שיט באמזונס: כל יום הרפתקה, כל יום חוויה
מאת אתי ישיב
צילומים: אוריאל ישיב
אמזוניה. באחת משפות הילידים הרבות של האזור פירוש השם הוא "המיית ענני המים" (אמאזונו). שם המשדר מסתורין וקסם ובונה רגשות עזים וסקרנות שאינה נגמרת. ארץ אין סופית של נהרות ויערות הגשם המגוונים והצפופים ביותר על פני כדור הארץ שלנו, עם המספר הרב ביותר בעולם של צמחים ובעלי חיים. ארץ של סיפורים, הצובעים אותה כמופלאה ויפה ואחרים, המספרים על הרס ואסונות.
סירת הקאנו שלנו שטה לאיטה בתעלה המקיפה את הכפר איגראפה פרטו (Igarapa Preto) שעל גדת נהר סולימוס - או סולומייש כמו שמבטאים כאן בפורטוגזית מדוברת (Solimoes). מהבתים שעל קו המים מנפנפים לנו ילדים בהתלהבות לשלום עם אגודלים זקורים כמנהג המקום. אנחנו ממשיכים לתוך היובלים הצרים מאוד של הנהר, המתעקלים בתוככי היער האמזוני, מוקפים בצמחייה עבותה כול כך, עד שהיא יוצרת מעין מנהרה ירוקה, וחוסמת פה ושם את דרכנו. ג'אקו, השייט המקומי שלנו, יושב על חרטום הסירה הצרה והארוכה ומנווט אותה הלאה והלאה, בידו האחת משוט ובשנייה סכין מצ'טה חד, אתו הוא כורת ענפים עיקשים ומפלס דרך לקאנו. שורשי העצים מתפתלים מתחתינו במים ועוצרים גם הם את המעבר. אנחנו עוזרים עם המשוטים, הודפים ענפים מלמעלה ושורשים מלמטה, עד שהקאנו נתקעה בסבך הבלתי אפשרי ואילצה אותנו לחזור על עקבותינו.
ה"דוריניה", הספינה הקטנה שהפכה לנו לבית
זה היה יומנו השני על המים. רק אתמול עוד חיכינו, נרגשים, במזח של מלון "טרופיקל" שבעיר מנאוס, בירת אזור אמזוניה, לספינת הנהר הקטנה "דוריניה" Dorinha)), שסוף סוף התגלתה לעינינו, שטה לאטה ומתקרבת. עמדנו משתאים למראה קליפת האגוז הזו, שתהיה ביתנו הצף במשך השבועיים הבאים. שלנו ושל עשרה נוסעים נוספים, שמונה גרמנים ושניים שוויצרים, ועוד קפטן אחד (מקומי), מלווה אחד (גרמני), מדריכה (מקומית), סקיפר וארבעה שייטים (מקומיים), מבשלת אחת וכולבויניקית אחת (מקומיות). הסתכלנו האחת על השני במבט של "מה אנחנו עושים כאן לעזאזל", לקחנו נשימה עמוקה ועלינו למה שהפך עד מהרה להיות חוויה מרגשת ומופלאה.
בעוד "דוריניה" עוזבת מאחוריה את העיר מנאוס, אנחנו מחפשים את התא שלנו - מה תא, תאון שהוציא מאתנו את כול כישורי ההישרדות שלנו. מיטת קומותיים, ארון קטן, מדפים צרים לאורך הקירות, חלון אחד, חדר רחצה (קטן, אלא מה),שרפרף מתקפל אחד ו...זהו. תתפלאו, אחרי יומיים הרגשנו בו כבר בבית וכמה נחמד היה להגיע לכול דבר בלי לקום, רק על ידי הנפת יד. אחרי שלושה ימים כבר כיניתי את המיטה "המאורה שלי" ולא הייתי זקוקה לשטח מחייה נוסף. עוד כמה שעות ואנחנו כבר מסתובבים בספינה כאילו גרנו בה כול חיינו. בקומה השנייה נמצאים בר קטן, מעוצב, חדר אוכל סימפטי עם שולחן משפחתי כבד שהספיק בדיוק ל-12 הנוסעים, וארון גדוש ומלא בספרים על האזור והחיים בו. בקומה השלישית, העליונה, סיפון פתוח, מקורה, עם כסאות למנוחה וכמו שרגילים כאן, ערסלים תלויים, הנעים מעדנות עם תנודות הספינה וכולם ממש אוהבים להירדם בתוכם (חוץ ממני שלא סובלת את מגעם על גופי). מה שאהבתי במיוחד היו חוטי כביסה עם אטבי עץ (כמו פעם), שהכביסה המתנפנפת עליהם נתנה לי הרגשה אקסטרא ביתית ונוסטלגית. וכן - אשכול בננות ענקי תלוי שם על וו וכול דיכפין ייתי, יתלוש לו בננה, את הפרי יאכל ואת הקליפה - היישר אל הנהר ישליכנה.
חתונת הנהרות
דוריניה שטה בנהר השחור ("ריו נגרו")במורד הזרם וכבר אנחנו מגיעים אל האטרקציה הראשונה של האזור, מפגש (או "חתונת") הנהרות "השחור", שצבע מימיו אכן כהה כמו קפה שחור או תה חריף מאוד ומקורו במישורי אגן האמזונאס מעוטי הסחף יחד עם סחף אורגני של יערות, ו"סולימוס" שמימיו "הלבנים" נראים כמו חלב בוצי בצבע קרמל חום-צהבהב והם מגיעים מהרי האנדים וממקומות הרריים אחרים, כשהם מלאים אדמת סחף חולית, סטרילית. מפגש כזה של נהרות שחורים ולבנים יש אמנם בעוד כמה מקומות באמזוניה, אבל כאן, ליד מנאוס, הוא הגדול, היפה מכולם ואף זכה להיכנס לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. השניים זורמים זה לצד זה, נוגעים-לא נוגעים, בלי להתערבב, לאורך של כ-9 ק"מ, לפני שהם נשפכים לתוך נהר האמזונאס. מה אומר. פתאום הרגשתי מין פיק ברכיים מהתרגשות. זהו אחד המקומות שאתה כמו מכיר כול החיים. שמעת, ראית תמונות, הוא מובן מאליו. שום דבר חדש. אבל כשאתה מגיע אליו, זה כול כך גדול ואתה נשאר המום ונרגש. הספינה עוצרת ואנחנו יוצאים לשחייה קצרה , לחוש את המים המוזרים הללו. הם קצת סוחפים ולהפתעתנו, גם חומם שונה. אלה של הנהר השחור מגיעים ל- 28 מעלות צלזיוס ואלה של הסולימוס - רק ל- 18-22 מעלות. חוויה מיוחדת. משחקים קצת בין החם והקר וכבר מטפסים חזרה לספינה, שבימים הקרובים תנווט ביובלי הסולימוס.
היער המוצף - זו אמזוניה
ארוחת מזנון ראשונה בחדר האוכל האינטימי. המבשלת מכינה את תבשילי האזור ואנחנו מתוודעים למנות שתחזורנה פעמיים ביום (צהריים וערב) עם ואריאציות קלות: סלט גדול (חסה או כרוב, עגבניות, מלפפונים, סלק, בצל), אורז, פסטה, תבשיל שעועית, דגים (מטוגנים או מבושלים), עוף או פיסות בשר, תערובת מניוק(הכי חשוב בתפריט המקומי) וקינוחים מתוקים נהדרים. לא ברור איך היא מצליחה להכין הכול במטבח הבובתי הזעיר שלה ועוד לצחצח את סירי האלומיניום עד שהם נוצצים כמו מראות!
היום הכול קורה פעם ראשונה ואחר הצהריים יוצאים בשתי סירות הקאנו הירוקות, שהספינה גוררת אחריה, לשייט ראשון ביובלי הנהר. הצלחה מסחררת: לא עברה רבע שעה וגבוה על אחד העצים אנחנו מזהים עצלן ( Sloth) חובק ענף ברגליו. הסירה מתקרבת ואנחנו מחכים עשר דקות לאיזו שהיא תזוזה. לשווא. טוב לו שם. למה שיזוז? ממשיכים ומגלים ציפורי אני (Ani) שחורות, ארוכות זנב ושלדגים, עיט ישנוני ותוכים בצבעים שונים, קופי סנאי זעירים וקופים שואגים, קיני טרמיטים על גזעי העצים ונמלי אש גדולות, אדומות, על צמחים במים. פתאום זבנג. דג קטן, עגול וכסוף (המכונה כאן" סילבר דולר") קפץ מהמים לתוך הקאנו, ישר עלי! שובב! ובחזרה, ממש על יד הספינה, גילינו, משתעשעים, כול אחד לחוד ושניים שניים יחד, חמישה דולפינים אפורים עם משולשים על הגב, שהם הדולפינים הקטנים ביותר בעולם, וגם שובבים לא קטנים! בימים אחרים נהנינו מדולפינים וורודים, גדולים, הנראים אנושיים כול כך וידידותיים ואינם נרתעים מחברת בני אנוש.
השכמה עם פאוורוטי
הימים שלנו על דוריניה התחילו לרוב בחמש וחצי בבוקר, כשאנחנו מתעוררים עם הזמר פאוורוטי, המרעים בקולו אריה מתוך האופרה "לה טראוויאטה" (כל בוקר אותה אריה) ונאנחים בהקלה כשהוא מסיים. אור ראשון הופך את עצי הג'ונגל סביבנו מגוש שחור לצללית יפהפייה וכבר מאיר השחר ואנחנו בסירות, משייטים ביובלי הנהר ובתעלות הצרות, שעל גדותיהן בתים-צריפים צבעוניים, ירוקים, וורודים, צהובים, ליד כול בית עוגנת סירת קאנו קטנה - הרכב הפרטי של אנשי הנהר. באחת מהן יושב דייג, שקוע ברשתות הדיג שלו. בודק, מקפל. סירה אחרת חולפת על פנינו ומשייט בה ילד - בן שבע, שמונה. לבד. השקט ירוק וקורע ממש אוזניים. זרימת המים כמעט לא מורגשת והם שקטים לגמרי, חלקים ומתעתעים. הצמחייה נשקפת בהם כמו בראי ומוכפלת בתוכם. כל הינף משוט וכול מטר מביאים אתם תמונה חדשה ותמיד, תמיד, המים הם השחקנים הראשיים.
אמזוניה היא אחד מחמישה האזורים העיקריים של ברזיל והגדול בהם. כה גדול, עד שחלקים ממנו עוד טרם נחקרו. היא גם אגן ההיקוות הגדול בעולם, שעם כשבעה מיליון קמ"ר תופס יותר משליש שטחה של אמריקה הדרומית, רובו בברזיל ושוליו בקולומביה, אקוודור ופרו במערב ברזיל, בוליביה בדרומה וגיאנה וונצואלה בצפונה. לפנים הייתה אמזוניה מכוסה ים רדוד והאוקיינוס הגיע עד למרגלות הרי האנדים. הים התמלא בכמויות אדירות של סחף נהרות שזרמו מההרים, היבשת כולה התרוממה ואגן האמזונאס קיבל את צורתו הנוכחית והיה לשפלה הענקית שארבעה עשר נהרות גדולים זורמים בה, בהם האמזונאס, הנהר הגדול בעולם - לאו דווקא באורכו (הנילוס קצת ארוך ממנו), אלא בכמות המים העוברת בו. יותר משליש מיערות הגשם של העולם נמצאים בה, כש-70% מהצמחייה הם עצים, המתרוממים, ישרים וחשופים, לגבהים עצומים של 30-40 מטרים, ורק בחלקם העליון יוצרת ערבוביה של ענפים ועלים מעין אפיריון סמיך, החוסם את האור ואת הגשם. הגשמים כאן הם בלתי סופיים. כמחצית ממי הגשם ממוחזרת באמצעות יערות הגשם והחצי השני נאסף ביובלים ובנהרות הזורמים מהאנדים ועד הדלתא שלו, הנשפכת אל האוקיינוס בצפון ברזיל, ליד העיר בלם. הנהרות עוברים בדרכם ביערות הגשם, פולשים לתוכם עם מי שיטפונות ויוצרים את התופעה הייחודית של יערות מוצפים. השנה נחלקת כאן לשני חלקים: התקופה היבשה הנמשכת מחודש מאי ועד אוקטובר והתקופה הרטובה הנמשכת מנובמבר עד מאי. בתקופה הרטובה עולים פני המים עד ל-14 מטרים מגובהם בתקופה היבשה. הם מציפים אז את היערות ומשאירים חותם ברור על הגזעים גם לאחר ירידת המים. עליית המים היא חלק ממחזור החיים של הטבע והאדם באמזונאס. צמחי המים למשל למדו להתאים עצמם לעליית פני המים, השורשים שלהם מתארכים והם מתרוממים וצפים מעל המים ואילו בני האדם, אלה למדו להקים את בתיהם שבמים על כלונסאות או על בולי עץ ענקיים, המתרוממים גם הם עם פני המים. השיט שלנו על" דוריניה" נערך באמצע חודש פברואר. המים ממשיכים עדיין לעלות, אבל השנה, כך אומרים המומחים המקומיים, לא יגיעו כנראה למקסימום הגובה.
ג'אקו מנווט את הקאנו בתוך הסבך. איך הם מתמצאים?
עד לפני 50 שנה הייתה כול אמזוניה מכוסה יערות גשם. אנשים חיו בה אלפי שנים בלי לגרום כמעט נזק לסביבה. ב- 50 השנה האחרונות הופך האזור עירוני יותר ויותר וכדי לפנות מקום לערים (בנות כ- 5,000 תושבים ויותר) ולכבישים, נכרתו בשנים אלה יותר יערות מאשר ב- 5,000 השנים הקודמות! פוליטיקאים ויזמים התנערו מהטרגדיה הגדולה הזו ורק תודות למדענים לאנשי תקשורת ולכמה פוליטיקאים בודדים, זוכה כיום נושא שימור היערות באמזונאס לתשומת לבו של העולם.
מתנת תודה מארץ הקודש
בשיוטים שלנו אנחנו נתקלים מעט מאוד בבני אדם. לא בני שבטים נידחים ואקזוטיים שרק בחודש שעבר התגלו. פשוט בני אדם. לפעמים רק מחליפים איתם ברכות בדרכם מפה לשם בסירות, לפעמים מבקשים מהם אנשי הצוות שלנו מידע, כמו למשל, איפה נמצאות היום האיגואנות? עוצרים ליד בתי סירות או צריפים מבודדים ומשתעשעים שם קצת עם הילדים, ובכפרים המבוססים או בערים הקטנות מנסים לשוחח.
הכפר איגאראפה פרטו למשל, היה בשבילנו ממש מעבדת לימוד לפירות האזור. הכפר הגדול מסודר ונקי ובנוי לאורך שתי גדותיה של תעלה צרה, שהגשר המתוח מעליה מחבר בין שני חלקיו. הבתים (מה בתים. אחוזות ממש!) מסודרים ובכמה מהם יש גם מזגנים. החצרות מאורגנות ומגוננות עם ערוגות פרחים, סוכות מנוחה הצופות אל התעלה וליד כול בית, כמובן, סירה. מעט הגברות שהסתובבו ברחוב הגנו על עצמן עם שמשיות מפני השמש המכה בשעת אחר הצהריים המוקדמת של ביקורנו וטוב, גם תרנגולות הסתובבו שם וכלבים- כמו בכפר. באיגאראפה פרטו מתפרנסים מדיג ומגידול פירות ומניוק, והמטעים המקיפים את הבתים היו הדבר המרשים ביותר בכפר. מה לא ראינו שם! תצוגה אמתית של עצי גומי, פאפאייה, גויאבה, קקאו, מנגו והדרים ומטעי מניוק והדגמה של בישולו ועיבודו לפירורים הצהבהבים-כתומים המפארים כול ארוחה.
הפתעה אחרת זומנה לנו באגם פירניה, בביתה הצף של משפחתו של ז'ואו, אחד ממדריכי השיט שלנו. אנשי נהר אמתיים, המכונים כאן "קאבוקלוס" ( "ההוא שצבע עורו נחושת"). הכפר הקטן שהם חיים בו מסתתר איפה שהוא מאחור, על אדמה מוצקה. דילגנו מתוך הקאנו אל המים ומהם היישר אלהצריף המגורים. אמו של ז'ואו קיבלה אותנו עם חיוכים חמים בחדר המבואה המרווח, שהוא גם חנות קטנה, לא ברור של מה, אבל ניצבים בה דוכן ושני מדפים. ז'ואו חיבק את אמו באהבה רבה. האמא היא "בעלבוסטה" אמתית. סירי האלומיניום שלה תלויים על קיר, ליד המטבח, בתצוגה מצוחצחת ומסנוורת. בחדר אחר עומדת מכונת התפירה שלה, "זינגר" נושנה שנראית בהחלט בשימוש. ערסלי שינה תלויים בחדרים אחרים ותמונות של בני המשפחה מקשטות את הקירות. הבית נקי להפליא. כמוהו גם צריפון השירותים. בחוץ מסתובבים כמה חזירים, ברווזים וכלבים וצעירה אחת, לבושה מכנסיים קצרים וחולצת טריקו, עסוקה שעה ארוכה בהשקיית צמחי תבלין, הגדלים בתוך סירה ישנה. הצעירה מעלה בדלי ממי האגם ומטפטפת אותם לאט לאט על הצמחים. בן משפחה אחר יושב בסירתו ומציע למכור לנו דגי קוא-קוא טריים, שזה עתה דג במים, וסירת איסוף הילדים לבית הספר כבר ממתינה. כמו רוב הברזילאים, גם אנשי אמזוניה הם נוצרים קתולים ותמונת המדונה מפארת את הכניסה לצריף. כשחזרנו אל הספינה, שלחתי לאמא של ז'ואו מתנת תודה קטנה, מגנט עם תמונת ישו, שהבאנו אתנו מ"טרה סנטה", ארץ הקודש. ז'ואו לא ידע את נפשו מרוב התרגשות, כשהבין שאכן באנו מארץ הקודש, ולא מהעיר השכנה ששמה במקרה...טרה סנטה.
ציפור "פרה היסטורית" עם ארבע קיבות
בוקר אחר הגענו אל העיירה אנאמה (Anama )עיירה יוצאת דופן, שכול בתיה בנויים על כלונסאות או על בולי עץ ענקיים , כך שעם עליית פני המים הם פשוט מתרוממים ואף אחד לא נאלץ לעזוב את ביתו. "דוריניה" שטה באטיות לאורך קו המים של העיר הציורית להפליא, הנפרשת לעינינו כמו מגילה. הבתים הצבעוניים משמשים למגורים ולעסקים וכולם פעילים כול כך כבר בשעה מוקדמת זו של הבוקר. כאן מטעינים דגים על סירות, כאן "תחנה מרכזית" לרחפות נהר, הנה ספינה קטנה שהיא בית חולים צף ואולי מחר כבר לא תהיה כאן, תחנת דלק, מחסני מזון, שוק ירקות, קשישים נחים בכיסאות נוח וילדים מתרוצצים ומשחקים כדורגל עם שערים מאולתרים. העיירה מסודרת, עם רחובות נעימים הפרושים שתי וערב וכנסיה מודרנית המוקדשת לפרנסיסקוס הקדוש. גם כאן רוב בתי המגורים הם גם חנויות או עסקים. על הגגות עומדים המון נשרים, כאילו מחכים למשהו. כמה בתי מלון, בתי ספר ממשלתיים, או של הכנסייה - הילדים (בבגדים אחידים) מתחילים ללמוד כבר בשבע בבוקר וגם אוכלים בבית הספר. יש בכיתות טלוויזיות ובבית הספר התיכון - מבנה חדש, יפהפה - כיתות מחשבים מציידות היטב ומעבדות וספרייה בהתארגנות. כולם כול כך ידידותיים ולהוטים לסייר אתנו ולהתגאות.
אבל כול האתנחתות האלה קצרות ואת רוב הזמן אנחנו מבלים בסירות הקאנו, בהתבוננות במה שלטבע יש להציע וזה מצדו, מזמן לנו יופי אין סופי. בוקר אחד אנחנו מחפשים איגואנות, השייטים קיבלו כבר מידע על מקומם ואנחנו שטים בין העצים המשונים, מפלסים דרך בעזרת המצ'טות, המשוטים והשרירים ופתאום, בלי אזהרה, "מטר" של איגואנות. קופצות מהעצים הגבוהים לתוך המים ונעלמות. זר מקומי אחד "התנדב" לחפש עבורנו את האיגואנות. הוא מלווה אותנו בסירתו הקטנה, וכמו איש צללים הוא מופיע, נעלם ושוב מופיע בין השורשים הסבוכים וגזעי העצים הענקיים ואנחנו בעקבותיו...האמינו לי, כול העולם החיצון נעלם ואנחנו שבויים בחיפוש אחר איגואנות...או נצי סוואנות, או אנפות הרון אפורות וכסופות, אנפות אגרה (Egret) ענקיות, תוכים צבעוניים, ציפורי הוטצין (Hoatzin) כבדות בעלות ארבע קיבות בדיוק כמו לפרות, או עטלפים ארוכי אף.
הקפטן יחף, במכנסיים קצרים
בינתיים, החיים נמשכים גם ב "דוריניה". 12 ה"אורחים" כבר מכירים זה את זה, מתנהלים בנימוס אירופי נוח, מבלים יחד את הארוחות הטעימות שמכינה לנו המבשלת ועוזרים, כמו בבית, להוריד את הכלים מהשולחן. נחים כול אחד עם עצמו על הסיפון העליון, מי בשינה בערסל תלוי, מי בקריאה בספר ומי שקוע במשקפת - לא מתנתק גם בשעת מנוחה מהטבע שמסביב. חוגגים יחד ימי הולדת ונישואין, כשהמבשלת תורמת לשמחה עוגות חגיגיות עם נרות, שותים יחד, והרבה ... אנשי הצוות עובדים קשה מבוקר עד לילה. לא מפסיקים לפנק אותנו וכשמחליטים לערוך ארוחות בר-בי-קיו בשטח, הם יורדים, מנקים אותו, מורידים מהספינה כסאות ושולחנות שהם עורכים להפליא עם מפות וכלי חרסינה, מדליקים מדורות ואפילו מותחים חוטי חשמל לתאורה. מי שאחראי לכול אלה והרוח החיה של כול המסע, הוא ג'וניור פורטס (Fortes), הקפטן שלנו. ג'וניור העגלגל הוא אנציקלופדיה מהלכת של אמזוניה. כבן המקום הוא דובר פורטוגזית ושפות מקומיות, אבל גם אנגלית טובה מאוד וגרמנית לא רעה ועד סוף מסענו כבר כינה בחופשיות, בעברית, כמה בעלי חי, כמו "תוכי" ו"נחש" (ואפילו השתעשע עם "נחש נשך נחש"). אוצר הידע שלו הוא אין סופי והוא מכיר לא רק את כול בעלי החי, הצמחים, האנשים, המנהגים, המסורות, המחלות, בניית ספינות ותיפעולן ודרכי המים, אלא גם את כוכבי השמים הדרומיים במסילותיהם. את שפע ידיעותיו למד ג'וניור מאביו הנערץ, מו פורטס, שהכרנו לפני שנים, כשהיה חבר בצוות מדריכים בספינת תיירים באמזונאס, על תקן של מדריך ילידי. היום, מו הינו בעליהן הגאה של שמונה ספינות נהר, מטוס ים, בית מלון, כמה וכמה שטחים גדולים ברחבי אמזוניה ועסקים חובקי עולם. ג'וניור, בנו היחיד (נוסף לשתי בנות), מעריץ ממש את אביו וליווה את כול מסענו בסיפורי הרפתקאותיו. ג'וניור לא בחל בשום עבודה והיה הראשון בין אנשיו לסחוב משאות, לנקות שטח, להביא מגשי אוכל ולפתור כל בעיה וקושי. ואם אתם מדמיינים קפטן חנוט בחליפה לבנה עם פסי זהב, תשכחו מזה. הוא מסתובב יחף (וכשהוא מוכרח - עם סנדלי אצבע), מכנסיים קצרים וחולצת טריקו, מאושר בתוך האלמנט שלו ועם חיוך שכמעט לא מש מפניו.
ג'וניור היה מי ש"סחב" אותנו לשיטוטים ברגל ביערות הגשם הטרופי, מחפשים אחר סודותיהם, כשאנחנו צועדים על שטיח עבה וגמיש של עלים, שהרגליים ממש שוקעות בו. עצי ענק, שיחים, שרכים בתסבוכת בלתי חדירה כמעט, מאפיינים את המרחב העצום, בתוכו "כבשנו" בכול סיור כזה פינה קטנטונת, שונה. גזעים רקובים, פטריות, רקבובית ומים בכול מקום ואנחנו מטפסים מעל גזעי עצים נאחזים בענפים תמימים למראה, נדקרים מקוציהם, מתכסים בנמלי אצטק אדומות, עוקצניות ונעקצים מיתושים ומזיקים אחרים. אבל מה כול התלאות הקטנות הללו לעומת הצמחייה המדהימה, פרחי האורכידאות (צהובים) והברומליות (אדומים) האקזוטיים, אגוזי ברזיל הגדולים כקעריות מרק, הפרפרים הענקיים, הציפורים הצבעוניות (ואיזו התרגשות הייתה כשחברינו הגרמנים גילו ציפור יפהפיה, שצבעיה שחור-צהוב ומקורה אדום, כצבעי הדגל הגרמני), הקופים, האיגואנות הגדולות המתמזגות בצבעי העצים האפורים-ירוקים ונראות כחלק מהם.
גם לדיג יצאנו עם ג'וניור, שיודע בדיוק איפה למצוא את ריכוזי הדגים, לרוב בקרבת עצים ושורשים. אפילו אני למדתי להתאזר בסבלנות של דייגים, לזרוק את החוט עם הקרס והפיתיון ובפעם הראשונה בחיי הצלחתי (אחרי כמה עשרות ניסיונות) לדוג דג פיראניה חד שיניים, שעם כול שלל הדיג של אותו יום ניצלה בערב על פחמים והוגש לארוחת ערב (אבל אחרי מערכת היחסים שגיבשתי אתו, לאכול אותו לא הייתי מסוגלת).
זו אינה מטריה, אלא הצד הפנימי של לילת מים ענקית (ויקטוריה רגייה)
אפילו בלילות לא הניח לנו ג'וניור ויחד יצאנו לחפש, בעזרת פנס חזק, חיות לילה. והאמינו לי. כול צפרדע, קאיימן תינוק (עם עתיד של שישה מטרים אורך), אופוסום זעיר (הנראה כמו עכבר אבל שייך למשפחת הקנגורו ויש לו כיס להוכיח זאת), נחש בואה דקיק, עצלן ישנוני או ינשוף פוטו (Potto) ענק ריגשו אותנו כמעט עד דמעות. וכשבחושך המוחלט של הג'ונגל הסתכלנו גם על השמים, גילינו פתאום שהם מלאים כוכבים (שבעולם ה"אחר", שלנו, כמעט אינם נראים עוד בגלל שלל האורות המציפים אותו) וראינו את שביל החלב בכול הדרו ואת אלו הדרומיים כמו ונוס הענקית הבולטת במיוחד או צלב הדרום האגדי, ידידו של כול שייט.
גוגולינה, ראשת הכפר
בוקר אחד, כשהעיר אותנו בשעה ארבע וחצי, חשבנו באמת שג'וניור השתגע. הספינה עגנה בנהר באפנדי (Baependi River) מיובלי הריו נגרו ובחמש כבר יצאנו בסירות לתוך החשכה המוחלטת - כשהפעם רק מקשיבים לקולות הג'ונגל המתעורר. שקט. אפילו המשוטים רק מחליקים-מלטפים את המים בקלות. ציוצים ראשונים של ציפורים, שריקות, מנגינות עולות ויורדות. שאגת רחוקה של קוף. זוג טוקאנים (תוכים) עומדים על צמרת עץ אי שם בגובה 30 ומשהו מטרים. מקשקשים "בוקר טוב" זה לזה ומתעופפים. קינים ארוכים של ציפורי קאסיס צהובות (Yellow Pelulum Casiscki) תלויים כמו סלי קניות בקצוות הענפים. פלא שאינם נופלים. קאסיס אחת משתחלת לה מתוך הקן, מתחילה את היום אחרי לילה בערסל הנע שלה.
ביום החמישי להפלגה חזרנו למנאוס להצטיידות ולהמשך המסע.נפרדנו מנהר סולימוס ועכשיו אנחנו שטים במעלה הזרם של ריו נגרו, אוספים חוויות חדשות. בכפר נובה אספרנצה (Nova Esperanza) למשל, גילינו שהנשים שולטות בו. למען הפרוטוקול יש ראש כפר זכר, אבל ראשת הכפר האמתית היא אשתו גוגולינה, זקנה נמרצת, סבתא ל- 43 נכדים. "משוויצה" בכפר שלה, בבתים המסודרים (רובם כנראה בני משפחתה), בניקיון החצרות והשבילים, בבית הספר בו לומדים הקטנים בשתי משמרות, במשרד הדואר ובכנסייה. פרנסת בני הכפר על ייצור תכשיטים טבעיים מפירות היער, אותן מוכרות התכשיטניות בדוכנים בכפר ובעיקר מייצאות למכירה במנאוס, לשם משווק גם יצרן החליליות את פרי ידיו. גוגולינה זוכה גם היא למזכרת מארץ הקודש ואני בתמורה - לאלפי ברכות וליטופים מכול הנוכחות.
ביובלי ריו קוייראס (Rio Cuieras), בדרך לשני מפלי מים קטנים, הופיע על הקאנו שלנו אורח מוזר: מין מקל דק כמו עיפרון, מטייל על דופן הסירה. מה שמו? ברור: "ווקינג סטיק". על המים נראים עכשיו משטחים גדולים של קצף לבן ומשטחים אחרים דמויי שיש שחור, מרהיב, שניהם נוצרים ממי המפל הנופלים בחוזקה. מפל אחד קבור עתה מתחת לארבעה וחצי מטרים של מים והשני, כולו סלעים אדומים דמויי פרסה וחלקלקים, שהמים הכהים זורמים עליהם ומזמינים לרחצה מפנקת.
טרנטולות בפוסאדה
העיירה המשגשגת נובו אייראו (Novo Airao) היא מרכז בניית ספינות ידוע ואנחנו מתוודעים בה גם לאמנות מסורתית זו, שחומרי הגלם שלה הם עצים מקומיים, כבדים להפליא. משאריות העץ למדו ליצור כאן, במרכז האמנות המקומי, עבודות יד נפלאות ואנחנו תורמים לכלכלת המקום וקונים מזכרות ומתנות שנביא הביתה - קערות, מגשים, פסלונים. בנובו אייראו נמצא גם בית המלון של משפחת פורטס, "פוסאדה טרנטולה" ובשעת ערב נעימה אנחנו מטיילים במטע ההדרים ובגנים היפים של הפוסאדה , כשכמעט על כול עץ אנחנו מגלים עכבישי טרנטולות ענקים, הנראים כמו מפלצות, אבל שלא כמו בסיפורים , דווקא אינם ארסיים ומקרוב הם מרשימים בעדינות קטיפתית. ממש חמודים.
ועוד לא הזכרתי את ליליות המים, הפרחים הקסומים הפורחים ליד עלים הנראים כמו מגשים ענקיים, עגולים. על הליליות הגדולות המכונות "ויטוריה רגיה" (Vitoria Regia), מספרת אגדה מקומית, כי נערה יפהפייה ונאהבת על כול רואיה התאהבה בדמות שעל הירח, שנראתה לה כלוחם אמיץ, השומר כול לילה על הירח, כדי שהרוחות הרעות לא יגנבו אותו. הנערה המאוהבת החליטה שהיא חייבת להגיע אל הלוחם. לילה אחד יצאה מביתה, רצה ורצה עד שכמעט התעלפה ואז ראתה את הירח המלא נשקף אליה מתוך שלולית מים. מאמינה שהגיעה אל אהובה, קפצה לתוך השלולית, טבעה והפכה לפרח יפה ועדין הנפתח בלילה כאילו הוא מבקש לראות את הירח. ואני, קראתי את האגדה והרגשתי, שהשבועיים על האמזונאס היו בשבילנו לא רק מסע הרפתקאות, אלא גם מסע רומנטי מיוחד במינו.
עוד על המסע: "האמזונס - מסע בתמונות"
* תודות לאמזונס אקספדישנס על האירוח והעזרה