מנאוס, ברזיל - העיר שבג'ונגל
מאת אתי ישיב
צילומים: אוריאל ישיב
מנאוס, פעם מצודה בודדת בלב יערות גשם אגדיים והיום עיר בת יותר משני מיליון תושבים ובירת מדינת אמזוניה הענקית, זו ששטחה כשליש מכול שטח היבשת הדרום אמריקאית. מיקומה הנידח של העיר מקנה לה מין הילה רומנטית, קסומה, מהפנטת, המקום הנכון להתחיל בו מסעות הרפתקה בג'ונגלים מפתים.
גם אנחנו הגענו למנאוס לקראת מסע שייט, שנערוך על סיפונה של ספינת הנהר הקטנה "דוריניה" ביובלי הנהרות סולימויש (Solimoes) וריו נגרו (Rio Negro). הגענו, נשמע פשוט, אבל מתל-אביב זה אומר לטוס למדריד, להמתין כמה שעות לטיסה לסאו פאולו, להגיע לשם באיחור ולרוץ, בלי נשימה, אל המטוס הבא, שיביא אותנו בסופן של יותר מ- 24 שעות, למנאוס. ברבע השעה האחרונה לפני הנחיתה כבר רואים מהמטוס את הקרקע. וואו! איזו תמונה מדהימה של נהר האמזונאס העצום ויובליו הרבים, המתפצלים ומתעקלים ונפגשים ונפרדים - הגענו.
הררי הבננות בשוק העירוני במנאוס . וזה רק רבע מהמחסן.
החום כבד, הלחות גבוהה ובדרך מנמל התעופה אל המלון, עוצרים ליד דוכן פירות, להתרענן עם מיץ אגוזי קוקוס, היישר מתוך האגוז. מבחר כזה של פירות מזמן לא ראינו והצבעים - ערבוביה לוהטת, של ירוק, צהוב, כתום, אדום, חום, כמו בפלטה של ציירים. בשבועות הקרובים נטעם מכול אלה, אבל הבחירה האישית שלי הם האננסים, שכאן הם עסיסיים ומתוקים, מוצקים וטעימים וכול כך זולים: 3 אננסים ב- 10 ריאל ברזילי (בערך 12 ש'). ברוכים הבאים למנאוס!
התאוות של "ברוני הגומי"
העיר בנויה במקום אסטרטגי, על גדת הריו נגרו, הנהר השחור, לא רחוק מהמפגש המפורסם שלו עם נהר סולימויש. הספרדים גילו את נהר האמזונאס עוד ב- 1499 אבל מנאוס נוסדה רק כמאתיים שנה מאוחר יותר, ב- 1693. אז ניבנה כאן, בתוך הג'ונגל, מסלעים וחימר, מצויד להגנתו בארבעה תותחים, המבצר Sao Zose do Rio Negro, שנועד לחזק את ההשפעה הפורטוגזית באזור. מסביב למבצר התפתחו חיים חדשים וב- 1832 כבר הייתה זו עיר, שנקראה "מנאוס", "אם האלוהים" בשפת אחד משבטי האזור. הפורטוגזים ניסו להצמיד לה את השם "העיר בשולי הנהר השחור" (בפורטוגזית כמובן), אבל הניסיון נכשל וב- 1856 התקבל השם מנאוס רשמית. שנים אלה של סוף המאה ה- 19, היו שנותיה העליזות של מנאוס. העיר הייתה אז המרכז המשגשג של תעשיית הגומי , העשירה מכול ערי דרום אמריקה ואחת הראוותניות בעולם. התחרות ותאוות האקסטרווגנצות של "ברוני הגומי" , כפי שנקראו בעלי המטעים העשירים, הרקיעו שחקים. אם קנה אחד הברונים יאכטה מהודרת, מיד רכש השני אריה מאולף לאחוזתו והשלישי הישקה את סוסו בשמפניה...העיר זכתה בכינוי "פריז של האזור הטרופי" ועושרה נראה קודם כול בארכיטקטורה של המרכז ההיסטורי. בית האופרה, "תיאטרו אמזונאס" בן 700 המקומות ניבנה כהעתק של האופרה הפריזאית עם כיפות גדולות בראשו, מרפסות מצופות זהב, שיש איטלקי, זכוכית צרפתית וקריסטלים מאירופה, "מרקאדו מוניציפל אדולפו ליסבואה", השוק העירוני, הועתק גם הוא מפריז, מאולמי שוק Les Halles ובנינים אחרים ניבנו בסגנון ניאו קלאסי עם חזיתות פורטוגזיות מרהיבות. הנפילה לא אחרה לבוא. ברזיל ופרו איבדו את המונופול שלהן על הגומי כאשר זרעים של עצי הגומי הוברחו מהן אל מטעים בדרום מזרח אסיה. הפריחה של מנאוס נגמרה מיד. רבים עזבו אותה והיא שקעה כה עמוק בעוני, עד שאפילו אספקת החשמל נפסקה לשנים ארוכות. רק הכרזת העיר ב- 1957 כאזור סחר חופשי, "דיוטי פרי", עוררה מחדש את התעשייה והתיירות, בעיקר תיירות אקולוגית וביולוגית.
היום מנאוס מתפארת בנמל חופשי, נמל תעופה בינלאומי, תעשיות אלקטרוניות וכימיקלים, מבדוקים לבניית אניות ובתי זיקוק והיא מייצאת לעולם אגוזי ברזיל, גומי, יוטה ושמני עצים. יש בה קתדרלה וכנסיות רבות, בית אופרה, גן חיות, גנים בוטניים ומוזיאונים. רוב תושביה הם צבעונים, כשליש לבנים, שנים וחצי אחוזים - שחורים ופחות מאחוז אחד - אסייתים. רובם קתולים, עם מיעוטים פרוטסטנטים, יהודים, מוסלמים ואחרים. אקלימה מוגדר כמונסוני-טרופי, עם אחד עשר חודשים גשומים בשנה ורק חודש אוגוסט יבש. הטמפרטורות הממוצעות: 30-32 מעלות צלזיוס והלחות גבוהה. עם טמפרטורות ולחות כאלה, אין פלא שכמעט כולם לובשים כאן רק בגדי ספורט קלים ונועלים סנדלי אצבע נוחים.
בית המלון שלנו, "טרופיקל", וותיק ואלגנטי, נמצא במקום הנפלא ביותר במנאוס, על גדת הנהר, רחוק מהמרכז. סביבו גנים מרהיבים, בריכת שחיה וגן חיות קטן עם בעלי חי מאמזוניה, בהם יגואר אימתני, קופים, צבי ים והרבה ציפורים צבעוניות. ואם החדרים, האוכל והשירות קצת מאכזבים, יש די פיצוי מסביב.
קונצרט קלאסי באופרה אגדית
מונית מביאה אותנו מה"טרופיקל" שבמערב העיר, אל האזור ההיסטורי שלה. עוברים בדרך חופי רחצה יפים, עם חולות מפתים. אנחנו נמצאים בתחילתה של עליית המים בנהרות הנמשכת כשבעה חודשים בשנה, ובעוד שבועות אחדים המים יכסו את החופים הללו כאילו לא היו, עד שיתגלו מחדש עם ירידת המים ,שתימשך כחמישה חודשים. והרי לנו דוגמא מוחשית לשליטה של נהרות אמזוניה בחייהם של בני האדם ובעלי החי. חולפים על פני שכונות מגדלים חדשות , מסוגננות, מגוננות ומוקפות חומות. הרחובות מתעקלים, עולים ויורדים, נעשים צפופים יותר ויותר, עם המון מכוניות, הרבה תחנות דלק ולא מעט קליניקות של רופאים ובתי חולים. בכול פינה מתרוצצים ילדים, מוכרים בקבוקי מים קרים , שהרי בכול אמזוניה, המדינה שבתוך המים, מי הברזים אסורים לשתייה. חצי שעה של נסיעה ו- 50 ריאל (כ- 60 ₪) וכבר אנחנו יורדים ליד בית האופרה האגדי , במרכז ההיסטורי של העיר, הנמתח ויורד מכאן ועד לנמל ספינות הנהר והשוק הגדול של העיר. הבניין הוורוד, הלב הפועם של העיר, באמת מרשים מאוד ומטופח, עם כיפותיו הגדולות , הכניסה המהודרת, הגן סביבו והכיכר היפה העוטפת אותו. "תיאטרו אמזונאס" כפי שהוא מכונה, משמש היום ביתה של התזמורת הפילהרמונית האמזונית. למזלנו, הערב ייערך בו קונצרט, אחד המעטים בשנה והזדמנות נהדרת לחוות את הבניין מבפנים, כשהמוזיקה מהדהדת בין כתליו ומחייה את "הפיל הלבן" של העיר. עייפים ככול שהיינו אחרי הטיסה הארוכה שלנו מתל-אביב, טיפסנו בגרם המדרגות המלכותי, נכנסנו אל האולם היפהפה והשתאינו למראה ריצפת השיש המרשימה, ציורי הקיר המרהיבים , המסך המצויר והנברשות המאירות. לאכזבתנו, רוב הקהל היה תיירים כמונו ורק מעט מקומיים באו להקשיב לתזמורת, שעם המנצח אוטביו סימויינס, מבצעת את המטמורפוזות של ארתור הונגר, פנטסיה לכלי נשיפה של שרל גונו, שעם 8 נגני כלי נשיפה נהדרים הייתה שיאו של הערב וגם את הסוויטה מס'1 של וילה לובוס. וכול זה - באמצע הג'ונגל האמזוני. תמורת דמי כניסה, אפשר לבקר בבניין בבקרים, גם בלי להאזין לקונצרט.
התלהבות סוחפת. –הרקדנית המוליכה של בית ספר לסמבה
תושבי מנאוס אוהבים לבלות בכיכר, בשדרות וברחובות שמסביב ל"תיאטרו". כאן נמצאים הבתים היפים מתקופת הזוהר של העיר, כמו היכל המשפט הצהוב עם חזית העמודים הניאו קלאסית המרשימה ועל גגו פסלה של טמיס (Themis), אלת הצדק והמשפט היוונית, אבל שלא כמקובל, עיניה של זו על הגג פקוחות ומאזני הצדק שלה קצת נטויים, אולי כדי לרמוז, שהצדק, אחרי הכול, אינו עיוור . או כנסיית סאן סבסטיאן, הבנויה ממש מול בניין האופרה ופתוחה כול היום. בתוך הכנסייה יש כמה קפלות יפות וכיפה גבוהה, מצוירת עם דמויות מלאכים. החזית פשוטה למדי ורק בלילה, כשהמבנה נשטף באור מיוחד, כחול, התמונה נעשית יפהפייה ממש. מצאנו שם כמה בתי קפה עם עוגות נהדרות, וגם מסעדות טובות, המגישות ממאכלי האזור וכמה נעים לשבת בערבים ליד השולחנות שהמסעדות מוציאות החוצה (כשאין גשם חזק), להתבונן ב"תיאטרו" המואר וליהנות מהאוכל הטוב. מסעדה שהתחבבה עלינו שם היא "טאמבאקי" (Tambaqui), כשמו של הדג הפופולרי ביותר באזור, אותו מגישים אפוי בפחמים או צלוי , בלוויית מנות מאניוק מקומיות. במנאוס אומרים שאסור לאף אחד לעזוב את העיר בלי לאכול לפחות אחת ממנות הטמבאקי. עוד מצאנו שם, את שתי החנויות הטובות ביותר שנתקלנו בהן, לעבודות יד של אינדיאנים-ילידים. האחת, Artesanato da Amazonia ברחוב ז'וזה קלמנטה מס' 500, מנוהלת בידי נשים מקומיות ובה מבחר נהדר של פריטים מעץ, קש ופירות יער ואפילו חולצות הטי שלהן יפות במיוחד ואיכותיות. מעבר לפינה נמצאת החנות השנייה, הצמודה לאגף של Musa, מוזיאון אמזוניה, נראית בעצמה כמו מוזיאון והעבודות המוצגות בה אף נראות כמו פריטים מוזיאלים. ויקרים. כדאי לראות!
הרחובות המסחריים הגולשים אל הנמל הם כבר אופרה אחרת. כאן הם צפופים, סואנים, ערבוביה של חנויות יקרות (מעט) וזולות (הרבה), מין שוק שאינו נגמר. שמח לטייל שם ולהתערבב עם האנשים ההולכים ובאים, לעצור עם כול הסקרנים ליד שתי מכוניות שפגעו זו בזו, לבדוק סנדלים וערסלים ובגדים ומכשירים אלקטרוניים , להירטב מהגשם הפתאומי ולקנות מטריה גדולה ולעצור בפארקים היפים עם הצמחייה הנהדרת וגשרי האבן המצועצעים.
בבוקר הבא עלינו על "דוריניה" לשבועיים של שייט בנהרות. הספינה יצאה לדרכה מהמזח הסמוך למלון טרופיקל ושטה לאיטה לאורך קו המים של העיר, לעבר הגשר הגדול שעל הנהר, אחד מסמליה של העיר. חולפים על פני שכונותיה הססגוניות שבתיהן צבועים בכול צבעי הקשת, מעגנים עם מאות כלי שיט גדולים וקטנים, מנופים הפורקים וטוענים מכולות - הרים של מכולות מכול העולם - ועל פני אזורי תעשיה, בהן אנחנו מזהים שלטים של חברות בינלאומיות ידועות - וכבר העיר מידלדלת , את מקום הבתים כובש הג'ונגל ובמים חולפות על פנינו רק כמה סירות קטנות, מהירות.
דגים והרים של בננות
חמישה ימים מאוחר יותר שבנו למנאוס לחצי יום של הצטיידות. הפעם דוריניה נכנסה אל נמל ספינות הנהר הצפוף ועגנה בו לצד אין ספור ספינות - ספינות תיירות, מעבורות, ספינות דיג ומטענים. אנחנו יורדים לתוך הבלגאן של סירות דיג, מתוכן מוכרים הדייגים ,לסוחרים ולעוברים ושבים, את שלל יומם הטרי טרי. גרם מדרגות מעלה אותנו אל הרחוב ואנחנו מוצאים את עצמנו ממש בתוך אזור הדגים של השוק העירוני. איזה מבחר, אילו כמויות, אילו מפלצות של דגים ואיזו צפיפות והמולה וצעקות של מוכרים וקונים וסתם "מאכרים"...בשוק, כמו בשוק, יש הכול. תבלינים, קמח, סוכר, ירקות ופירות , בחנויות מהודרות ובדוכנים קטנים. האזור המרשים ביותר בעיני הוא שוק הבננות ולא תאמינו אילו הרים של אשכולות יש שם וכמה סוגים של בננות - לאכילה, לבישול ולטיגון. בסופו של יום התברר לנו שבתוך כול ההררים הללו, לא נמצא אשכול מתאים למפונקים בדוריניה ועד שנמצא, נמשך החיפוש אחריו בימים אחרים ובשווקים אחרים... המשכנו אל ה"מרקאדו מוניציפל אדולפו ליסבואה", שניבנה עוד בסוף המאה ה- 19, בסגנון צרפתי, ומשמש היום שוק מזכרות. המבנה אכן מהודר מאוד, אבל המבחר שמצאנו היה עלוב למדי, וממש לא עורר חשק לקנות משהו. חזרנו אל הספינה ודוריניה יצאה שוב לדרך, הפעם לשמונה ימים של שייט בנהר השחור וחזרה למנאוס , עם דמעות של צער על שהכול נגמר.
קדוש יהודי בבית קברות נוצרי
עשרת חברינו לשייט כבר טסו חזרה לארצותיהם ואנחנו תכננו מראש להישאר בעיר שלושה לילות נוספים, כדי ליהנות בקרנבל הגדול, שבימים אלה נחגג בכול ברזיל ועתיד להתרחש גם כאן, במנאוס. "מה תעשו במנאוס יומיים נוספים?" נדו לנו יודעי דבר בבית. אז אמרו. ואנחנו נהנינו מכול שנייה. את בית המלון הרחוק ממרכז העיר החלפנו באחר, ממש במרכז וכך יכולנו ליהנות גם מנוף העיר הנפלא מגובה 12 הקומות של חדרנו וגם מהשיטוטים בעיר, שעכשיו כבר לא הייתה זרה לנו . בשיחה מקרית עם תושב מנאוס הזכיר לנו האיש שיש בית קברות יהודי של העיר וזימן לנו בכך עוד חוויה מרגשת. סיקרן אותנו לדעת ממקור ראשון מי היהודים המשוגעים שהתיישבו דווקא כאן, בלב הג'ונגלים, ומתי. התחלנו מבית הכנסת. התקשרנו למספר הטלפון שלו והתברר שהוא נמצא במרחק רבע שעת הליכה מבית המלון שלנו . צעדנו לשם בגשם שוטף (שלא חדל לרדת כול אותו יום), הגענו לכתובת שקיבלנו ובית כנסת לא מצאנו. עובר אורח הצביע על בניין לא מרשים, שאין עליו כול סממן יהודי, אלא כניסה צרה ולצידה תא שומרים עם עין אלקטרונית ואינטרקום. צלצלנו וחיכינו בכניסה עד שהדלת נפתחה ומאחוריה, בפנים, גילינו את בית הכנסת המהודר עם הפרוכת המקסימה שנרקמה בישראל, ובקומה שמעליו - משרדים, ספריית ספרי קודש והיסטוריה יהודית וחדרי לימוד קטנים לילדים (גן ילדים, לימודי בר מצווה) - ממש מרכז קהילתי קטן. את פנינו קיבלה שרה אמסלג, הרוח החיה של המקום. שרה נולדה במנאוס, חייתה בישראל (בקריית ים) שנים אחדות, מדברת עברית שוטפת ומתכננת "עליה" (רק לקריית ים) כשרק יגדלו הילדים. ואיך התגלגלה משפחת אמסלג המרוקאית למנאוס? תשמעו סיפור: בשנת 1810 ברזיל פתחה את שעריה למהגרים בני אומות ידידותיות. עם זרם המהגרים התחילו להגיע גם מהגרים יהודים מצפון אפריקה ובעיקר ממרוקו, ובתוך מאה שנים הגיע מספרם לכאלף משפחות, שהתפזרו ברחבי אמזוניה מבלם ( Belem) בצפון ברזיל ועד איקיטוס (Iquitos ) בפרו. רובם היו יהודים ספרדים דוברי ספרדית, פורטוגזית, צרפתית ודיאלקט מיוחד, תערובת של עברית, ספרדית וערבית (Haquitia) ובנוסף הגיעו גם קבוצות קטנות של יהודים מצרפת, גרמניה וגיברלטר. משכו אותם לאמזוניה הכלכלה הפורחת, המצב הפוליטי, הבום הגדול של מטעי הגומי וגם איזה חלום מעורפל על חיים של שלווה ושקט. הם הקימו קהילות קטנות והתערו בהצלחה באוכלוסייה המקומית תוך שהם משמרים את התרבות והמסורות הישנות ואף מעבירים אותן לדורות הבאים. העדות החשובה ביותר לנוכחות של הקהילות הללו, הם בתי הקברות היהודיים המפוזרים באמזוניה. בית הכנסת "בית יעקב - רבי מאיר" בו בילינו בבוקר כמה שעות עם שרה וחזרנו אליו בערב לתפילת יום שישי, אינו ישן מאוד (נחנך ב- 1962), אבל בין עשרה ספרי התורה שבו נמצא גם ספר עתיק בן 450 שנה, שהובא למרוקו במאה ה- 15עם המגורשים מפורטוגל ומשם נדד לאמזוניה עם המהגרים הראשונים. בין יהודי מנאוס, המונים היום כ- 800 איש, אפשר למצוא רופאים, עורכי דין, פרופסורים באוניברסיטאות, אמנים, יזמים ואפילו פוליטיקאים המעורים בחיי העיר ונהנים מקשרי ידידות עם האוכלוסייה המקומית. הסיפורים של שרה קולחים ואנחנו שואלים על בית העלמין היהודי. ושוב סיפור: בית העלמין היהודי הוא חלקה מיוחדת, מגודרת, בתוך בית הקברות הכללי, להוציא קבר אחד, של הצדיק הקדוש רבי שלום עמנואל מויאל, שנקבר בחלקה הכללית. רבי מויאל נשלח ב- 1908 ממרוקו למנאוס כדי לחזק רוחנית את המשפחות המקומיות. הוא התמנה רב העיר וב- 1910 נפטר ממחלת הקדחת הצהובה. בימים ההם בית העלמין היהודי לא היה קיים עדיין (גרסה אחת ששמענו) או שהיה כבר מלא (גרסה אחרת). כך או כך, הרב ניטמן בחלקה הכללית וקברו הפך למקום עלייה לרגל . יהודים עולים אליו רק ביום השנה למותו, אבל נוצרים קתולים רבים פוקדים אותו כול השנה, מכנים אותו "הקדוש היהודי עושה הנסים של מנאוס", מדליקים לזכרו נרות, משאירים מנחות ומאמינים שירפא אותם ממחלות קשות.
פרוכת מרהיבה לארון הקודש בו ספר תורה בן 450 שנה
סערת הגשם לא חדלה ושרה הזמינה לנו מונית שתסיע אותנו לבית העלמין וגם אירגנה "מלווה" שיעזור לנו להתמצא שם. מסתבר שאין צורך במלווה. כול העובדים וכול המבקרים במקום מכירים היטב את מה שאנחנו מחפשים - קברו של רבי מויאל. מצאנו אותו בקלות, מסתופף בינות קברים ומאוזוליאומים נוצריים, מפוארים, עטורי צלבים. מצבה פשוטה מעוטרת במגן דוד, מוקפת מעקה ברזל, על הקיר כמה שלטוני אבן, מעין תעודות הוקרה לצדיק מחולל הנסים. ביום האפור הזה ובגשם השוטף לא היו שם מבקרים מלבדנו. לבנו יצא אל הרב היהודי, שהגיע כול הדרך ממרוקו לחזק את אחיו ונקבר לבדו, בין הגויים. החלקה היהודית נמצאה גם היא. מצבות המספרות על נשים חסודות, גברים למדנים, ילדים רכים, וגם שתי קערות "גניזה" - מה יהודי יותר מזה?
הקרנבל זורם ומהמם
ובכול זאת - מה כדאי לעשות במנאוס? וותיקי העיר טוענים שכלל לא צריך לצאת ממנה כדי להכיר את האזור. הכול הרי יש בה. ג'ונגלים למשל ובעלי חיים אפשר לראות בפארק העירוני " מינדו", אחד מארבעה שטחים מוגנים בעיר, היוצרים יחד תמונה נהדרת של החי והצומח באמזוניה; או בשמורה הענקית של יערות אמזוניה, אדולפו דוקה (Adolpho Ducke ), הנמצאת ממש בלב העיר ויש בה גם גן בוטני עם אין ספור פרפרים, חרקים, קופים ועצלנים. את המורשת האינדיאנית של השבטים האמזונים אפשר להכיר במוזיאון האינדיאני ( Museu Do Indio ), אבל אם מתרחקים רק טיפה מהעיר, אפשר גם להשתתף במופע מרתק (למרות שזו הצגה) שאינדיאנים עורכים לתיירים באוהל אירוח מסורתי; מומלץ מאוד לבקר במוזיאון סרינגאל ( Museu Do Seringal Vila Paraiso ), הנמצא במפרצון קטן בחלקה החקלאי של העיר. המוזיאון ממחיש נהדר את חיי "ברוני הגומי" בתוך מטעי הגומי ובבתי האחוזה המפוארים שלהם, ובמקביל, את חייהם של עובדי המטעים. וזו רק רשימה קטנה מתוך מבחר הפארקים והמוזיאונים שמנאוס מציעה .
כל מסע מגיע לסופו וכבר הגיע הלילה האחרון שלנו באמזוניה, ליל הקרנבל. הקרנבלים של ברזיל גדלו וטפחו והם עתה ממש חג לאומי . כול מרכיבי החברה המקומית - שחורים, צבעוניים ואירופים באים בהם לידי ביטוי וכולם מחכים לאירוע הגדול חודשים רבים. בילינו באזור שלושה שבועות וגם אנחנו נדבקנו בהתרגשות הכללית. ב- 9 בערב יצאנו לעבר ה-Sambodrom , מגרש המצעדים שתהלוכות הקרנבל הן שיא פעילותו. הוא מכיל כמה אלפי מקומות ישיבה, כולל מתחם עם שולחנות. אחרי הכול מבלים שם לילות שלמים. צעדנו יחד עם שיירות חוגגים שנהרו על זקניהם וטפם עם שקיות מזון וחטיפים, מסכות משעשעות ומטריות מפני הגשם (שאף פעם לא יודעים מתי יגיע). בדיקת בטחון ואנחנו כבר בתוך האצטדיון. השמחה בראשיתה. ההמונים זורמים אל היציעים, המוזיקה כבר מתנגנת, כולם סביבנו רוקדים. הריקוד בעצמותיהם. הם רוקדים בהליכה, רוקדים בישיבה ורוקדים בעת פגישה עם חברים. מרחוק נראית כבר התהלוכה הגדולה מתגלגלת ומתקדמת לעברנו. בעוד חצי שעה תגיע אלינו וכולם בציפייה דרוכה. יש משהו כול כך נחמד ומשפחתי בעיר הקטנה הזו (בסך הכול 2 מיליון תושבים ומשהו...). כולם כאילו מכירים את כולם ואולי פשוט זו השמחה שמקרבת. ראשוני הרוקדים-צועדים כבר הגיעו אלינו ואנחנו נשטפים באורות, בתלבושות הצבעוניות, במוזיקה. היינו פעם בקרנבל בריו, האמא של כול הקרנבלים בברזיל. הוא בוודאי יותר גדול, יותר עשיר ויותר נוצץ., אבל כאן הרקדנים מתחבקים בשמחה עם חברים בקהל ובין המופיעים יש גם זקנים ונכים וקבוצה של מנקי רחובות במדים כתומים ומטאטאים והכול נפלא. התהלוכה זורמת, קבוצה אחרי קבוצה, פלטפורמות יפהפיות, תלבושות מהממות והקהל באקסטזה. היציעים כבר מתפוצצים והקהל עוד זורם. זה יימשך כך עד הבוקר, אבל לנו מחכה טיסה הביתה ואנחנו נפרדים. מהשכנים ביציעים, מהעיר מנאוס, מהשיט החלומי, מאמזוניה.