19.09.2018
 
סבואה: חופשה בין שני אגמים

 

סבואה: חופשה בין שני אגמים

 

מאת אתי ישיב

צילומים: אוריאל ישיב (מעבר כאן לעמוד התצלומים)

 

כששוב נפל עלינו חודש אוגוסט, החלטנו שהשנה נשארים בארץ. אירופה, ממש כמו ישראל, לוהטת מחום, בנמלי התעופה מהומת אלוהים ובנקודות הבידוק תורים באורך שעות...תענוג זה לא. אבל אז בא חוק הלאום, ההפגנות וכול הגועל נפש ומצאנו אזור אחד בצרפת, אזור סבואה ( Savoie), שהטמפרטורות בו נוחות קצת יותר וגם נמצאו (הפלא ופלא) מקומות בטיסה לג'נבה, שנמל התעופה שלה הוא הקרוב ביותר ליעדנו, וכמובן שמצאנו את עצמנו על המטוס.

אזור סבואה, הנמצא בדרום מזרח צרפת, כשהוא גובל בשוייץ (ג'נבה) ובאיטליה (מחוז פיימונטה), הוא הגבוה ביותר באירופה. הוא מתרומם לאטו מהחוף הדרומי של אגם למאן (או אם תרצו "אגם ג'נבה"), דרך עמקי האגמים אנסי (Annecy) ובורג'ה (Bourget), שנוצרו בעקבות המסת קרחונים קדומים, וממשיך למעלה אל הרי האלפים הצפוניים ורכס ההר הגבוה ביותר באירופה (4,810 מטרים גובהו), המון בלאן המהפנט.

 

ונציה של האלפים

לא עלינו אל ההרים. נשארנו הפעם באזור האגמים, וברכב ששכרנו עוד בארץ וקיבלנו בנמל התעופה, הגענו תוך כ- 40 דקות וחציית הגבול לצרפת, אל העיירה אנסי, הממוקמת בצפונו של אגם אנסי ומתערסלת-מתפנקת בינו ובין ההרים הפרה-אלפים. אנסי היא אחת העיירות הימי-ביניימיות היפות ביותר בצרפת והיא טובלת ממש בהיסטוריה, שהרי נמצאו על גדות האגם והשטחים הפוריים סביבו, שרידי ישובים, המתועדים אחורה עד התקופה הניאוליטית (4,000 שנים לפני הספירה). בלב העיר העתיקה זורם נהר התיו (Thiou), שעם שלושה וחצי הקילומטרים שלו הוא הנהר הקצר ביותר בצרפת ומימיו נשפכים אל נהר אחר, ה"פיר" (Fier), אחד מיובלי נהר הרון. שתי תעלות יפהפיות, קאנאל דו תיו וקאנאל דו ואסה (Vasse) , שגדותיהן מקושטות בעציצים עם פרחי גרניום אדומים, מחברות בין האגם והנהר ובדרך חובקות את סבך סמטאות העיר העתיקה. בזכות התעלות מכונה אנסי "וונציה של האלפים" ואם ההשוואה קצת מוגזמת, עדיין העיירה חמודה להפליא.

למרות שאנסי מוצפת מבקרים, רובם צרפתים (במיוחד במחצית השנייה של חודש אוגוסט, לקראת סוף ה"וואקאנס", החופשה המקודשת של הצרפתים), ולא תמיד יש מקום במסעדה שבוחרים, עדיין היא שומרת על מין אווירה של רוגע ושלווה, המזמינה בטלה של בטן גב על שפת האגם או הנהר, בילוי במסעדות הרבות, או טיולי רגל במסלולים די קצרים. אז בלי דרמות גדולות, בילינו כאן בהנאה גדולה חמישה ימים קסומים, שונים כל כך מה"בטן גב" באזורי הנופש של הים התיכון.

מצאנו שהכי נעים לטייל בעיר העתיקה של אנסי מוקדם בבוקר, ולגלות את העיר המתעוררת לפני שנחילי התיירים מציפים אותה. שוטטנו בין התעלות, ברחובות המקבילים להן, בגשרים הקצרים המחברים ביניהם, בין ארמונות, קתדרלות וארכיטקטורה מקומית, רכה ומתעקלת, בשוק המתקיים כאן שלושה בקרים בשבוע, בימים שלישי, רביעי ושבת (המון נקניקי חזיר, מיני חלבה, מיץ רימונים, פירות וירקות זולים מאוד, יינות, פיצוחים) והכול כול כך יפה, וצבעוני וציורי. נחנו שעות על גדות האגם, בין עצי סקויה ענקיים (תוצרת קליפורניה) ב"גן אירופה" וארזי לבנון מיתיים, מלקקים גלידה ומתבוננים בספינות הקטנות המשייטות בו. כול אורכו של האגם 14.5 קילומטרים (והקטנצ'יק הזה הוא השלישי בגודלו באגמי צרפת) ועומקו מגיע ל-42 מטרים. כ- 20 סוגי דגים חיים במי הטורקיז הצלולים שלו, החפים מזיהום והם הנקיים ביותר בכל אגמי אירופה ומקור גאווה גדולה לעיירה, שלפני יותר מ- 50 שנה, במבצע בזק שארך כמה חודשים בלבד, הצליחה לנקותו מכול השפכים שזרמו עד אז לתוכו. בספינת טיולים צחורה שטנו לאורך חופיו, מתפעלים מהעיירות הקטנות והיפות שלאורכו, מהברבורים הלבנים שבמים, מחופי הרחצה הנעימים, מהצמחייה הרבה, ובעיקר מנוף ההרים, שהגבוה בהם מגיע ל- 2,350 מטרים ופסגותיהם המתנשאות מעלינו, חלקן סלעים משוננים שהלבינו אל תוך העננים וחלקן מעוגלות ורכות, שהיו אולי ההשראה לארכיטקטורה המקומית.

 

להתנשק או לאסוף פרוצות

חזרה אל העיר העתיקה, עוברים על "גשר האוהבים" הקטן, שעל קאנאל דו ואסה, סמוך לאגם, שכולם, אבל כולם, מצטלמים עליו וכיוון שהאגדה המקומית מספרת, שכול המתנשקים עליו יחיו יחד עד סוף ימיהם, עושים גם את זה...יש, אגב, גרסה אחרת לכינוי, הרבה פחות רומנטית וזו מספרת (בקריצה ממזרית) כי כאן נהגו הגברים המקומיים לאסוף פרוצות למרכבותיהם... כך או כך, מראה האגם מצדו האחד של הגשר והתעלה עם הסירות הקטנות העוגנות בה והעצים הענפים המצלים עליה מצדו השני, פשוט רומנטי ומקסים ואנחנו ממשיכים בשיטוט, נכנסים אל ארמון האי ( Palais de l'il ), שניבנה כנראה במאה ה- 12 על סלע טבעי כמשולש בין שתי תעלות, והיה בית אחוזה מבוצר, ששימש אחר כך בית כלא, בית משפט, בית מחסה לזקנים והיום - מוזיאון היסטורי קטן. המתחם , שהחליף ידיים כמה פעמים, נשלט בחזיתו על ידי מגדל, שבתוכו גרם מדרגות לולייני. במאה ה- 16 נוסף לחזית גם שלט אבירים ומתי שהוא - חלק ממצבה בת המאה ה- 15. לוקחים אתנחתא מהסמטאות ומטפסים במעלה הגבעה התלולה אל ארמון העיר, שתחילת בנייתו במאה ה- 11 על ידי אחד מענפי משפחת סבואה (שנתנה את שמה לאזור כולו) ומאז עבר שינויים ותוספות והוא משמש היום מוזיאון עם תערוכות קבועות ומתחלפות וגם למי שעייף כבר מכל המוזיאונים הקטנים הללו, כדאי בכול זאת לעלות אליו ולצפות אל הנוף הנהדר הנשקף מרחבת הכניסה.

 

סכינים, גבינות ופילוסוף אחד

בינתיים התמלאו כבר הסמטאות במה שנראה לנו כמו מיליונים של מבקרים (כמו בתחזיות מזג אוויר: 28 מעלות, מרגיש כמו 32...). כול המזללות פתוחות, וגם החנויות, דוכני השמלות ההודיות, תיקי העור, המזכרות, הגלריות. יש כמה חנויות מיוחדות שכדאי לבקר בהן, כמו למשל חנות הסכינים אופינל (Savoie Opinel), שנפתחה כאן בשנת 1890, והיא מדהימה ממש במבחר ומגוון הסכינים שלה, או חנות הגבינות Pierre Gay ברחוב Garno, שתור ארוך של קונים משתרך לפני הדלפק עם עשרות סוגי גבינות, הנחשבים לטובים בצרפת. יחד עם עציצי הגרניום הצבעוניים, הכול הופך לחגיגה ססגונית וכדאי בהחלט למצוא שולחן ליד אחת התעלות ועם כוס יין ו"נישנושים", פשוט להסתכל סביב.

קתדרלת סנט פייר נבנתה באנסי ב- 1535 ככנסיה, אבל מהר מאוד הפכה להיות הקתדרלה של בישופי ז'נבה הקתולים, שבתקופת הרפורמציה המורדת נאלצו לברוח מעירם ומצאו מקלט באנסי השכנה. עדויות לאירועים ההיסטוריים האלה אפשר לראות בוויטראג'ים הצבעוניים היפים המעטרים אותה. יש לה גם חזית כמעט רנסנסית, מעניינת, אבל מה שמשך במיוחד את תשומת לבנו, היה פסל זהב קטן של פטר הקדוש, הניצב על הבית שמול הקתדרלה. הבית הזה שימש בעבר בית ספר לזמרה ואחד מתלמידיו היה הנער ז'אן ז'ק רוסו, שגדל להיות הפילוסוף, הסופר, ההוגה הפוליטי והתיאורטיקן של החינוך, שרעיונותיו השפיעו על המהפכה הצרפתית, על התאוריה הסוציאליסטית וגם על התנועות הלאומיות של המאה ה- 18. רוסו נולד בז'נבה, גדל ומת בצרפת והוא קבור בפנתיאון הלאומי בפריז. כאן באנסי, בה גדל ולמד, פגש את אהבת חייו. הוא בן 16 והיא, מדאם דה ווארן (Warren), בת 28. מונומנט קטן, Balustre d'Or , מנציח את המפגש הרומנטי הזה. הוא נראה כמו שוקת חצי עגולה ומעליה ראשו של הפילוסוף. המונומנט נמצא צמוד לחומת חצר ארמון הבישוף, שנבנה במקום בו עמד לפני כן ביתה של הגב' ווארן. מזח קטן, כמעט סודי, ליד המים, מאחורי כנסיית נוטרדאם, מנציח גם הוא, בשמו, את מדאם ווארן ומי שמחפש קצת מנוחה ושקט, אני ממליצה לו על בית קפה במזח הזה. שולחנותיו מגיעים ממש אל קו התעלה הצרה, שמים שקופים זורמים בה, ועץ אחד והרבה צמחיה ירוקה יוצרים שם תמונה לא נשכחת.

העיר מלאה מסעדות, אז הנה כמה המלצות. האחת, l'etag, נמצאת ברחוב דו פאקייה (du Paquier) היפה, שבתיו מצטיינים באכסדראות מקושתות, המאכלסות כמה וכמה מסעדות, את הקונדיטוריה הטובה ביותר בעיר (ניסינו. הקפה והעוגות הקטנות, המקושטות, היו חגיגה לחיך) וכמה חנויות יוקרה. שתי בארות מים עגולות, עתיקות הנמצאות ברחוב, מוסיפות לניחוח המיוחד שלו ומוסיפות לשמחת עוברים ושבים. ל'אטאג' (L'Etag'e) מפורסמת בטיב האוכל שלה. אחד הדברים הטיפוסיים לאזור היא גבינה מותכת ובשולחנות סביבנו אכלו בהנאה הרבה פונדו גבינה. החך שלנו זוכר לטוב את הדג המצוין ברוטב ואת פיסות בשר הסטייק המעולות, אבל יותר מכול אנחנו זוכרים את הבית המיוחד ממול, שנבנה בסוף המאה ה-17 על ידי משפחת אצולה מקומית. בחזית הבית החום-וורדרד, קבועים 4 פסלי חזה, המציינים את ארבע העונות, ופסל חמישי, "הלילה", פונה מזרחה. המרפסת בחזית מעוטרת בעבודת ברזל יפהפייה, שעלי הדפנה שלה מסמלים את הנצח. כול אלה הפכו את הארוחה שלנו בל'אטאג' לנעימה ולממושכת ביותר באנסי. מסעדה אחרת שכדאי לחפש היא אוברג' דה ליונה (Auberge de Lyonnais), גדולה ומרווחת, ליד תעלה צבעונית, תוססת, ובקומתה העליונה יש גם (כמו ששמה מבטיח) כמה חדרי אירוח. הפעם נהנינו בעיקר מהנוף האנושי המגוון שזרם לפנינו, כמעט מתחכך בנו, במעבר הצר שבין שולחנות המסעדה והתעלה. התפריט לא גדול ויקר יותר, אבל כול המנות מעולות ומנת כבד האווז מעלה לי עד עכשיו דמעות בעיניים (כן, כן, גם בגלל גורלו של האווז, אבל פעם בעשר שנים...אז אולי אזכה להבנה) וכך גם עוגיות הבאבה ברום ברוטב ווניל והר קצפת שקיבלנו לקינוח. על ההמלצות שקבלנו על שתי מסעדות אלה ועל עוד כמה הצעות טובות, אני מודה לאנאיס אלורנט ( Anais Alaurent ) דוברת לשכת המידע העירונית לתיירים, הנמצאת בסנטר בונלייה (Centre Bonlieu) , ששוכנים בו גם התיאטרון והספרייה הציבורית. אסור לוותר על ביקור בלשכה זו, שמוצאים בה מפות מצוינות ומדריכים אכפתיים, שיעזרו לכם בכול שאלה ובעיה. המסעדה המומלצת השלישית נמצאת ברחוב Sommeiller 27, והיא אחת מכמה וכמה מסעדות בחצר בית המלון Le Pre Carre, מין מובלעת עטורת ירק, שכאילו לא שייכת לשום מקום. אהבנו את המקום (ואיזו מסעדה מתאימה לכם תחליטו לבד) , ראשית בגלל המוסיקה החיה שמנגנים בו ושנית משום שרוב הבאים אליו הם מקומיים. כי אתם יודעים, באנסי גם גרים אנשים, לא רק תיירים... תענוג היה לראות אותם נאספים, שותים, מקשקשים, מעשנים, מתבדחים, טופחים על הגב, מתנשקים, כאילו לא נפגשו שם גם אתמול ולא ייפגשו גם מחר...מרוב שמחה, אני לא זוכרת אפילו מה אכלתי, רק שהיה טעים...ורק אזכיר את הקפטריה בקומת הקרקע של "גאלרי לאפאייט" (סניף מקומי של ה"גלריה" הידועה). אם אתם בסביבה, אפשר בהחלט לחטוף בה ארוחה מהירה, מגוונת וזולה. ילדים ייהנו שם מאוד.

 

ניחוח איטלקי בבירת אזור סבואה

מסביב לאגם ובסביבותיו, יש המון אפשרויות לספורט, ויש גם הרבה כפרים, עיירות וארמונות שכדאי לבקר בהם. בחרנו להתרחק מאנסי כשעת נסיעה ולבקר בעיר המקסימה והשונה שאמברי (Chambery). פנינה קטנה של אמנות, היסטוריה ומסתורין. דורות רבים הייתה העיר בירת דוכסי סבואה האיטלקים, ששלטו באזור מאות שנים, עד שהעבירו את בירתם לטורינו שבאיטליה והותירו בשאמברי אווירה איטלקית של נינוחות וחן. השארנו את המכונית במגרש החניה הגובל ברחבה הענקית של ארמון המשפט (Palais de Justice). בלשכת התיירות, הנמצאת על צלע אחרת של הרחבה, הצטיידנו במפות טובות ובעצות ויצאנו למסע רגלי, בן יום, של הפתעות, והולכים בעקבות הפילים. עוד מעט ההסבר למשפט המוזר הזה. מצאנו רחובות נעימים להולכי רגל, כיכרות מסבירות פנים, בתים-ארמונות בני המאות ה- 17, 18, המעידים על בעליהם האריסטוקרטים, מסעדות גורמה, בוטיקי אופנה יפהפיים, ראינו פסלים, עבודות ברזל דקורטיביות בשערים ובמרפסות בתים, ביקרנו בארמון הדוכסים העתיק של דוכסי סבואה ואכלנו כריך גבינה בצל חומת הארמון, נלחמים בלהקת יונים המחכות לפירורים. יחד עם עייפים אחרים טבלנו רגליים במזרקה, נחנו בכסאות נוח של פעם, שעיריית שאמברי פיזרה לכבוד הקיץ בכול העיר, ביקרנו בקתדרלת פרנסיס הקדוש העתיקה, שבמאה ה- 18 הפכה לקתדרלה, וכול תוכה האלגנטי מכוסה מין "ציורי תעתועים" (Trompe l'oeil), שהעין לא מבחינה אם הם אכן ציורים, או תבליטי גבס. זוהי אמנות מיוחדת שהייתה נפוצה בכמה מקומות באירופה (בעיר ליון למשל יש דוגמאות נהדרות), כשהציורים נראים לעין כאילו צוירו בשלושה ממדים. בשאמברי יש כמה וכמה דוגמאות של האמנות הזאת, כשהקתדרלה היא אחת היפות בהן.

כן. הפילים. הגיבור המקומי החשוב ביותר הוא גנרל דה בואני (Boigne), שחי בשנים 1751-1830, לחם בהודו, שם זכה בתהילה ובהון לא קטן, אותו הרעיף על עיירת הולדתו, שאמברי. זו מצדה גמלה לו אחרי מותו בהקמת מונומנט גדול לזכר הצלחותיו בהודו, ובעצם אלו שלושה מונומנטים באחד: למטה מזרקה, שארבעה פילים גדולים מזרימים לתוכה מים מחדקיהם, עליהם עמוד זיכרון ומעליו, למעלה למעלה, פסל ברונזה של הגנרל. על טעם וריח כידוע....במסלולי ההליכה בעיר טבועים מדליונים עגולים עם דמויות פילים ואם מאבדים לרגע את הדרך, צריך פשוט לחפש את הפילים וללכת בעקבותיהם... ואכן, הפילים האלה הובילו אותנו בלב העיר אל מה שכבש אותנו יותר מכול: סבך הרחובות העתיקים, הצרים, עם גרמי מדרגות ומעברים סודיים, חשוכים, בין הבתים הימי- ביניימיים, עם תריסי העץ הישנים שלהם ( מזכירים את ה"טראבולס" Traboules של העיר ליון), חלקם מקורים וכולם משמרים אווירה מיוחדת, קצת מסתורית. על אחד הבתים האלה מצאנו שלט קטן המציין, ש"בבית זה גרו ז'אן ז'ק רוסו ומדאם דה ווארן", מיודעינו מאנסי.

שאמברי השאירה לנו טעם של עוד ואם אתם בסביבה, אל תדלגו עליה.

 

מוזיאון לסנדלרות בכפר ימי-ביניימי

יום אחר נסענו (כ- 20 דקות בכבישים כפריים) אל הכפר הקטן אלבי סור שרן ( Alby-sur-Cheran ), שהוקם בימי הביניים בנקודה עבירה על נהר שרן השוצף, הזורם לאורך של כ- 80 קילומטרים בין כפרי סבואה, שנחשב כאחד הנהרות היפים בצרפת וידוע בדגי השמך (Trout) שבו. הולכי רגל מאנסי לשאמברי נהגו לעצור לפני המעבר המסוכן ולהתפלל לבתולה הקדושה, שתעביר אותם את הנהר בשלום. במאה ה- 18 ניבנה על הנהר הגשר הראשון, "הישן", שחיבר בנוחות בין אנסי ושאמברי, כשהעוברים בו נדרשו לשלם מס מעבר... הגשר ושני המגדלים שעליו, הפכו להיות סמל הכפר. גשר חדש, שניבנה ב- 1828, איפשר מעבר נוח יותר על הנהר בין שתי העיירות. בעברו, היה הכפר מוקף חומה ונערכו בו ירידים וימי שוק. היום נותרו מהכפר העתיק רק הרחבה המרכזית, המרוצפת אבני נחל מהשרן, כמה בתים מקוריים מימי הביניים, צבועים בצבעי וורוד, אוקר ואפור, עם ארקדות מקושתות יפות, המאכלסות מסעדה אחת (שבשעה די מוקדמת בצהריים כבר נגמר בה האוכל), חנות אחת או שתיים, באר מים עתיקה, עציצי פרחים גדולים ומרכז מבקרים, שבחדר לידו נמצא מוזיאון קטן ל...סנדלרות (Musee de la Cordonnerie ). שדות הכפר שימשו תמיד כרי מרעה לעדרי בקר גדולים וכבר במאה ה- 13 היוו הטיפול בעורות ותפירת נעליים את הפעילות הכלכלית העיקרית באלבי. הסנדלרים היו מאוגדים בגילדה משלהם, התפללו לפטרונית קדושה משלהם ובמשך דורות רבים עבר המקצוע בירושה מאב לבן, כשהם ממשיכים להשתמש בטכניקות הישנות. סופם שנכנעו לטכניקות החדשות ולנעליים התעשייתיות. הסנדלרייה האחרונה בכפר נסגרה בשנות ה- 70 של המאה ה- 20 והשאירה אחריה את כול כלי המלאכה, מכונות התפירה וחומרי העבודה, כמוזיאון פיצפון, מרגש. סיור רגלי נעים, בן שעה, הוליך אותנו ממרכז הכפר, דרך חלק חדש שלו, אל הגשר "הישן", שהשרן זורם תחתיו בעמק ירוק מלא צמחית פרא סבוכה; אל הגשר "החדש" (שניהם ניבנו מחדש באמצע המאה ה- 20); ודרך כנסייה שנבנתה במחצית המאה ה- 20, Eglise Notre Dame de Plaimpalais, שהאמן אלפרד מנסיר (Manessier) הוסיף לה מערכת חלונות ויטראג' צבעונית, יפהפייה - בלי קדושים ומלאכים, רק צירופי צורות וצבעים, שהאור, הנופל בשעות היום השונות על חלקים שונים של החלונות, מאיר את הצבעים המיוחדים לכול אזור.

נותרו לנו עוד שני ימי חופשה ואנחנו נפרדים מאגם אנסי ומהעיר הציורית, לא לפני ביקור קצר בבסיליקת ויזיטיישן (La Basilique de la Visitation), שנבנתה בשנות העשרים של המאה העשרים, כמחוות אהבה לשני קדושים מקומיים, פרנסיס דה סאל וג'יין דה שאנטאל, בני המאה ה- 16. הכנסייה שוכנת על צוק סלע במעלה ההרים והצריח החום-כתום שלה קרץ לנו כול יום, מבין ההרים הירוקים, כמזמין. מהויטראג'ים ומהפסיפסים המפארים את הכנסייה אפשר ללמוד על חיי השניים, שדמויותיהם, בזהב, מוצגות גם הן. גם מי שלא מתרגש מאמנות כנסייתית, יתרגש מול הנוף הנהדר הנשקף מרחבת הכנסייה.

 

צימר ישראלי עם ארוחת בוקר צרפתית

אנחנו עוברים עכשיו אל אגם בורז'ה (Bourget), השוכן מערבה לאנסי וקצת גדול ממנו ועם 18 קילומטרי האורך שלו, הוא השני בגודלו בצרפת וגם העמוק ביותר. עוד בבית, נתקלנו באתר שפרסם "צימרים", מלווה בתמונת נוף כובשת של האגם והחלטנו שזה יופי של מקום לסוף החופשה. למזלנו היה צימר פנוי אחד והפתעה - בעלי הבית הם ישראלים. מצאנו את הבית בכפר הקטן Tresserve על שפת האגם, ממש ליד העיר אקס לה באן (Aix les Bains) ושום דבר בפרסום לא היה מוגזם. הבית נמצא על גבעה קטנה מעל האגם היפהפה, במרחק שתי דקות ירידה ברגל אליו. מעל האגם מתרוממים ההרים הירוקים, שכפרים זעירים מנקדים אותם ומעליהם פסגות תלולות. רוח קלילה, אוויר נהדר ונוף חלומי עוטפים את שלושה החדרים המוצעים להשכרה, ארוחת בוקר צרפתית במרפסת, ובעלי בית לבביים, מלאי הצעות ומידע על הסביבה, ופתוחים לכול משאלה. צריך יותר מזה? אגלה לכם סוד. קצת קינאתי בהם, בגילה ואבי הנחמדים, שנפשו כאן לפני הרבה שנים, התאהבו במקום, רכשו בית והם מחלקים את חייהם בין הבית בישראל והבית על שפת האגם. לא הייתם רוצים סידור כזה?

לנו היו שם רק יומיים ובנסיעה מסביב לאגם יצאנו להתרגש מיופיו. הנה כמה מקומות שלא כדאי להחמיץ.

בעיירה Le-Bourget-du-Luc מצאנו כנסייה קטנה, עתיקה, שיסודותיה מהמאות ה- 13-15 ויחד עם המנזר והגנים הטיפוסיים-הצרפתים שמאחוריהם, עם פסלים, מזרקות, עצים מפוסלים, ערוגות פרחים והמון צל לנוח בו בימי קיץ חמים, היא פנינה קטנה שרק מעטים טורחים לבקר בה. מי שבכול זאת יטרח וייכנס, ויטייל אל מאחורי המזבח, ימצא שורת פסלים נפלאים בני המאה ה- 13, שאותנו לפחות עיכבה שעה ארוכה.

 

פרסקאות מופלאות ו-300 פסלים

דרך הררית מתפתלת, צרה מאוד, מפחידה ויפה להפליא, הביאה אותנו אל המנזר Abbaye Royale de Hautecombe, לא לפני שעצרנו על אם הדרך, לפני העיירה Ontex והירידה אל המנזר, להתאושש מהדרך בעזרת כוס קפה (בינוני) ועוגת פירות (נהדרת) בבית קפה פתוח, המשקיף היישר אל המנזר שעל גדת האגם וטובל כמעט במימיו. באתר המנזר התגלו סימני פעילות אנושית עוד מהתקופה הפרה היסטורית, זאת כנראה בשל מזג האוויר הנוח ושפע המזון שאפשר היה לדוג באגם, או לצוד על חופיו. המקום היה חלק מדוכסות סבואה וכבר בהתחלת המאה ה- 12 הקימו כאן נזירי Le Bourget קפלת תפילה קטנה. האתר קיבל את השם Hautecombe ונושא אותו עד היום, תשע מאות שנה, כששרידי הקפלה הראשונה חבויים בין נבכי המנזר המרהיב, הגדול, שהוקם עליה. המקום שימש אתר קבורה מועדף של אצילי ודוכסי בית סבורה ורבים מהם קבורים בו. במהלך תשע מאות שנים, הבניין זכה למאות של זוהר, של הזנחה והרס, הפך אפילו להיות בית חרושת לכלי פורצלן, חזר להיות מקום מפגש של האריסטוקרטיה האירופית הרומנטית, השראה למשוררים, לסופרים ולאומנים ובמאה ה- 19 נרכש על ידי מלך סרדיניה וזכה לשיפוץ בסגנון נאו גותי צעקני ומרהיב עין, לפי טעמו של המלך. הסיור המודרך במנזר (אין אפשרות לסייר לבד), מוליך את המבקרים (מאה אלף בשנה) בין אולמות מקושתים ומעברים עם פרסקאות נפלאים, גדושים ביצירות אומנות (300 פסלים), קברים, סבכות ברזל מעשה ידי אומנים, גרמי מדרגות מלכותיים. קשה להאמין כמה יופי שוכן במקום הזה, המוקף מדשאות רחבות ידיים ועצים בני מאות שנים. האתר, אגב, מוחזק היום על ידי תושבי הסביבה, בני כול הדתות, התורמים לאחזקתו. רק מה, אין תצלומים. חזית המנזר נמצאת עתה בשיפוץ והיא מכוסה בפיגומים ויריעות פלסטיק ואילו בתוך המנזר - איזו אכזבה, אסור לצלם.

 

טחנת קמח ותנור הכפר

סיפור אחר לגמרי הוא הכפר שאנאז (Chanaz), שעל גדת נהר הרון והדרך אליו עוברת לאורך תעלה ימית. התעלה נחפרה בין אגם בורג'ה והנהר, במסלול היסטורי, שנותר לאחר שהרון שינה את מסלולו ולא שפך עוד את מימיו אל האגם. התעלה הציורית מלאה סירות נהר, קיאקים וכול דבר שאפשר לשוט בו. בסוף שבוע של ה"וואקאנס", מגרשי החניה היו עמוסים באורך קילומטרים וצעדנו שעה ארוכה עד הכניסה אל הכפר דרך גשר מדרגות ירוק. הכפר חמוד, מצועצע ותיירותי מאוד, עם קו חוף שהוא מסעדה אחת גדולה ומלאה אדם. במעלה הכפר מצאנו טחנת שמן אגוזים ישנה, שגלגלי הענק שלה מפיקים שמן נהדר עד היום. עוד מזכרות ממאות שעברו הן מוזיאון ארכיאולוגי זעיר, גאלו-רומי, ותנור הכפר, מיבנה עגול וגדול, שפעם היה תמיד לוהט מחום ומוכן לקראת נשות הכפר, שהיו מבשלות ואופות בו. היום הוא עומד זנוח וקר בחצר צדדית ונשות הכפר מבשלות בתנורים חשמליים. נדמה לי, שבעונה אחרת עם פחות מבקרים, הייתי יכולה ממש ליהנות כאן. המקום מומלץ במיוחד למשפחות עם ילדים, שימצאו בו הרבה פעילויות.

נסיעה מטורפת ומורטת עצבים, בכביש צר, עקלקל וחד פניות, העלתה אותנו אל ראש צוק Saint Germain la Chabbote, ואחרי טיפוס בעוד כמה גרמי מדרגות, הגענו אל מרפסת-קפה מקורה ואחד מהמקומות היפים ביותר להשקיף מהם על הנוף עוצר הנשימה של האגם כולו, מנזר הוטקומב והאלפים השגיאים. לא צריך יותר כלום.