בית כנסת חדש, גדול - "השלום", שניבנה ב"רחוב היהודים" ברובע היהודי העתיק, ועם בתי כנסת נוספים, בתי מדרש, בתי ספר ומסעדות כשרות. מספר אתרים בעיר מנציחים את יהודיה, כמו "גשר היהודים" (Passerelle des Juifs), או מצבות יהודיות בנות המאות ה- 12 -14, שהיו מוצבות בעבר בבית הקברות היהודי בכיכר הרפובליקה בעיר, והועברו לחצר מוזיאון הקתדרלה.
בביקור הקצר שלנו הספקנו לראות לא מעט מהעיר היפה הזאת ועדיין עזבנו עם הרגשה של טעימה בלבד ועם רצון עז לשוב לביקור ארוך יותר. ובינתיים, שבים אל הספינה המפנקת שלנו ואל הימים הבאים, כול אחד מהם עם ההפתעה היומית שלו.


ה"לוק" השלישי

הספינה מתקדמת עם הנהר, הזורם עכשיו מחלקו העילי אל האמצעי וסוף, סוף מגיעים אל הנופים הקסומים אליהם התגעגענו. על גדות הנהר שדרות עצים מרהיבים, עליהם ירוקים, צהובים ופה ושם עץ בודד המתפאר בצבע כתום-אדום, גשרים רבים, עתיקים וחדשים, ו"לוקים", המוסיפים גם הם עניין וצבע. הנהר, המתחיל בהרי האלפים בגובה של 2,344 מטרים, "נופל" בדרכו או גולש למטה, עד שהוא מגיע לגובה פני הים בהולנד. ה"לוקים" הללו, הם המעבירים את הספינות מגובה לגובה ומבאזל עד אמסטרדם אנחנו עוברים ארבעה כאלה. היום נעבור את ה"לוק" השלישי שלנו. מחכים בסבלנות בתור ולרמזור שיתחלף עבורנו מאדום לירוק. שער ה"לוק" נפתח, הספינה מחליקה לבין קירות הבטון שלו והשער נסגר אחרינו. הרגשה של כלא. שני השערים, בכניסה וביציאה, הם המווסתים את גובה המים - מכניסים או מוציאים מים בהתאם לכיוון השייט. אנחנו שטים בכיוון ירידה. המים יוצאים מה"לוק", יורדים ויורדים שעה ארוכה, והספינה יורדת איתם. מד סנטימטרים חקוק בבטון אחד הקירות ואנחנו, על הסיפון, עוקבים במתח אחר הקירות הנחשפים. מגיעים לגובה החדש, השער הקדמי מתרומם לאטו ומשחרר את הספינה לדרכה. נושמים לרווחה.


עיירה ציורית, כרמים ויד זיכרון

מגדות הנהר מתרוממות גבעות ירוקות, מרחבים ענקיים של כרמי יין ובעיירה הציורית רודסהיים על הריין (Rudesheim am Rhine) עולים ברכבל במעלה הגבעות, בקרונות זעירים, שניים, שניים בכול קרונית דמויית גונדולה. מתחתינו, מלוא האופק, שורות שורות של כרמי יין. גם עלי הגפן הירוקים מתחילים כבר להצהיב ולהאדים, בין השורות נראים בוצרים אחרונים בעונה ועגלות מלאות אשכולות ענבים זוחלות בדרך אל היקבים בעיירה. בראש הגבעה נפרדים מהרכבל ומטפסים עוד קצת ברגל לעבר יד הזיכרון "נידרוולד" (Niederwald Monument), שניבנתה ב- 1870/80 לציון איחוד כול שבטי גרמניה. בראש ה"מונומנט" ניצבת "גרמניה" (Germania) , פסל ענק בדמות אשה מנצחת. מין אמזונה גרמנית...זהו מקום מצויין לצפות ממנו למטה, לעבר הכרמים, המשתפלים עד העיירה העתיקה ולעבר הנהר הזורם, שמימיו מנוקדים כאן בכמה איים זעירים. תמונה יפה כול כך. חוזרים למטה בקרוניות הרכבל. רודסהיים הציורית נראית כמעט כעיר אלפינית עם פונדקי יין ומסעדות גן חמודות, בחנויות הקטנות מציעים, פרט ליינות המקום, למזכרות ולצעצועי ילדים, המון בגדי חורף חמים, כובעים, צעיפים ומקלות הליכה. אנחנו מבקרים במוזיאון משפחתי מעניין של תיבות נגינה, השוכן באחד הבתים העתיקים ביותר בעיירה וביקב, הנמצא ממש במרכז העיירה, טועמים מיינות הריזלינג המעולים של רודסהיים (גם קונים בקבוק).


רומנטיקה ופואטיקה ב"ערוץ הריין"

אחר הצהריים מחכה לנו החוויה הגדולה ביותר והבלתי נשכחת ביותר שעל הנהר. אמאסרנה תעבור את קטע הריין הדרמטי ביותר והמפורסם ביותר. "ערוץ הריין" (Rhine Gorge) הוא שמו הפופולרי של קטע בן 65 קילומטרים, בין הערים קובלנץ ובינגן בגרמניה. הנהר מתפתל כאן בין חומות סלעי ציפחה נישאות והקטע ידוע, בעיקר, בשל 30 הטירות והמבצרים הבנויים על כול צוק נישא ובשל העיירות והכפרים ההיסטוריים שעל שתי הגדות למטה וכרמי הגפן הרבים והנרחבים. המבצרים הללו ניבנו בימי הביניים על ידי אצילים פיאודליים, חלקם כדי להגן על עצמם מפני אויבים ושודדים וחלקם כי השכנים בנו... עם הזמן התחילו להטיל מיסי מעבר כבדים על העוברים בשטחיהם, ניצלו את האריסים שעיבדו את אדמותיהם והפכו בעצמם, בפי העם, ל"ברונים שודדים"... "ערוץ הריין" מכונה גם "הריין הרומנטי" והוא נמצא ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו. להיסטוריה ולאגדות, שהן חלק ממש אינטימי מהווי הערוץ, הייתה השפעה גדולה על סופרים, משוררים ומוזיקאים. וכך, באפוס הניבלונגי לדוגמה, הוא זכה למעמד של קדושה ווגנר כתב את האופרה "טבעת הניבלונגים". לורד ביירון האנגלי כתב על מבצר הצוק של דאכן: "משקיף זועם, קמוט מצח, על הריין הרחב והמתפתל". וכמובן - לורליי, המכשפה הקוסמת על הצוק מעל הנהר, שזכתה לשירים רבים, הידוע בהם הוא זה של היינריך היינה שכתב כך: (תרגום חופשי מאנגלית): "איני יודע מה פשר העצב הממלא את חזי...יושבת הנערה היפה ביפות... סורקת את שערה הזהוב...המלח, בסירתו הקטנה נתפס בכאב פראי...שוכח את הסכנות...עד שטרפו הגלים אותו ואת סירתו...זאת עוללה שירתה של לורליי". לשיר הזה הולחנו מספר יצירות, בהן על ידי פרנץ ליסט, קלרה שומן ודמיטרי שוסטקוביץ, ונתן אלתרמן שראה בריין ובאגדת לורליי את התגלמות גרמניה המיליטריסטית, כתב עליו בשנים הטרגיות של מלחמת העולם השנייה: "הגדודים למזרח דהרו, אך יודעים הם: קרוב היום ונהרות אחרים יטהרו, רק הריין יהלך אדום".


הקוסמת עם השיער השופע

עטופים בשמיכות רכות, עמדנו שעות ארוכות ליד מעקות הסיפון העליון של הספינה, צופים, כמו במגילה, ההולכת ונפתחת לאט לאט, בצוקים המופלאים ובמבצרים האגדיים עם שמות גרמניים כמו ברומסברג, נוליג, או בורג גוטנפלס (שאין סיכוי בעולם שנזכור) ובעיירות הציוריות על שפת הנהר, שבכול אחת מתרומם צריח כנסיה עתיקה. לפני העיירה סנט גורסהאוזן (Sankt Goarshausen) מגיעים לסלע לורליי, גבוה, על צוק תלול שגובהו 132 מטרים, בגדה המזרחית של הנהר, בנקודה הצרה והעמוקה ביותר שלו. כאן, לפי האגדה, הנערה היפה לורליי, שנזנחה בידי אהובה, זרקה עצמה למי הריין ומאז היא יושבת על הצוק, סורקת את שערה ושרה שירים כה שובי לב, עד שהמלחים נשבים בקסמה, מתעלמים מהסלעים המסוכנים וסירותיהם מתנפצות לרסיסים. בינתיים סולקו כול הסלעים המשוננים ותנועת ספינות הנהר כה גדלה, עד שהיה צורך להתקין רמזור להסדרת מעברן. הרפתקנים מטפסים ברגל אל הצוק ואנחנו, מתפנקים בספינה, עוברים את הרמזור ולמטה, על שפת הנהר, סמוך לעיירה סנט גורסהאוזן, חולפים על פני פסל הנערה הקוסמת עם שערה השופע, יושבת-מתרפקת על בסיס אבנים גדול.
יוצאים מה"ערוץ", מבקרים גם בעיר המאוד מעניינת וחשובה, קלן, אותה אנחנו מכירים היטב מביקורים קודמים, כך שנחסכה מאתנו האכזבה מהביקור החטוף. הקתדרלה הנפלאה, גשר הקשתות המרהיב, העיר העתיקה, הפסלים - בהם גם זה של דני קרוון המנציח את השואה, את כול אלה פגשנו כמו חברים וותיקים, ועוד הספקנו ללגום כוס בירה מקומית (Kolsch Beer) - קלה, שקופה, ריחנית וטיפה מרירה בשל צמח הכשות, אוכלים Halver Hahn , שהיא, למרות שמה, איננה חצי עוף, אלא לחמניה עם גבינת גאודה מיושנת, ובקונדיטוריה (איזה פיתויים יש בה) קנינו שוקולדים לחברים באמסטרדם, השוקולדים מילא, אבל האריזה - מעשה אמנות יפה פה.
עוד לילה, עוד "לוק" אחד, אחרון, ובבוקר אנחנו מתעוררים לנופים אחרים, נופי הנהר של הולנד, עם צמחיה שונה על הגדות, שדות חרוצים לאורכם בתעלות מים , עדרי כבשים, פרות וסוסים, כפרים וחוות, אזורי תעשייה במבנים מודרניים ונקיים להפליא. ואמסטרדם. שבעה ימים עברו בחטף. בלי דרמות, בנעימות, עם חוויות קטנות, פינוקים נחמדים ורוגע. בדיוק מה שחיפשנו.