13.12.2019
 
מצרים העתיקה



מצרים העתיקה: מפעימה ומרתקת - 3,000 שנות היסטוריה ומפעלי בניה שלא ייאמנו

 

מאת אתי ישיב

מצרים. השם לבדו מעביר בי רטט של ציפייה. אחרי המון מסעות בעולם בתרבויות כובשות, בטבע שאין יפה ממנו, במחוזות מפוארים של אמנות ואדריכלות, אצל אנשים מכול הצבעים והגוונים, ביבשות ובימים, במדבריות ובגנים פורחים - עדיין, עבורנו, מצרים היא המפעימה והמרתקת מכול עם ההיסטוריה שלה בת 6,000 השנה ועם האימפריה האדירה שלה שהחזיקה מעמד 3,000 שנה. התקיימו בה, בתורן, ממלכות חזקות ותקופות ביניים, כש-30 שושלות שונות של מלכים שולטים בה ומקימים מפעלי בנייה שלא ייאמנו בפירמידות, במקדשים ,במערות קבורה, בארמונות ועל הכול, המצאת הכתב המיוחד שלה, שבזכותו אנחנו מכירים עד היום את שמות השליטים והאדריכלים והבנאים, ואנשי הצבא והפקידים והאיכרים.

מצרים, שכנתנו הקרובה מדרום, יושבת בפאתה הצפון מזרחית של אפריקה, כשמקור החיים שלה, עמק הנילוס והדלתא שלו, מתפתל לאורכה מדרום לצפון. מצרים העתיקה, זו הנספרת מהאלף הרביעי לפנה"ס ועד הפיכתה לפרובינציה רומית ומות המלכה קליאופטרה בשנת 30 לפנה"ס, הייתה בית לאחת הציוויליזציות המפעימות ביותר במזרח התיכון העתיק. בדומה למסופוטמיה, שהייתה רחוקה כול כך ומזרחה למצרים, היא הייתה מקום מושבה של אחת החברות העירוניות, היודעות קרוא וכתוב, העתיקות ביותר בעולם, זו עם כתב היתדות וזו עם כתב ההירוגליפים.

ההיסטוריה שלנו, עם ישראל, כה שזורה בזו של מצרים העתיקה, וגם בזו החדשה, עד שכול ביקור בה מביא לפרץ רגשות הרבה מעבר לאתרים המופלאים, שמיליוני תיירים מכול העולם מבקרים בהם. מי שהשתתף במלחמת יום הכיפורים ומוצא את בית המלון שלו בשכונה החדשה בקהיר, הנקראת "6 באוקטובר" לזכר "הניצחון" על ישראל, מי שמשפחתו נאלצה לעזוב את מצרים בשנות ה-50 של המאה העשרים, מי שכמוני, משפחתו הירושלמית ירדה "לשבור שבר" במצרים אחרי מלחמת העולם הראשונה בשל הרעב והמחלות ששררו אז בארץ, ומי שרק זוכר אותה מהתנ"ך שלמד פעם, כולנו מגיבים למצרים דרך הראש והיישר מהקרביים.


פוסטאט - קהיר של אז ושל היום

שעה אחת של טיסה וכבר נוחתים בקהיר והתגובה הראשונה היא "איזה גודל". טוב, עיר עם כ- 17 מיליון תושבים, שכונות שכונות, שהמדבר חודר לתוכן ומקיף אותן; שבתיה צפופים וכך גם כבישיה על שלושה המפלסים שלהם, עד שהמעבר משכונה אחת לאחרת אורך שעה ומביא אותך לפעמים לעולם אחר. אנחנו מתחילים ב"פוסטאט" (אוהל בערבית, אולי על שם מחנות הצבא של צבאות הערבים במאה השביעית), הגרעין ההיסטורי של קהיר, השכונה הראשונה, שבמשך 500 שנים הייתה הבירה והעיר הראשית במצרים, שרחובותיה הרחבים היו מוצלים, הבזארים שלה ידועים בתוצרתם המובחרת ובתיה גבוהים. עשירים ועניים ובני דתות שונות חיו כאן אלה לצד אלה, כולל היהודים, שבנו בה את בתי הכנסת שלהם. אנחנו מתחילים את הביקור בבית הכנסת אבן עזרא, עטור המסורות. אחת מהן מספרת, כי ביה"כ ניבנה על גדת תעלת הנילוס, בה הסתירה יוכבד את משה בתיבה. אחרת טוענת, כי הנביא ירמיהו הקים כאן מזבח לאלוהים ועוד אחת, המעידה כי כאן נשמר ספר התורה שכתבו עזרא הסופר. המקום מפורסם בעולם בשל "הגניזה הקהירית" שנמצאה בו והמפוזרת היום באוניברסיטאות שונות בעולם. זהו אוסף אדיר של מאות אלפי ספרי קודש, תעודות חולין אף מכתבים פרטיים, המתארים את חיי היום יום באזור. בית הכנסת המפואר, ששתי שורות העמודים שבו מעידות כי הוקם כנראה ככנסייה, נמכר ליהודים, ואלה הפכוהו לבית כנסת. במהלך ההיסטוריה, נפגע המקום כמה פעמים ונהרס, אך תודות לפרסומו הרב בעולם, זכה לכמה שיפוצים נרחבים. יהודים כבר אין בפוסטאט, אבל קירות בית הכנסת, המעוטרים בכתב ערבי יפהפה, נראים כמו נושמים. כמה מרגש. אל יהודי מצרים עוד אחזור.

הכל כאן מוזר לנו. פוסטאט היום הינה שכונת מגורים מוזנחת. רחובותיה ההומים כבר אינם מוצלים כבעבר הרחוק והבתים מרופטים. הנשים, כולן, גם הילדות הלובשות מכנסי ג'ינס, עטופות ראש ורבות עוטות גלימות שחורות, רחבות, כיסויי ראש המגלים רק חרך עיניים צר וגם כפפות שחורות המסתירות את כפות הידיים. הגברים לובשים בגדי יום יום מערביים, או גלביות אפורות וכיפות לראש. זוהי שעת אחר הצהריים. בחנויות, במסעדות ובבתי הקפה עובדים ילדים לצד הוריהם (אני מקווה שבבוקר למדו בבתי הספר). זריזים, יעילים, חייכנים. לא נתקלנו הפעם, כבעבר, בילדים המתנפלים על כל תייר בבקשת "בקשיש" או "Pen" (עט). החינוך היום חינם, גם אם לא חובה (גם זה יקרה בשנים הקרובות) ורוב הילדים כבר לומדים בבתי הספר. רוח קהירית מעיפה באוויר שקיות ניילון. אנחנו עוברים בסמטה צרה אחת, הגדושה, לכל אורכה, מדפי ספרים מאובקים, חדשים וישנים, ועוברי אורח מעיינים ואולי קונים. מספיקים לבקר גם בכנסייה הקופטית העתיקה "כנסיית הקדושים סרגיוס ובכחוס", הידועה בשמה הערבי "אבו סרגה". הכנסייה, אחת העתיקות ביותר בקהיר העתיקה, נוסדה במאה הרביעית לספירה, במקום בו , לפי המסורת, שהתה המשפחה הקדושה בעת בריחתה מארץ ישראל ונדודיה (יש במצרים כ- 20 מקומות כאלה, הקשורים למסע הבריחה של משפחת ישו). הכנסייה מסתירה בין חומותיה ואולמיה היסטוריה ארוכה, שרידים ארכיאולוגיים, אוסף נפלא של ספרים בכתב יד ערבי, באר מים, שלפי המסורת, בורכה על ידי ישו הילד, וגם נס נוצרי אחד בעמוד שיש, שלשימעו מתרוממת בפני גבה סקפטית אחת... התושב היהודי הידוע ביותר בפוסטאט, היה כמובן הרמב"ם, בן המאה ה- 12, שמסלול חייו הובילו מקורדובה שבספרד, דרך מרוקו וארץ ישראל, לאלכסנדריה שבמצרים וסופו שהתיישב בפוסטאט ושימש רב ומנהיג הקהילה, ובמקביל, רופאו של המשנה למלך, שהתגורר בבירה החדשה. זו נוסדה ב- 969 לספירה, אחרי כיבוש מצרים בידי השושלת הפאטמית מצפון אפריקה ונקראה אל-קאהרה ( "המנצחת" - קהיר).

הרמב"ם, שעשה יום יום את הדרך בין שתי השכונות-ערים, כתב כך: "אני שוכן במצרים (כשכוונתו לפוסטאט) והמלך שוכן באל קאהירה ובין שני המקומות שני תחומי שבת". הניסיונות שלי לבדוק מה אורכו של תחום שבת עלו בתוהו. 100 אמות מכול צד, 200 אמות, 280? לנו בכול אופן, ארכה הדרך מפוסטאט לקהיר כשעה, כשאנחנו פוגשים מדי פעם את נהר הנילוס העובר בעיר ואת תעלותיו - אבוי, איזו זוהמה רובצת על גדותיהן - וגם כמה הפתעות בדרך:
קודם כל בתי הקומות, שאנחנו חולפים על פניהם. הבתים, רובם בני 10-8 קומות, צפופים כול כך, עד שמרפסת נושקת למרפסת וכביסה מתנפנפת מחלון נוגעת בזו של השכנה ממול. ברוב הבתים, שכנראה נבנו ללא רישיונות על אדמות שאינן מיועדות לבניה, יש הרבה דירות ללא חלונות, תריסים או דלתות. אלה דירות ריקות, שהבעלים מפנים מחשש גניבות, או פלישות והן משוות למבנה דמות של פה חסר שיניים. בתי המגורים משמשים גם למסחר, לתעשייה ולמלאכה, הכול יחד, בבניין אחד. למרות כול הדירות הריקות, יש המון התחלות בנייה ונראה שזהו נושא פרוץ ופרוע; מי שהפתיע אותנו לטובה, היו דווקא השוטרים והחיילים הרבים, הנמצאים בכול מקום בעיר. אם בביקורים קודמים שלנו הם היו מוזנחים לגמרי ולרבים לא היו אפילו שרוכים בנעליהם, הרי עכשיו הם לבושים היטב, מצוחצחים ויעילים; עיר המתים העצומה, שעניי העיר נהגו לחיות בתוך ובין מבני הזיכרון המפוארים שבה, "נוקתה" לגמרי והשוכנים היחידים בה עתה הם דרי עליון. לאן פינו את העניים לא הספקנו לבדוק; הרחובות המוזנחים של פוסטאט העתיקה מתחלפים בשדרות יפות, מגוננות ופה ושם מציצים בין הבניינים ראשי הפירמידות מגיזה.

בימים הקרובים נספיק לבקר גם בכמה מאתרי קהיר המוסלמית, שלושה מסגדים מרהיבי עין. הראשון, מסגד איבן טולון הוא כנראה העתיק ביותר, בן המאה ה-9 לספירה ונשמר עד היום בצורתו המקורית. מסורת מקומית מספרת, שהמסגד הוקם על הגבעה עליה נעצרה תיבת נח. כן או לא, החצר הענקית שלו, פשוטה, מרהיבה, מוקפת שדרות עמודים, במרכזה באר קדושה ומראש המינרט המיוחד שלה, הנראה כמעין קלף מגולגל, נשקף נוף נהדר של העיר העתיקה. השני, מסגד סולטן חסן הממלוכי נבנה רק במאה ה- 14 והוא הגדול במסגדי קהיר. שער הקשת במסגד אדיר ממש ועוצר נשימה. המסגד מרובה הכיפות והמינרטים מתחרה אפילו בעוצמה ובממדים של הפרעונים הקדמונים ובאולמיו הרבים יש גם מדרסה דתית, בית ספר גבוה ללימודי האיסלאם. האטרקציות במסגד השלישי בו ביקרנו, מסגד א-ריפאעי, הן קבריהם של המלך פואד הראשון ואשתו, הורי פארוק הראשון, המלך המצרי האחרון, ושל השאח הפרסי הגולה מוחמד רזא פהלווי. אולי היינו כבר עייפים מכול חליצות הנעליים בכניסה למסגדים, אבל חשבנו שאפשר היה לוותר על זה האחרון.


רעמסס השני כוכב על

האמת, לא התכוונתי לספר כאן על מצרים של היום. הרי בבית, טרם הנסיעה, כשחברים ברכו אותנו עם הערות כמו: "משוגעים", "חסרי אחריות", "גיבורים", ו-"מסרו ד"ש לנשיא א-סיסי", הודעתי לכולם שאת א-סיסי בהחלט לא אראה, אבל אשמח למסור שלום לפרעונים ולרעמסס. ובכול זאת, הרי אי אפשר להתעלם לגמרי מהיום, אז הנה, כבר אנחנו עוברים ששת אלפים שנה אחורה, עם דילוגים של אלף שנה פה, אלף שנה שם, ומתחילים את הביקור במצרים העתיקה בבירה הקדומה ממפיס, מרכז חשוב לאורך כול ההיסטוריה המצרית. העיר, היושבת בדרום הדלתא של הנילוס, בגדה המערבית של הנהר, כ- 24 ק"מ דרומית לקהיר המודרנית, נבנתה על ידי (מנס (Menes), השליט שאיחד את מצרים העליונה עם התחתונה, כשמלכים שונים כמו רעמסס השני ואפילו אלכסנדר מוקדון, שכבש את מצרים ב- 332 לפנה"ס והשתמש בה כמטהו הכללי בעת שתיכנן את הקמת העיר שתישא את שמו, אלכסנדריה, הוסיפו בה מבנים משלהם. מממפיס לא נותר היום הרבה, אבל היא מזוהה עם הפירמידות והמסטבות (חדרי קבורה) בסקארה ובגיזה, שהן בעצם בתי הקברות שלה. כאן, בממפיס, אנחנו פוגשים לראשונה את המלך רעמסס השני, כוכב על בהיסטוריה של מצרים, ששלט בשנים 1279 עד 1213 לפנה"ס. פסלו הקולוסאלי קצוץ הרגליים, פסל אבן גיר, שמשקלו 83 טון והוא בן 3,200 שנה, שוכב שם במבנה מיוחד שהוקם לכבודו לאחר שעמד שנים בכיכר ליד תחנת הרכבת של קהיר. סימני מלכות ושלטון נחקקו בפסל, כמו גם כרטוש (מסגרת אליפטית המכילה טקסט) עם שם המלך. רעמסס השני ידוע במלחמותיו בחיתים, במיזמי בנייה גרנדיוזיים הניצבים עד היום ברחבי מצרים, בפסליו אדירי הממדים, וגם ביחסי הציבור שלו בהם דאג לפאר את עצמו על קירות מקדשים, ארמונות ועל דפי פפירוסים. עוד באתר בממפיס, ספינקס יפהפה ופסל ענק נוסף של רעמסס, הפעם מיתמר על שתי רגליו ומרשים בדמותו המלכותית.



הירוגליפים - תחריטים קדושים- כתב חרטומים

ההירוגליפים ("תחריטים קדושים" ביוונית) המצריים היו שיטת כתב סימנים ייחודית, שהשתמשה בכ- 2,000 סמלים ציוריים כמו ציפורים, נחשים, עיניים, כתרים, שרביטים, שוטים, ואף דמויות אנשים, אלים מצריים ובעלי חיים, כשכול אחד מהם ייצג מילה שלמה, וכן בסימנים שייצגו תנועות ועיצורים. קיימות עדויות לשימוש בכתב הזה מלפני כ- 5.000 שנה. מאוחר יותר התפתחו כמה כתבים פשוטים יותר (בהם כתב הדמוטי) ששימשו לצורכי היום יום. שמם העברי של ההירוגליפים היה "כתב חרטומים" ובתנ"ך נקראו המלומדים יודעי הכתוב, כמו גם המכשפים המצריים, בשם "חרטומים". על קירות הקברים, המקדשים ובאין סוף מגילות פפירוס, נמצאו תעודות רשמיות, סיפורים, מחזות, מכתבים אישיים, דו"חות למלכים, קשרים עם מחוזות כבושים ואפילו תיאורים מופלגים המפארים את המלכים, כתובים כולם בכתב ההירוגליפים. בשנת 391 לספירה, נהרסו מקדשי מצרים בהוראת הקיסר הרומאי-נוצרי תיאודוסיוס הראשון ואתם ירד לטמיון גם סוד פענוח כתב החרטומים. רק בשנת 1799 מצאה משלחת אגיפטולוגים צרפתית, סמוך לעיירה אל-ראשיד שלחוף הים התיכון, לוח כתוב בשלוש שפות - מצרית עתיקה, יוונית ושפת היום יום דמוטי - בעזרתן פיענחו את הכתב העתיק. הלוח, הידוע בשם "אבן הרוזטה", הועבר מהצרפתים אל האנגלים והוא שוכן עד היום במוזיאון הבריטי בלונדון.


הפירמידה הפרעונית הראשונה

עוברים ממפסיס לסקארה (Saqqara ) השכנה ועומדים משתאים למראה פירמידת המדרגות, שנבנתה על ידי המלך דג'וסר (Djoser), ממלכי השושלת השלישית בממלכה הקדומה והארכיטקט שלו אימהוטפ ( Imhotep) - תארו לכם איזה מידע הם טרחו להשאיר לפני 5,000 שנה. שם של ארכיטקט! וחישבו על הפירמידות, הניצבות על מקומן כבר קרוב ל- 5,000 שנה, אלף שנים לפני צאת אברהם אבינו מאור כשדים אל ארץ כנען. אין פלא שהמצרים אומרים כי "האדם פוחד מהזמן, אבל הזמן עצמו פוחד מפני הפירמידות". האמת, מה שאני הרגשתי לא היה פחד. רק ענווה גדולה בפני הקדמונים העתיקים הללו וההישגים שלהם. ומה אגיד, הברכיים קצת רעדו לי, ולא מעייפות...מבני הקברים הוקמו כידוע על קברי מלכים, לרוב על ידי יורשיהם השאפתנים, שקיוו למחווה דומה על ידי יורשיהם שלהם. הם נבנו תחילה מלבנים שיובשו בשמש ומאוחר יותר מאבנים שנחצבו במחצבות רחוקות. פירמידת המדרגות הייתה ראשיתה של בניית קברי ענק בצורת פירמידות למלכי מצרים החנוטים, וראשית הבנייה המצרית באבן. היום נותרו ברחבי מצרים רק 80 פירמידות.
מסביב לפירמידות המלכותיות נקברו רמי דרג ובכירי הפקידות האחרים ב"בתי נצח" שנחפרו עמוק באדמה, כשאת התקרות כיסו תילי עפר, והוקפו ב"מסטבות", חדרי קבורה בעלי גגות שטוחים עשויים לבני בוץ מנהר הנילוס. על קירות מערכת הקבורה של מררוכא, המשנה למלך ואחיינו של טטי, המלך הראשון של השושלת השישית, מצאנו תבליטים יפהפיים, בהם תמונות מחיי היום יום (עבודות שדה, דיג וכו'), תלבושות ומקצועות שונים (חיילים, איכרים, דייגים). בקברים נמצאו גם ציוד לעטיפת המומיות, רהיטים קטנים, כלי בית, חיות מחמד - כול מה שילווה את המת בגלגול חייו הבא. מבנה מעניין במיוחד, הסראפיאום ( Serapeum - קבר לבעלי חיים), ניבנה על ידי בנו של רעמסס השני, שהיה כוהנו הגדול של האל השור אפיס ( Apis). המבנה הלבירינטי מכיל מסדרונות ארוכים ובהם עשרות ארונות גרניט ענקיים, שנקברו בהם, חנוטים, השוורים המקודשים. המצרים האמינו בקשר בין שלמות הגוף והישארות הנפש ולכן חנטו את מתיהם החשובים וקברו אותם עם רכושם וכלים לשימושם אחר המוות, ואף בנו פסלים למת, כדי שנשמתו תעבור אליהם במקרה שהגופה תינזק. המצרים לא היפלו גם את בעלי החיים המקודשים וחנט, כמו שאנחנו רואים כאן, שוורים, כלבים ותנינים.
רוח חורפית טיילה בין הפירמידות, המסטבות ודוכני המזכרות, מפזרת ענני אבק וחול צהבהב, ומוסיפה לאווירה המיוחדת של המקום. אני מצטלמת עם שני חתיכים מקומיים בגלימות לבנות, המצפים לכמה לירות תמורת התענוג. מילא. שיהיה.
עוצרים להפסקת צהריים מהירה ומנת הפלאפל שטעמנו הייתה האכזבה היחידה בטיול שלנו.. פיתה דקה וקרה, שני כדורי פלאפל זעירים, דקים וחסרי טעם וכפית סלט ירקות תפל. מה קרה לפלאפל האגדי של מצרים? אי אפשר להשוות לפלאפל השכונתי שלנו...


הראשונה משבעת פלאי העולם העתיק- הפירמידה של חופו

עוד יום ואנחנו מגיעים סוף סוף לגיזה, שהפירמידות שלה כבר הציצו אלינו פה ושם במעבר בין שכונות קהיר. רחוקה 24 ק"מ ממרכז קהיר, גיזה נושקת היום לעיר שהלכה והתרחבה. מתחם הפירמידות, הנקרופוליס של גיזה, כולל את הפירמידה הגדולה של המלך ח'ופו, הבינונית של המלך חאפרו והקטנה, של מנכאורע (או בשמו האחר - מיקרניוס). עוד בשטח פירמידות המלכות, קברים של בני אצולה ופקידי ממשל בכירים, והספינקס האלמותי, שומר פתח המתים של גיזה, האריה בעל פני האדם, שפניו המושחתים קמעה מתארים כנראה את פני מקימו, פרעה חאפרו. למרות שאפו נשבר וזקנו נפל, ממשיך הספינקס לחייך ולהתבונן בנו. את מי לא ראה כאן? את המצרים, האשורים, הפרסים, היוונים, הרומאים, הביזנטים, הערבים, הממלוכים, התורכים והבריטים - כולם נעלמו והוא עדיין רובץ ומחייך את חיוכו הנצחי.
סביבת הפירמידות הומה תיירים ומצלמות, גמלים עם גמליהם, כרכרות רתומות לסוסים, מדריכים מקומיים המציעים את שירותם, מוכרי מזכרות ומיני תבשילים הנטפלים לכול תייר ואנשים, שעדיין מצטלמים על הגמלים לרגלי הפירמידה, ממש כמו בגלויות העתיקות מתחילת המאה ה- 20. הפירמידה הגדולה (קשה לתאר כמה היא גדולה, עצומה, אדירה!) שמאז התקופה ההלניסטית נמצאה ברשימה המקורית של שבעת פלאי עולם, זכתה למעמד מיוחד של כבוד במסגרת פלאי תבל החדשים והיא המונומנט היחיד ברשימה שנותר עומד עד ימינו. הפירמידה, שגובהה (היום) מגיע ל- 138 מטרים, נבנתה באמצע האלף השלישי לפנה"ס במשך 20 -25 שנים. מגילת פפירוס שנמצאה בשנת 2017, מספרת כי אבניה נחצבו באסואן, מרחק של 860 ק"מ מגיזה (!) והועברו אליה על נהר הנילוס, באמצעות סירות עץ שהיו קשורות זו לזו בחבלים, דרך מערכת תעלות ועד נמל מיוחד שנבנה מטרים ספורים מבסיס הפירמידה. הפפירוס ממשיך ומספר על אלפי עובדים (בשכר), שהעבירו כך 170,000 טון של אבני גיר. קשה אולי להאמין, אבל קשה גם להאמין שכול המקום ההזוי הזה אכן חי וקיים. בתוך הפירמידה יש מעברים פנימיים וחדרים רבים ואנחנו מצטרפים אל ההרפתקנים, הזוחלים במסדרון אפל, משופע, היורד ומגיע עד חדר הקבורה של המלך העשוי אבן גרניט ושהמלך אמנם מעולם לא נקבר בו, אבל נחצבו בתקרתו שני פירים, שנועדו לאפשר לנשמתו להצטרף אל הכוכבים...צמוד לפירמידה הגדולה נמצא מוזיאון ספינת השמש של ח'ופו, שנועדה כנראה ללוות את המלך בדרכו אל העולם הבא, כחלק מהחפצים שהונחו לשימושו. האנשים המאמינים האלה, בנו, 2,500 שנה לפנה"ס ספינה מארזי לבנון, הניחו אותה למשמורת בתוך בור חתום, מתחת לבלוקי אבן אדירים, מפורקת ל- 1,224 חלקים. הספינה התגלתה רק 4,000 שנים מאוחר יותר, ב- 1954, והורכבה מחדש על כול 43.6 המטרים אורך שלה. בילינו בשטח עוד שעות אחדות, צופים בלי די אל הפירמידות מכול כיוון אפשרי, נהנים מהנוף המדברי הסובב אותן וגם מההמולה - עדיין אותנטית - שמסביב.


"יורדים מצרימה" היהודים וארץ הנילוס

מצרים השכנה שימשה ארץ גלות ליהודים כבר לאחר חורבן הבית הראשון. פרק מ"ג בספר ירמיהו מספר :"ויקח יוחנן בן קרח...את כול שארית יהודה אשר שבו...ואת ירמיהו הנביא ....ויבואו ארץ מצרים"... גל נוסף התרחש בתקופה ההלניסטית, אז הובאו למצרים שכירי חרב יהודים, כדי להגן על גבולות המדינה בדרום ובמזרח. יוספוס פלביוס, בחיבורו "הפולמוס נגד אפיון", ציטט מקורות רשמיים, לפיהם הועברו 120,000 יהודים על ידי המלך תלמי, לשמירה על הגבולות. לאחר הקמת העיר אלכסנדריה בידי אלכסנדר מוקדון, נוסדה בעיר קהילה יהודית גדולה. הפילוסוף פילון היווני, שחי באלכסנדריה, כתב כי בתקופתו התגוררו כמיליון יהודים במצרים, בלוב ובכוש. חלק מהם עברו מאוחר יותר לחיות ברומא וסביבתה. גלים נוספים התרחשו לאחר הכיבוש המוסלמי, לקראת התקופה העות'מנית, ולאחר פתיחת תעלת סואץ במאה ה- 18, אז הגיעו לכאן גם יהודים אשכנזים, שהמשיכו לבוא גם בעקבות רדיפות היהודים במזרח אירופה במאה ה- 19. הקהילה עתיקת היומין הזו הגיעה לקיצה רק לאחר הקמת מדינת ישראל, "עסק הביש" ב- 1952, נטישת הבריטים את תעלת סואץ ומלחמת סיני ב- 1956.


הספרייה המופלאה העתיקה וזו החדשה של אלכסנדריה

לפני שנעבור אל מצרים העליונה, אנחנו מקדישים יום אחד לביקור באלכסנדריה, שהיה עבורי מעין מחוות זיכרון לאמי. צברית ירושלמית, שבסוף התקופה העות'מנית הקשה בארץ של רעב ומחלות קשות, עברה עם אמה, אלמנה אמיצה, "לשבור שבר" באלכסנדריה. אמי, שלמדה שם בביה"ס אליאנס לבנות, חזרה ארצה כפרנקופילית מושבעת ונהנתה תמיד להפגין את הצרפתית היפה שלה. שלוש וחצי שעות נסיעה בכבישים מצויינים, נופים מדבריים, כפרים חקלאיים, שדות מעובדים, פרדסים, המון מיבני כוכים לגידול יונים ופלגי מי הדלתא, מנוקדים בצמחי מים, הזורמים צפונה, לעבר הים. אלכסנדריה היפה שימשה השראה לסיפור אהבתם המורכב של יוליוס קיסר, קליאופטרה ואנטוניוס, הייתה ידועה בספרייתה האגדית שהכילה מאות אלפי מגילות וכתבי יד על תולדות העולם העתיק ונשרפה כליל במאה השלישית לספירה, וגם במגדלור הראשון בעולם, שבנה במאה השלישית לפנה"ס, בחצי האי פארוס הסמוך לעיר, הארכיטקט האתונאי סוסטרטוס, כמצבת זיכרון לארוסתו, שספינתה נטרפה בים. חלונות ראשו של המגדלור המדהים, שגובהו היה 130 מטרים, זהרו מדי לילה מאש לפידים והוא נחשב לפלא השביעי בין שבעת פלאי העולם העתיק (אחת מהם היא גם הפירמידה הגדולה בגיזה), עד שנהרס במאה ה- 14, ברעידת אדמה גדולה.
אלכסנדריה היום היא עיר תוססת, שאווירתה הקוסמופוליטית והים התיכון, תורמים לאווירה ולאורח החיים שלה. תיירי חו"ל אינם מרבים לבקר בה, אבל האלמנט המרכזי שלה, הטיילת המקסימה לאורך חוף הים, שצמודים אליה מבצר קייט ביי - בחוף, ומעגני סירות ציוריים - בים, מושכים אליה מבקרים מכול רחבי מצרים: זוגות צעירים שאך נישאו, משפחות, סטודנטיות סקרניות, כיתות תלמידים. בטיילת ובסביבות המבצר, שנבנה במאה החמישית לספירה על ידי הסולטן הממלוכי אשרף אבו נאסר קייט ביי, אפשר גם ליהנות ממבחר מסעדות מצוינות - דגים, בשר, איטלקי, סיני. האתרים העתיקים של העיר הם הקטקומבות - גומחות קבורה נוצריות תת קרקעיות מהמאות הראשונות לספירה וכמה שרידים יפים מתקופת הקיסר הרומי פומפיוס. המבנה שהרשים אותנו יותר מכול הוא דווקא הספרייה החדשה, שנחנכה בשנת 2003 על חורבות הספרייה העתיקה שנהרסה. הבניין היפהפה והמרשים, בן 11 הקומות, בתכנון נורווגי, מכיל 8-4 מיליון ספרים, 100,000 כתבי יד מקוריים, 10.000 ספרים נדירים, פלנטריום, גישה ממוחשבת למאגרי מידע והמון סטודנטים ומשתמשים בכול אולמיו הרבים. בניין מודרני הראוי למצרים העתיקה.
חוזרים עם לילה לקהיר ומבלים עוד שעות ארוכות בבזאר חאן אל חלילי הגדול כמו עיר, בין הסמטאות הציוריות , החנויות והדוכנים הצבעוניים עם שלל סחורות, אוכלים קבאב מקומי ליד צעירים ומבוגרים מעשני נרגילות , מצטלמים עם משפחות מקומיות המבלות את הערב על זקניהן וטפן על שפת המדרכות, וכולם אוכלים ושותים ומדברים ומרכלים וצובעים קעקועים על הגוף ומארחים את הישראלים, שהם "כול כך אוהבים".

בבוקר אנחנו נפרדים מקהיר הערבית ומצרים התחתונה, ארץ שיחי הגומא, וטסים, מרחק שעת טיסה, אל מצרים העליונה, ארץ פרחי הלוטוס, אל העיר לוקסור הפרעונית.