13.12.2017
 
קאזאן: אלף לילה ולילה בתוככי רוסיה

 

קאזאן: אלף לילה ולילה בתוככי רוסיה

 

מאת אתי ישיב

צילומים: אוריאל ישיב

קאזאן, עיר בה נפגשים מזרח ומערב, ואירופה ואסיה בודקות זו את זו מראש מגדלי כנסיות וצריחי מסגדים. עיר הבנויה על גבעות עם היסטוריה עתיקה, ארכיטקטורה עשירה, תשתיות מודרניות וקהילות בעלות תרבויות שונות החיות יחד בהרמוניה.

עמדנו במרכז קאזאן, על הגדה הימנית של תעלת בולאק (Bulak) מולנו, על הגדה השמאלית, בין חומות ומגדלי ביצורים, נגלה מראה מופלא של צריחי מסגדים, כיפות זהב של כנסיות, מגדלים זוהרים בלבן, כחול, זהב וחום - ערבוביה מדהימה, בלתי אפשרית ויפה כול כך. ובעצם, התמונה שהביאה אותנו אל העיר הזרה הזאת.

ראינו אותה לראשונה בסרטון קצר, שצילם המנצח הרוסי ואלרי גרגייב. גרגייב הגיע לקאזאן לנצח על התזמורת המקומית בקונצרט, ששודר באתר המוזיקה הצרפתי "מצו" ( Mezzo). הוא התפעל והתרגש כול כך מיפי העיר, עד שלפני שידור הקונצרט הקרין ב"מצו" את הסרטון שלו. נכבשנו. מאז עברו אמנם שלוש שנים, אבל הנה, אנחנו כאן. Insenmesez קאזאן! (הלו קאזאן).

 

בולגריה על הוולגה

קאזאן, בירת הרפובליקה הטטרית טטרסטאן (Tatarastan), הינה חבל אוטונומי ברוסיה הגדולה. בראש החבל עומדים נשיא, מועצת מדינה וממשלה. עם קרוב למיליון ורבע תושבים, היא גם הגדולה בערי טטרסטאן והשמינית בגודלה בכול רוסיה. כבר יותר מאלף שנים היא יושבת על גבעה המתרוממת ממקום מפגש הנהרות וולגה וקזנקה (Kazanka), דרומית למוסקבה, רחוקה ממנה 827 ק"מ ומבוגרת ממנה ב- 150 שנה. אגדות רבות שזורות כה עמוק בהיסטוריה שלה , עד שקשה להבחין בין עובדות ומיתוסים, שהיו למורשת התרבותית שלה ועדים לזמנים שחלפו מזמן. אמירים בולגרים אגדיים, חאנים טטרים לוחמנים, נסיכים וצארים רוסים, שליטים מקומיים מרדנים - כול אחד בזמנו תרם למסורות ולמנהגים, לאמונות ולטקסים והעביר הלאה את סודות מלאכות היד העתיקות, הסריגים היפהפיים, הרקמות המדהימות והמוטיבים הלאומיים, המעטרים עד היום בניינים, רחובות, פארקים ומזרקות.

דרקונים מרשימים, הנקראים "זילנט" (Zilant)/ הם סמל העיר ונתקלים בהם בכל מקום בה 

מקור השם "קאזאן" לא ברור. האגדות המקובלות ביותר מייחסות אותו לטטרית המודרנית, לפיה פירושו קדירת בישול , או קומקום. אגדה אחרת מתעקשת שהעיר נקראת על שם הנהר קזנקה, שלתוך מימיו הפיל בנו של חאן ידוע קדירת נחושת, ועוד אחרות טוענות, שהיא נקראת כך על שום דמיונה של הגבעה עליה היא יושבת לקדירה הפוכה ועוד כהנה וכהנה.

גם זמן ייסודה של העיר באזור היסטורי, שהיה ידוע כ"בולגריה על הוולגה" (בין הנהרות וולגה וקאמה), לא לגמרי ברור. הוא נע בין המאות ה- 11 וה- 13 לספירה, כשהבולגרים שעל הוולגה, שישבו באזור מאז המאות ה-9 וה-10 ובירתם, העיר בולגאר, שכנה קצת דרומה משם, הקימו על הגבעה, בגדה השמאלית של הנהר, מצודה גדולה - "קרמלין", מוקפת חומות עץ, שהפכה לאחד ממרכזי המסחר החשובים לאורך דרך המסחר מסקנדינביה לבגדד. הבולגרים האלה, שלא נותר מהם שום מסמך כתוב, היו כנראה שבטים תורכיים נודדים, שענף אחר מהם התיישב בבולגריה הבלקנית. במאה ה- 13 התחילה פלישת המונגולים-טטרים עם מנהיגם טמוג'ין, הלוא הוא ג'ינגיס חאן, מלב אסיה למזרח אירופה, כשהם חוצים את נהר הוולגה, מתפשטים בה במהירות הבזק ויוצרים את האימפריה הגדולה ביותר אי פעם בעולם. על מידת קרבתם של הטטרים למונגולים הדעות חלוקות. יש הרואים בהם שבטים סינים-מונגולים נוודים ויש אחרים, המזהים אותם עם שבטים תורכיים שנדדו מזרחה. כך או כך, ב- 1229 הגיעו המונגולים גם ל"בולגריה על הוולגה". בירתה, בולגאר, נהרסה ושרידי התושבים נטמעו בקרב הכובשים ויצרו את האוכלוסייה הטטרית-קאזאנית. קאזאן, שבינתיים קיבלה על עצמה את דת האיסלאם, הייתה למרכז החבל הצפוני-מערבי של האימפריה המונגולית, או "מחנה הזהב" (Golden Horde) כפי שהאימפריה כונתה אם בשל צבע הזהב של אוהלי המונגולים, אם בשל הרושם העז שהשאיר עושרם של המונגולים על העמים הסלאבים, או פשוט בשל תרגום שגוי של הביטוי המונגולי "מחנה מרכזי". כבר אחרי 1259 הייתה קאזאן לחבל נפרד ואחרי נפילת "מחנה הזהב" במאה ה- 15, הייתה לבירת ה"מחנה של קאזאן"(Kazan Khanate), עם אוכלוסייה נאורה גדלה ומתפתחת, עם מסגדים ומינרטים שמילאו אותה כפטריות אחר הגשם ועם תרבות המבוססת על מסורות מוסלמיות עשירות. סכסוכים רבים עם צארים ונסיכים רוסים הסתיימו ב-1552 בכיבוש העיר על ידי צבאו של הצאר איוואן האיום. רוב תושבי קאזאן נהרגו, מסגדים וארמונות נהרסו, התושבים שנותרו נאלצו להמיר דתם לנצרות ושוכנו מחוץ לגבולות הקרמלין, במקומם מילאו את העיר חקלאים וחיילים רוסים והקרמלין ניבנה מחדש עם מגדלי הגנה חדשים , קתדרלה, כנסיות, ארמון לבישופים , מנזר ומבני אדמיניסטרציה גדולים . כדי למנוע סכסוכים בין הרוסים והטטרים, רוכזו אלה ברובע מיוחד, כשתעלת בולאק ואגם קאבאן (Kaban) מפרידים בינו ובין האזור הרוסי של העיר, חלוקה שנשארה תקפה עד התחלת המאה ה- 20.

 

הרמוניה מוסלמית ונוצרית פרבוסלבית

בעקבות הרפורמות של הצאר פטר הגדול ב- 1708, רוסיה חולקה ל-8 פרובינציות וקאזאן הייתה לבירת הפרובינציה הקאזאנית הגדולה. התסיסות והמרידות לא חדלו עד תקופת שלטונה של קתרינה הגדולה, שבימיה הוחלפו כול בניני העץ בעיר במבני אבן, בוטל האיסור על בניית מסגדים והתחילה ההשלמה הגדולה בין שתי אוכלוסיות העיר. היום, הלאומיות הטטרית אמנם חזקה, אבל האסלאם הסוני מתון, והשילוב הזה של רוסים סלאבים ותרבות אסלאמית סונית עושה את העיר למעניינת במיוחד. השפות הרשמיות בטטרסטאן הן רוסית וטטרית וכול שלט כולל כיתוב בשתי השפות. המוזיאונים של קאזאן מלאים אוצרות עתיקים אבל קו הרקיע העכשווי של העיר מושך לא פחות, עם יער של מגדלי פעמונים ומסגדים.

 

מסגד קול שריף (Kul Sharif) צובע את כול מתחם הקרמלין בגוונים אגדיים של ימי אלף לילה ולילה 

הגענו לקאזאן לפני שעות מעטות. בחודש יוני העיר אך זה התעוררה משנת החורף ועצי הליבנה הרבים מלבלבים עם עליהם הירוקים-טריים לאורך הכבישים הרחבים והנקיים, המובילים העירה מנמל התעופה המקומי (מרחק של 26 ק"מ). נהג המונית הצעיר והסימפטי לא יודע מילה מלבד רוסית ובכול זאת מצליחים לתקשר קצת בעזרת ידיים ורגליים ושלושתנו שמחים כשהוא מתחיל להצביע על אתרים בדרך. מה שמושך את תשומת לבנו הוא הניקיון ועוד נגלה, שזוהי אחת הערים הנקיות ביותר שביקרנו בהן. מחיר הנסיעה עד בית המלון שלנו היה 400 רובל שהם 24 שקלים. תארו לכם.

היינו קצת עייפים אחרי הטיסה שהתחילה בנתב"ג בחמש וחצי בבוקר, נמשכה עם המתנה של שעות אחדות במוסקבה ועוד טיסה של שעה ורבע , שהביאה אותנו לקאזאן במה שאצלנו הוא לפנות ערב אבל בקאזאן, עם 21 שעות אור ביממה, זה בערך אחר הצוהריים. אז הנחנו את המזוודות בחדר (מה חדר, כמעט סוויטה עם סאונה פרטית, שמחלונות חדר השינה שלה נשקפת כנסיית "ההתגלות" האורתודוקסית עם חמש כיפות זהב בראשה ומגדל פעמונים יפהפה צמוד אליה) ויצאנו לשיטוט רגלי ראשון, לאורך רחוב באומן האופנתי, שהוא המדרחוב המרכזי של העיר, ולאורך תעלת בולאק ועד אותה נקודה ממנה ראינו את התמונה הנפלאה ההיא של הקרמלין בכול הדרו.

 

צ'אק צ'אק עם כול דבר

חזרנו למדרחוב באומן. המלון שלנו - מוסד קטנטן עם 7 חדרים בלבד - נמצא במרחק דקת הליכה מהרחוב. סביבו מיתמרים כמה מבתי המלון הגדולים והיפים ביותר בעיר ולא רחוק ממנו נמצאות תחנה של הרכבת התחתית ותחנות של קווי אוטובוס אחדים. לא יכול להיות מיקום טוב יותר. אנחנו מחפשים מקום לאכול בו ארוחת ערב ראשונה. מדלגים על מסעדות בינלאומיות או מקדונלד, ומחפשים כאלו מסורתיות, עם אוכל מקומי. חייבים לדלג גם על מסעדות שהתפריט שלהן כתוב רוסית בלבד ובצוות המלצרים אין לפחות אחד, הדובר קצת אנגלית. עולים לקומה שנייה של אחד הבניינים. על השלט כתוב שם המסעדה יאק יאק (Yak Yak), שברוסית מבטאים צ'אק צ'אק, והוא מעדן מקומי, שעוד אספר לכם עליו. זוהי מסעדת שירות עצמי מלאה סועדים וחשבנו שלארוחה ראשונה יהיה קל יותר פשוט להצביע על המאכלים. מה שחיכה שם במיכלי המזון היה ערמות בורגול, ירקות מבושלים, פיסות עוף, פיסות דגים, לחם, ואנחנו שמחנו להשביע את הרעב ונדהמנו לראות את החשבון שהגיע לעשרים ומשהו שקלים. לשנינו! טוב, זו בהחלט לא מסעדה לתיירים מפונקים והמחיר הזה גם לא יחזור באף מסעדה אחרת, אבל החוויה, החוויה.

מדרחוב באומנה נמתח לאורך שני קילומטרים ומקצה לקצה הוא כמו תיאטרון רחוב תוסס, החי ופועל מבוקר עד לילה. שמו ההיסטורי של הרחוב "הפירצה הגדולה" (Bolshaya Prolomnaya ) התייחס לפריצת החומה בעת המצור של צבא איוואן האיום על העיר, אבל מאז 1930 הוא נושא את שמו של ניקולאי באומן, בוטניקאי יליד קאזאן ומהפכן ידוע. את הכניסה לרחוב מציין שעון מוזר עם ספרות ערביות ומלאכים התוקעים בחצוצרות על ראשו . לכול אורכו אפשר לראות מזרקות (כול אחת והאגדה שלה), פסלים (כמו זה של הזמר המפורסם שליאפין, הניצב ליד כנסיית "ההתגלות" בה הוטבל כתינוק ובה שר במקהלה לפני שזכה לתהילת עולם), העתק הכרכרה של קתרינה הגדולה (כולם מצטלמים בתוכה), בניינים היסטוריים, חנויות, בתי קפה, מסעדות, קיוסקים והמון אומנים: מוזיקאים מכול סוג וסגנון, רקדנים, מתעמלים, להטוטנים, קוסמים, ציירי פורטרטים, מקעקעים ומה לא - אין רגע או מטר משעמם. מצאנו לנו במדרחוב את מסעדת "הבית" שלנו, קפה סקאזקה ( Skazka) - סיפור אגדה) , שעל שולחנותיה המצוירים אכלנו כמה וכמה ארוחות מקומיות נפלאות כמו מרקים, מאכלי בשר ודגים, אחפוצ'מאקים ( Echpochmack )- משולשי בצק (מזכירים בצורתם את אוזני ההמן שלנו) ממולאים בשר או תפוחי אדמה וטעמם עומד עדיין בחיכי, עוגות תפוחים הטובות ביותר שאכלתי אי פעם, וצ'אק-צ'אק. זה האחרון הוא גאוות המטבח הטטרי והמעדן הכי חשוב והכי אהוב - כדורי בצק קטנטנים אפויים בדבש, הנמכרים פשוט בכול מקום, בכול כמות ובכול אריזה, בקיוסקים לאורך הרחוב, בחנויות מזון, וגם בחנויות המזכרות הרבות שלאורך הרחוב.

 

הקרמלין - הלב הפועם של העיר

האתר החשוב והיפה ביותר בעיר הוא המצודה, או הקרמלין, שבמהלך הדורות ניבנה ונהרס פעמים רבות. שליטים באו והלכו, מבני אבן החליפו את בנייני העץ, מגדלי שמירה נוספו על החומה ובשנת 2,000 לספירה הוא זכה להיכנס לרשימת המורשת העולמית של אונסק"ו. זהו גם האתר הראשון בעיר שאנחנו מבקרים בו . נכנסים אליו דרך הכניסה הדרומית, מגדל השעון ספאסקאיה (Spasskaya) האלגנטי, בן המאה ה- 16. הכניסה חינם ואפשר לקבל בשער מפה קטנה באנגלית (יותר טוב מכלום). אנחנו הולכים לעבר הצריחים הדקיקים, הלבנים-כחולים של מסגד "קול שריף" ( Kul Sharif) הצובעים את כול האתר בגוונים אגדיים של ימי אלף לילה ולילה, למרות שהוא בעצם חדש ובנייתו הסתיימה רק ב- 2005. טוב, הוא בכול זאת ניבנה על האתר המקורי של המסגד שנהרס על ידי חיילי איוואן האיום- רגע היסטורי שחי באגדות המקומיות עד היום. צריחי המסגד כמו מתפרצים מהקרקע ומיתמרים למעלה, כשביניהם נחבאת כיפה כחולה גדולה, דמויית פרח לוטוס. אנחנו מתקדמים לאורך החומות (אורכן הכולל הוא 1,800 מטר), מטפסים במדרגות אל קומתם העליונה וצופים בנוף הנהרות והעיר הנשקף מהן. בקומות התחתונות בודקים את חנויות המזכרות: צעיפי משי ססגוניים, כיפות טטריות, תכשיטים, הצ'אק-צ'אק הנצחי, עבודות עץ ומתכת. אלה יחזרו בכול מקום בעיר ואין מה למהר לקנות. הגענו אל המסגד, שהוא הגדול ביותר ברוסיה. לפני הכניסה אני מתעטפת בצעיף גדול ויחד עם מאמינים מוסלמים נכנסנו לאולם הגדול המעוטר בקליגרפיה ערבית יפהפייה, תמונות קרמיקה בנות המאה ה- 16, פסיפסים רומיים, חיטובי עץ ואבן, זכוכית מצוירת וצילומי מקומות קדושים. ממרפסת התצפית בקומה השלישית נשקף נוף נהדר של העיר ומחוץ למסגד, בשורת דוכני מכירה לעבודות יד ומזכרות, נשמרת מין אווירת "מכובדות" וכול המוכרות מתהדרות בכיפות מסורתיות על ראשיהן.

 

המגדל הנטוי של קאזאן

העתיק מכול מבני הקרמלין הוא כנסיית הבשורה (Annunciation), שנבנתה מעץ, בתוך שלושה ימים, מיד לאחר הכיבוש הרוסי ב- 1552. כמה שנים מאוחר יותר עמדה כבר במקום קתדרלת אבן גדולה בעלת חמש כיפות ובמאה ה- 17 נוסף לה מגדל פעמונים בן חמש קומות, שלמרבה הצער נהרס ב- 1930, יחד עם הרבה מבני דת אחרים, במצוות יוסף סטלין. בכניסה, כמו בכול המקומות הקדושים בהם נבקר, אני מתעטפת שוב בצעיף ואנחנו נכנסים לכנסייה, הפעם עם מאמינים נוצריים. עומדים באולם התפילה המרכזי ומשתאים למראה המרשים של קיר האיקונות, שכולם ממוסגרים במסגרות זהב מסוגננות. קהל המאמינים - נשים מבוגרות אבל גם הרבה צעירים - מתפללים ליד האיקונות, מדליקים נרות, משתחווים. שאלנו אם גם בית כנסת יהודי יש בקרמלין, אז לא. אבל מספרים לנו שיש תוכנית מגרה לבנות בו מרכז קהילתי יהודי.

כנסיית "ההתגלות" האורתודוקסית עם חמש כיפות זהב בראשה ומגדל הפעמונים היפהפה הצמוד אליה 

מבנה מרשים אחר בקרמלין הוא המגדל הנטוי של קאזאן, הנקרא על שמה של הנסיכה הטטרית סויימביקה( Syuyumbike), שאיוואן האיום איווה לו לאישה. האגדה , שאפילו המקומיים אינם מאמינים בה, מספרת, כי הנסיכה, שנאלצה להתארס עם הכובש, הסכימה רק בתנאי שיבנה את המגדל הגבוה ביותר בעיר בתוך 7 ימים. איוואן עמד בתנאי והמגדל, אם גם נוטה קצת בגלל מהירות הבנייה (ואולי בגלל שקיעת האדמה תחתיו), הושלם בזמן. הנסיכה האומללה לא השלימה עם גורלה והעדיפה להתאבד בקפיצה מראש המגדל החדש. היה או לא היה (היסטוריונים טוענים שהגברת חייתה עד זקנה ושיבה, נשואה לחאן טטרי...), אבל המגדל , הבנוי מלבנים שרופות חומות-אדמדמות וצריח ירוק בראשו, עומד בקרמלין עד עצם היום הזה ומשמש גם כתעודת הזהות של העיר. ממש לצדו נמצא ארמון המגורים המפואר של נשיא טטרסטאן, שנבנה במקום בו עמד פעם ארמון החאנים הטטרים. במבנים שונים בקרמלין יש כמה וכמה מוזיאונים - מעניינים יותר או פחות. נהנינו מאוד במוזיאון טטרסטאן הקטן, שבו מוצגים פרה- היסטוריים והיסטוריים ( עד שהגענו אל התקופה הסובייטית. הפלקטית). הגברות הקשישות העובדות במוזיאון היו ידידותיות מאוד ובלי מילים הצביעו על הפריטים היותר מעניינים בממלכה שלהן. מחוץ למוזיאון אפשר לראות שרידי קברים עתיקים של חאנים מקומיים, שנחפרו והתגלו ממש שם. בקומה התחתונה של מסגד "קול שריף" נמצא מוזיאון התרבות האסלאמית ובמבנה אחר - השלוחה המקומית של מוזיאון ההרמיטאג' מסנט פטרסבורג, שבימי ביקורנו הוצג בה אוסף נהדר (מתחלף) של אומנות רוסית מודרנית.

רק כמה מילים להשלים את ההיסטוריה של העיר: בשנת 1917, בימי המהפכה הקומוניסטית, הייתה קאזאן לאחד ממרכזי המהפכנים החשובים ברוסיה וב- 1920 עם הקמת "הרפובליקה הטטרית האוטונומית" במרכז הוולגה, הייתה קאזאן לבירתה. כמו בכול רוסיה, גם כאן נהרסו רוב המסגדים והכנסיות. במלחמת העולם השנייה, הצבא הגרמני נעצר רחוק מקאזאן והרוסים העבירו אליה תעשיות צבאיות חשובות, בין היתר בתי חרושת לטנקים ולמטוסים. אחרי התפוררות ברית המועצות חזרה קאזאן והייתה מרכז לתרבות הטטרית וחברה נחשבת בפדרציה הרוסית.

מאז שנת 2000 העיר עוברת תהליך של חידוש וכסף רב הוקדש לעבודות שיפוץ יקרות, שהחזירו לה את הזוהר של פעם. המרכז ההיסטורי, כולל הקרמלין, ניבנה מחדש, העיר הייתה למרכז תעשיה ופיננסים מהגדולים ברוסיה, היא מקושרת עם מוסקבה וערים אחרות ברכבות, בכבישים מצוינים ועם נמל תעופה פעיל. שני קווים של רכבת תחתית פועלים בה (והתחנות, כמו בכול רוסיה, מרווחות ויפות) ורשת קווי אוטובוסים וטראמים, הרחובות שופצו ומיתקני הספורט הנהדרים שניבנו עשו אותה גם לעיר ספורט חשובה, שאירחה כבר אירועי ספורט גדולים (כמו האוניברסיאדה ב-2013, אליפות עולמית בהתגוששות ואליפות ספורט המים). השנה היא מארחת את גביע הקונפדרציות של פיפ"א ובשנה הבאה, 2018, תארח חלק ממשחקי הגביע העולמי בכדורגל. בעקבות כול אלה, גם המשטרה המקומית עברה תהליכי מודרניזציה, הפשיעה בעיר נעלמה כמעט לחלוטין ואפשר לטייל בה ברגל בביטחון מלא.

 

היסטוריה, דרקונים, אגדות ושירים

מאז המאה ה- 19, עת הוקמה בה אוניברסיטת קאזאן ונוסדה העיתונות הכתובה, העיר הינה גם עיר תרבות חשובה עם כ- 40 אוניברסיטאות ומכללות (כולל בית ספר לרפואה נחשב מאוד ברוסיה) ו- 200,000 סטודנטים, עם אולם קונצרטים ותזמורת סימפונית מעולה, עם תיאטראות תוססים, אופרה ומחול פורח, מוזיאונים מצוינים וכבוד רב לסופרים ולמשוררים הלאומיים. כמו למשל עבדוללה טוקאיי (Tukai ), "פושקין" של הטטרים, שחי רק 27 שנים בסוף המאה ה- 19 והתחלת ה- 20 ונחשב למייסד השירה הטטרית הקלאסית ולאחד מאבות השפה הטטרית הספרותית. רוסים וטטרים כאחד מכירים על פה קטעים משיריו ושורות מאגדת "שוראלה" ( רוח עצים זדונית ) שלו, המספרת על חוטב עצים המשטה ברוח העצים הזדונית "שוראלה", יצירה שזכתה גם לגירסת בלט, המועלית בבית האופרה והבלט של העיר. פסל המשורר ניצב בלב הכיכר הגדולה והחשובה בעיר, הנקראת על שמו; או מוסא ג'ליל ( Musa Jalil ), המשורר שכתב את מחזור השירים המפורסם ביותר שלו (""Moabitt Notebook) בימי מלחמת העולם השנייה, כאסיר בכלא הנאצי Moabitt בברלין ואי אפשר להישאר אדיש למקרא השירים האלה, שהקדיש לבתו צ'ולפאן ("כוכב הבוקר" בטטרית) כמו (בתרגום חופשי): "לו הייתי סוס מהיר/ בשעה שהטל נוצץ בעשב/ והרוח נושבת ברעמתי/ בתי, כוכבי, הייתי דוהר אלייך..." לפני הכניסה לקרמלין ניצב פסלו ההרואי, רחוב חשוב נקרא על שמו וגם בית האופרה והבלט של העיר.

 

מתחתנים בסיר

קאזאן פרצה כבר מזמן את גבולות העיר ההיסטורית והיום אנחנו חוצים את הנהר על כביש מצוין המתוח לרוחבו, אל שכונות הגדה הימנית שלו. כאן שולטים בנוף פארקים יפים ומגדלי מגורים וגם מבנה אחד, מסיבי ומוזר קצת, שהפך להיות אחד מסימני ההיכר המעניינים ביותר של העיר. לא ברור מה היה ייעודו המקורי של "ארמון המשפחה", הנראה כמו קדרת בישול ענקית ("קאזאן") המונחת על אח גחלים בוערת. היום הוא משמש כארמון הנישואין של העיר, שמסוגל לקיים עד 100 (!) טקסים ביום בשלושה אולמות שונים, כולל חדרי מנוחה נפרדים לחתנים ולכלות וחדרי קבלות פנים ותושבי העיר בטוחים שהסיר הוא מקור החיות והאנרגיה של העיר. חוץ מצורתו המיוחדת, ה"סיר" הזה מושך מבקרים גם בזכות מרפסות התצפית שלו שבגובה 32 מטרים ומומלץ במיוחד לצפות ממנו לעבר הקרמלין, הפעם מהגדה הימנית של הנהר. השטחים המקיפים אותו מגוננים עם מדשאות רחבות וקשתות של שיחי שושנים, המזמינות ממש לתצלומי חתן-כלה, או סתם תיירים כמונו. מקיפים את הארמון גם פסלי דרקון מרשימים, הנקראים זילנט ( Zilant ), שהם סמל העיר ונמצאים פשוט בכול מקום - במוזיאונים, על דפי ספרים ומגזינים, ברחובות, בכנסיות, במסגדים, בכניסה לתחנות הרכבת התחתית. הזילנטים הם מגיני העיר, מקור הקסם שלה, שומרי התרבות, הידע והאוצרות.

 

האוצרות באגם

הרובע הטטרי הישן נמצא על גדתו הימנית של אגם קאבאן ( Kaban) , שתעלת בולאק מחברת אותו עם נהרות הוולגה והקזנקה. האגם הקטן עם המזרקה בתוכו, מוסיף נקודת חן לעיר ומשמש גם את ספורטאי המים שלה, המשייטים בו להנאתם. אגדה מקומית מספרת, שלפני הכיבוש הרוסי ב- 1552, השליכו החאנים העשירים את אוצרותיהם לתוך האגם. עד היום יש המחפשים בו את האוצרות ההם...אגדה אחרת מספרת ששם האגם נקרא על שמו של הנסיך הבולגרי קאבאנבאק ( Kabanbak), שבזמן הפלישה המונגולית-טטרית, נמלט מבירתו אל האגם ובנה לידו מצודה. טיילנו לאורכו בצל עצי הצפצפה, נהנים למראה המבנים היפים שעל גדותיו, ומהרוח הנעימה המלווה אותנו. הבתים היותר עתיקים ברובע ההיסטורי הם בתי עץ ססגוניים, צבועים אדום, ירוק, צהוב, ושימשו פעם גם כמגורי המשפחות וגם, בקומות התחתונות, כחנויות, מחסנים או אפילו כדיר לעזים. הרובע מתהדר בכמה מסגדים מעניינים, כמו מסגד מארג'אני (Marjani ) שניבנה במאה ה- 18 באישורה של קתרינה הגדולה מתרומות של מאמינים והוא היחיד בעיר ששרד את העידן הסובייטי והיה פעיל לאורך כול התקופה. המסגד בן שתי הקומות בוהק בלבן וירוק, מוקף חומות, וצריח מיוחד מתרומם מתוכו, מוקף מרפסת תצפית יפה. המסעדות ברובע מציעות כמובן תפריטים מסורתיים והן מקום מצוין לבלות בו ערב מקומי. יש בו גם כמה אכסניות ובתי מלון קטנים. "טטר אין" למשל היא מסעדה גדולה, המטפחת בחצרה מיני חווה עם עזים, תרנגולות וסוסי פוני לשמחת לב ילדים ומבוגרים.

 

למי צלצלו הפעמונים

בשמונה בערב היה עדיין אור מלא בעיר ובדרך חזרה אל המלון הקטן שלנו עצרנו במגדל הפעמונים של כנסיית "ההתגלות" - אפיפאני ( Epiphany ) בת חמש הכיפות, "השכנה" שלנו. מאז בנייתה במאה ה- 17, עברו על מי שהייתה פעם קתדרלה, ימים קשים ובתקופה הסובייטית היא אפילו הוסבה למרכז ספורט. מגדל הפעמונים שלה, שניבנה רק במאה ה- 19, מתרומם לגובה של 74 מטרים, נמצא ממש ברחוב באומן והוא אחד המבנים הדומיננטיים ביותר בנוף האורבני של קאזאן. הצטרפנו אל נועזים אחרים וטיפסנו בגרם המדרגות המשונה שלו עד למרפסת התצפית, שהפעמונים התלויים בה נגעו כמעט בראשינו. העיר הייתה פרושה לפנינו על כול מחמדיה וכיפותיה וצריחיה. איזה מראה מרהיב!

העתיק מכול מבני הקרמלין הוא כנסיית "הבשורה" (Annunciation). לידה המגדל הנטוי של קאזאן

ובלי קניות הרי אי אפשר, אז בדקנו את העניין. יש בעיר כמה מרכזי קניות יפים והרבה חנויות אופנה, נעלים, מחשבים, טלפונים - כול מה שיש היום בכול מקום בעולם. רק מה, הכול "על יד" ולמרות המחירים המפתים, זה לא היה לגמרי זה... ניסינו גם חנויות ספרים ובחנות הגדולה ביותר בעיר מצאנו רק ספר תיירות אחד מתורגם לאנגלית וכמה ספרים קלאסיים באנגלית .ודווקא בחנות מזכרות אחת, ברחוב באומן, גילינו חוברת אגדות מקומיות, דקיקה ודלה. בטח שקניתי. וגם לקחנו אתנו הביתה אריזה אחת של צ'אק צ'אק, לכבד את המשפחה.

אכזבה אחת נחלנו, כשניסינו להיפגש עם יהודים תושבי קאזאן. בית הכנסת נמצא בלב העיר, והיה קל לזהות אותו בעזרת החנוכייה הגדולה הניצבת במדרכה, לידו. לצערנו החמצנו את תפילת יום השישי ובכול הימים הבאים לא מצאנו במקום איש פרט לשומר הרוסי, שאתם כבר מנחשים- לא ידע מילה חוץ מרוסית, אבל לפחות הניח לנו להיכנס לראות את הבית. לאורך תקופת שלטון הצארים המגורים בקאזאן היו אסורים על היהודים. רק בסוף המאה ה- 19 הותר למספר קטן של סוחרים יהודים להתיישב בה. בית הכנסת ניבנה ב- 1915, אבל לא עברו ימים רבים והוא הוחרם על ידי הסובייטים והפך למרכז תרבות למורים. אחרי 70 שנה הוא הוחזר לקהילה, במצב של חורבה. עשרים שנה עברו עד שהקהילה הצליחה לשקם אותו בעזרת השלטונות המקומיים ותורמים יהודים. ב- 2015 , 100 שנים לאחר בנייתו, נחנך הבניין המשופץ ברוב עם והוא באמת גדול, אלגנטי מאוד, מרשים, ומזמין גם מבחוץ עם קירותיו הוורודים וגם בתוכו - עם רהיטי עץ כהים, מכובדים ופרוכת ארון הקודש הרקומה להפליא עם המילים "שמע ישראל".

כיוון שהרומן שלנו עם קאזאן התחיל בקונצרט (ההוא עם המנצח גרגייב), סיימנו את הביקור בעיר בקונצרט מיצירות מוצרט שניגנה תזמורת טטרסטאן בבית היפה שלה, עם האקוסטיקה המופלאה, במרכז התרבות של העיר. סגרנו את המעגל.