14.11.2018
 
גיאורגיה, פנינת הקווקז

 

 

גיאורגיה, פנינת הקווקז

 

מאת גיורא נוימן

צילום: אלון מלמד

קישור לעמוד התצלומים: https://tinyurl.com/y9wvy648




הביקור בגיאורגיה, הארץ שבמרכז הקווקז, הוא חוויה מפעימה לכל מי שאוהב נופים, הרים, תרבויות ובני אדם. רק שעתיים ורבע טיסה מנתב"ג - והנה נוחתים בעולם אחר: רכסי הרים אדירים מכל עבר, תרבות לאומית עתיקה שמקורותיה לוטים בערפל, עם מכניס אורחים שאוהב לרקוד, לנגן וגם לשתות. חובבי הפינוקים ותיירות הקניונים יחזרו ממנה מאוכזבים. אבל כל מי שסקרן וצמא למראות חדשים יחזור נלהב - ויבקש לשוב אליה פעם נוספת. השורות הבאות אינן מתכוונות לסכם את כל מה שיש לגיאורגיה להציע לתייר, וגם לא בהכרח את המקומות החשובים ביותר בה. מטרתן היא לעורר את התיאבון לנסוע לשם.

 

טְבִּיליסי

שלושה מתוך כל עשרה גיאורגים מתגוררים כיום בעיר הבירה היפה טביליסי (TBILISI) ובפרבריה, בסך הכל 1.5 מיליון בני אדם הדחוסים בעמק צר לגדותיו של הנהר מתקווארי (MTKVARI), או בלשונות זרות - קוּרָה. העובדה הגיאוגרפית הזו היא המקור הראשון ליופיה של העיר. מכל רחוב בה רואים את הגבעות התלולות והמיוערות הסוגרות עליה, ומפינות רבות ניתן להבחין במצודת נריקאלה (NARIKALA) המשקיפה מלמעלה מאז המאה הרביעית לספירה, כשבסמוך מגדל טלוויזיה מודרני. על גבעה ממול ניצב הפסל הענק קרתליס דדה (KARTLIS DEDA, "אמא גיאורגיה"), דמות אשה המחזיקה בידה האחת חרב ובשניה גביע יין. הפסל, סמלה של טביליסי, עשוי אלומיניום וגובהו 20 מטרים. הוא נבנה בשנות השישים של המאה ה-20, בשלהי העידן הסובייטי, אך מרמז לעבר הקדום שבו הגברים הגיאורגים חרשו את האדמה ואילו הנשים הגנו עליה בנשק.

למעמדן העצמאי של הנשים שורשים עמוקים במסורת הגיאורגית. הקדושה נינו (NINO), נזירה מקונסטנטינופול, היא שהביאה לכאן את הנצרות במאה הרביעית לספירה וסחפה אחריה את המלך וחצרו. המלכה תמר, משושלת בגרטיון, שלטה בארץ במאה ה-12, הרחיבה את גבולות הממלכה ויזמה מפעלי בינוי ופיתוח גדולים אף מהפרוייקטים של סבא רבה שלה, המלך דוד הבנאי. היא גם לא היססה להתגרש מבעלה, נסיך רוסי שניסה לחתור תחתיה, ולבחור לה בן זוג אחר. לנשים הגיאורגיות אין במה להתבייש, מסתבר.

היסוד השני המעניק לה את יופיה הוא הארכיטקטורה. בעת העתיקה התפתחה העיר סביב שורת מעיינות חמים עשירים בגופרית סמוך לנהר. אורחות הסוחרים עצרו להתרענן במעיינות והפכו את המקום לצומת דרכים. אבל את קווי המתאר הנוכחיים שלה קיבלה העיר בעיקר ב-190 שנות הקולוניאליזם הרוסי. הבנאים הרוסים של המאה ה-19 הביאו לכאן את הסגנון המזרח אירופי, הד וחיקוי למראה הפאריזאי של סוף המאה ה-19, ובנו בתי מידות ברוח של הברון הצרפתי אוסמאן. היום חלק מהבניינים קלופים ורק מעידים ברמז על עבר מפואר, אחרים שופצו להפליא, וביניהם פזורים אתרי בניה של גורדי שחקים בסגנון המאה ה-21. את השיכונים הסובייטיים המדכאים אפשר לראות בדרך כלל רק מחוץ למרכז העיר, וגם הם מוקפים בדרך כלל בעצים עבותים המרככים את הרושם העגום.

טביליסי של המאה ה-21 היא עיר של ניגודים: רחובות ראשיים רחבים שבהם דוהרות מכוניות פאר אבל במדרכותיה ניתן לראות ילדי פליטים חסרי בית. יש בה מסעדות, בתי קפה ומועדונים בסגנון מערבי עכשווי, אבל קשה למצוא בה מלון סביר במחיר סביר. בתי השימוש הציבוריים הם פרשה עגומה בטביליסי, כמו בגיאורגיה כולה. במקום להכביר עליהם מילים מוטב לומר: אם זה כך, עדיף להתאפק עד שמגיעים למלון.

אתרים מעניינים במיוחד הם הרובע העתיק נריקאלה למרגלות המצודה, שבמרכזו בתי המרחץ. כאן טבלו מיטב משוררי רוסיה, ופושקין יצא מגדרו כדי לשבח אותם. בסמוך ניצבים להם בשלווה ובנחת, זה לצד זה, כנסיות, מסגד ובית כנסת.

אגב, ישראלים חשדנים מתקשים לקבל את הרעיון, אבל העובדה ההיסטורית היא שבגיאורגיה לא התעוררו מעולם, בכל תולדותיה, תופעות אנטישמיות.

ברחובות הסובבים את בתי המרחץ שורת בניינים מהמאה ה-19 שבחזיתם בולטות מרפסות עץ עם פיתוחים וצבעוניות להפליא. סיוניס קוצ'ה (SIONIS KUCHA, "רחוב ציון"), אחד הרחובות החוצים את העיר העתיקה, הוא מדרחוב שבו פזורים בתי קפה וגלריות לאמנות.

לצד הארכיטקטורה המסורתית בולטים בעיר מבנים מודרניסטיים. במרכז העיר נבנה אולם קונצרטים (שלא הושלם) בדמות שתי שפופרות מעוקלות או קונכיות בצבע מתכתי בוהק. סמוך לו גשר להולכי רגל מקורה בגג שקוף כחלחל. הארכיטקט חשב על בעל חיים ימי, אולי מדוזה, אבל ליצני העיר מכנים אותו בשם "אולווייז" כי הוא מזכיר להם צורת פד היגייני. לארמון הנשיאות הניאו קלאסי נוספה כיפה כסופה, והמבנה המודרניסטי של בית משפט העליון מחופה בסדרת כיפות לבנות.

ברחוב הראשי של העיר, שדרות שוטה רוסטוולי (על שם המשורר הלאומי בן המאה ה-12, מחבר האפוס "עוטה עור הנמר", שקבור במנזר המצלבה בירושלים) נמצאים האופרה, בתי הכולבו הגדולים, מסעדות ובתי קפה, המלונות היקרים וגם המוזיאון הלאומי.

אגב, בין שאר אגפיו מציע המוזיאון גם תצוגה מעניינת במיוחד המוקדשת לאבולוציה של המין האנושי. לתייר הישראלי, שמתקשה למצוא תצוגה כזו בארצו, זו בהחלט אטרקציה ששווה חצי שעה מזמנו. באגף אחר, בין ממצאים ארכיאולוגיים רבים יש גם עקבות להיסטוריה היהודית הארוכה בקווקז. את תשומת ליבי מושך בין השאר רדיד זהב מהמאה החמישית לספירה ועליו רקוע טקסט בעברית באותיות ארמיות. זהו קמע שנועד להגן על המחזיק בו מפני רוחות רעות ומזיקים. או על פי הכתוב: מה שיגן עליו היא זכותם של אברהם ושלמה.

 

מְצְחֶטָה

כחצי שעה נסיעה צפון מערבה לטביליסי מגיעים לעיירה העתיקה מצחטה (MTSKHETA). במאה הרביעית היתה זו בירת הממלכה הגיאורגית המרכזית (היו עוד שתי ממלכות כאלה, במזרח ובמערב). לכאן באה נינו הקדושה, כאן קיבלה על עצמה הממלכה את הנצרות בשנת 337 (עוד לפני הקיסרות הרומית!), וכאן גם נבנתה הכנסיה הראשונה בגיאורגיה. על פי האגדה, יהודי מקומי בשם אלישע נסע לבקר בירושלים בדיוק כאשר ישו הוצא בה להורג. הוא נטל את גלימתו של ישו והביא אותה למצחטה. כאשר אחותו סידוניה ראתה את הגלימה, היא אחזה בה בכוח ומייד מתה ביסורים קשים, כמו בעל כותונת עצמו. גם אחרי מותה לא הצליח איש לחלץ את הגלימה מידה הקפוצה, ולכן היא נקברה ביחד עם סידוניה. הכנסיה הקדומה נבנתה מעל הקבר ומעל הגלימה המקודשת.

במרכז מצחטה ניצב כיום מנזר ובמרכזו הקתדראלה סבטי צחובלי (SVETI TSKHOVELI), הגדולה ביותר בגיאורגיה, מקום מושבו של פטריארך הכנסייה הגיאורגית. מבנה האבן הנוכחי הוקם במאה ה-11, על יסודותיה של כנסית העץ הקדומה. המקום מושך אליו מאות אלפי מאמינים מדי שנה ומשמש אתר חובה לכל תייר. בימי ראשון בשבוע הומה הקתדרלה, מלבד התיירים, במאמינים שנקבצים למיסה ובמספר רב של זוגות צעירים, חתנים וכלות, המחכים לתורם לטקס הקידושין.

מעל מצחטה, מעבר לנהר, מתנוסס הר גבוה ובראשו מנזר הצלב הקדוש ג'ווארי (JVARI), שיסודותיו עוד במאה השישית. זהו המקום הקדוש ביותר בגיאורגיה: על פי המסורת כאן הציבה נינו הקדושה צלב העשוי מענפי גפן. גם בכנסיית המנזר נערכים טקסי נישואין וטקסי טבילה לתינוקות. בביקורנו ראינו אם גאה ניגשת עם תינוקה לכומר הניצב ליד אגן הטבילה. כהן הדת משמיע את הברכות ומטפטף טיפת מים על ראשו של הנוצרי החדש. אחר כך נוטל זוג מספריים וניגש לגזור. לא, לא איבר מאבריו של התינוק אלא קווצת שיער. בכל זאת נשאר בנצרות משהו מהיהדות.

 

הדרך הצבאית לקווקז הגבוה

הכביש המוביל מטביליסי צפונה עד העיר ולדיקווקז, בירת הקווקז הרוסי, מרחק של יותר מ-200 ק"מ, מכונה עד היום "הדרך הצבאית", זכר לימי ההתפשטות הרוסית בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19. באותם ימים היתה זו דרך עפר ששימשה את האימפריה הרוסית להזרים דרכה כוחות מרוסיה, דרך מעברי ההרים, דרומה לגיאורגיה, לארמניה ולעבר רמת אנאטוליה, אל מול היריב העותמאני. הנסיעה בו היא חוויה מפעימה. הדרך מטפסת לצד ערוצי ענק ותהומות מיוערים בגובה של מאות מטרים שבתחתיתן שוצף נהר גועש. בין לבין היא נושקת לגדות מאגר המים הגדול ז'ינבאלי (ZHINVALI), אגם מלאכותי שאורכו כ-10 קילומטרים שנוצר עם בניית סכר באותו שם. על גדת האגם המבצר העתיק היפהפה אנאורי (ANAURI). בסמוך, מתוך המים, ניתן לעיתים להבחין בראשי הצלבים של הכנסיות ומבנים אחרים של הכפר הסמוך שהוצף עם יצירת האגם.

נקודת תצפית מעניינת נוספת לידה נוהגים התיירים לעצור היא מפגש הנהרות ה"שחור" וה"לבן" באזור פְּסַנָאוּרִי. בשל הבדלי הסחף והמינרלים בשני הנהרות, אכן צבע המים של האחד בהיר ושל השני כהה מאוד.

כמה קילומטרים לפני מעבר ההרים ג'ווארי ("הצלב", בגובה 2,380 מטרים) שוכנת עיירת הסקי גודאורי (GUDAURI). בדרך לעיירה נהוג לעצור באנדרטת הידידות, מונומנט סובייטי המשקיף על עמק עוצר נשימה. ידידות, כך כונה בתקופת ברית המועצות הכיבוש הסובייטי של גיאורגיה. לאחר קבלת העצמאות היו קולות שקראו להרוס את האנדרטה. אולם הממשלה ריחמה על המקום, שיפצה אותו והיום עוצרים בו מאות אם לא אלפי תיירים מדי יום לצפות בנוף וליהנות ממגוון סוגי ספורט אתגרי כמו מצנחי רחיפה או סיורים רכובים על ג'יפים או סוסים.

עוברים לצידו הצפוני של קו פרשת המים לעבר התחנה הצפונית והאחרונה בדרך הצבאית, הכפר קַזבגי (Kazbegi), כ-15 קילומטרים לפני מעבר הגבול לרוסיה. על הכפר משקיפות כמה מהפסגות הגבוהות ביותר בקווקז הגבוה, בהם ההר קזבג ("כיפת השלג" בגיאורגית), המתנשא ל-5,033 מטרים. בראש ההר הקרוב, "רק" 2,200 מטרים גובהו, ניצב המנזר המרשים "השילוש של גֶרְגֶטי" (Gergeti Trinity). בדרך העפר המובילה אליו ניתן לנסוע רק ברכב 4X4. מיטיבי לכת שלא מתעצלים יטפסו את הדרך בארבע שעות. המנזר נבנה בימי הביניים כמצודה צבאית ובהמשך הפך למקום קדוש אידיאלי לנזירים מתבודדים, רחוק מהבלי העולם הזה וקרוב לאלוהים.

היום הוא דווקא הומה מבקרים. יש האומרים כי השילוש הקדוש של גרגטי הוא האתר המצולם ביותר בקווקז. לא פלא. המראה עוצר נשימה מכל זווית: מתחתית הכפר במזרח, מכל נקודה בדרך המובילה אליו, מהפסגה הסמוכה במערב, בזריחה, בשקיעה ובכל שעות היום.

 

אַחַלצִיחֶה

מסלול סיור נוסף מטביליסי הוא דרום מערבה, במעלה הנהר קוּרה.

התחנה הראשונה היא העיירה אחלציחה. כמו יתר הישובים בחבל ארץ זה, היא נבנתה סביב מצודה הררית מהמאה התשיעית, שאיבטחה את מסלול שיירות הסוחרים שעברו מדרום לצפון באחד הנתיבים הרבים של דרך המשי. במהלך ההיסטוריה עברה העיר מיד ליד. מהגיאורגים לפרסים, מהפרסים לטורקים ואז לרוסים, ובין לבין גם לתקופה קצרה למונגולים.

המצודה משוחזרת להפליא ובמרכזה מוזיאון ארכיאולוגי והיסטורי עשיר, הכולל בין השאר גם תצוגה של תרבות יהודית גיאורגית. המבנה הבולט במתחם הוא מסגד יפהפה, שנבנה במקורו ככנסייה ועבר הסבה בתקופת השלטון העותמאני.

הנקודה היהודית באחלציחה מתבטאת לא רק במוזיאון. למרגלות המבצר ניתן לבקר בבית הכנסת המקומי ששירת מאז המאה ה-19 קהילה יהודית גדולה. עושרם של בני הקהילה איפשר להם גם לבנות את בית הכנסת המרכזי בטביליסי. כיום נותרו בעיר שלושה יהודים. אחד מהם הוא הגבאי שמעון לוי, הפותח את בית הכנסת ומציג בגאווה 15 ספרי תורה, אחד מהם בן 500 שנה. על המדף מוצבים סידורי תפילה בעברית הכתובה באלאפאבית גיאורגי.

סמוך לבית הכנסת נמצא בית הקברות היהודי של אחלציחה ובו מציבות רבות, מהן בנות מאות שנים. אחדות מהן מוקפות בגדר ברזל. ניכר שהמקום שמור ומטופל.

 

וָארְדְזִיָה ואוּפְּליסְציחֶה

בהמשך הדרך דרומה לאורך אפיק הנהר מבצרים ומצודות נוספים, מהמאות התשיעית עד ה-12. מלכי גיאורגיה החזקים באותן תקופות דאגו היטב לסוחרי דרך המשי, שהניבו להם דמי מעבר ומכסים. שני מבצרים כאלה, חרטביסי וטמוגבי, נראים היטב מהכביש. אף שהם הרוסים, בניגוד לאחלציחה, עדיין מעוררים רושם רב.

התחנה הבאה במסלול השיירות היא יוצאת דופן: לא רק מבצר אלא עיר שלמה חצובה בסלע, בצלע ההר. זוהי וארדזיה (VARDZIA), מתחם של אלפי חדרים שנחצבו בפקודתה של המלכה תמר בסוף המאה ה-12. שיירות הסוחרים היו עוצרות למרגלות ההר, שם היו משכנים את בהמות המסע ומטענן, ובעצמם מטפסים לאכול, לנוח וללון בחדרים למעלה. הפרוייקט המלונאי הענק נוהל על ידי הכנסייה. הנזירים שעבדו בו היו לרוב נערים ממשפחות איכרים שכאן למדו קרוא וכתוב והשתלמו במקצועות שונים תוך כדי העבודה, ובגיל מבוגר יותר יצאו לחיי חולין כבעלי מלאכה או סוחרים ברשות עצמם. מוביליות חברתית בסגנון ימי הביניים.

מתוך כששת אלפי החדרים המקוריים נותרו כיום במקום כאלף חדרים חצובים בסלע וביניהם מסדרונות ומנהרות, מטבחים, אולמות אוכל וכיתות לימוד. לא רק מלון כפי שאמרנו, אלא גם אקדמיה. באחד האולמות יש כנסייה הפעילה עד היום.

במאה ה-13 התרחשה באזור רעידת אדמה חזקה שגרמה להתמוטטות חלק מההר, הרסה רבים מהחדרים וחשפה אחרים.

חציבת מגורים בסלע הייתה פופולרית באזור זה, כמו בכל רחבי אנטוליה, עוד לפני הספירה. אתר מערות קטן יותר אך שמור ומטופל היטב הוא אופליסציחה (UPLISTSIKHE), כעשרה קילומטרים מהעיר גורי. המקום שימש כעיר לכל דבר בתקופות שונות בהיסטוריה. באחד החללים פועלת בו כיום כנססייה קטנה.

אזהרה: הטיפוס למתחם אינו קל. יש להצטייד בנעליים מתאימות ובמצב רוח של מיטיבי לכת.

 

גוֹרִי

העיר גורי היא לא החשובה והמעניינת ביותר בגיאורגיה, אולם זכתה לפרסום ולתהילת עולם, לטוב או לרע, בשל אחד מבניה, יוסף ג'וגשווילי, שלימים נודע בשם סטלין. בשנות חייו האחרונות החליטה הממשלה הסובייטית לשמר את בית העץ שבו נולד ולבנות בסמוך לו מוזיאון, מעין מקדש לבוס של כל הבוסים בברית המועצות, שכונה גם "שמש העמים".

במוזיאון פסלים רבים של סטלין, תצלומים מתולדות חייו, פרטי טריוויה ודברי רכילות. המדרכים לא מסתירים את זוועות המשטר שהנהיג בברית המועצות אבל מוהלים אותם בהרבה סיפורים חסרי משמעות. בקהל בולטים תיירים דוברי רוסית המקשיבים בשקיקה לכל פרט.

מחוץ למוזיאון ניתן לראות את הבקתה החד קומתית הצנועה שבה נולד סטלין, מוקפת בשורת עמודים בסגנון קלאסי התומכים בגג מצועצע, כביכול אתר פולחן קדום. בסמוך ניצב קרון רכבת מפואר אותו ירש סטלין מאחד השרים של הצאר ושימש אותו במסעותיו ברחבי האימפריה הסובייטית. מעין אייר-פורס 1 של האיש שסבל מפחד טיסה.

 

בּוֹרְג'וֹמִי

סביב המעיינות המינרליים של בורג'ומי נבנתה במאה ה-19 עיירת נופש ומרפא ששירתה את צמרת החברה הרוסית בתקופת הצארים מאז שהדוכס הגדול מיכאיל בנה בה את ארמון הקיץ שלו, ומהווה יעד נופש פופולרי עד היום. למים בעלי הטעם הגופריתי המלוח מייחסים סגולות מרפא מפה ועד להודעה חדשה, ומי שלא יכול להגיע בעצמו לשתות מהמעיין מסתפק בשתייתם מבקבוקים אותם ממלאים במפעל במקום. בורג'ומי הוא מותג המים המינרליים נפוץ בגרוזיה, בחנויות, במרכולים ובמסעדות.

בעיירה מלונות נופש אלגנטיים רבים, חלקם בסגנון רוקוקו ואר נובו, פארק גדול ורכבל שמוביל לראש ההר הצופה על כל הסביבה והיערות המקיפים את העיירה.

הארמון של הדוכס הגדול משמש היום כמעון נופש לנשיא גיאורגיה וגם כמוזיאון. כשהדייר נעדר מהמקום נפתח הארמון למבקרים. בלשכתו של הדוכס מראה המדריך לתיירים סימני נזק בלוח המהגוני היוקרתי המצפה את הקיר. כאן, בביקורו היחיד במקום, יוסף סטלין נעץ בגסות מסמר בקיר כדי לתלות עליו את כובע המצחייה שלו.

סמוך לבורג'ומי נמצא הפארק הלאומי הענק בורג'ומי חרגאולי (BORJOMI KHARAGAULI), אחד הגדולים מסוגו באירופה, המשתרע על שטח של אחוז אחד מהארץ כולה. המבקרים בו יכולים לעבור בין שלושה אזורי אקלים (סוב טורפי לח, סוב אלפיני וגם אקלים יבש), לצעוד בו רגלי או לרכוב על סוסים ולהתארח בבקתות הרים.

 

___________________________________________ 

* המחבר היה אורח שגרירות גיאורגיה בישראל