האלווין בניו יורק 

מאת אתי ישיב

צילומים: אוריאל ישיב

במחצית חודש אוקטובר העיר ניו יורק משנה פנים וצבע. לשינוי הזה יש שני פנים. לאחד מהן אחראית אמא טבע ואילו לשני - האדם. הראשון הוא השלכת, שכבר חודש ויותר מככבת במדינות צפוניות יותר, ועתה היא מגיעה סוף סוף העירה וצובעת אותה בצבעים מדהימים של ירוק, צהוב, כתום, אדום וחום, עד שבסוף התהליך תשיר את כול העלים מהעצים ותותיר אותם עירומים עד האביב הבא. אתה מסתובב ברחוב ופתאום מגלה, שעלוות עצים, שאך תמול שלשום הייתה ירוקה ירוקה, הפכה היום צהובה כלימון וברחוב אחר הצהוב הפך כבר כתום, או אדום, ואתה ממהר אל הפארקים ומתרגש מחדש מהערבוביה הצבעונית ומכל עץ ושיח, כאילו זה לא קורה לך כל שנה מחדש...

השינוי האחר, הוא חג "ליל כול הקדושים", או בשמו הפופולארי, "האלווין" ( Haloween), ש"יפרוץ" אמנם רק ב-31 באוקטובר, אבל העיר כולה מתחילה להתכונן לקראתו שבועות מוקדם יותר, בערך כמו שאנחנו אוכלים אוזני המן חודש לפני פורים, וסופגניות - חודשיים לפני חג החנוכה. הסימנים הראשונים של ההאלווין הם הדלועים, שמתחילים לקשט את אדני החלונות ואת כול גרמי המדרגות בעיר ולהציף אותה בכתום, המשתלב נפלא בצבעי השלכת ויש גם מהדרים-משקיענים, המגלפים בדלעת פרצוף מפחיד ועוד תוקעים בתוכה נר מאיר. מיד אחרי הדלועים מתחילים להופיע הקישוטים. הבתים, המרפסות והדשאים מתעטפים בקורי עכביש, שלשלאות ברזל, מכשפות בכול צבע וגודל, עטלפים מגעילים, שלדים, עכבישים, מלאכי מוות עם קלשונים. מה קורה כאן? מאיפה בא החג החולני וההזוי הזה?

אז לידיעתכם, לחג העממי המשונה הזה יש מקורות חילונים ודתיים, שיונקים גם ממסורות קלטיות-גאליות וגם ממסורות דתיות נוצריות ואם בעבר הוא נחגג בעיקר באיים הבריטיים ובצפון אמריקה, הרי בעשורים האחרונים הוא תופס תאוצה בהרבה מדינות בעולם. "האלווין" שאל, כאמור, אלמנטים גם מהמסורת הנוצרית וכך, מקור השם הוא ב- "All Hallows Eve" הנוצרי. חוגגים אותו ב-31 באוקטובר בערב, כשלמחרת, ב-1 בנובמבר, הנוצרים חוגגים את "יום כל הקדושים", לזכר כל הקדושים וכל מי שמסר נפשו על אמונתו הנוצרית. להרבות בלבול, מועד החג נקבע, בין היתר, גם בשל קרבתו לחג הפגאני-קלטי, שנחגג (בצפון אירופה) ב-31 לאוקטובר , מקדים את "יום כל הקדושים" והלילה שלו נקרא על כן "ליל כל הקדושים".

מקורו של החג הקלטי דווקא באירלנד והוא נשען על האמונה, שבלילה זה נפתחת דלת לעולם המתים ומאפשרת לרוחות להיכנס לעולם החיים. ויש כול מיני רוחות. יש כאלה של קרובי המשפחה, לכבודן עורכים משתאות (שם גם נולד, כנראה, המנהג לעבור מבית לבית ולבקש "Trick or Treat" (מין "מימון המונים" לאיסוף מזון למשתאות), אבל יש גם רוחות אחרות, רעות, ובגללן מתחפשים לרוחות ושדים, כדי לבלבל אותן ולהרחיקן מהבית. יש כמה וכמה אמונות הקשורות בעולם המתים. כמו, למשל האמונה, שרוחות המתים, שהלכו לעולמן במשך השנה שחלפה מאז ההאלווין האחרון, עלולות להשתלט על החיים ולכן כדאי לכבות את האש בבתים, כדי שיתקררו מאוד והרוחות יסרבו להיכנס לתוכם.

האלווין הגיע לאמריקה במאה ה-19, יחד עם גלי המהגרים מאירלנד ומסקוטלנד ומסורות החג אומצו בעיקר מסיפורי אימה וממסורות גותיות, בהן רוחות, ערפדים, מפלצות, שלדים ובתים שנשבו בידי רוחות.

בארצות שונות מקיימים מנהגים שונים לכבוד המתים. כך באירלנד נוהגים להדליק בערב זה מדורות ולקשט בתים בדלועים ובנרות; בסין מקיימים פסטיבלים לכבוד הרוחות הרעבות ; ביפן חוגגים לכבוד המתים את החג הבודהיסטי Bon Festival, בו מבקרים בבתי הקברות ומנקים את הקברים ואף משיטים נרות בנחלים לסמל את הרוחות החוזרות לעולם המתים וברומניה חוגגים את סיפור "דרקולה", מתוך אמונה שהמיפלץ נמשך לערים ולכפרים בהם נערכו בעבר משפטים למכשפות.

בניו יורק נוצרו במשך השנים כמה מסורות המיוחדות לה וברוב השכונות נערכות גם חגיגות שכונות או קהילתיות. ביום החג אפשר לראות בכול פינות העיר המוני ילדים ומבוגרים מחופשים, או לפחות מאופרים ברוח החג. בסנטרל פארק, עם חשכה, משיטים באגם, בשיירת רפסודות מרהיבה, את כול הדלועים המגולפים והמוארים בנרות, שתושבים טורחים ומביאים למקום. ובמנהטן מחכים לאורך השדרה השישית מיליוני תושבים, לאירוע המרכזי של החג - המצעד הצבעוני הגדול של האלווין, המתחיל בווילג' שבדרום העיר ומסתיים כ-6 שעות מאוחר יותר בסביבות הרחוב ה-18.

עפ"י מידע מפיו של בעל הדירה שהתגוררנו בה בצ'לסי, המצעד נולד בשנת 1942 בווילג'. מפעיל תיאטרון בובות מקומי עם כמה ילדים, טייל שם מדלת לדלת, ברוח החג, לאסוף ממתקים (הרבה סוכריות דלעת ותירס). רק שנים מעטות נדרשו לטיול הקטן הזה להפוך למסורת ולאירוע ענק, שהיום שותפים לו שחקנים, בדרנים, מפעילי בובות, משאיות , מיתקנים נעים ו-60,000 צועדים, שחובתם האחת כדי להצטרף למצעד היא תחפושת או איפור, וגם שני מיליון צופים נלהבים, שמוכנים לחכות שעות ארוכות לאורך המסלול. חברים מקומיים הזהירו אותנו, שלא נצליח להתקרב אל הצועדים ושהדרך היחידה להשתתף בשמחה, היא להצטרף למצעד (עם תחפושת או איפור) עוד בווילג'. טוב, זה נראה היה לנו מוגזם וניסינו בכול זאת להידחק בין הצופים לאורך השדרה השישית. סיפור בלהות אמתי. נתקלנו בצפיפות בלתי חדירה של גופות אנושיים ובסיכוי להירמס ברגלים זרות, נחושות. אז כך "פיספסנו" את המצעד, אבל לפחות נשארנו בחיים וגם זכינו באין סוף תצלומים של חוגגים מחופשים, כך סתם ברחובות הסתויים של מנהטן.