13.12.2017
 
מסביב לאירלנד ב-12 יום (כתבה ראשונה)

 

מסביב לאירלנד ב-12 יום

(כתבה ראשונה בסדרה)

 

מאת אתי ישיב

צילומים: אוריאל ישיב

ברגע הנחיתה שלנו בנמל התעופה של דבלין קידם אותנו מראה ירוק, מוזר. מטוס אחד של ראיינאייר, עוד מטוס נורווגי, וכול היתר מטוסים ירוקים עם עיטור עלי התלתן של אייר לינגוס, חברת התעופה האירית. בבת אחת נזרקנו לתוך העולם הירוק של אירלנד, עולם של גבעות ירוקות, מעט יערות אפופי מסתורין, חופים פרא מפורצים, מרחבי אחו ענקיים, צוקים תלולים, אין ספור נהרות ויובלים, אלפי אגמים תכולים, טירות עתיקות, כפרים ציוריים, ערים היסטוריות, שכמה מהפאבים שלהן קיימים כבר יותר מ-200 שנה.

אירלנד, אי לא גדול אבל עם מוניטין רב, השוכן באוקיינוס האטלנטי, צפונית מערבית ליבשת אירופה, כשרק הים האירי מפריד בינו ובין אנגליה. אי מפולג, שבגלל "משחקי" היסטוריה ודת התגבשו בו שתי קהילות אויבות ולפחות עוינות. היום, הרפובליקה של אירלנד היא מדינה עצמאית השולטת ב- 26 מתוך 32 המחוזות בא, שהם חמש שישיות משטחו, ואילו ששה המחוזות האחרים, שישית אחת מהשטח, מהווים את "צפון אירלנד", שהיא חלק מהממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה. מסובך? עוד נראה.

קתדרלת קניס הקדוש והמגדל העגול המרשים שלה בעיירה קילקני

 

המוניטין שזכה בו האי הירוק, או בכינויו "אי הברקת" (אמרלד ), נוצר תודות לשילוב בין נופיו עוצרי הנשימה ובין העיירות והכפרים הציוריים שכמעט לכול אחד מהם יש נהר פרטי משלו וגם כמה גשרים היסטוריים, טירות וארמונות עתיקים עם אווירה מלנכולית- מסתורית, אתרי פולחן פרה- היסטוריים וקתדרלות מדהימות ולצד כול אלה האנשים. ידידותיים, אוהבי צחוק, מוזיקה, וויסקי ובירה. הרבה בירה...

בשנים עשר יום הקפנו את אירלנד ממזרח לדרום, למערב, לצפון וסיימנו שוב במזרח. נסיעה לא קלה בצד שמאל של הכבישים - לפעמים כאלה כפריים וצרים מאוד, כשאנחנו מתפללים שלא יגיע רכב ממול כי אין לאן לסטות, כשגם הכבישים הלאומיים לא מי יודע מה רחבים, אבל לעומת זאת הם מטופחים מאוד ויפים מאוד, עם שפעת עצים לאורכם, היוצרים מעין מנהרות ירק קסומות ושיחים פורחים בצהוב, כתום סגול ולבן, ומאחוריהם מלוא העין מרחבים ירוקים, שפרות, כבשים וסוסים רועים בהם. לא עייפנו לרגע מהמראות וכשעייפנו מהנסיעה, תמיד מצאנו לצד הדרך תחנת דלק עם מיני מרקט, מסעדה קטנה ( ו"שירותים" נקיים), ולפחות כוס קפה או שוקו חם משיב נפש.

אז אספנו את המכונית ששכרנו עוד בארץ, שמנו את המזוודות בתא המטען, נתנו הוראות לווייז ויצאנו לדרך, נוסעים דרומה מדבלין הבירה (נגיע אליה שוב בסוף הדרך) לאורך החוף המזרחי, לעבר המחוז השכן וויקלו (Wicklow), הריו זרועי הסלעים, עמקיו המיוערים המנוקדים פרחי בר קטנים, יובלי המים שלו והמפלים. לא פלא שהמחוז זכה לכינוי "הגן של אירלנד" ואנחנו עוצרים, רגע לפני שהמקום נסגר לשנת הלילה, לביקור קצר בגני פאוורסקורט (Powerscourt) המסוגננים , הנטועים למרגלות בית אחוזה מהיפים באירלנד, שניבנה במחצית הראשונה של המאה ה- 18 על חורבות ארמון ימי ביניימי מהמאה ה- 13 , שניבנה על שרידי מחנה אנגלו-נורמני מהמאה ה- 12 (מסובך? )... הגנים מוקפי החומה, שתוכננו בהשפעת גני וורסאי ושיינברון, נטועים במדרונות מדורגים ומגיעים אל אגם פסטורלי, בתוכו מזרקה שתוכננה בהשראת פסל טריטון הידוע ברומא של הפסל ברניני. את הרקע המיוחד מספק למקום הר "חרוט הסוכר" ( Sugarloaf mountain ) המשקיף מגבוה על כול היופי הזה. עמדנו על המדרגה העליונה של הגנים, מוקסמים מההרמוניה הנהדרת בין המדרגות הירוקות-קטיפתיות, גרם המדרגות המלכותי-מסיבי, הצמחים הנדירים, ערוגות הפרחים, פסלי השיש והברונזה הנפלאים והאגם, כשהכול נטוע בתוך הסביבה הכפרית, הירוקה, האירית.

 

צ'אודר דגים בפרחי אברש

לילה ראשון באירלנד ובאור אחרון אנחנו מגיעים אל האכסניה שלנו, שדאגנו להזמין מראש, בגלל עומס התיירות של חודש אוגוסט. "וויקלו הידר" (Wicklow Heather - פרחי האברש של וויקולו) נמצאת על אם הדרך, בכפר הזעיר לאראך (Laragh ) ומה שמשך אליו את תשומת לבנו , מלבד השם הציורי, הייתה העובדה שלבעלי הבית יש גם מסעדה, שהתגלתה לא רק כסמוכה אלא גם כמעולה והייתה הדוגמא הראשונה למה שצפוי היה לנו לאורך כול הדרך. מסעדה ענקית עם כמה וכמה חדרים ומרפסות, דחוסה בהמון ציורים ותצלומים על הקירות, כלי עבודה ישנים וחפצי בית עתיקים משתלשלים מהתקרה ויוצרים את אווירת המקום, צוות ידידותי להפליא, בר ענק החולש על כול העסק, תפריט עם אוכל מסורתי כמו מרקי ירקות, צלי אירי או צ'אודר דגים מעולה. אז אם הבקתה שהוקצתה לנו הייתה זקוקה לריענון והאור בה לא הספיק לקריאה והשביל המוליך אליה נמצא בדיוק בשיפוץ - הרי רק הבוקר עזבנו את הקיץ הישראלי עם 33 מעלות הצלזיוס המהבילות ועכשיו אנחנו בחיק הטבע, נושמים אוויר קריר של 16 מעלות צלזיוס, שמחים לזרזיפי גשם קצרצרים - שום דבר לא יכול היה לקלקל לנו את ההנאה.

סלע קאשל ו"האקרופוליס" של אירלנד בראשו

 

בני האדם הראשונים הגיעו לאירלנד לראשונה, כנראה מחצי האי האיברי, בתקופת הקרח האחרונה, כ- 7,000-6,000 שנה לפני הספירה, דרך מעבר יבשתי שהיה קיים אז. שבטים קלטים וגאלים פלשו לאי במאה הרביעית לפני הספירה, פיתחו בו תרבות פגאנית וב- 432 לספירה הגיע פטריק הקדוש, שהתחיל להעביר את התושבים לנצרות. פטריק היה לא רק קדוש, אלא גם חכם. הוא לא שינה את אורח החיים השבטי ואת המסורות העתיקות, אלא שינה את החוקים שסתרו את הנצרות, הכניס לשימוש את האותיות הלטיניות וכך איפשר לנזירים לכתוב ולשמר חלקים מהספרות הקלטית, שעד אז סופרה רק בעל פה.

מה שהתרחש מעתה באי הוא כה מסובך, אז הנה, בקיצור ממש נמרץ: באלף השני לספירה האי היה מוכה מלחמות. הוויקינגים פלשו אליו בסערה, כבשו אותו, הקימו ערי חוף רבות והובסו על ידי האירים, שמצדם כילו את משאביהם וכוחם במלחמות פנימיות בין שושלות מקומיות. ב- 1169 פלשו הבריטים הנורמנים. בתחילה הגיעו אצילים שנדחקו מאנגליה בידי מלכיה. וגם הם לא איחרו להגיע ואיחדו את אירלנד עם אנגליה תחת כתר אחד, כשבמקביל קם גם פרלמנט עצמאי. המאות הבאות היו רבות תהפוכות, כשהמלכים האנגלים מנסים, ללא הצלחה רבה, להשליט באי את הנצרות האנגליקנית ואף לייסד מושבות של מהגרים אנגלים בצפון אירלנד, בתקווה למגר את האירים הקתולים. המאורע המכונן הבא באי היה הרעב הגדול בשנים 1846-9, כשפטריית כימשון כילתה את רוב יבולי תפוחי האדמה, מאות אלפים מתו ברעב והמונים היגרו לארה:ב, אנגליה, קנדה ואוסטרליה. ב- 1919 פרצה מלחמת העצמאות, שבסיומה הוכרזה עצמאות, כשחבלי הצפון העדיפו להישאר חלק מ"הממלכה המאוחדת" הבריטית. מלחמות הדת נמשכו ורק ב- 1998 נחתם סוף סוף הסכם השלום בין שני חלקי האי.

 

מתחם נזירי בין שני אגמים

הבוקר הבא וכמה קילומטרים מערבה לכפר לאראך, הנחיתו אותנו היישר אל תחילת המאה השישית באירלנד הקלטית-פגאנית, ולתקופת המעבר של האי לנצרות. כבר בבוקר היה מגרש החניה של מנזר גלנדלוך ( Glendalough ) מלא מכוניות והמאחרים נאלצו לחנות במרחק גדול ולצעוד כמה קילומטרים טובים ברגל. הכניסה לאתר, אגב, ללא תשלום.

גלנדלוך , "עמק שני האגמים", והמנזר האגדי שלו, הם אחד ממקומות העלייה לרגל המעניינים והחשובים ביותר באירלנד . האתר קשור בשמו של קווין הקדוש, נוצרי שבתחילת המאה השישית בחר לחיות כאן כנזיר מתבודד במערה, ייסד את המנזר שהפך למין אקדמיית למידה, וחבריו הנזירים הקדישו את חייהם לטיפול בחולים ולהעתקה ולאיור של כתבי קודש. מעט מאוד ידוע על חייו של קווין, אבל על חוסר המידע מחפות האגדות , לפיהן הגיע לגיל 120 שנה. אחת מהן מספרת למשל על ציפור קיכלי, שיום אחד, בעודו מתפלל, הטילה ביצה לתוך ידיו המושטות והקדוש נותר באותה תנוחה עד שהאפרוח בקע מתוכה... המנזר, שרוב מבניו היו מבני עץ, נבזז פעמים רבות על ידי פולשים וויקינגים ונחרב חלקית בסוף המאה ה- 14, אך המשיך לפעול עד פירוק המנזרים בידי האנגלים ב- 1539 ורק בסוף המאה ה- 19 שוחזרו חלקים ממבניו. שעות אחדות בילינו סביב שני האגמים הקטנים שהעניקו למקום את שמו, כשאנחנו חוצים גשרון נחל פסטורלי, עוברים את קשת האבן הכפולה של בית שער הכניסה למתחם הנזירי, נכנסים אל הקתדרלה הגדולה חסרת הגג, נעצרים בבית הקברות ליד הצריח העגול (הראשון שלנו באירלנד. אחרים יבואו בימים הבאים), החלק והמוזר, המתנשא לגובה של 33 מטרים, ששימש כנראה כמגדל תצפית, ורק אלוהים יודע איך בכלל טיפסו אליו הצופים - אולי על סולם ששולשל החוצה מבפנים ונמשך מיד חזרה, חולפים על פני כנסיות קדומות ומטיילים בין סלעים קדמונים ועצים בני מאות שנים. נחים מנוחה קצרה על יד האגם העליון, שנופו פראי יותר, אנחנו והברווזים שבמים מתבוננים זה בזה וילדים קטנים מדלגים במים מסלע קטן אחד למשנהו, צורחים למגע המים הקרים ונמלטים החוצה בשאגות...

 

קילקני - טירה עתיקה בעברית, "הסעודה האחרונה" ומטע תפוחי עץ

עוזבים את גלנדלוך. הגבעות המיוערות מתחלפות בקרחות, הכבישים צרים מאוד ומתפתלים מאוד. הישובים דלילים והמכוניות מעטות. נוסעים דרומה אל העיירה הימי- ביניימית קילקני (Kilkenny- שפירוש שמה באירית - הכנסייה של קאנק ), שנוסדה במאה ה- 6 על ידי קניס הקדוש כמרכז דתי ורק אחרי הפלישה הנורמנית ניבנו בה טירה וחומות. קילקני בנויה על שתי גדות הנהר נור והיא אחת העיירות היפות באי. למרות שהיא קטנה כול כך - היום חיות בעיר העתיקה כ-9,000 נפש ובסביבה הקרובה עוד 13,000 - בימי הביניים היא הייתה הבירה הלא רשמית של אירלנד. במאה ה- 14 השתלטה עליה משפחת באטלר האנגלו-נורמאנית, ששלטה בה 500 שנה והותירה מבנים עתיקים, ששוקמו בינתיים. ואיך התייחסו האנגלים אל "הילידים" האירים? הנה דוגמא היסטורית: השליטים האנגלים חיו בתוך העיר ואילו ה"מקומיים" הורשו לגור רק מחוצה לה. ב- 1366 אף נחקק "חוק קילקני", שאסר: 1. על נישואי תערובת. 2. על העסקת מקומיים בשירות השלטון והכנסייה. 3. על ביטוי פומבי של המנהגים והתרבות האיריים. למה זה מזכיר לי משהו?

צוקי מוהיר עוצרי הנשימה שמתנשאים לגובה של 203 מטר מעל הים הגועש

 

בעיר העתיקה שני רחובות ראשיים והרבה סמטאות צרות, העולות ויורדות ומחברות ביניהם , המון פאבים ומסעדות ציוריות, שלאחדות מהן "תולדות חיים" עסיסיות הנמשכות כבר מאות בשנים. אין סוף כדים עומדים על המדרכות ותלויים על עמודים ברחובות ושפעת פרחים ממלאה אותם וצובעת את העיירה בצבעי ירוק ואדום לוהטים. הטירה העתיקה של משפחת באטלר , היושבת ממש בלב העיר וחולשת על הנהר הזורם מתחתיה, נבנתה עוד ב- 1171 ורק ב- 1967 נמכרה לממשלת אירלנד תמורת 50 ליש"ט ונפתחה למבקרים. היום אפשר לבקר בחדרים רבים המרוהטים ברוח התקופה ולטייל במשטחי הדשא הענקיים של הגנים המרהיבים, בצל עצי ענק זקנים. אגב, בכניסה לטירה מקבלים דפי הסבר מפורטים ושלנו היה בעברית. כמה נחמד! באותו רחוב, מול הטירה, נמצא גם מרכז העיצוב הנהדר של העיר, שבחנותו יש מבחר עצום של עבודות איריות טיפוסיות - טקסטיל, חמר, עץ, זכוכית - המבחר היפה והטוב ביותר שראיתי באירלנד. מומלץ מאוד לבקר גם בקתדרלת קניס הקדוש, שנבנתה במאה ה- 13 מאבן גיר מקומית ושרדה עד היום. מי שאוהב כנסיות ימצא עניין במזבח היפה שלה, המעוטר ציורים וחלונות זכוכית צבעוניים יפים, או בפסל שיש קררה מקסים של מריה הקדושה העומדת ורגלה על נחש, שבפיו תפוח. מגדל התצפית העגול בן המאה ה- 9, הניצב בחצר הקתדרלה, נשאר עד היום במצב מצוין ואפשר לטפס 100 מדרגות ולהגיע לראשו כדי לצפות בנוף. רק מה, הוא כול כך צר (עבי בשר לא יצליחו להיכנס לתוכו) והמדרגות כה תלולות וקשות לטיפוס, אז כדאי לחשוב לפני שמתחילים ... אם התעייפתם בינתיים, אפשר לנוח קצת בבית קפה חמוד הנמצא ב"צ'פטר האוס" (בית האספות של העיר) הסמוך ובמעלה המדרגות שלו גם להציץ בציור בארוקי יוצא דופן של הסעודה האחרונה, שצייר בסוף המאה ה- 17 הצייר אנטיוניו באלסטרה.

אני, נהניתי במיוחד דווקא בביתם של הסוחר העשיר ג'והן רוט ( Rothe House ), אשתו רוז ואחד עשר ילדיהם. הבית ניבנה ב- 1594 כשאגפיו בנויים זה אחר זה ונפתחים אל חצרות פנימיות. באגף האחרון באה ההפתעה הגדולה: גרם מדרגות מוליך אל הקומה העליונה ובה גן ענק, שתחילתו עוד בימי הביניים והוא מחולק לשטחי ירקות, תבלינים, פרחים ושיחים ובסופו מטע גדול של פירות, רובם זנים של תפוחי עץ מקומיים. הגננים שנמצאו בגן עודדו אותנו לקטוף ולטעום ממגוון הזנים (הטעימים להפליא) ואני הרגשתי כמו חוה בגן העדן...בצאתנו הוסיפו לנו הגננים גם כמה תפוחים לדרך. חבל, חבל לעזוב את העיירה היפה הזאת, אבל באמת הגיע הזמן להיפרד ולהמשיך את דרכנו..

 

קאשל - "סלע השטן"

ממשיכים לנסוע לכיוון דרום מערב בשטח המישורי והירוק של מחוז טיפרארי (Tipperary ) ולפתע , כמו באגדה גותית מסתורית, התנשאה מול עינינו מצודה ענקית החולשת, ממרומי סלע ענק, על כול השטח. הגענו לסלע קאשל (Cashel- "מבצר" בקלטית), שמתחתיו יושבת עיירה פיצפונת הנקראת באותו שם. השארנו את המכונית במגרש החניה של העיירה וטיפסנו את כמה עשרות המטרים המוליכים אל המצודה.

אנחנו נמצאים במתחם עתיק מוקף חומה, אחד האתרים הארכיאולוגיים המרהיבים ביותר באי, הצומח מתוך מישורי העשב הירוקים של מחוז טיפרארי. המקום כול כך פנטסטי, עד שזכה לכמה וכמה כינויים, כמו "סלע השטן" - שהרי לפי האגדות , השטן השליך כאן את הסלע כשנס צפונה ומאז המקום חזר ונכבש, ניבנה ונהרס במשך 1,000 שנים עד שהפך למקום עליה לרגל; וגם "האקרופוליס של אירלנד", או "סלע פטריק הקדוש" - כי כאן , במאה החמישית, שיכנע פטריק את המלך הקלטי-פגני, לקבל עליו את הנצרות. המקום ניבנה כנראה במאה ה- 5 - הרבה לפני הפלישה הנורמנית , אבל רוב המבנים ניבנו בו במאות ה- 12 - 13 והם בעלי אופי מקומי ומיוחד. רוח עזה נשבה באתר והוסיפה לאווירת המסתורין שלו. שעה ארוכה טיילנו באולמות הקתדרלה, שגג אין לה אבל חומותיה עבות ומלאות מעברים סודיים, סובבנו את הצריח העגול שממרומיו סקרו תושבי קאשל את המישורים בחיפוש אחר אויבים, התעכבנו בבית הקברות ובקפלת קורמק (Cormac's Chapel)המצטיינת בגילופי אבן רומנסקים נהדרים וצפינו לעבר המישורים והעיירה, שעדרים קטנים של כבשים רעו בשדותיה.

 

קילארני, טבעת קרי ופסטיבל העז

ממשיכים אל העיירה קילארני (Killarney ) במערב האי , הישוב הדרומי ביותר שנבקר בו. מערב אירלנד הוא כבר סיפור אחר. הררי, סחוף רוחות, כפרי, דליל אוכלוסין, הרבה ביצות כבול ובתים וחלקות אדמה מוקפי גדרות אבן נמוכות. יותר משביקרנו בעיירה, השתמשנו בה כבסיס לטיול במסלול הטבעתי "טבעת קרי" שאורכו 179 ק"מ, והוא מקיף את חצי האי "איוורה" (veragh I )ועובר לאורך חופים סודיים, מפורצים, שרידים ימי- ביניימים, הרים, אגמים קטנים, כפרי דייגים ובתים שגגותיהם קש. התחלנו את הנסיעה ב"טבעת קרי" מקילארני נגד כיוון השעון וכבר בעיירה הסמוכה, קילורגלין (Cillorglin)חווינו את החוויה המפתיעה והמשעשעת ביותר בטיול היום. בכניסה לעיירה משכו את תשומת לבנו הנהר, גשר הקשתות הציורי שעליו , פסל ברונזה של עז גאה הניצב על גדתו ומודעות ענק המבשרות על "יריד פוק" ( Puck- מין שדון. זוכרים את פוק, השדון השייקספירי?) . נו, בפסטיבל כזה עוד לא נתקלנו והחלטנו , איך לא, לעצור ואז למדנו כך: כבר לפחות 400 שנה שעז הרים, זכר, נבחר כמלך פסטיבל ה"פוק", העתיק והמוזר בכול פסטיבלי אירלנד. מלכותו נמשכת שלושה ימים תמימים - 13/12/11 בחודש אוגוסט. העז מסמל מסורת ארוכה שמקורותיה אבדו אי שם בערפל הזמן, אבל נמצא לה אזכור ראשון בכתב משנת 1613. העז הנבחר מוכתר על ידי עלמת חן מקומית וכול שלושת ימי הפסטיבל הוא יושב בכלוב גבוה, ברחובה הראשי של העיירה, שנסגר בימים אלה לתנועה, וצופה בחינגות המתרחשות תחתיו - דוכני מכירה, מוזיקאים, להטוטנים, אומני רחוב, שעשועים לילדים ולמשפחות, יריד סוסים ובהמות מסורתי (כן כן, ממש ברחובות העיירה). בתום היריד חוזר כמובן "המלך" אחר כבוד לרעות בהרים... לא נשארנו לחגוג אבל הסיפור, הסיפור...בקושי פילסנו לנו דרך החוצה מהעיירה הפקוקה, שכמאה אלף אירים מגיעים אליה כול שנה לחגוג את יריד העז /"פוק" הזה.

היום מעונן וההרים בדרך נראים כמעט סגולים. פרחי הבר הצהובים-כתומים-וורודים, המלווים אותנו, מקשטים את האפור של היום. כמה קילומטרים דרומית לעיירה קאהרסיוואן (Caherciveen), במזח קטן על חוף הים, אנחנו מחכים למעבורת אל האי הסמוך וולנסיה (Valentia - ומאיפה פתאום שם ספרדי כול כך?). המעבורת מגיעה כול 20-15 דקות ובינתיים אנחנו מתבוננים בסירות החולפות על פנינו ובאי הטובל בעצים ובירק. 7 אירו ו-15 דקות הפלגה ואנחנו כבר עושים דרכנמו בשביל הצר והמתפתל סביב האי הציורי, נצמדים אל הצמחייה שבשמאל לפנות דרך למכונית המגיחה ממול. הנוף מלמעלה נהדר. איים, צוקים ומגדלור לבן על סלע. הדרך מסתיימת במחצבת אבני צפחה ובכמה מערות שלוען שחור משחור. בלוע הגבוה ביותר ניצב, אולי לטובת כורי הצפחה, פסל המדונה ובמדרונות הירוקים מטיילים כבשים ופרות. חוזרים ליבשה על גשר חדש, שבמפה שלנו עדיין אינו מצויין. עוזבים את קו החוף ונכנסים שוב אל העמקים, בין ההרים. לצד הדרך אגמים ועוד אגמים וכמה קילומטרים לפני קילארני, מספיקים עוד לבקר בארמון רוס (Ross) ההיסטורי, בן המאה ה- 15, שהיה המקום האחרון שנכנע, באמצע המאה ה-17 לכוחותיו של קרומוול. בשעת ערב מאוחרת זו היינו המבקרים היחידים בארמון, שניצב, עטוף צללים ארוכים, על שפת האגם ונשקף במימיו. בשעות היום מגיעים לכאן התיירים מקילארני ומהעיירות הסמוכות האחרות בכרכרות, בסירות משוטים או מנוע, במכוניות ואפילו ברגל. ולנו אירחו לחברה רק הברווזים והברבורים שבמים והשקט המבורך..

כשחזרנו עם לילה לקילארני , לא נשאר לנו זמן אלא לבחון את רחובה הראשי ("מיין סטריט") גדוש התיירים והמלא מסעדות, חנויות מזכרות ודברי צמר מסורתיים ולבלות באחד הפאבים הגדולים, שכול ערב מתרחשת בהם חגיגת מוזיקה אירית, לשמחת התיירים ועוד יותר - המבקרים האירים שמצטרפים עם עיניים מצועפות, מחיאות כפיים ורקיעות רגליים אל השירה, שהיא לפעמים נוגה ולפעמים ממזרית...הסמל הלאומי של אירלנד הוא הנבל ואכן המוזיקה והשירה הם חלק חשוב במסורת המקומית, שנשמר כחלק מהמאבק הלאומי בבריטים (לא מזכיר לכם את השיר "כלניות" ששרו אצלנו בימי המאבק באנגלים?). ההרכב של התזמורות הקטנות אינו קבוע ויכול להיות אקורדיון, גיטרה וחליל, לפעמים רק חליל, או כינור, או תוף מתוח מעור עזים, ואפילו חמת חלילים אירית, או משרוקית פח. הוסיפו לזה כוסית וויסקי, או כוס בירה, והנה אתם כבר חלק מהמקום.

 

צוקי מוהיר - יופי עוצמתי

מתחילים בנסיעה צפונה בדרך המכונה "הדרך האטלנטית הפראית", מתפתלים עם הדרכים לאורך הים הגלי והאפור ולשונות ים, מגיעים אל "צוקי מוהיר" (Moher) אחד מאתרי הטבע עוצרי הנשימה של האי. הצוקים, המתנשאים לגובה של 203 מטרים מעל פני הים ונשברים ממש לתוכו, עשויים שכבות אבן חול וצפחה ומשתרעים לאורך של כשמונה קילומטרים. כול הדרך ליוו אותנו ענני גשם שחורים והגשם נראה תלוי לנו מעל הראש. דווקא כשהגענו, ועזבנו את מגרש החניה לעבר מרכז המבקרים, לא יכול היה יותר להתאפק, הוריד עלינו טיפות ענקיות במשך דקה, וחדל. העננים נשארו ועטפו את הצוקים מלמעלה במעטה אפור, קודר, בעוד מלמטה מתנפצים עליהם גלי האוקיינוס ומכים בהם בעוצמה. טיילנו צפונה ודרומה לעבר הצוקים - איזה מראה מדהים! חבל אמנם שמעקות הבטיחות לאורך מסלולי ההליכה גבוהים מדי ומקשים על הצפייה, אבל למי זה מפריע? עוברים אותם די בקלות ושום דבר, חוץ מכמה תוכי ים, לא מפריד עוד בינינו לבין היופי העוצמתי שלפנינו.

עוזבים את הצוקים וממשיכים באזור ה"בארן" (Burren ), שמקורו במילה האירית "אדמה סלעית" והוא אכן מישור אבן גיר , מוזר, מדברי, שמישהו במאה ה- 17 תיאר בערך כך: אין בו די מים להטביע אדם, אין בו עץ לתלות אותו ואין בו די אדמה לקבור אותו. ונכון. עצים אין בו, אבל עכשיו, בקיץ, הוא מכוסה מגוון עצום של פרחים ים תיכונים ואלפינים - תופעת בוטנית מיוחדת במינה - כש-28 סוגי פרפרים, עפרוני שדה וקוקיות מצטרפים לשמחה ואם מתאמצים אפשר לראות גם ארנבות איריות, שבקיץ פרוותן חומה אדמדמה ובחורף- לבנה חומה (לא ראינו). תהליך ההתכסות בקרחונים, הרוח והגשם יצרו כאן מעין מדרכות אבן גיר עם בקיעים עמוקים, כשמתחת למישור הסלעי נוצרה מערכת מערות רחבה, ובמישור - אגמים רדודים שבחורף מוצפים ובקיץ - יבשים לגמרי.