מסביב לאירלנד ב-12 יום
(כתבה שניה בסדרה)
מאת אתי ישיב
צילומים: אוריאל ישיב
כבר שישה ימים אנחנו מטיילים באירלנד, האי הירוק עם המוניטין הרב של יופי, תרבות ושמחת חיים. מקיפים אותה סביב סביב, כשהתחלנו במזרח, המשכנו לדרום, נמצאים עכשיו במערב, נגיע לצפון ונסיים שוב במזרח.
את הלילה הזה אנחנו מבלים בעיר גאלוויי (Galway), עיר אוניברסיטאית, שעם 70,000 תושבים היא השלישית בגודלה באירלנד ויושבת במפרץ גאלוויי, ממש בחוף המערבי של האי. אם ביום נראתה לנו העיר רדומה למדי, הרי בערב היא התעוררה ממש לחיים והמדרחוב המרכזי שלה הפך לאתר של חגיגת קיץ ססגונית , צוהלת, עם אומני רחוב , מוזיקה, חנויות יפות, פאבים ומסעדות מכול סוג (מ"פיש אנד צ'יפס" ועד אוכל מרוקאי) - מלאות בהמוני צעירים החוגגים את סוף השבוע.
קונאמרה - מאות אגמים, ביצות כבול, גגות קש וכתב קלטי קדום
ביום הבא אנחנו מבלים בחבל קונמארה (Connemara) ההררי והפראי, שתושביו דוברים עדיין גאלית ומשמרים מנהגים קלטים עתיקים. האזור זרוע מאות אגמים זעירים, ביצות כבול, נחלים ובתים מבודדים שכמה מהם מתהדרים בגגות קש. כול אלה ליד קו חוף מקסים , שהים מציץ אלינו ממנו, מתקרב ומתרחק עם חופיו השקטים. חוות הכבשים הרבות תחומות בגדרות אבן רחבות, כשהאבנים פשוט מונחות בהן זו על זו ללא חיבור. לאורך הדרכים פורחים פרחי פוקסיה כתומים ואברש אירי ורוד סגלגל, על עמוד חשמל אנחנו מזהים בז גמדי ועל חוט חשמל - כמה עורבים אפורים עם פלומה אפורה-שחורה. בעיירה ספידל (( Spiddal נכנסנו לבקר בכפר אומנים, העוסקים, כול אחד בבקתה מיוחדת משלו, בעבודות מסורתיות כמו ייצור זכוכית, קרמיקה, אריגת צמר, ציור, או צילומי טבע וים. אצל קולעת סלי הבמבוק מצאנו גם תצוגה קטנה של אבני צור שחורות, עליהן חרוטות אותיות הכתב הקלטי הקדום. זהו גם זמן טוב להפסקת קפה, שאפשר לשתות בבית הקפה הצמוד למקום.
גשר החבלים" קאריק-א-רד
בעיירת הנמל סלייגו ( Sligo) לא ביקרנו. דווקא התכוונו, אבל בטעות הזמנו את ה- B&B שלנו לאותו לילה במחוז סלייגו ולא בעיר עצמה ומצאנו את עצמנו במרחק 15 ק"מ ממנה, באזור כפרי לחלוטין, כשלאורך השבילים מלווים אותנו רק פרות וכבשים...כשהשביל האחרון נגמר, מצאנו את עצמנו מול בית אחוזה עתיק ובודד, עם מארחים שהם נצר לבוני הבית העשירים לפני כמה מאות שנים, והיום משכירים למחייתם ארבעה מחדריו, כשהם מטפלים לבד בבית ובאורחים, כולל אפילו אפיית לחם הסודה המסורתי, הכהה והנפלא שאוכלים כאן בכול מקום. הבית, כמו החדר שהוקצה לנו, מלא ברהיטים עץ ענקיים, עם חיטובים אומנותיים ומגרות סודיות, מאות ציורי דיוקנאות של בני המשפחה ז"ל, תצלומי נוף היסטוריים, ספרים ישנים, כלי אוכל עתיקים וקישוטים מימי הסבתות - הרגשנו אציליים לגמרי ושקענו בשינה עמוקה במיטה הענקית ובתוך השקט האין סופי של האחוזה. בבוקר, אחרי ארוחה נפלאה עם הלחם ההוא השחור, הטרי והחם, הספקנו עוד לשוטט קצת בגן היפה, שפרחי הורטנזיה ענקיים-בשרניים פורחים בו ונדנדה ציורית תלויה על אחד העצים , ולצאת בשביל בוצי צר אל מחוץ לגדר ואל נופי האוקיינוס המקיפים את שדות שיבולי השועל של האחוזה, כשבאופק מגדלור לבן ומאחורינ ו- ההרים.
סלייגו - מלכה לוחמנית ומשורר זוכה פרס נובל
הבוקר סטינו קצת מתוכנית היום הקבועה שלנו והחלטנו לבקר בבית הקברות המגליטי קרומור (Carrowmore), השוכן בפרוורי העיר סלייגו. זהו אחד מבתי הקברות הגדולים ביותר שנותרו באירופה מתקופת האבן וגילו 3,000 -6,000 שנה. את הביקור הזה באמת אסור להחמיץ ! במרחבי הדשא של גבעות מתגלגלות, באתר רדוף רוחות ואגדות, בין פרחי שדה קטנטנים, מוטלים כ- 60 מונומנטים - מעגלי אבן, מעברי קבורה ודולמנים. ארכיאולוגים וחוקרים מצאו כי 51 מהם תוכננו כך, שבכול 31 באוקטובר, עם שחר, חודרת לתוכם קרן שמש. איזה ידע היה כאן! עד היום מגיעים לקרומור עולי רגל ואנשים הטוענים שכאן הם חשים במעין כוחות חזקים הפועלים עליהם. ואנחנו, ממרומי המאה ה- 21, חשים שוב ענווה בפני ההישגים האלה של האבות הקדמונים. מולנו, על ההר המכונה "הר הירח", אנחנו מבחינים בבליטה קטנה, שהיא למעשה תל קבורה בן 5,000 שנה, שטרם נחפר. האגדות מספרות שקבורה בו מייב ( Maebh ), מלכה אגדית, לוחמת, של הפרובינציה המערבית קונכט ( Connaght). מייב זכתה במוניטין גרוע במיוחד אחרי שרצחה את אחותה והחליפה חמישה בעלים, שגם אותם רצחה אחד אחרי השני, כדי לזכות בקרקעות, בעדרי הכבשים שלהם, ובמעמדם הרם. לבסוף גם היא נרצחה ונקברה רחוק מממלכתה, על הר הירח, עומדת על רגליה ולבושה בבגדי מלכותה. על פי המסורת, כול העולה אל קברה מביא עמו אבן להניח על הקבר, ולהגדיל את הבליטה שעל ההר וכול הלוקח עמו אבן מהקבר, מסתכן בקללה איומה...
לא רחוק מכאן, בצילו של הר "בן בולבן "( Ben Bulben ), אנחנו עוצרים ליד כנסיית קולומבה הקדוש האנגליקנית, שבכפר דרמקליף ( Drumcliff). קולומבה הקדוש הקים כאן, בשנת 574 לספירה מנזר, שבמרוצת הדורות הפך לכנסייה אנגליקנית. עד היום נותר במקום מגדל האבן העגול , המקורי שלו, ששימש בזמנו מגדל פעמונים ומקום מפלט מהוויקינגים. אנחנו עוצרים בבית הקברות שבחצר הכנסייה, לכבד את זכרו של המשורר והמחזאי האירי הלאומי, ויליאם בטלר ייטס, שקברו נמצא סמוך לדלת הכנסייה. ייטס, בן למשפחה מקומית חשובה בסלייגו, זכה ב- 1923 בפרס נובל לספרות ואני הקטנה, בהיותי תלמידה בגימנסיה ברחובות, שברתי שיניים עם שירי האהבה והטבע שלו שאולי רק כאן, תוך השלווה החובקת, מתחת לעננים השטים, קלטתי באמת את יופיים. מול קברו נזכרתי בחיבה במיס לילי סימון הגרמנייה, המורה האגדית שלנו לאנגלית, שבזכותה הכרנו, בין יתר הענקים, את שירתו של ייטס. על קברו חרוטות מילותיו : "הבט בעין צוננת על החיים, על המוות, אתה הפרש, ועבור הלאה". הנחתי פרח על המצבה והמשכנו בדרכנו, לעבר מערכת מערות מרבל ארץ' (קשת השיש), שנחצבו על ידי מי גשמים ומאפשרות מבט לתוך עבר בן 895 מיליוני שנים... הסיורים במערות המופלאות כוללים הפלגה בסירה אל מקום המפגש של שלושה נהרות תת קרקעיים והליכה מודרכת בין הזקיפים ותצורות אבן הגיר מרהיבי העין. המקום כה פופולארי, עד שבקיץ צריך להזמין מראש מקום לסיור, היוצא ממרכז המבקרים ונמשך שעה ורבע , אחרת מסתכנים באכזבה. את שם המקום העניקה לו קשת אבן גיר טבעית, הניצבת על נהר קלאדאך ( Cladagh ) במקום בו הוא פורץ החוצה מהמערות. אפשר להגיע אליה ברגל, בשביל קצר היוצא ממרכז המבקרים.
אחד מעשרות מעגלי האבן בשדה הקבורה המגליטי קרומור
בלי להרגיש עברנו בינתיים מאירלנד ל"ממלכה המאוחדת ואירלנד הצפונית" והדבר היחיד שהעיד על כך היה המטבע. כאן משתמשים כמובן בליש"ט במקום באירו וגם זה משהו שכדאי להכין מראש. אירלנד הצפונית יושבת בקצה הצפוני של האי, קטנטונת, עם 1.8 מיליוני בני אדם, נופים מדהימים, ערים תוססות, תושבים ידידותיים וכמה מאתרי התיירות היפים באי.
לונדונדרי, הנשיא קנדי, הקלינטונים, קרי ואנחנו
בסופה של נסיעה ארוכה ומתישה הגענו אל העיר לונדונדרי ( Londonderry). שום דבר לא הכין אותנו לתמונה המדהימה של העיר היפהפיה, המתערסלת בין גבעות ירוקות ומתגלה לפתע מתחתינו כמו תמונה יפה, כמעט לא אמיתית.
המלון שלנו ללילה זה, מלון ביץ' היל ( Beech Hill- גבעת עצי האשור), עוד בית אחוזה יפה, נמצא במיקום מצוין, חבוי באזור כפרי, רק עשר דקות נסיעה עד העיר ההיסטורית של דרי. הבית גדוש היסטוריה, עם אלגנטיות של המאה ה- 18, מוקף גנים מרהיבים, ציוריים ומפנק מאוד. החדר שלנו רחב ידיים, מרגיע, המיטה ענקית ונוחה מאוד, כך גם חדר השירותים, שהוא היחיד בכול מסענו עם ברז אחד בכיור במקום השניים (אחד למים חמים והשני לקרים) הרגילים באי. על הקירות מחייכים תצלומים המעידים על אורחי עבר של המלון, הנשיא המנוח קנדי למשל, ביל והילארי קלינטון, ג'ון קרי ועכשיו גם אנחנו. ..אגב, "גבעת עצי האשור" הוא דוגמא מצוינת לשמות ערים, עיירות וכפרים רבים, המבוססים על מלים עתיקות באירית , שציינו מקומות גיאוגרפים, (כמו גבעה), צמחים (כמו עצי אשור) , או משהו מוכר אחר.
בבוקר, יצאנו העירה לבקר באתרי העיר. זכרנו את המראה מאמש והנה גם באור מלא של היום היא כה יפה. קשה לחשוב שעד חתימת הסכם השלום ב- 1998, הייתה העיר מוכת טרור, ושימשה זירה למאבקי דת וטריטוריה עקובים מדם בין נוצרים לנוצרים... תחילתה של העיר במנזר שהקים קולומבה הקדוש (ההוא שאחראי גם להקמת המנזר בדרמקליף) בשנת 546, על הגדה השמאלית של נהר פויל (oyle F ) וקרא לו "דויר" ( Doire, באירית - חורשת אורנים), שהיא דרי (Derry), או לונדונדרי של ימינו. מצאנו מקום חניה (נדיר בהחלט) בצלו של הגילדהול, בית העיריה הניאו גותי, שנבנה ב- 1890 בין הנהר וחומות העיר, ניבנה מחדש אחרי שריפה ב- 1908 ושוב שופץ אחרי שהתפוצצה בו פצצה ב- 1972. הבניין , ששעון דוגמת ה"ביג בן" בלונדון מפאר אותו, מעוטר כולו בחלונות זכוכית צבעוניים, המתארים אירועים מההיסטוריה של העיר. בקומה התחתונה שלו מוצגת תערוכה פתוחה לקהל, מעניינת במיוחד, על "התנחלות" האנגלים באירלנד (שוב תזכורת למשהו). בפינה הדרומית-מערבית של ככר הגילדהול אנחנו מטפסים במדרגות אל החומה המקיפה את העיר ההיסטורית לאורך 1.5 ק"מ. החומה המושלמת, שמעולם לא הובקעה על ידי אויבים, בנויה אבן מקומית אפורה-ירוקה, רוחבה מגיע עד 9 מטרים והטיול עליה נעים במיוחד. עוברים את מוזיאון המגדל המציג במולטימדיה את תולדות העיר, עוצרים בקתדרלת קולומבה הקדוש ובכנסיית אגוסטינוס הבנויה על חורבות מנזר בן המאה ה-6 לספירה, צופים על הנהר עם גשר השלום, שהושלם ב-, 2011 וצורתו צורת האות S - מעין לחיצת יד סימבולית ,על ציורי גרפיטי גדולים, שכמה מהם מעטרים בנינים שלמים, ועל השכונה המערבית של העיר, שכונתם לשעבר של התושבים הקתולים, שב- 1969 הכריזה על ניתוק מדרי האנגלית, וב- 1972 "נכבשה" על ידי אלפי חיילים בריטים , ועדיין מתנוססת בה הכתובת הישנה: "כניסה לדרי החופשית"...
טירה מסתורית, סוללת ענקים וגשר חבלים מפחיד
האירים, בערך כמונו הישראלים, נהנים לשאול מבקרים זרים "איזה מקום הכי אהבתם אצלנו?" כשאמרתי שמאוד אהבתי את דרי, השיבו לי: "חכי עד שתגיעי לבלפאסט". טוב, אנחנו בדרך אליה, מתקדמים לאורך קו החוף הצפוני. ההיסטוריה של אירלנד הצפונית נמצאת לא רק במוזיאונים, אלא גם בכמה מהטירות היפות ביותר באי. על יד העיירה בושמיל, שכמעט כול תייר באי מבקר במבשלת הוויסקי המפורסמת שלה, עוצרים בחוף מרהיב ביופיו, ליד החורבות המדהימות של טירת דאנלוס (Dunluce ), היושבת מאז המאה ה-13, יפה ומסתורית ובודדה, תלויה בראש צוק תלול, שהגלים אינם מפסיקים להכות בו. השקט ממש צועק כאן והמבקרים מתהלכים כמעט על קצות האצבעות. חולפים על פני כמה מפרצונים חוליים, מזמינים, ויורדים אל אתר הטבע היחיד בצפון אירלנד, הנמצא ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו, "סוללת הענקים" ( Giant's Causeway). דרך עפר כבושה יורדת אל החוף ומוליכה ממגרש החניה אל ה"סוללה", שהיא מקבץ של יותר מ- 40,000 עמודי בזלת משושים, מוטלים על החוף ובתוך המים, יוצרים תלוליות וגבעות שלמות , שנוצרו לפני מיליוני שנים מהתפרצות געשית. קל להבין מדוע ייחסו התושבים הקדמונים את הקמת ה"סוללה" לענקים...
גאוות אירלנד- מפעלי הבירה גינס בדבלין
במקום בו קו החוף הצפוני מתחיל לפנות מזרחה, אנחנו עושים את המאמץ האחרון של היום ועוצרים באתר "גשר החבלים" קאריק-א-רד ( Carrick-a-Rede), שהוקם לראשונה לפני 350 שנה על ידי דייגי סלמון מקומיים. עוצרים על מנת ללכת . בנוף הררי קסום, עולים ויורדים, נושמים ונושפים, בשביל עפר ובמדרגות אבן, עד שמגיעים אל הגשר הקצר, כולו 20 מטר, עוברים אותו בגובה מפחיד של 30 מטרים מעל המים מהיבשה אל האי קאריק-א-רד וצופים מגבוה עמוק אל תוך מימיו שהיו בעבר אזור מחיה של דגי הסלמון.
בלפאסט - אובססיה לטיטאניק
קצת קשה לחזור מפניני טבע כאלה לערים הגדולות. אבל יש משהו באווירה של בלפאסט, בירת צפון אירלנד, עיר מודרנית וקוסמופוליטית , צעירה וחוגגת, שעושה אותה נעימה ונוחה, למרות ששמה קשור בהיסטוריה אכזרית וקשה. רק עשרים שנה עברו מאז הייתה בלפאסט עיר של פצצות וכדורים וכבר היא עיר של מסיבות ומוזיקה. העיר מפורסמת בעולם במספנות שלה, שהפכו בימינו לאזור מושך תיירים, וגם כמקום בנייתה של הטיטאניק . האוניה אכן מככבת בה בתערוכת הטיטאניק הגדולה בעולם ובעוד כמה תצוגות בולטות, אבל אני, משביתת שמחה, לא מבינה מה יש להתפאר באוניה, גדולה ויפה ככול שהייתה, שטבעה כבר במסעה הראשון? מרשים מאוד בית העירייה של בלפאסט, שניבנה ב- 1906 בסגנון קלאסי רנסאנסי ומלבד האולמות המהודרים יש בו תערוכה מעניינת על תולדות העיר. כמה חלונות צבעוניים, מצוירים, מאירים נקודות היסטוריות, ביניהן הרעב הגדול במחצית השנייה של המאה ה- 19, שהבריח מהאי מיליוני אירים רעבים במסעות אפיים לארצות רחוקות , עד שהיום יש בעולם כ- 70 מיליון איש , הרואים עצמם צאצאים ישירים של המהגרים הללו, בעוד שבשני חלקי האי חיים רק כ- 6.5 מיליון..
דאבלין - ספר מדהים בספרייה עתיקה
הקטע האחרון של המסע. יורדים מבלפאסט דרומה, לאורך מפרצי החוף המזרחי, לוגמים עוד כוס שוקו בתחנת דלק (משלמים שוב באירו) וכבר משלימים את הקפת האי ומגיעים חזרה לנקודת המוצא שלנו, דבלין, הבירה והגדולה בערי אירלנד, עם קרוב לשני מיליון תושבים, היושבת בשפך הנהר ליפיי ( Liffey). בעיר מתייחסים לשנת 988 כשנת היווסדה כיישוב וויקינגי, למרות שקדם לו כנראה מנזר דתי-נוצרי. ב- 1169 הגיעו הנורמאנים וביססו את שלטונם בכול האי, כשמבצר דבלין הפך למושב המבוצר של השליטים האנגלים (ואני לא נכנסת לפרטים כדי לא להתבלבל). בסוף המאה ה- 16 ניסתה המלכה אליזבט הראשונה להפוך את העיר לפרוטסטנטית, כשיסדה את טריניטי קולג' המפורסם כאוניברסיטה הפרוטסטנטית היחידה וציוותה להפוך גם את קתדרלת פטריק הקדוש לפרוטסטנטית. ההתרחבות הדרמטית של דבלין התרחשה במאה ה- 18, עם בניית בית הפרלמנט, בתי הדואר והמכס וב-1759 גם הקמת מבשלת הבירה גינס ( Guinness) שהייתה למעסיק הגדול ביותר בעיר ולשם המזוהה אתה ביותר ,שעד היום אי אפשר להימלט ממנו עם כול שלטי הפרסום לבירה הפופולארית. ב- 1916 התחיל מרד האירים באנגלים ואחרי מלחמת עצמאות שהסתיימה בחלוקת האי ב- 1922 , הייתה דבלין לבירת אירלנד החופשית, עם מנה גדושה של הצלחות ואסונות, אבל תמיד עם אהבה בלתי פוסקת למוזיקה, לאמנות ולספרות, שעליהן גאוותה. יש בה מוזיאונים נפלאים, מסעדות מצוינות, מבחר עצום של אפשרויות בילוי ומיותר להזכיר את הפאבים, שהם מרכז החיים החברתיים בעיר ובילוי חובה לכול מבקר.
ביומיים שנותרו לנו לביקור בדבלין, הקדשנו כמה שעות טובות לטריניטי קולג' ההיסטורי, היכל המדע והתרבות, שבין בוגריו הבולטים היו ג'ונתן סוויפט, אוסקר וויילד וסמואל בקט. ביקרנו במדשאות האליזבטניות המרהיבות שלו, התפלספנו על העולם המשתנה מול פסל הברונזה של הדיקן ג'ורג' סלמון, שב- 1895, בתשובה לפטיציה של 10,000 נשים שדרשו אפשרות ללמוד בקולג', ענה: "על גופתי המתה" ותשע שנים מאוחר יותר, מיד לאחר מותו, פתח להן הקולג' את שעריו והן מונות היום 60 אחוזים מכלל הסטודנטים, טיילנו לאורך "החדר הארוך", בבניין הספרייה הישן, שלאורך 65 המטרים של קירותיו מאוחסנים, בשלוש קומות, מאות אלפי כתבי היד וספרים עתיקים, כשהיהלום בכתר, ספר קלס ( Kells ), מוצג באולמות מיוחדים. הספר מרהיב העין, הכולל את ארבע הבשורות של הברית החדשה, נכתב בלטינית בידי נזירים אומנים באי הסקוטי הזעיר איונה ( Iona) ובעיירה האירית קלס, משם הועבר באמצע המאה ה-17 לדבלין. מה שעושה את הספר הזה למיוחד כול כך הוא האיורים המסובכים והמופלאים שלו , שבלעדיהם היה זה רק עוד ספר עתיק אחד. אין פלא שתורים ארוכים של מבקרים משתרכים בקיץ לפני הכניסה לאולמות התצוגה, אחד המקומות המרגשים והמיוחדים ביותר בדבלין. ביקרנו גם בבניין העיריה, בגלריה הלאומית הנהדרת ובקתדרלת פטריק הקדוש, הגדולה בכנסיות אירלנד, שנוסף לכול אוצרות האומנות שבה, נמצא בה גם קברו של הסופר ג'ונתן סוויפט, שלא רק כתב ספרים נוספים חוץ מה"גוליברים" שלו, אלא גם אהב כול חייו את אסתר ג'ונסון, הילדה שהכיר כשהייתה בת 6, כינה בשם החיבה "סטלה" ונקבר, כמה רומנטי, על ידה, כאן, בקתדרלה. ובעיקר טיילנו ברחובות, על גשרי הנהר, בכיכרות הג'ורג'יאנים, במדרחוב גרפטון העמוס עם החנויות היפות שבו ואמני הרחוב, בחנות הספרים המדהימה The Book Store" " לא רחוק מטריניטי קולג', בה רכשתי עוד ספר אגדות עם, שתינו בירה באזור בילויי הלילה הצפוף והעליז טמפל בר( Temple Bar), שהמוני צעירים מחזיקי כוסות בירה ממלאים את הברים שלו ומתגודדים ברחובותיו, וקינחנו בערב אחרון, יחד עם עוד כמה מאות תיירים ודבלינאים מקומיים, בארוחת ערב מלווה במוזיקה חיה, שירה וריקודים איריים מסורתיים, מוחאים כפיים ורוקעים רגליים יחד עם הרקדנים המופלאים ועם כול הקהל המתרגש. ממוסחר, אבל סוחף, אז למי אכפת.