נאפולי: יפהפיה בלה ומושכת
מאת אתי ישיב
צילומים: אוריאל ישיב
נאפולי, בירת החבל האיטלקי-דרומי קמפאניה, עם כמיליון תושבים, היא, אחרי רומא ומילאנו, העיר השלישית בגודלה באיטליה. העיר בעלת המוניטין המפוקפק שדבק בה כעיר של גנבים וכייסים, מתגלה כיפהפייה זקנה, השומרת על יופייה למרות הקמטים, העוני והפשיעה, והיא תוססת, שוקקת חיים, חיונית, רבת צבעים, וקצת תיאטרלית, עם שווקים, ניחוחות, מאות בנינים עתיקים, סמטאות קסומות, תרבות ואמנות ובנוסף, בעלת מיקום ללא תחרות - אחד המפרצים היפים בעולם, כשהיא מתרוממת בו באלגנטיות מחוף הים אל הגבעות בצלו של הר הגעש ווזוב.
בשנים הארוכות שעברו מאז ביקור קודם בנאפולי, זכרתי בעיקר את האתרים שבסביבתה. הביקור הפעם היה גילוי מחדש והפתעה מוחלטת ונהדרת.
לפי המיתולוגיה היוונית, נאפולי נוסדה סביב קברה של הסירנה פרתנופה (Partenope), סירנת החן שחיזרה אחר אודיסאוס במהלך מסעותיו, נדחתה על ידו, נסחפה אל החוף ומתה בו. זה באגדה. בחיים האמתיים, פרתנופה נוסדה על ידי היוונים ומשגדלה והתבססה, כינו אותה "העיר הישנה" (Palaeopolis) והקימו לידה "עיר חדשה" (Neapolis). זו הייתה מרכז מסחרי משגשג, שהצליח לשמר את השפה, הלבוש והמנהגים היווניים גם לאחר שהרומים כבשו אותה במאה הרביעית לפני הספירה. האימפריה הרומית התפוררה ואת מקומה בנאפולי תפסה שורה של כובשים אחרים: הביזאנטים, הנורמאנים, הצרפתים, הספרדים וכשלבסוף איטליה התאחדה, חשו הנאפוליטנים (ועד היום הם חשים כך) ככבושים ונשדדים בידי האיטלקים הצפוניים ותולים בהם את כול תחלואי עירם. בכול אופן. אם בנאפולי עצמה נותרו רק מעט מאוד שרידים מהעיר היוונית-רומית, הרי ערי הלוויין שלה, פומפיי והרקולנאום (עוד נגיע לשם) נשארו עד היום, הראשונה, שהייתה קבורה מתחת לאבק וולקאני והשנייה מתחת לבוץ וולקאני, עדות חיה לחיים בתקופה הרומית.
מענגת, שלווה, עשירה ומפוארת
בית המלון שלנו נמצא סמוך לתחנה המרכזית גריבאלדי, הגדולה והחדישה, המרכזת את כול אמצעי התחבורה של העיר, ולכיכר גריבאלדי האלגנטית שמעליה, המוקפת מסעדות וחנויות. הסביבה אולי אלגנטית, אבל , לאחר הפצרות פקיד הקבלה החביב במלון, השארנו את הדרכונים, הכסף והתכשיטים (כולל טבעת הנישואין) ליתר בטחון בכספת ויצאנו לשוטט ברגל לעבר העיר ההיסטורית. היכרות ראשונה עם העיר וכבר אנחנו נבלעים בתוך הרחובות הצבעוניים והמבולגנים, הסמטאות הצרות, המקסימות, מרוצפות האבן, שקירות בתיהן העתיקים מתקלפים והכביסה תלויה ביניהם על חבלים המתוחים בין בית לבית, הכנסיות הרבות, המנזרים, המוזיאונים, הארמונות המפוארים והכיכרות היפות, מלאות החיים. חבורות של נשים ממלאות את בתי הקפה הקטנים, לוגמות ספלי אספרסו, אוכלות עוגיות גבינה מתוקות או סברינות רום בלתי נשכחות, וממלאות את החלל בקולותיהן המתנגנים. האנשים החלטיים ונדחפים בתורים (מזכירים אנשים מארץ ים תיכונית אחרת), אבל גם ידידותיים ומתחשבים וממהרים להציע מקום ישיבה באוטובוסים. אכזבה מרה ספגתי מכך, שאף אחד מבני נאפולי ששאלנו, לא שמע על הסופרת אלנה פרנטה ושלושת הספרים הנפלאים שכתבה על נאפולי ("החברה הגאונה"), שבארץ הם רבי מכר היסטריים. כשכבר גילינו מישהו שהכיר, התברר כי שכונת העוני שפרנטה מספרת עליה נמצאת לא רחוק מתחנת גריבאלדי (שגם היא מוזכרת בספרים) ובעצם אין מה לראות בה, אלא כמה חנויות עלובות ברחובות מכוערים ומסוכנים. לצערנו לא הספקנו לבקר שם והתנחמנו בכמה אתרים אחרים המוזכרים בספר, כמו תחנת גריבאלדי, הרחוב העשיר ויטוריו עמנואלה , או האי הקטן איסקיה בו בילו גיבורות הספרים את חופשות הקיץ - כולם חלק מהסיפור.
סמטה ציורית עם כביסה מתנפנפת, טיפוסית לנאפולי
מתחילים את הסיור בעיר במה שנחשב ללב העתיק של העיר - הקתדרלה, או ה"דואומו" ( Duomo), השוכן במרכז צומת דרכים יוונית-רומית וסביבו כול המרכז ההיסטורי ("צ'נטרו סטוריקו") של נאפולי. שארל הראשון מאנז'ו, מלך נאפולי וסיציליה, הוסיף לעיר בסוף המאה ה- 13 מבצרים, ארמונות, מונומנטים וכנסיות והפך אותה ליפה כול כך, שמשוררים וסופרים היללו את יופייה (ג'ובאני בוקאצ'יו למשל, הסופר בן המאה ה- 14 הידוע ככותב ה"דקאמרון", הגדיר אותה כ"מענגת, שלווה, עשירה ומפוארת"). בין היתר הקים שארל, על בסיס שתי כנסיות קיימות, "דואומו" מהודר, שעבר הרבה שינויים וסגנונות במהלך הדורות, אבל נשאר תמיד פעיל ומפואר. נותרו בו עד היום בזיליקה נוצרית מימי הביניים המוקדמים (סנטה רסטיטוצה), אגן טבילה קדום העשוי מבזלת מצרית, קפלה עם עיטורים גותיים מקוריים (קפלת מינוטולו), ריצוף פסיפס וציורי קיר מרהיבים בני המאה ה- 13 ובמאה ה- 17 נוספה קפלת סן ג'נארו , הקדוש הנערץ על העם, שהוצא להורג על ידי הרומאים. הקפלה מעוצבת בעושר רב בסגנון הבארוק ומושכת אליה את רוב המבקרים בדואומו. מאחורי המזבח הראשי בקפלה שמורים שני בקבוקי זכוכית המכילים את דמו של הקדוש, שפעמיים בשנה אמור ליהפך לנוזל, שאם לא כן, העיר תיהרס באסון כבד...ומי אנחנו שנפקפק...
מעבר לפינה, בסמטת ויה דיי טריבונאלי 3, מול עמוד גבוה הנושא עליו את פסלו של סן ג'נארו, נמצאת כנסייה-גלריה קטנה ומתומנת, "פיו מונטה דלה מיזריקורדיה " (Pio Monte Della Misericordia). מעל מזבח הכנסייה תלוי הציור המרגש ביותר שראינו בנאפולי (וראינו הרבה) - "החסד הרומאי" (Carita Romana) של קרוואג'ו. לפי האמונה הנוצרית, שבעת מעשי החסד מבטאים את המידות הטובות הדרושות לאדם (האכלת רעב, השקיית צמא, הלבשת עירומים, ביקור חולים, הכנסת אורחים, פדיון שבויים וקבורת המת) ואנחנו עמדנו שעה ארוכה מהופנטים ונרגשים מול הציור החושני וגדול הממדים, מגלים בין האלכסונים והאורות והצללים האופייניים של הצייר את מעשי החסד הארציים כול כך, אחד לאחד, כשמריה וישו מרחפים מעליהם ומייצגים את החסד העולמי.
הפיצריה הראשונה בעיר שהמציאה את הפיצה
אנחנו פונים אל הרחוב הישר ספקנאפולי, שהוא כה ארוך, עד שחולק לשבעה קטעים בעלי שבעה שמות שונים. מקבץ הכיכרות, הכנסיות, הארמונות ובתי המגורים שלאורך הרחוב הופך אותו למעין מוזיאון פתוח, ממש בתוך העיר. עם כול החנויות, בתי הקפה ודוכני הרחוב, ההמונים הצובאים עליהם והסטודנטים הצעירים המסתופפים ליד האוניברסיטה בפיאצה סן דומניקו מאג'ורה הרנסאנסית, ספקנאפולי הוא רחוב כייפי, שוקק חיים וצבעוני. מצאנו בו גם את הפיצריה הוותיקה והראשונה בנאפולי, לפחות על פי השלט המוצב ברחוב, שלצערנו הייתה סגורה ואני לא יכולה להעיד על איכות הפיצות שלה, אבל יכולה בהחלט לספר, שכול הפיצות שאכלנו בנאפולי, בה המציאו את הפיצה, היו נהדרות, אפויות בתנורי לבנים, זולות מאוד והכי טעימות בעולם.
הדואומו היפהפה באמלפי
אחרי אתנחתת הפיצה המשכנו את הטיול לאורך הרחוב, כשאנחנו עוברים מאתר מדהים אחד לשני ולשלישי... עוברים את "בית החולים לבובות", את ארכיון המדינה ששמורים בו מסמכים עתיקי יומין, כיכר קטנה עם פסל מוזר של האל המצרי נילוס, שכנראה הובא עוד בתקופה היוונת-רומית על ידי סוחרים מאלכסנדריה, וכנסיית סנט אנג'לו א נילו הסמוכה, בה נמצאת מצבת קברו של החשמן בראנקאצ'ו (מי שהקים את הכנסייה), שפיסלו בפיזה דונאטלו (האמן הנפלא בן המאה ה- 15) ומיקלוצו ושלחו לנאפולי בספינה. אחר הצהריים, רגע לפני שנסגרה, הספקנו להיכנס גם לכנסיית סנטה קיארה , מקום קבורתם של כמה משליטי העיר וליהנות מרגע של שקט בחצר הפנימית המופלאה שלה המחופה אריחים ושורות של קשתות מעטרות את ערוגותיה המסוגננות.
הנעליים מרחוב טולדו
רחוב חשוב אחר בנאפולי הוא ויה טולדו, המרכז המסחרי של העיר שהחנויות הכי יפות (כך לפחות טוענים בני נאפולי) נמצאות בו. כשחזרנו הביתה אחרי ימים אחדים בנאפולי, היו רבים מנוסעי המטוס לתל-אביב נעולים בנעלי ספורט חדשות שקנו ברחוב טולדו. כנראה שגם המחירים שם יפים... באזור זה נמצא גם קסטל נואובו (המבצר החדש), הגובל בנמל המעבורות של נאפולי ובולט בין הבניינים האלגנטיים, הכנסיות המפוארות , פאלאצו ריאלה המלכותי והחנויות הרבות. למרות שמו, "המבצר החדש", זהו המבצר העתיק ביותר בנאפולי, שניבנה עוד במאה ה- 12 על ידי הנורמאנים (טוב, אז הוא היה חדש). כינוי אחר של המבצר הוא "הביצה" וכול כך משום שהמשורר וירגיליוס, במאה הראשונה לפני הספירה, קבר ביצה במקום שלימים ניבנה בו המבצר, וקבע, שביום שהביצה תיסדק, נאפולי תחרב. במתחם המבצר יש כמה מוזיאונים שלא משכו במיוחד את לבנו, והאלמנט היפה ביותר שמצאנו בו הוא שער ניצחון מפואר שאלפונסו מאראגון הקים לזכר אחד מניצחונותיו בכניסה, בין מגדלי השמירה המרשימים.
אוטובוסי כייסים
הזמן עובר במהירות ואני כבר בלחץ. יש עדיין כה הרבה לראות - ועל מה לוותר? בטח לא על המוזיאון הלאומי לארכיאולוגיה וגם לא על המוזיאון הלאומי קאפודימונטה. הנסיעות אליהם היו גם ההזדמנות שלנו לנסות את מערכת התחבורה העירונית וכך גילינו כמה קשים החיים בנאפולי. הרכבות התחתיות, וגם האוטובוסים, מגיעים בתדירות של כול 20 -30 דקות. הפסדת רכבת? תמתין נא חצי שעה, בה תתמלא התחנה עד אפס מקום וכשהרכבת, סוף סוף תגיע, תידחק, תרמוס ותעלה עליה לא חשוב באיזו דרך... האוטובוסים הם סיפור אחר. גם הם מגיעים כול 30 דקות, אבל הם קטנים, עם 18 מקומות ישיבה וכ- 50 (או כמה שנדחסים) מקומות עמידה...תארו לכם את הצפיפות ואת החגיגות של הכייסים, שזוהי זירת פעילות חשובה ביותר שלהם. ומילה על המכוניות הנעות בכבישי העיר במהירות צב בגלל פקקים. לנהגים בנאפולי יש כנראה בעיית ראייה חמורה. הם לא רואים תמרורים, הם לא רואים הולכי רגל והם מתעלמים לגמרי ממעברי חצייה.אני גם לא הבנתי, מדוע, דווקא כשהאיש הקטן , הירוק, ברמזור, התחלף לאדום, פרצו כול הולכי הרגל לתוך הכביש. נראה שחוקי תנועה הם לא משהו מקובל על הנאפוליטנים. איך שהוא שרדנו והגענו.
לימונים בכל גודל ולימונצ'לו , "המשקה הלאומי" של אזור קאמפניה
המוזיאון לארכיאולוגיה, אחד החשובים בעולם, שוכן בבניין עתיק בן סוף המאה ה- 16, שבעברו שימש את חיל הפרשים המקומי, את אוניברסיטת נאפולי, הוסב למוזיאון ולספריה ורק ב- 1957 קיבל את ייעודו כמוזיאון לארכיאולוגיה, כשעבודות השיפוץ בו נמשכות עד היום. מוצגים בו אוספים נהדרים שהגיעו מאתרי קמפניה ודרום איטליה. אוספי פסלים (הרבה יוונים-רומים, חלקם עותקים עתיקים מפסלים שאבדו); אוסף מצרי מדהים ויקר מימי הממלכה העתיקה (האלף השלישי לפנה"ס) ועד העידן הרומי ובו פסלים, מומיות, צלמיות קבורה; אוסף אבני חן; פסיפסים , חפצי בית ציורי קיר מפומפיי - עולם שלם שאסור להחמיץ.
באוטובוס המקרטע ומטפס המשכנו עכשיו עד לפארק קאפודימונטה (Capodi monte ) והמוזיאון הלאומי לאמנות, הנמצאים באזור הצפוני ביותר והגבוה ביותר של העיר (כמו שמעיד שמו, "ראש הגבעה") וכבר בדרך ראינו את ראשו האדום של המוזיאון מציץ מעל גגות הבתים וצמרות העצים. הארמון העצום שבנייתו נמשכה יותר ממאה שנים, היה מיועד בתחילה (אמצע המאה ה- 18) לשמש בית קיט- ציד לשארל השביעי לבית בורבון, וסופו - ארמון ענק בעל ארבעה אגפים, המקיפים חצר פנימית גדולה. הארמון עבר גלגולים שונים עד שב- 1957 נפתח לציבור כמוזיאון הלאומי והוא מכיל אוסף אמנות מדהים, שרובו היה שייך לשושלת הבורבונים ונקרא על שם אמו של שארל, אוסף (אליזבטה) פארנזה ( Farenze).
שלוש קומות ו- 160 חדרים הם משימה בלתי אפשרית לביקור אחד. החלטנו להתרכז באוסף פארנזה, המוצג בקומה הראשונה ובו עבודות של הציירים החשובים ביותר באירופה ובאיטליה במאות ה- 15 וה- 17. היופי בלתי נתפס ובילינו שעות עם עבודותיהם של בליני ובוטיצ'לי , מיכאלאנג'לו וקאראצ'י , התרגשנו מאלו של רוסו הפלורנטיני ורפאל, ברויגל האב וואן דייק, השתאינו למראה נאפולי במאה ה- 15 הנשקפת ב"טאבולה סטרוצי" ומישו המולקה של קראוואג'יו, שאחריו אמרנו די. אמנם לא ראינו אפס קצהו של המוזיאון, אבל עזבנו עם חוויה אדירה.
נאפולי, כמו שכבר אמרנו, שוכנת באחד המפרצים היפים בעולם ואנחנו יוצאים מהעיר לראות את האוצרות הנמצאים בסביבותיה.
האתר המפורסם ביותר הוא העיר פומפיי, שנקברה תחת האפר בהתפרצות הר וזוב בשנת 79 לספירה, אבל אחרי שהותשנו במוזיאונים הענקיים, החלטנו להסתפק באחותה הקטנה יותר של פומפיי, העיר הרקולנאום ( Herkulaneom), שבאותה התפרצות נקברה תחת שכבה עבה של לבה ובוץ ומאז המאה ה- 18 נחפרת ומתגלה בכול נפלאותיה. הממדים הקטנים שלה (כחמישית משטח פומפיי) מאפשרים לראות ממש את כולה בתוך 3-4 שעות, בלי תחושה של "עוד לא הספקנו כלום".
נסענו להרקולנאום ברכבת המקומית "צ'ירקומווזוביאנה" Chircumovesuviana)), היוצאת מהתחנה המרכזית גריבאלדי ומגיעה עד סורנטו. דווקא לרכבת הפרוורים הקטנה והזולה הזו יש תדירות נוחה יותר - כול 20 דקות ותוך כ- 20 דקות הגענו איתה לעיירה העכשווית ארקולאנו, היושבת בצילו הפוטוגני מאוד, אך גם המאיים מאוד של הר וזוב ובתחומה שוכנת העיר העתיקה, ה"קבורה".
יום ראשון בשבוע, אביב, שמש נעימה, רוב החנויות ברחוב הראשי של העיירה סגורות. רק כמה פיצריות פתוחות, מחכות לתיירים וגם שוק "שמעטס" קטן ברחוב צדדי. אנחנו מטיילים לאטנו ושמים לב לחבורות של גברים המתגודדים לאורך הרחוב יחידים, זוגות, שלישיות או להקות שלמות. רובם עם אניצי זקן, לבושים חליפות קצת מרופטות, חובשים מגבעות, עומדים בשקט, בוהים בעוברים ושבים או מנהלים דיונים בקולי קולות. למה הם מחכים? שאלנו. "מה פתאום מחכים. הם פשוט מבלים ברחוב את השעות הפנויות של יום ראשון ... כול יום ראשון... נו, מה עוד יש לעשות כאן... ".
1,700 שנה מתחת לבוץ
הרחוב הארוך נמשך עד האתר הארכיאולוגי, הנמצא מתחת לכביש בעומק של כשישה עשר מטרים. הולכים לאורך הגדר והאתר כולו פרוש לעינינו כמו מפה וקל להבחין ברחובות החוצים אותו שתי וערב. מעבר שיפועי, מקורה, מוביל אותנו אל הכניסה לעיר וכבר מהצעד הראשון אנחנו מרגישים כאילו נחתנו בעידן אחר ובאווירה אחרת.
שרידי התושבים של הרקולנאום , העיר שכוסתה בבוץ בשנת 79 לספירה, בהתפרצות הר הגעש ווזוב
הרקולנאום הקטנה, שנוסדה במאה החמישית לפני הספירה, שימשה בעת האסון של 79 כעיירת נופש לאריסטוקרטיה הרומית. עיירה שלווה לצד הים, עם נמל טבעי והרבה ירק, עצי לימונים וכרמים, שתושביה (כ- 4,000 נפש) הם יורדי ים ודייגים. שכבות הבוץ והסלעים שזרמו מן ההר וכיסו את העיר, שמרו עליה במשך כ- 1,700 שנים מהשפעות מזג אוויר ומשודדי עתיקות וכך אפשר לראות בה היום בנייני קומותיים עם חלקי עץ מאובנים- מקוריים, חנויות עם מדפים, טברנות, פאבים, מרחצאות לנשים ולגברים עם מיתקנים לחימום מים, סורג עתיק, אולמי ספורט, ציורי קיר, פסיפסים, כדים , פרטי ריהוט, שלטי פרסומת לחנויות, מזבח קבורה ופסל של סנטור רומי ידוע ושורת בתי קימרונות ששימשו במקור כמחסנים ו"חניוני" סירות ובעת ההתפרצות הסתתרו בהם אנשים מהבוץ הנשפך, עד שכיסה גם אותם ועצמותיהם שמורות שם עד עצם היום הזה. לכמה שעות שלא ייאמנו חזרנו כמעט אלפיים שנה בזמן ולבנו היה עם האנשים האלה, שלא יכלו לטבע.
יום יפהפה אחר היינו תיירים ליום באי החלומי קאפרי, השוכן קרוב לחצי האי סורנטו והוא אחד מיעדי התיירות הבינלאומיים הכי מפורסמים והכי נחשקים בעולם. נופי הסלע הנהדרים שלו, האקלים הנוח והצמחייה הפראית הממלאה אותו, שבו את לבם של שני קיסרים רומאים: אוגוסטוס וטיבריוס. זה האחרון, בחר לסיים כאן את חייו, כשהוא שולט ברומא מהווילה המפוארת שהקים ושרידיה קיימים בקאפרי עד היום. האימפריה ואיתה ארמונות הפאר התפוררו. החיים באי חזרו להתנהל בשקט ובשלווה, כשהתושבים חיים מדיג ומחקלאות. רק במאה ה- 19 התחילו לפקוד אותו מבקרים מהעולם. בתחילה אנשי שם אינטלקטואלים, סופרים ומשוררים, אמנים, שחקנים, מוזיקאים ופוליטיקאים, ובעקבותיהם הגיעה התיירות העממית, ששינתה לגמרי את החיים באי, כשהתושבים חיים היום בעיקר משירותי תיירות. דבר אחד לא הצליחה התיירות לקלקל, והוא היופי המיוחד של האי.
קאפרי - האי הנישא על כתפי סלעים
יצאנו לקאפרי ברחפת ממזח המעבורות שבאחורי "המבצר החדש" בנאפולי וארבעים וחמש דקות מאוחר יותר הגענו אל מעגן העיירה "גראנד מרינה" באי. האי הירוק מוקף שרשרת סלעים גירניים, מחורצים, הטובלים במים הכחולים וכאילו נושאים אותו על כתפיהם. את הגבעות מסביב, עם הירק הסבוך, מנקדות וילות לבנות, מבודדות, עם גגות אדומים, עטורות שיחי בוגונוויליה לוהטים באדום וכתום, והן עושות חשק להיכנס אליהן, לא לצאת שבועיים ורק ליהנות מהשקט ומהיופי. גראנד מרינה לעומת זאת, היא עיירת תיירות טיפוסית, עם המון חנויות לביגוד נופש, לכובעים בכול צורה, גודל וצבע ולמזכרות שגרתיות, פיצריות וגלידריות. זה גם המקום לצאת בסירות לסיורים ארוכים או קצרים מסביב לאי ותבחרו לכם - סירות קאנו לא מקורות לשניים, סירות גדולות יותר, אחרות מקורות - בכול פינה ממתינות הצעות מפתות. בחרנו לנו סירה ויצאנו להפלגה בת שעתיים וחצי מסביב לאי, לאורך קו החוף המסולע, המערות הרבות, המפרצונים והצוקים האנכיים היורדים לתוך המים. התחנה הראשונה - המערה הכחולה, שהיא כנראה האתר הידוע ביותר בקאפרי ואין תייר שאינו מגיע אליה. מה שאומר, שבכניסה למערה צריך לחכות בתור לא קטן. חיכינו בשמש הקופחת, שמחים בהחלטתנו לשוט בסירה מקורה. כדי להיכנס אל המערה הקטנה עוברים לסירות לשניים, שמפעיליהן מנווטים קודם אל הקופה, הגובה 14 אירו מכול נוסע, ומשם, דרך הכניסה הנמוכה, פנימה. שניות אחדות של חשכה מוחלטת ואז נראים לפתע המים הכחולים. אחראיות לתופעה קרני האור, שאינן נכנסות אל המערה במישרין וכשהן נשברות במים, הן צובעות אותם בכחול עמוק, כחול יותר מחולצות "הפועל" של פעם. לא הספקנו לעכל וכבר עברו שלוש ארבע דקות והסירה בדרך החוצה, כשסירות אחרות נדחפות להיכנס במקומנו אל הפלא הכחול. השעות הבאות זימנו לנו עוד מראות קסומים - מערה ירוקה, מערה שעל דפנותיה דבוקים אלמוגים אדומים, קבוצות סלעים גדולים בתוך המים, מערה לבנה ושער טבעי בסלע ענק, שהסירה שלנו קטנה מספיק כדי לעבור דרכו לקול תשואות הנוסעים.
חיפשנו חופי רחצה וגילינו שבעצם אין דבר כזה באי. במקום חולות דקיקים-זהובים שאנחנו רגילים להם בארץ, יש רק משטחי זיפזיף גס בין הסלעים ופה ושם מציב מישהו סוכך, או פורש מגבת וחולם שהוא בחוף.
777 המדרגות של הקיסר טיבריוס
במקום הגבוה ביותר בארי שוכנת העיירה "אנאקאפרי". מאז קראנו לפני שנים רבות את "מגילת סן מיקלה" , האוטוביוגרפיה של הרופא השוודי אכסל מונתה ( Munthe Axel ), הפכה העיירה מושא געגועים וערגה עבורנו. מביקור קודם זכרנו אותה אפופה ריחות של פריחת עצי לימון ובפינו נותר עדיין טעמם של לחם שחור טרי, גבינות עזים ויין אדום, ששתינו באכסניה קטנה. מונתה הגיע לכאן כצעיר בן 18, טיפס את 777 המדרגות, "סקאלה פניצ'ה" (Scala Fenicia), שחצב בסלע הקיסר טיבריוס והן מתפתלות ועולות עד היום מהעיירה קאפרי עד אנאקאפרי. כשהגיע, השתרעו לרגליו כול מפרץ נאפולי, הר ווזוב עם ענן העשן הוורוד שלו, מישור סורנטו והרי האפנינים שעדיין היו מכוסים שלג. מעל ראשו ניצבה, קטנה וחרבה, צמודה אל הסלע כקן נשרים, קפלת סן מיקלה שנבנתה על הווילה של טיבריוס והשטח סביבה היה מלא עמודים, כותרות ושברי פסלים. מראה זה היה תחילתו של רומן גדול וארוך שנמשך כול חייו של מונתה, שבחלוף השנים היה לרופא מפורסם ועשיר, רכש ושיפץ את הקפלה ושילב אותה בוילה היפהפייה שבנה על שרידי מעונו של טיבריוס, אנחנו כבר לא צריכים לטפס את מאות המדרגות ההן. אוטובוס קטן עושה היום את הדרך בתוך 10 דקות מסמרות שיער, בדרך צרה ששתי מכוניות לא יכולות לעבור בה ועם פיתולים בלתי מתקבלים על הדעת והיא עוברת לכול אורכה בין עצים פורחים, כשכול מטר מגלה עוד ועוד מהיופי, שעוצב בידי הרוח והים.
אנאקאפרי של היום מלאה פיצריות וחנויות ובוטיקים יפים לתיירים. אנחנו מטיילים מפיאצה ויטוריה שבלב העיירה לעבר "ווילת סן מיקלה" של מונתה ובדרך בוחנים את כלי הקרמיקה היפים בחנויות המזכרות. בווילה, שנבנתה בתחילת המאה העשרים, מוצגות תולדות חייו של מונתה ויש בה אוסף מעניין של עתיקות רומיות וגן מדהים עם עשרות סוגי פרחים צבעוניים בנופים שלא מן העולם הזה. על חומת הגן הציב מונתה ספינקס אבן קטן, שמוצאו לא ברור והוא יושב לו שם, שומר על הווילה של אדונו ומתבונן בים בעיני הנצח שלו.
מבט על פוזיטנו,– פנינת מפרץ נאפולי
אתר מפורסם אחר , שראינו בעיירה, הוא הכנסייה הבארוקית המיוחדת שגם שמה סן מיקלה. על רצפת הכנסייה הזו אסור לדרוך, אלא על מעברי עץ צרים לאורך הקירות, שכן כול כולה הוא עבודת מאיוליקה (חרס מזוגג ומעוטר) מופלאה של האמן הבארוקי החשוב פרנצ'יסקו סולימנה בן המאה ה -18. הרצפה מתארת בצבעים חיים ובפרטי פרטים את גן העדן על כול הפרחים, הצמחים והחיות שבו, כולל חיות מיתיות כמו החד קרן, כשבמרכז מתרחשת סצנת הנחש, התפוח וגירוש אדם וחווה ועל הכול משקיפה מלמעלה כיפה יפה, מתומנת. קשה היה להיפרד מהיצירה הזו.
סנדלי אלמוגים וריח לימונים
יום אחר בילינו בנסיעה במפרץ נאפולי, לעבר סורנטו שבקצהו הדרומי וממנה אל העיירות פוזיטאנו ואמאלפי, כול אחת יפה ומיוחדת. ביציאה מנאפולי ליווה אותנו הר וזוב כברת דרך ארוכה , כאילו מזכיר מי הוא השליט האמתי של הסביבה. לפני סורנטו מתחיל סיפור אחר. כאן שולטים הים והצוקים והנוף והכול כול כך יפה וציורי, שהבן אדם כמעט שוכח את המוני התיירים שמסביב ומתמסר לעיירה הלבבית, לריח פרדסי הלימונים הנטועים ממש בלבה והפרי שלהם ענק ועב קליפה ומעטר את כול כלי הקרמיקה המוצגים בחנויות המזכרות, לפיאצות הקטנות, לחנויות היפות ברחובות הצרים (מעוניינים למשל בסנדלים עם קישוטי אלמוגים כתומים, אמתיים? יש!) ולשלווה המיוחדת במינה בחצר בת המאה ה- 14 (לא להחמיץ), הצמודה לכנסיית סן פרנצ'סקו והיא עטורה בקשתות מעוגלות ובקשתות משולבות בסגנון הערבי האופייני לדרום איטליה.
הכפר הנאחז בסלעים
הדרך מסורנטו מתפתלת לאורך החופים, דרך מטעי זיתים ודוכנים צבעוניים של פירות עד כפר הדייגים פוזיטאנו (Positano) שהוא שוב סיפור אחר. הכפר הציורי בנוי מול הים, על מדרונות תלולים של שני הרים, כשבבתי הקוביות שלו הצבועים בצבעי פסטל ניכרת השפעה מוסלמית-ספרדית ויחד עם החצרות השופעות פרחי בוגונוויליה וסוכות הגפנים, הם כאילו נאחזים בכוח בסלעים. רחובות העיירה מרובי החנויות תלויים זה מעל, או מתחת, לזה במעגלים שנראים כאילו אין להם סוף . ברחבה שלפני כנסיית סנטה מריה די פוזיטאנו בעלת כיפת הפסיפס הצבעונית, אנחנו בוחרים נקודה אחת הצופה רק אל הים ואל ההרים שממול ועומדים בה שעה ארוכה, יפהפייה.
הדרך לאמאלפי עוברת ממש מעל הים ומעל שלושה סלעים גירניים, ענקיים בתוכו, שעל אחד מהם נראים בבירור כמה מיבנים. המיתולוגיה היוונית התייחסה לסלע-אי הזה שנקרא "האי לי גאלי "( Li Galli Island, " אי התרנגולים") כאי של הסירנות, מין יצורים ציפוריים עם פני אשה (מאוחר יותר העניקו האגדות לסירנות דמות של דג עם חלק עליון נשי) , שהיו מפתות את המלחים בשירתן הערבה. האי הפך להיות מפלטם של עשירי העולם, ביניהם רודולף נוראייב, הרקדן המפורסם, שקנה אותו, ריהט את הבית בראוותנות "אוטנטית" וחי בו את שנותיו האחרונות. אחריו נמצאים תמיד איזה עשירים תורנים שמתפתים לרכוש את הנכס המיוחד הזה, שבני תמותה רגילים אינם יכולים לעלות עליו, אלא לראותו בלבד (בשחייה לידו).
אמאלפי, המעורסלת בין ההרים ומגדלי השמירה שעליהם שומרים עליה, מתפארת בעיקר בדואומו די סנט'אנדריאה (Duomo di Sant Andrea) הנהדר שלה, שנבנה במאה ה- 9, הורחב ועבר שינויים רבים, כשהשריד האחרון שנותר מהכנסייה המקורית הוא מגדל הפעמונים. חזית הדואומו חולשת על הכיכר שלפניו ממרומי גרם מדרגות רחב והעיטורים הגיאומטריים שלו עשויים אבנים רבי גוונים, יפים להפליא. הבניין כולו מיוחד בפשטות הרומנסקית שלו, המעורבת בעיטורים דמיוניים, שמקורם במזרח הערבי. ומה עוד אפשר לבקש, כשאחרי ביקור בדואומו ולפני החזרה לנאפולי, יושבים באחת המסעדות בכיכר, אוכלים פיצה מרגריטה ומתבוננים בחזית המפוארת שלו .
פעם היה שגור בפי רבים הביטוי "לראות את נאפולי ולמות", שביקש לכאורה לומר כי אחרי שראה את המקום היפה בעולם, יכול האדם למות בשקט. סברה אחרת היא, שהייתה זו המלצה עתיקה לראות את נאפולי ואת העיירה מואורי, ששכנה בסביבה ושמה שובש בטעות למורטה (מוות). ההמלצה שלי - לראות את נאפולי וליהנות!