מצרים העליונה: אל עמק המוות מלא ההוד ומקדשים שאין כמותם

מאת אתי ישיב


אם פותחים את מפת מצרים מתגלה מדבר שממה צהוב ובמרכזו, לכול אורכו, מדרום לצפון, זורם-מתפתל נהר הנילוס, נהר החיים של מצרים, שגדותיו הירוקות הן כנאות מדבר יפהפיות וביתן של אחת התרבויות המפוארות ביותר בעולם הקדום. בחלקו הצפוני ביותר, הופך הנילוס לדלתא עצומה של נחלים וצמחי מים הנשפכת אל הים התיכון.
מצרים העליונה היא מונח מקובל מאוד כאשר מדברים על מצרים העתיקה. לנו, הרגילים תמיד "לרדת דרומה" ו"לעלות צפונה", זה אמנם קצת מבלבל, אבל האזור הוא "עליונה" ביחס לכיוון זרימת הנילוס ממנו והלאה, אל מצרים התחתונה ואל הים התיכון.
שתי ה"מצרים" היו ישויות נפרדות עד איחודן, בסוף האלף הרביעי לפנה"ס. הסמל שייצג את מצרים העליונה היה כתר לבן, גבוה והפרח המייצג היה פרח לוטוס מלבלב.
התנ"ך, אגב, התייחס למצרים כמה וכמה פעמים, אם בשם "ארץ חם" או בשם "מצרים" (בספר תהילים, פרק ק"ה, פסוק כ"ד מופיעים שני השמות בפסוק אחד: "ויבא ישראל מצרים ויעקב גר בארץ חם"), כשהסיומת "ים" בשם "מצרים" מתייחסת אולי לשתי המדינות, העליונה והתחתונה. המצרים עצמם מעולם לא השתמשו בשם זה.


מאות קילומטרים ואלף שנה

תנו בלוקסור, שהיא תבי העתיקה, המרכז האדמיניסטרטיבי בתקופת הזוהר של הממלכה החדשה ( 1550 -1070 לפנה"ס). הנילוס האפור-מזוהם של קהיר נראה עכשיו כחול-ירוק מזמין. לוקסור רחוקה מקהיר מאות קילומטרים ומהפירמידות - אלף שנים ומקדשיה הם משיאי הבנייה של כול הזמנים. הגדה המזרחית של הנהר היא ארץ הפלאחים, המשקים במימיו את שדותיהם. אנחנו עוברים בגשר אל הגדה המערבית ומגיעים אל ארץ המתים, שוכני העפר. כמו שומרי סף, מקבלים אותנו במקדש המוות של אמנחותפ השלישי שני פסלים ענקיים, שהיוונים כינו בשם "ממנון", כשם נסיך אתיופי שנהרג במלחמת טרויה בידי אכילס. המסורת מספרת, כי מדי בוקר היה הנסיך קורא לאמו ואכן, בעבר הרחוק, הייתה רוח בוקר חרישית עולה בין סדקיו של אחד הפסלים ומשמיעה מנגינת אנחה מיוחדת שכאילו בקעה מדמות האבן והזכירה את הנסיך המת. המנגינה כבר לא נשמעת, אבל אנחנו עומדים המומים לפני הפסלים שיד הזמן הותירה בהם סימנים אבל לא יכלה להם והם ניצבים יהירים וגדולים ומביטים מעל ראשינו מזרחה, לעבר הנילוס. במשך יומיים התרוצצנו בין מקדשי המוות של רעמסס השלישי, של המלכה חתשפסות בדיר אל בחרי, בקברי רעמסס הרביעי, תות אנח אמון (שאת אוצרותיו נראה במוזיאון המצרי כשנשוב לקהיר) ואצילים אחרים בעמק המלכים, כשאנחנו מזהים כבר סימנים לא מעטים בכתב ההירוגליפים וגם דמויות מלכות כמו אחנאתון ואשתו היפה נפרטיטי מול אל השמש שלהם. מתענגים מיצירות האמנות הנפלאות, מעבירים אצבע רוטטת על החיטובים, לא מאמינים למראה היופי הנשקף מהקירות. לא מוותרים על שום דבר ואחרי ארוחת הערב יוצאים אל מקדש אמון רע בלוקסור, הנמצא בעיבורה של העיר ובערבים מואר באור היוצר במקום מין אווירה אגדית. הפסלים הענקיים של רעמסס השני, האובליסק, חצר העמודים המרהיבה של אמנחותפ השלישי (ההוא משני הפסלים הגדולים), ציורי הפסטיבלים שעל הקירות, כולם נראים באור המיוחד שונים כול כך.
אחד התענוגות שהאזור מציע הוא שייט על הנילוס בספינות נהר מפנקות. ארבעה ימים גרנו בספינה "ליברטי" , אחת מכמה עשרות ספינות דומות שעל הנהר, המשייטות לאטן בין לוקסור ואסואן שבדרומה. הליברטי אולי כבר קצת מרופטת, ובכול זאת היה נעים מאוד, אחרי ימים מעייפים של סיורים בשטח, לנוח בתא הנחמד שלנו, או "להסתלבט" על הסיפון העליון עם כוס קפה חם, להתבונן בספינות האחרות, בפלוקות (סירות מפרש מקומיות) המשייטות במים עם מפרש רחב אחד, ובנופי הנהר המשתנים נגד עינינו וגם ליהנות מהאוכל המגוון בחדר האוכל המפואר בחברת המלצרים הידידותיים.


בכדור פורח מעל לוקסור

מוקדם כול בוקר, צפינו מחלון התא שלנו במחזה מרהיב של כדורים פורחים, צבעוניים, ה"שטים" בשמי לוקסור. כמובן שמצאנו את עצמנו, בני דור הסילון, בוקר קר אחד לפני הזריחה, יוצאים להרפתקה הזו מסוג של "פעם". עוברים את הנהר אל הגדה המערבית, מטפסים אל הכדור המוכן להמראה, עומדים דחוקים בסל עם זרים (אבל שמחים להתחמם עם ה"יחד"), מתרוממים לאט ברוח הקלה, מעלה, מטה (הי. תיכף נתנגש בקרקע...) ושוב מעלה, מזהים את שני פסלי ממנון ואת אתרי עיר המתים האחרים, השדות המעובדים בגדה המזרחית פרושים לרגלינו כמו שטיחים ירוקים, להקות של אנפות לבנות נחות בין עלי התלתן, פלאחים שואבים מים מהנהר היישר אל תעלות ההשקיה, כפרים קטנים מתחילים להתעורר, על גגות הבתים מזדקרים עמודים, מוכנים כנראה לבנית קומה נוספת בבית. הכול נראה כול כך יפה מלמעלה. שעה של שלווה.
המקדש הגדול מכולם ופלא ארכיטקטוני

את הבוקר הזה שלאחר הטיסה , נקדיש למקדש קרנאק, כמה דקות נסיעה צפונה מלוקסור. המקדש המפורסם הזה, אחד הגדולים במקדשי העולם, ופלא ארכיטקטיוני מופלא, הוא בעצם כמה מתחמים המכילים כמה מקדשים, כשהמרכזי (והיחיד הפתוח לציבור) מוקדש לאל אמון, אל מקומי שבתקופת הממלכה החדשה היה לאל מרכזי במצרים. בכניסה בזאר צבעוני, מגוון, מושך, ומוכרים פתיינים. אנחנו צולחים אותו, עוברים רחבה ענקית מרוצפת אבן עם כמה ערוגות ירוקות. פועלים משקים את העצים עם "דופיות" (השם הרחובותי לצינורות השקיה מגומי, וכן, אני במקור מרחובות) ומגיעים אל שורת ספינקסי-פילים ארוכה המובילה אותנו היישר אל המתחם ואל 2,000 שנות בנייה ועדויות היסטוריות על העולם העתיק, כולל כמה אירועים תנ"כיים. בניית המקדש החלה ב- 2,000 לפנה"ס והוא נשאר בשימוש עד 30 לפנה"ס, סוף התקופה ההלניסטית, כשמלכים שונים, בתקופות שונות, הוסיפו כול אחד עוד משהו למתחם. כך למשל בנה אמנחותפ הרביעי את המתחם לכבוד אל השמש אתון, לפני שהחליף את שמו לאחנתון והעביר את הבירה לאל עמרנה (של היום). אחנתון ידוע כמי שהאמין באל אחד בלבד, אל השמש, וגם כבעלה של המלכה היפה נפרטיטי, שהפרוטומה שלה, המפארת את המוזיאון החדש בברלין, היא אחד הפסלים הידועים בעולם. בשטח של 5,000 דונם אפשר לעבור ליד שדרות פסלים, ספינקסים, אובליסקים, באולם העמודים הענק עם 134 עמודים עצומים בגובהם ובגודלם, המסודרים ב- 16 שורות והם כמו פרחים ענקיים, שעלי הכותרת שלהם כאילו נפתחים ונסגרים, ובמרכז אגם מקודש, שעל שפתו נמצאים כמה בתי קפה נחמדים למנוחה קצרה. המקדש היה מלא תיירים, רובם מהמזרח הרחוק, אוחזים בשמשיות. רצים אחר המדריכים. רק בודדים התעכבו ,כמונו ,ליד תיאור מסע שישק לארץ ישראל, תיאור הקרב במגידו של תחותמיס השלישי ורשימת שלל שהביא מכנען, או ליד הקיר עליו חרוט הסכם השלום של רעמסס השני עם החיתים. כמה מרגש כול זה בשבילנו.
האונייה ליברטי עזבה כבר את לוקסור, שטה דרומה כ- 100 ק"מ והיא עוגנת עתה בין הערים אסנה ואסואן, ליד העיירה הקטנה אדפו (Edfu) בה נמצא אחד המקדשים השמורים ביותר ששרדו במצרים, המוקדש לאל הבז הורוס.

שיירת כרכרות מצועצעות, רתומות לסוסים, מובילה את התיירים מהאוניות העוגנות בנילוס, דרך רחובותיה של אדפו הקטנה, שלכמה שעות בבוקר מתעוררת לחיים וחוזרת להתנמנם אחרי שעות אחדות, בשוב התיירים מהמקדש לאוניותיהם. קליפיטי קלופ נוקשות פרסות הסוסים וכבר אנחנו לפני המקדש היפהפה. המקדש ניבנה על ידי המלכים ההלניסטיים התלמיים על חורבות מקדש קדום לאותו אל, בין השנים 237 -57 לפנה"ס בשלושה שלבים, כשבראשון ניבנה ה"דביר", קודש הקודשים בו ניצב פסל הורוס וכן נמצא בו עוד שריד מהמקדש הקדום, כרטוש של המלך נכתובו השני שהיה המלך האחרון ממוצא מצרי. הכרטוש הזה סיפק למלכים התלמיים, שאימצו את המסורות של הפרעונים הקדומים, את המשכיות השושלות המצריות והם נהגו לעטר את המקדשים שלהם בדמויותיהם כפרעונים, תוך שימוש בכרטושים לציון שמם. הם השתמשו גם בסמלים הקדומים, כמו למשל הכתר הכפול המסמל את איחוד מצרים העליונה והתחתונה. בניית המקדש הסתיימה בשנת 57 לפנה"ס עם הכתובת "תלמי, אוזיריס הצעיר, עם אחותו המלכה קליאופטרה".
מקדש אדפו היה קבור מאות בשנים מתחת לשכבות חול המדבר, כשרק החלקים העליונים שלו גלויים. בשנת 1860 החלו עבודות לחשיפת המקדש והן ארכו שבע שנים תמימות, בסופן התברר כי החול היבש שימר את המבנה להפליא והיום הוא מתנוסס, מושלם, לגובה של 36 מטרים.
נכנסים דרך חצר פתוחה ושני פסלי גרניט ענקיים של הורוס בדמות בז, אל המבנה ושני מגדליו הזהים, לאולמות עמודים, מערכות מדרגות, אולמות הבנויים בארבעה מפלסים וחדרים מקודשים, בהם גם "הדביר", קודש הקודשים וכול המערכת הזו מעוטרת להפליא בציורים, תמשיחים, תבליטים וכתובות, המספקים מידע על בנייתו של המקדש, העימות בין האלים הורוס וסת, המייצגים זה את מצרים העליונה וזה - את התחתונה, על מיתולוגיה ודת בתקופה ההלניסטית, פסטיבלים, סיפורים, ענייני נשים ומה לא. האגיפטולוג הצרפתי שסינה (Chassinat) שחי בין השנים 1868- 1948, הקדיש 40 (!) שנים של מחקר להעתקת כול הכתובות והסצנות המופיעים על כתלי המקדש ופרסם אותם ב- 14 כרכים גדולים, ועד היום יוצאים כרכים נוספים עם כתובות שנמצאו על ידי חוקרים אחרים. תארו לכם איזה עושר!

300 מומיות של תנינים

ממשיכים בשיט לכיוון אסואן, דרך נופי נהר שלווים, כפרים חקלאיים, איונים זעירים, פלוקות אסופות מפרש, דייגים, ציפורי מים ולעת ערב עוגנים צעדים אחדים מהמקדש הכפול קום אומבו ( Kom Ombo) ששימש גם הוא מקום סגידה לשני אלים - סובק והורוס. גם מקדש זה, מתקופת התלמיים, ניבנה על בסיס מקדש קדום, קטן, בן כ- 4,000 שנה, כוסה חול , נוקה, אבל גורלו לא שפר. הוא נהרס בחלקו על ידי הנילוס ורעידות אדמה וחלק מתבליטיו הושחתו על ידי קופטים נוצרים, שהשתמשו במקום ככנסייה...שלושה דברים מופלאים מייחדים בכול זאת את קום אומבו. הראשון הן 300 מומיות של תנינים שהתגלו במקום ומוצגות במוזיאון מיוחד לתניני היאור השני - על קיר המקדש האחורי חקוקות סצנות המתארות, אולי פעם ראשונה, מכשירים רפואיים וכלי ניתוח בהם אזמלים, מלקחיים, מספריים, מרחיב, מרשמים ובקבוקי תרופות מהתקופה הרומית, ואפילו שתי אלות היושבות על כסאות לשימוש בזמן לידה. והאטרקציה השלישית היא באר גלילית עמוקה מהתקופה הרומית, הנמצאת בחצר ושימשה נילומטר ( מד מי הנילוס) למדידת גובה פני המים וניקיונם. הרומאים, כמו כול השליטים לפניהם, המשיכו להרחיב את המקדש, ששימש אותם גם כנקודה אסטרטגית השולטת על הדרך המסחרית לנוביה.


אבו סימבל, המקדשים שנולדו מחדש

היום האחרון שלנו במצרים העליונה ואנחנו משכימים מוקדם מאוד בבוקר, לנסיעה של כ- 230 ק"מ ויותר משלוש שעות , בדרך מדברית, עם נקודת מנוחה ( קפה ו"שירותים") אחת וכמה כפרים חדשים שהשלטונות מנסים להחיות איתם את המדבר (לנו, בנגב, זה הצליח, אז למה לא). היעד שלנו היום הוא אבו סימבל (Abu Simbel), כפר קטן בנוביה, קרוב לגבול מצרים-סודאן. לפני יותר מ- 3,200 שנה, לכבוד 30 שנה לשלטונו, ציווה רעמסס השני, גדול המלכים הבנאים של מצרים, לבנות כאן שני מקדשי סלע, שהיו אחד משיאי המיזמים הגרנדיוזיים שלו. אחת הכתובות (בכתב ההירוגליפים) שנמצאו במקדשים מספרת כי "המלך ציווה על בניית מקדש בנוביה על ידי חציבה בהר...מעולם לא נעשה דבר כזה"... רעמסס הרי ידע תמיד לפאר את עצמו...צבא של פועלים ואומנים השתתף בחציבת המקדשים בצוקי הסלע הוורודים והתוצאה הנשגבה שימשה, מעבר ליחסי הציבור הנהדרים של רעמסס, גם תזכורת יום יומית לנתינים הנובים לכוחו של המלך. סביבת אבו סימבל הייתה זה מכבר אתר קדוש לכמה אלים ורעמסס, שפחד מקללותיהם של אלה, דאג לכבדם ולתת להם מקום במקדשיו החדשים - כשפסליו שלו תמיד גדולים ומאפילים על כולם.
שביל ארוך הוביל אותנו מהכניסה לאתר דרך דוכני הבזאר (שאי אפשר בלעדיו), מוזיאון תצלומים קטן וגבעות חול וורודות, חלקות כול כך, עד שמתחשק לך להתגלגל עליהן וכבר אנחנו ניצבים לפני שני המקדשים, הנראים כאילו הם עומדים שם אלפי שנים. האמת שונה. אלפי שנים הם עמדו 200 מטרים קדימה לעבר הנהר. ואז הגיעה הקידמה - בניית סכרי אסואן, "הנמוך" ו"הגבוה", שמטרתם הבטחת מים סדירה לעמק הנילוס כול השנה ללא תלות בשנות בצורת, מניעת שיטפונות בעונת הגאות ויצירת כוח הידרו אלקטרי. הסכר הראשון, "הנמוך" , ניבנה על ידי הבריטים ב- 1899 קרוב מאוד לאסואן, אך תיכנון לקוי דרש את הגבהתו פעמיים במהלך המאה ה- 20. בשנת 1946 הוחלט לבנות סכר שני, "הגבוה", במרחק 6 ק"מ מהראשון, במעלה הנהר. הבנייה החלה ב- 1960 והסתיימה 10 שנים מאוחר יותר. מאגר המים שלו, "אגם נאצר", התמלא לראשונה ב- 1976,שטחו 5,250 קמ"ר והוא הציף שטחים גדולים במישור נוביה. לפני ההצפה, צריך היה להציל את מקדשי אבו סימבל וכבר ב- 1959 החל תכנון מבצע הצלה בינלאומי . המבצע עצמו החל חמש שנים מאוחר יותר, נמשך 4 שנים ועלה 40 מיליון דולר. האתר נחתך לבלוקים גדולים שפורקו, הועברו 200 מטרים אל אתר חדש, ניבנו מחדש בגובה 65 מטרים והם , כאמור, נראים כאילו הם עומדים שם אלפי שנים. נוסף למקדשי אבו סימבל פונו עוד אתרי עתיקות רבים באזור וגם כ- 90,000 בני אדם שהתגוררו במקום. אגב, המדינות שהשתתפו במבצע, קיבלו מממשלת מצרים מתנות תודה - מקדשונים עתיקים (באחד מהם ביקרנו במדריד, בירת ספרד, מהמדינות שהשתתפו בפרוייקט). על יד נמל התעופה של אסואן נמצא מוזיאון הסכר, בו אפשר לראות תצלומים ענקיים של התכנון, הפינויים וההקמה של הסכר. מרתק מרתק.
אנחנו עומדים לפני המקדשים. דווקא המקדש הקטן יותר, המוקדש לאשת רעמסס השני, המלכה נפרטרי ולאלה חתחור, זכה לחזית גדולה יותר, ובה שישה פסלים. שלושה מהם פסלי רעמסס, שניים פסלי נפרטרי, ופסל אחד של האלה חתחור. בכניסה למקדש הגדול יותר ניצבים ארבעה פסלים ענקיים של רעמסס, כשבין רגליו עומדים פסלים קטנטנים של בני משפחתו - ללמדך את גדולתו של המלך על בני אנוש אחרים. מעל הכניסה נמצא גם פסל קטן של האל אמון. פעמיים בשנה , ביום עלותו לכס השלטון וביום הולדתו של המלך, חודרות קרני השמש הראשונות של היום דרך פתח המקדש, זוחלות פנימה ומאירות את דמויותיהם של רעמסס השני והאלים אמון ורע. היום איננו אחד משני הימים הללו, אבל אנחנו נרגשים ממש למראה הקירות עם הכיתובים והציורים המרהיבים.

חוזרים כל הדרך לאסואן. בדרך מבקרים במחצבה עתיקה, שאובליסק בלתי גמור כלוא עדיין בין אבני הגרניט העצומות שלה. אולי כאן נחצבו אבני הפירמידה הגדולה של גיזה ונשלחו בסירות קשורות זו אל זו אל אתר הבנייה במצרים התחתונה...מספיקים עוד לבקר בבזאר מלא החיים (והסחורות) של אסואן. גם כאן אנחנו מתקבלים בלבביות ועם בדיחות ואנחנו תורמים לכלכלה המקומית ורוכשים מפת שולחן רקומה. יותר מזכרת מצורך...
יום אחרון בקהיר. מחר נשוב הביתה. את היום מבלים במוזיאון המצרי. היינו כבר במוזיאונים מצריים קטנים וגדולים בעולם, ולפחות בכמה אגפים מצריים של מוזיאונים אחרים . המוזיאון בקהיר הוא משהו אחר. מין תמצית אותנטית של חמשת אלפים שנה. בקרוב יעברו כול האוספים לבניין חדש, ההולך ונשלם, של המוזיאון. הבטחנו לעצמנו לשוב לקהיר כשייפתח.