16.01.2019
 
חזרה לאנטארקטיקה

 



חזרה לאנטארקטיקה - 24 שנים אחרי


מאת אתי ישיב
צילומים: אוריאל ישיב (הקליקו כאן)

עד היום, כשכול הארצות כבר נכבשו ומעט מאוד מקומות על פני כדור הארץ טרם התגלו, נשארה רק אנטארקטיקה רחוקה, פלאית, כולה מרחבים של קסם לבן, בוהק, מהפנט, וגם אכזרית, קשה ופראית. הרים ופסגות, קרחוני ענק ביבשה והרי קרח במים, מפרצים קסומים ובעלי חיים מיתולוגיים - זוהי ממלכתו הבלעדית של הטבע ואנחנו, בני האדם, רק אורחיו לרגע.
בכול עשרים וארבע השנים שעברו מאז ביקרנו באנטארקטיקה, הקסם לא פג ולא הפסקתי לחשוב, לחלום, להתרגש ולהתגעגע אליה. לא יכולתי להשלים עם המחשבה, שהיא תישאר עבורי חוויה חד פעמית בחיים. כשסיפרנו לחברים, שהחלטנו לחזור, שאלו כולם "מה איבדתם שם?"... ואת, לכי תסבירי...
כך, מצאנו את עצמנו באוקטובר סתווי, בעיר הספר הקטנה פוארטו מדרין (Puerto Madryn) שבדרום פטגוניה השטוחה והצחיחה. העיר עוטפת מפרץ יפהפה, שבבוקר מימיו נסוגים ומגלים שטחי אצות ים נרחבים ולהקות ציפורים מתגודדות על קו המים. במזח היחיד שלה עגנו באותו יום רק שתי ספינות קטנות, שבאחת מהן, Sea Spirit ("רוח הים"), נבלה את עשרים הימים הבאים, לטוב ולרע, יחד עם עוד 112 "הרפתקנים" נרגשים כמונו, שהתקבצו לכאן מכול העולם ואתנו צוות מדריכים בינלאומי ובו , בין היתר, אמריקאי אחד, נורווגי, ספרדייה, גרמניה, דרום אמריקאי, רוסי, סיני ואחרים. שלוש אחר הצהריים. המלחים גמרו לקפל חבלים, האנייה השמיעה שתי צפירות ברכה עמומות ויצאה לדרך ורק בעוד שלושה ימים נראה שוב אדמה בעיניים.

השמש האירה לנו פנים ובמשך כול שבוע ההפלגה הראשון שלחה אלינו קרני אור נעימות. אנחנו מבלים את הימים הראשונים בים, ובעזרת כדורים, צמידי יד או מדבקות מאחורי האוזן, מתגוננים מפני תנודות האנייה, תחושות בחילה ומהפכות מעיים... התאים באנייה נהדרים, מאובזרים היטב ובטעם ועם המון שטחי אכסון. שגרת החיים כוללת תרגולי חובה, עדכונים, הרצאות מרתקות , סרטי טבע, ארוחות מגוונות ומצוינות תחת עינו הפקוחה של Urel הפיליפיני, מנהל חדר האוכל, שהוא תמיד אלגנטי בחליפה מחויטת, יעיל וידידותי ומקפיד לשאול אותנו כול בוקר, בעברית צחה, "מה שלומך", ושיחות עם הנוסעים האחרים, שבשלב זה מסתכמות ב"מאיפה?" ו"למה דווקא?" ומצליחים לדובב אפילו את הסיניות הצחקניות מסינגפור ומטייוואן, שדווקא מדברות אנגלית מצוינת. מבלים שעות גם בגשר הפיקוד, סוקרים את הים במשקפות ופוגשים לראשונה הרבה יסעורי ענק ( Giant Petrels), ציפורי אלבטרוס מיתיות החגות מעל האנייה, לוויתן מגובנן אחד וכמה דולפינים המגיחים לשנייה על יד האנייה.

שלושה ימים, וברביעי הופיעו לעינינו איי פוקלנד (Falkland Islands באנגלית, lls Malvinas בספרדית) התחנה הראשונה שלנו באוקיינוס הדרומי-מערבי.
קבוצה של 776 איים (לא ספרתי) הרחוקה מהיבשת הדרום אמריקאית כ- 1,370 ק"מ, מפוזרים לאורך 240 ק"מ ושטחם הכולל כ- 12,175 קמ"ר. שני איים גדולים- פולקלנד מזרח ופוקלנד מערב, מיצר פולקלנד חוצץ ביניהם וכול האיונים מפוזרים סביבם. הרים נמוכים (הכי גבוה 705 מ'), קו חוף מפורץ שנחצב על ידי הים הסוער, אדמת כבול, עשבים, שיחים גמדיים ומעט מאוד עצים מיובאים, פחות מ- 5,000 בני אדם, שרובם מרוכזים בעיר סטנלי (Stanley) שבאי המזרחי, בנויה מסביב למפרץ ציורי, ומיעוטם בחוות בודדות העוסקות בגידול כבשים. מאז 1833 זוהי טריטוריה בעלת שלטון עצמאי של הממלכה המאוחדת.

ב- 1592 ניצפו האיים הריקים מאדם לראשונה, על ידי הקפטן האנגלי ג'והן דייויס מעל סיפון האנייה Desire, למרות שכנראה, אמריגו וספוצ'י ראה אותם כבר בשנת 1501, במסעו לאורך חופי אמריקה הדרומית, אבל שיער שהם חלק מיבשת אמריקה. 98 שנים מאוחר יותר, בשנת 1690, הייתה הנחיתה הראשונה עליהם, גם הפעם על ידי אנגלים. מעתה ועד 1833, היו ניסיונות התיישבות, שלא צלחו, של צרפתים, אנגלים, ספרדים וספרדים דרום אמריקאים, כשכול אחד תובע בעלות עבור ארצו. בסופו של יום בריטניה הייתה הזוכה הגדולה והבירה סטנלי התפתחה לנמל חשוב לאניות שעסקו בציד לווייתנים בסביבת כף הורן. ב- 1982 ניסתה ארגנטינה לממש זכויות בעלות ישנות, שהוענקו לה בעבר על ידי ספרד. היא כבשה את האיים, אבל אחרי מלחמה קשה בים, ביבשה ובאוויר, נכנעה לכוחות הבריטים.



על אי בודד עם 9,000 כבשים

הגענו לפולקלנד ממערב, שטים לאורך "ווסט איילנד" על הריו הנמוכים ועוגנים סמוך לאי הקטן "ווסט פוינט". סירות הזודיאק הורדו למים, ואנחנו, במלוא תפארתנו - בגדים חמים, מגפיים כבדים, מעילי פארקה אדומים, חגורות הצלה - יורדים בהן, פעם ראשונה, אל החוף. על האי, ממול, נראים כמה בתי חווה ציוריים וכרי פרחים צהובים , נקודת צבע גדולה בתוך שדות הבור. מאוחר יותר נזהה אותם כשיחי גורס (Gorse) דוקרניים, יבוא מאירופה. נחיתה רטובה (מהסירה לתוך מי הים ואל החוף) ואנחנו נמצאים בתוך גן עדן קטן, צועדים בנחת אל מכתש סלעים יפהפה, מעליו צוקים נישאים ובתחתיתו מתנפץ ומכה הים הכחול-אפור. זהו ב"אף השטן" ( Devil' Nose ), בו מתגודדים יחד אלבטרוסים שחורי גבה לצד פינגוויני "דלגן הסלעים" ( Rockhoppers ) המרימים ראש וגועים-מקרקרים בקול רם, וציפורי פטרל גדולות כנף, לבנות-שחורות, מעופפות מעל הכול. איזו תמונה נהדרת! והיא רק דוגמית מקסימה ל- 200 סוגי הציפורים ולמיליון הפינגווינים מ-5 סוגים שונים שיש לאיי פולקלנד להציע.
לא חשבתם פעם "הלוואי והייתי עכשיו על אי בודד"? ג'קי ואלן, זוג מקסים במיטב שנותיו, אכן חיים באי הבודד הזה. הם חכרו את האי והמבנים מבעליו הישישים וחיים מגידול 9,000 כבשים. בעונת הקיץ, כאשר מגיעות אניות התיירים, ג'קי מכינה למבקרים תה ועוגות. שלושה ימים היא טורחת, אופה ועורכת שולחן עם עשרות סוגי מאפים מתוקים, וכך לקראת כול אחת מהאניות המגיעות אל האי. בשעה שהיא מגישה את כול הטעים הזה, אלן עוזר למטיילים עייפים להגיע בג'יפ שלו אל "אף השטן". שניהם חביבים כול כך ונראים ממש מאושרים. צריך אולי להיוולד כאן, באיים, כדי לחיות בבדידות כזו ולהישאר מאושרים. כשאין תיירים, ג'קי עוזרת לאלן עם הכבשים. אל העיר הם מגיעים לעיתים מאוד רחוקות, כמו היום. אלן "תפס טרמפ" עם האנייה שלנו, הגיע אתנו לאי אחר, שם "תפס" מטוס ים - שרות מקובל, ויקר, באיים, שיביא אותו לסטנלי הבירה, להלוויית מכר. ג'קי נשארת לבד באי, רק עם הכבשים ולחלוטין אינה מוטרדת מכך, שהרי מי כבר יכול להגיע לכאן?
פטולה קלארק מנהלת המלון ב"סי ספיריט", היא ילידת פולקלנד. לפטולה יש נכדים בסטנלי והיא מנצלת את הזמן שלנו באיים לפגישה משפחתית ולקניית מתנות לילדים בסופרמרקט המקומי ( גדול עשיר ומלא כל טוב במחירים סבירים למרות שהאיים הם בסוף העולם והכל מיובא). היא מספרת לנו על החיים בפוקלנד, במקום שכל אחד מכיר כל אחד, ורוב הגברים הם ימאים המגיעים הביתה לחופשות קצרות, דייגים, או חקלאים הלומדים לחיות ולעבוד בחוות. יש בסטנלי בתי ספר יסודיים ותיכון, שמוריהם מגיעים מאנגליה ובדרך כלל נשארים לכול החיים. הבוגרים יוצאים ללימודים באנגליה ובניו זילנד וחלק גדול מהם שב בסופו של דבר הביתה. הבילויים הם בעיקר ריקודים בפאבים, שירה בציבור, ובסופי שבוע מתאספים בחוות לבילויים בצוותא. בספרייה הנהדרת של האנייה, מצאנו מילון מונחי פולקלור של פוקלנד, בשם Diddle Dee. "דידל די" הוא כינוי לצמח נמוך, נפוץ באיים, שמגרגיריו האדומים ( המרים) רוקחים ריבה נהדרת. אבל "דידל-די-טלגרף" למשל, לפי המילון, הוא הגרסה של פולקלנד לטלגרף של הג'ונגל, בו עוברות חדשות ורכילויות במהירות הבזק מפה לאוזן ו"הקמפ" (The Camp) הוא כול מקום באיים שאינו העיר סטנלי. מצאנו ביטויים הקשורים לחוואות, לבית, למזג האוויר, לים, ולמה לא. וכך אפשר ללמוד לא מעט על החיים היום ובעבר, רק מכמה ביטויים לכאורה משעשעים...
עוד ירידה בסירות הזודיאק הביאה אותנו אל אי אחר, האי קרקאס ( Carcass). טיילנו שם לאורך החופים וצפינו באווזי קלפ ( Kelp) לבנים, גדולים, בכמה סוגי ציפורים כמו קארא קארא ופיפיט קטנות, מנומרות בחום כהה וורודות רגליים, בפינגוויני גנטו (Gentoo) עם עטרה לבנה על ראשם השחור ומקור כתום-שחור, באין סוף צדפות במים הנסוגים בשפל ובצמחי ים מוזרים אחרים. כול מטר מרובע הוא עולם מלא. גם בקרקאס צומחים הרבה שיחי גורס (Gorse) קוצניים, סבוכים, שפריחתם הצהובה, מרהיבה, והם מזכירים לנו את הקידה הקוצנית בארץ. בינתיים למדנו, שהצמח המקסים הזה הוא יבוא מאירופה ומשמש בעיקר כגדרות יעילים, אך גם מתפשט בצורה פראית והופך למטרד אמתי באיים, אבל את היופי אי אפשר לקחת ממנו והטיול בחול, חזרה אל סירת הזודיאק שתחזיר אותנו אל האנייה לאורך שדרת הצהוב-יוקד הזה עליו יושבות ציפורי שיר קטנות, פשוט נהדר.


שיחות ידידותיות עם זרים בפארקות אדומות

שטים כול הלילה ובבוקר מוצאים את עצמנו על המזח בנמלה של העיר סטנלי. כיאה לטריטוריה בריטית, השוטרים לבושים בדיוק כמו שוטרים בבריטניה, על המזח ניצבים שני תאי טלפון אנגליים של פעם, אדומים כאלה, עם הכתר בראשם וידידינו הסינים, שיותר מהכול אוהבים להצטלם, ממהרים להנציח אותם ואת עצמם במצלמותיהם ומוסיפים לחגיגה גם דגלים ושלטי בד אדומים שדאגו להביא אתם מהבית. סטנלי הקטנה, נעימה, עם רחוב ראשי אחד, Ross St. ,המתוח לאורך הים, בתים צבעוניים, חד קומתיים, עם גגות משופעים, ארובות אבן וגנים קטנים, כמה חנויות מזכרות, דואר, בניינים היסטוריים, פאב, בר-מסעדה, סופרמרקט, מוזיאון היסטורי מעניין, קתדרלה עתיקה ועוד כנסייה ואנשים ידידותיים, המברכים ברחוב את הזרים עם הפארקות האדומות ושמחים לשיחה קצרה. אחרי ימים של ניתוק מה-Wi-Fi, אנחנו קונים כרטיס שיחות, מרגיעים את אהובינו בבית ומזהירים את כולם שלא נשמיע שוב קול עד סוף המסע. נפרדים מהאיים הנחמדים האלה בשיט איטי לאורכם. לפנינו עוד יומיים בים, לפני שנגיע למה שבדיעבד יהיה פסגת המסע - האי ג'ורג'יה הדרומית (South Georgia).

מזג האוויר המשיך להיות יפה ושלושה ימי שיט הביאו אותנו אל סאות' ג'ורג'יה, כשרק קבוצה של סלעי ענק, מכוסים אלפים רבים של ציפורי שאג (Shag) כחולות עיניים, ושני הרי קרח שצפו במים הפריעו לשגרה המונוטונית של השיט. ואז, לאחר שלושה ימים, האט הקפטן את מהירות האנייה ואנחנו, על סיפון ה"סי ספיריט", עמדנו המומים למראה היופי הנגלה לעינינו. שרשרת הרים, כולה קרחונים ושלג ואגמים קפואים, ורק קטעי אדמה חומים, זעירים נראים בתוך הלבן. ערמות של כלבי ים רובצים על קו המים ואני אמרתי לעצמי "בשביל זה באתי"..



קרחונים, כיפות קרח, שדות שלג ואגמים קפואים

סאות' ג'ורג'יה הוא יעד במסע לאנטארקטיקה, שפשוט אסור להחמיץ. רחוק 2,150 ק"מ מטיירה דל פואגו (ארץ האש) שבקצה אמריקה הדרומית, הוא ארוך וצר, מתעקל כמו עצמות לוויתן ענק, אורכו 170 ק"מ ורוחבו בין 2-40 ק"מ והוא חלק בולט בשרשרת הרים תת ימית, הנמתחת מהרי האנדים בדרום אמריקה עד חצי האי אנטארקטיקה. שני רכסי הרים יוצרים את חוט השדרה שלו , כששלושה עשר מהם מגיעים לגובה של יותר מ- 2,000 מטרים והגבוה ביותר, הר פוגט (Mt. Paget) מתנשא לגובה של 2,934 מטרים. קרחונים, כיפות קרח ושדות שלג מכסים בקיץ 75% משטחו ואילו בחורף, מגיעה שמיכת השלג המכסה אותו, עד מי הים. סביבו נמצאים הרבה סלעים ענקיים ואיונים קטנים, המשמשים מקום קינון לציפורים. מיקומו באוקיינוס הדרומי, בין מי הקרח מאנטארקטיקה בדרומו ומים חמימים יותר בצפונו, יצר בו את אחד מגני העדן המיוחדים של הטבע, עם שפע מדהים של יותר מחצי מיליון יונקי ים וכ- 30 מיליון ציפורים. טריטוריה בריטית מאז 1908, האי אינו מיושב כיום , פרט למוזיאון קטן במפרץ גריטוויקן, הפעיל רק בימי הקיץ, שתי תחנות מחקר בריטיות , בסיס של הצי הבריטי עם כמה עשרות חיילים ונציגי השלטונות, שבשיתוף פעולה נפלא, פועלים לשימור האי היפהפה, המבודד והשביר הזה.
ההקפדה רבה וכך, לפני העגינה, עסק צוות המדריכים שלנו בעבודות ניקיון, כשהם מנקים את בגדינו עם שואבי אבק מכול שבריר אבק או לכלוך. את המגפים ניקינו בתוך נוזל חיטוי, כשהמדריכים בודקים את חריצי הסוליות, למנוע, חלילה, חדירה של "מסתנן" זר אל האי. ולא, כול אלה הם לא הגזמה. 10 מיליון ליש"ט עלה מבצע רחב היקף באי, שנמשך 10 שנים, להשמדת חולדות ועכברים, שהגיעו אליו החל מהמאה ה- 18 כנוסעים סמויים באניות ציד הלווייתנים וגרמו נזק רב לאוכלוסיית הציפורים שלו. עכשיו האי נקי ואנחנו, בשמחה, משתפים פעולה עם הבודקים.


אי "מקולל על ידי הטבע"

ככול הידוע, ניצפה האי לראשונה בשנת 1675, על ידי הספן הבריטי אנתוני דה לה רושה. ב- 1775 הוא התגלה מחדש על ידי קפטן ג'יימס קוק הנודע, שהגיע אליו בשנה השלישית של מסעו (שנכשל), לגילוי היבשת הדרומית הלא ידועה (Tera Australis incognita). קוק, שהתרשם עמוקות למראה קרחוני הענק, מהיעדר צמחיה ומשפע עופות הים והיונקים הימיים, סבר שהגיע למטרתו והתחיל למפות את השטח. רק לאחר שבוע של שיטוט לאורך החופים והמפרצים, הבין את גודל טעותו. את אכזבתו המרה ביטא בשם "כף אכזבה "(Disappointment Cape), שהעניק לנקודה הדרומית ביותר באי. ביומן המסע שלו תיאר כך את האי: "מקולל על ידי הטבע... ויהיה לעולם קבור מתחת לשלג עולמים ולקרח".
למקום המופלא והלבן הזה יש גם כתם שחור בעברו. שפע יונקי הים משך לאזור את ציידי פרוות כלבי הים וכשמספרם של אלה התדלדל, עברו לציד לווייתנים פרוע. ב- 1904 שיכללו את התעשייה והקימו במפרצים הקסומים של ג'ורג'יה הדרומית, בנוסף לעשרות ספינות הצייד, חמש תחנות של בתי מטבחיים ומפעלים לעיבוד גופות הלווייתנים לשמנים, עורות, בשר, סבון....כ- 2,000 אנשים עבדו ב"מפעלים" הללו. הם גרו בביתנים קטנים, השתמשו בכנסייה למפגשים חברתיים, את איסור המשקאות החריפים עקפו על ידי אין ספור בקבוקי בושם לנשים, שרכשו בחנות המקומית ושתו אחרי שעות ה"עבודה" ו...רצחו מאות אלפי לווייתנים. הקטל הזה נפסק מחוסר כדאיות כלכלית רק ב- 1962 ואת שרידי התחנות אפשר לראות עד היום, כמין תמונות סוריאליסטיות של מתכת וחלודה, של אניות שלמות, שרשראות, עוגנים ומבנים, מוטלים בשלג, מובסים. למרבה המזל, אוכלוסיית יונקי הים התאוששה וחזרה כמעט לקדמותה, כשהמוני כלבי ים שבו אל המפרצים והם רובצים בנחת בין שרידי תחנות הקטל.


חתונה או שתיים והרבה חינגות פרועות בכנסייה

בשמונה בבוקר עמדנו על הסיפון, מול מפרץ גריטוויקן (Grytviken) שכאמור איננו מיושב, אבל נחשב לבירת האי. יפי הצוקים המשוננים, העטופים קרחונים ושלג הוא דרמה כמעט בלתי אפשרית. יורדים לחוף בסירות הזודיאק ואת פנינו מקבלים כמה כלבי ים פרוותיים ופילי ים (Elephant Seals ) ענקיים , כשהזכרים נלחמים זה בזה, מתלטפים ברוך עם הנקבות ועושים אהבה כשהאמהות מניקות את הקטנים. הצטרפו לקבלת הפנים גם שתי משפחות של פינגווינים מלכותיים (King Penguins ) המדדים לעברנו, שולחים צווארים מתוחים וראשים סקרנים הנעים הנה והנה ושתי ידי הסנפירים שלהם טופחות בחדווה על גופם. סוף חודש אוקטובר והשלג מגיע עדיין אל קו המים. אנחנו נעזרים במקלות הליכה וחולפים בשלג על פני מבנים חלודים, תנורים ששימשו להפקת שמני לווייתנים, אנייה התקועה בחוף כבר עשרות שנים והתרנים שלה עוד מתנדנדים ברוח. עולים אל צלע ההר, שם נמצא בית קברות קטנטן ,שכמה עובדים חסרי מזל נקברו בו, כמו גם ציידי לווייתנים אחדים ולצדם אחד הגיבורים הגדולים ביותר של מסעות התגליות לאנטארקטיקה, סר ארנסט שקלטון, שעוד אספר עליו. הכנסייה היחידה שאי פעם נבנתה באי ושימשה לכמה חתונות ולהרבה חינגות פרועות, עומדת בודדה בלובנה והצריח שלה בולט בשטח. בביקור במוזיאון ההיסטורי, השוכן (כמה סמלי)בביתו לשעבר של מנהל התחנה, אנחנו מרגישים בו כבבית רדוף רוחות. מנצלים את שירותי הדואר המלכותי הבריטי של האי ושולחים לנכדים גלויות עם המון חותמות, שאולי יגיעו מתי שהוא למטרתן...


ערמות של פילי ים ונמר ים אחד, בודד

את הימים הבאים בילינו ב"ירידות חוף", שכול אחת מהן מרהיבה ומרתקת ומיוחדת. מפרץ אנדריוס הקדוש (St. Andrews) למשל, הוא מישור ענק המוקף בשלושה קרחונים והוא ביתה של אוכלוסיית הפינגווינים המלכותיים הגדולה בעולם, עם כ- 200,000 זוגות "נשואים" ועוד כמספר הזה צעירים שאך התחילו להשיר את פרוות ילדותם והם מתכוננים לעונת הרבייה הבאה.... הם עומדים במישור אצילים, זקופים וגאים ויפים כול כך עם פרוות הנוצה השחורות-לבנות וכתמים כתומים בגבות, במקור ובצוואר. מאות פילי ים שוכבים על הקרקע ועם שני הסנפירים שלהם, שבכול אחת יש חמש אצבעות (ממש כמו לנו), הם שופכים על עצמם חול כדי להתקרר. עוד ועוד הם מניפים את הסנפירים עד שכול השטח נראה לנו כמו במת מחול סוער ובתוך המהומה הזאת אנחנו מגלים פתאום גם נמר ים בודד. נמרי הים חיים באנטארקטיקה ורק לפעמים נודדים בחורף עד ג'ורג'יה ה דרומית. רק מעטים נשארים כאן לאורך הקיץ. למרות מראם המפחיד, הם יותר סקרנים ממסוכנים , אבל ליתר בטחון, הגדלנו את המרחק ביננו.
בינתיים השתנה מזג האוויר ובאי פריון (Prion Island) ביקרנו בגשם דקיק שלא חלף כול היום. כאן, לשם שינוי, היו בעלי הכנף השחקנים הראשיים, כשבראשם אלבטרוסים הדוגרים על ביציהם, גוזלי אלבטרוס, יסעורים ענקיים וציפורי פיפיטס (Pipits) מנומרות, מזמרות. במים נראו דיונונים ענקיים שזרועותיהם הארוכות יכולות להגיע לאורך של 2.5 מ'. חייהם קצרים מאוד והם משמשים טרף לפילי הים, ללווייתנים ולעופות הים. בגלל מזג האוויר הגרוע והגלים הגבוהים בים בדרך לאנטרקטיקה, החליט הקפטן שלנו להישאר באזור עוד יומיים, בתקווה שהגלים יירגעו. אנחנו לא באמת מצטערים. ג'ורג'יה הדרומית שבתה אותנו לחלוטין.
המשכנו ב"ירידות". מישור סולסברי (Salisbury Plain) הוא מקום אחר, מוקף הרים גבוהים השולטים בנוף ומגלים את העוצמה והיופי של הטבע הבתולי. 250,000 פינגווינים מלכותיים, סקרנים, התיישבו להם בלב השקט השמימי הזה, כשביניהם מתרוצצים כלבי ים פרוותיים ולהקות ציפורים עפות עם הרוח, מקסימות את המבקרים (אנחנו...).
בנמל סטורמנס (Stormness Harbour) נמצאים שרידים של תחנת לווייתנים היסטורית נוספת, אך הפעם הגישה אליהם אסורה בשל סכנת התמוטטות ושאריות אזבסט שטרם סולקו ואנחנו מתנחמים בנוף ובבעלי החי שמסביב. במעלה ההר נשפך מפל מים גבוה וזוהי עוד נקודה בהיסטוריית המסע של ארנסט שקלטון שכאמור, עוד תסופר. ובינתיים אנחנו מטיילים, מאושרים, בגשם, נעצרים, נטועים מול העדרים הגדולים של פילי הים. מספר הנקבות עולה פי כמה על מספר הזכרים ואלה גדולים מהנקבות פי שמונה ושוקלים חמישה, שישה ואפילו שמונה טון. הם רובצים, משמיעים קולות פיהוק הנשמעים כמקהלת בס, בריטון ומצו סופרן וחושפים שיניים ולשון ענקית. הזכרים מרימים ראש והופ, חוזרים לרבוץ. מנסים להתקדם, תנועה אחת ועוד אחת והופ, צונחים חזרה על בטנם. הגורים מחפשים פטמה פנויה לינוק ממנה והנקבות מסתובבות בעדינות ומפנות להם מקום לצדן. ציפורי סקואה (Skua) חומות, חמדניות, שלא מהססות לנחות על גב פילי הים העצומים, לבדוק אם יש איזה טרף בסביבה, ולהמריא שוב כמו ממסלול המראה, לא מדגדגות אפילו את הענקים הרובצים.
רטובים לגמרי חוזרים אל האנייה והתא שלנו מלא עכשיו בגדים מתייבשים על קולבים, שעם האנייה מתנדנדים מעל ראשינו.
ירידה אחרונה בזודיאקים לכיוון גולד הרבור (Gold Harbour), אבל החוף כה מלא בערמות של חיות, עד שאי אפשר לרדת אליו. שטנו איפוא בסירות לאורך קו החוף, מתבוננים בסלעים המדהימים, בחיות, בצמחי המים המקיפים את הסלעים, בציפורים.
אין סוף למראות, אבל אחרי ארבעה ימים גדושים בחוויות, הים נרגע קצת והקפטן הרים עוגן לכיוון אנטארקטיקה. עוזבים את ג'ורג'יה הדרומית בשיט איטי ופרידה אחרונה בפיורד דריגלסקי (Drygalski), שעם 14 הק"מ שלו הוא עוד יצירה מופלאה של הטבע. צוקי הרים, סלעים, שלג, ניצבים כמו שומרים על הכניסה וקרחון ענק ממתין בסוף הדרך, כאילו אומר "עד כאן". תמונה מהאגדות.
מסגרת


הסיפור המופלא של שקלטון וה"אנדיורנס"

לאחר שרואלד אמונדסן הנורווגי הגיע ב- 1912 ראשון לקוטב הדרומי ותקע בו את דגל ארצו, הגיע לשם חודש אחריו, לאכזבתו הרבה, גם סקוט הבריטי, שלרוע המזל אף לא זכה לחזור מהמסע וניספה עם שלושה מאנשיו מרעב ומצפדינה במהלך חזרה לבסיס האם. אנגליה כולה התאבלה על מותו של סקוט ועל המפלה שספג מידי אמונדסן. הקוטב נכבש ועתה החליט ארנסט שקלטון (Shackleton), הרפתקן בריטי נוסף, לצאת למסע חוצה אנטארקטיקה הראשון, שתוכנן עד הפרט האחרון, יתחיל בשיט אל ימת הקרח וודל, משם יגיע במזחלות כלבים אל הקוטב וימשיך עד ים רוס, בצדה השני של היבשת. המשלחת יצאה לדרך ב- ,1914 , נכשלה במשימתה, אבל יצרה אחד מסיפורי הגבורה המופלאים ביותר בהיסטוריה של גילוי הקוטב.
שקלטון גייס למשלחת 27 אנשים, בהם יורדי ים מנוסים, מדענים, רופאים, טבח, צלם, וצייר, שיצאו עמו באנייה "אנדיורנס" (Endurance") לכיוון ימת הקרח וודל , כשאנייה שנייה, ה"אורורה" ( Orora) תצא לעבר ים רוס. בעוד האנדיורנס מתכוננת לצאת לדרך, פרצה מלחמת העולם הראשונה ובריטניה הצטרפה לעמים הנלחמים בגרמניה. שקלטון שקל לבטל את תוכניותיו, אבל ווינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז שר הצי הבריטי, נתן לו את ברכת הדרך. ב-5 בנובמבר הגיעה האנייה לגריטוויקן שבג'ורג'יה הדרומית וכעבור עוד חודש הרימה מפרש ויצאה סוף סוף בדרכה אל ימת וודל הנושקת לחצי האי האנטארקטי ואל יבשת אנטארקטיקה. עד סוף ינואר האנייה זיגזגה בין הקרחונים של ימת וודל, וכשהייתה כבר במרחק יום אחד מהיבשה הנכספת, נסחפה צפונה ונלכדה בתוך שברי קרחונים בלתי עבירים. מחסנאי האנייה כתב ביומן המסע שלו, כי האנייה * "קפאה לה שם, כמו שקד בגלידת שוקולד". שבעה חודשים נאבקו אנשי הצוות הלכודים על הצלתה וסופה שנמחצה לגמרי ושקעה במצולות. טרם נעלמה, הצליחו להציל את רוב הציוד, 3 סירות ההצלה וכלבי המזחלות ושקלטון, ה"בוס" בפי האנשים, החליט להקים מחנה על מצוף ענק ולהישאר בו עד שהסחף יישא אותם קרוב יותר ליבשה. הם הפכו עכשיו לנוודים באחד האזורים הפראיים ביותר בעולם, בלי קשר עם העולם ובלי תקווה שמישהו יחלץ אותם. מה שהחזיק אותם הייתה רק אמונתו של ה"בוס", שיש בהם כוח ונחישות להתגבר על כול המכשולים. ינואר, פברואר, ומרץ עברו עליהם כשהם נסחפים עם הרוחות, חונים על מצופים, ניזונים מכלבי ים ופינגווינים, מגיעים אל הים הפתוח, נלחמים כול יום מחדש על חייהם, מאבדים את דרכם ומשנים כיוון, עד שבחודש אפריל הצליחו להגיע אל האי אלפנט, והם בני האדם הראשונים שרגלם דרכה בו. שקלטון הבין ששום עזרה לא תגיע לכאן ונחוש להציל את אנשיו החליט לצאת בעצמו ולחפש הצלה. הוא לקח עמו חמישה אנשים באחת מסירות ההצלה ויצא למסע אימים של 1,300 ק"מ בים הסוער ביותר בעולם, כשהוא בונה על זרם הים והרוחות, שיסחפו אותם אל ג'ורג'יה הדרומית ואל אחת מתחנות ציידי הלווייתנים שבאי. 16 יום הביאו אותם אל מטרתם, אבל כשהצליחו לרדת אל החוף, גילו שהגיעו אל הצד הלא נכון של האי ושל התחנות. שקלטון השאיר שלושה מהאנשים בחוף ויצא עם שניים אחרים לחצות את הפנים הבלתי נודע והבלתי עביר של האי. יומיים וחצי של ניסיונות מטורפים, טיפוס על הרי קרח משוננים, טעויות, חזרה על העקבות, שוב טיפוס ובשש וחצי של בוקר היום השלישי, שמעו קול צופר חלוש, אות ההשכמה לעובדים בתחנת הלווייתנים סטורמנס, והצליל הראשון שהגיע לאוזניהם מן העולם החיצון מאז עזבו לפני 17 חודשים את האי בספינתם אנדיורנס. עתה התחילה סדרת ניסיונות להגיע אל 22 האנשים באי אלפנט, וחודשים עברו טרם הצליחה ספינה צ'יליאנית להגיע אליהם ולחלצם. בזכות הנחישות, האומץ הבלתי רגיל ומנהיגותו של שקלטון, שרדו כול אנשיו.

הם כינו את שקלטון* "המנהיג הדגול מכול עלי אדמות". ועוד אמרו: "למסע מהיר ויעיל תנו לי את אמונדסן. לגילויים מדעיים תנו לי את סקוט. אבל כשכול התקוות פסו, כרע על ברכייך והתפלל לשקלטון". בשנת 1921 יצא שוב שקלטון, שקיבל בינתיים באנגליה תואר "סיר", לאנטארקטיקה, עם משלחת נוספת, באניית ציידי לווייתנים ישנה, שהגיעה בקושי לג'ורג'יה הדרומית. למחרת בבוקר מת מהתקף לב קטלני ולבקשת אשתו נקבר בבית הקברות הקטן בגריטוויקן.


ואנחנו , על סיפון ה"סי ספיריט", שטים בינתיים במים הרוגשים לעבר האי אלפנט הספוג באגדות ומזוהה עם אנטארקטיקה. האי קרוי כך כמחווה לפילי הים הרבים באזור והוא מפורסם בעיקר בשל 22 חברי משלחתו של שקלטון, שחיכו כאן להצלה, שורדים ארבעה וחצי חודשים על הקרח, בתנאים זוועתיים, כששתי סירות הצלה הפוכות משמשות להם מחסה. שקלטון מינה את סגנו, פרנק וויילד (Wild ) להנהיג בהעדרו את האנשים והם כינו את המקום "קייפ וויילד", וגם "קייפ בלאדי וויילד". בסופו של דבר התקבע השם "פוינט וויילד" Point Wild)) והמקום משמש עד היום ביתה של מושבת פינגווינים, כשפסל ברונזה אחד שומר עליהם, פסל גופו העליון של קפטן האנייה הצ'יליאנית, שהצליח להגיע אליהם ולהצילם. הגלים גבוהים מדי, הרוח והגשם מתחזקים ואיננו יכולים לרדת אל החוף. אנחנו צופים בהתרגשות לעבר הרי "פוינט וויילד" מכוסי הקרח ומצליחים בקושי, מזווית מסוימת, לגלות את הפסל.


כמשה רבנו על הר נבו

סוף סוף חצי האי האנטארקטי - הפנינסולה. 1,800 ק"מ של רכסי הרים, מהיפים ביותר על פני כדור הארץ והחלק המסולע ביותר של היבשה הדרומית. ההרים הללו הם הרי געש, שהיו פעילים לפני 183 מיליון עד 4 מיליון שנים. הבידוד הפיזי שמר על אנטארקטיקה מפני גילוייה על ידי בני האדם, אבל קיומה היה משוער עוד לפני אלפי שנים. הגיאוגרפים היווניים הקדמונים שיערו שחייבת להיות יבשת דרומית, כמשקל נגד לשטחי הצפון וקראו לה בשם אנטארקטיקה, מהמילים היווניות "אנטי" ו"ארקטוס" שפירושן "מול הדוב" (מערכת כוכבים גדולה בצפון). בתקופת הרנסנס התעורר מחדש העניין ביבשת ועוד יותר אחרי גילוי מיצרי מגלן ב- 1520. ארץ האש נחשבה אז לקצה הצפוני של היבשת הדרומית, עד שפרנסיס דרייק גילה שמעבר לה משתרע אוקיינוס רחב וסוער. קפטן קוק ניסה שלוש פעמים להגיע אליה ונכשל, אבל היה משוכנע בקיומה בגלל הרי הקרח שפגש בים.
והנה אנחנו שטים לאורך חצי האי, היהלום בכתר המסע המופלא שלנו, ומתבשרים שסערה גדולה לפנינו וכדי לעקוף את הסערה ולהישאר בשוליה, הקפטן החליט לעזוב את האזור בלי לעלות אליו. תארו לכם את גודל האכזבה, אבל הים הוא הבוס הגדול של המסע, הקפטן הוא רק שליחו ואנחנו מרגישים כמו משה רבנו על הר נבו: "את הארץ תראה ואליה לא תבוא". עם כוסות שמפניה ביד אנחנו צופים בגשם בנופי ההרים והקרחונים המתרחקים, אבל משלימים עם גזרת הטבע, והדרך חזרה לציוויליזציה, ממזרח למערב דרך תעלת ביגל עד אושווייה, היא כבר אופרה אחרת.





__________________________________________
*ציטוטים מהספר "אנדיורנס" של אלפרד לנסינג, בתרגום מרינה גרוסלנדר בהוצאת ידיעות ספרים